"לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית, מאת: ר' איתם הנקין

ר' איתם הנקין הוא בנם של הרב יהודה הרצל והרבנית חנה והוא בוגר כולל ישיבת 'ניר' קרית ארבע.

לפני כשלושה שבועות החל להיות מופץ ברשת האינטרנט קובץ שהכיל ספר של הראי"ה קוק שלא פורסם מעולם, תחת השם "לנבוכי הדור". מדובר ככל הנראה בקובץ שפוענח מכתב-היד, הוקלד והחל להיות מסודר לפרסום (חלוקת פסקאות, מראי מקומות ועוד) על ידי הרב שחר רחמני, העוסק לאחרונה בכתיבת דוקטורט תחת הכותרת "מורה נבוכים החדש לרב קוק: החיבור והשלכותיו על הזיקה שבין דת ומדע בהגות הראי"ה" (בהנחיית פרופ' דב שוורץ, אוניברסיטת בר אילן). בעקבות הפצת הספר פורסמה התייחסות מפורטת לכך במכתב מאת הרב יוסף קלנר, ומעין תגובה עקיפה לכך על ידי הרב יובל שרלו, לצד התייחסות הופכית מאת הרב שלמה אבינר, כשהדברים מקבלים תיאור פומבי בעיקר באתר האינטרנט 'כיפה'.
לא ברור עדיין מי האחראי לשיגורו של הקובץ להפצה באינטרנט, אך כיוון שברור שהדבר נעשה לחלוטין שלא ברשות הרב רחמני, שהשקיע ועדיין משקיע שעות רבות של עבודה לקראת פרסום הספר, הפצת הקובץ צומצמה לעת עתה עד כדי הפסקתה (למעט אנשים פרטיים השולחים את הקובץ זה לזה). אך כיוון שהספר נגיש כעת כבר למאות – ואולי אף אלפי – אנשים, אבקש בבמה הנוכחית להגיש סקירה ראשונית על הספר החדש-ישן.

מהו "לנבוכי הדור"
'לנבוכי הדור' הינו חיבור בן קרוב לשישים פרקים, קצרים ברובם, שכתב הראי"ה קוק בשלהי כהונתו בעיירה בויסק, בתקופה שלפני עלייתו לכהן כרבה של יפו. כך עולה בין השאר מן ההתייחסות העקיפה לפולמוס סביב תוכנית אוגנדה (ראו להלן), שנכתבה כנראה בעצם ימי הפולמוס, וממילא יש לתארכה לסביבות תרס"ד (אציין גם לאיזכורי הציונות בפרק מ"ו ובפרק י"א).
כפי שהושמע עתה, יש סבורים שחלק מהספר נתווסף לאחר עליית הראי"ה לארץ; אם כנים הדברים, פרק לט1 הוא כנראה מהמאוחרים שבספר, ומסביבות תרס"ה-תרס"ו (לפי הרמיזות האקטואליות שבו), ואולי זוהי הסיבה להיותו מחוץ למניין הפרקים (אם כי בשאר הפרקים שמחוץ למניין לא עלה בידי לזהות רמיזות אקטואליות, אולי מלבד יד1). ואמנם לא ראיתי בדברים עצמם ראיה ברורה לכך, אך אולי מהמקור שבכת"י יש ראיות ברורות לכך, ולרב רחמני ודאי יש מידע מוצק יותר – הצפוי להתפרסם בעתיד הלא רחוק.
בין כך ובין כך, בניגוד לרושם שנוצר עם הפצת הספר, לא מדובר בחיבור שאיש לא שמע שמעו עד עתה. אכן, הוא מעולם לא ראה אור, אך עובדת קיומו פורסמה ברבים לכל המאוחר עם פטירת הראי"ה, כאשר "האגודה להוצאת כתבי הראי"ה קוק" הכינה תוכנית מפורטת להוצאת כתבי הראי"ה, ובתוכה הספר החדש, שכונה על ידה "מורה נבוכים החדש", והיקפו הוערך בכ-15 גליונות דפוס (8x דפים. ושגה ד"ר אבינועם רוזנק, כשבפרק הרלוונטי בספרו על הראי"ה [עמ' 25] כתב שהדברים "לא הגיעו לכדי כתיבת ספר"). תוכנית זו של האגודה לא עברה לפסים מעשיים (ראו מאמרו של הרב נריה גוטל, שפרסם את פרוטוקול האגודה, ב'סיני' כרך קכ"ו-קכ"ז, תשס"א, עמ' ש"מ-שנ"ג), אך הספר הוסיף להיות מוזכר מדי פעם על ידי רבים מהעוסקים בתולדות הראי"ה, למן הרב יהושע הוטנר ('חזון הגאולה' עמ' י"ד), דרך הרב נריה בכמה מספריו, וכלה בצבי ירון ('משנתו של הרב קוק' עמ' 22), יהושע בארי ('אוהב ישראל בקדושה') ח"א עמ' 31, ועוד.
כיום, כאמור לעיל, עוסק הרב שחר רחמני הן בהכנת הספר לדפוס והן בסיום מחקר מקיף אודות תכניו ומשמעותו במערכת הגותו של הראי"ה. אף הרב רחמני בחר תחילה את השם "מורה נבוכים החדש" (ולא את השם הנוכחי "לנבוכי הדור"); שם יומרני זה ניתן על ידי האגודה הנזכרת להוצאת כתבי הראי"ה, ותמהני אם נותניו ידעו שישנם כבר ספרים בשם זה, שלא בהכרח נכתבו על ידי אישים ששוחרי תורת הראי"ה היו רוצים להיות מזוהים עמם (תורתו של שפינוזה, למשל) – זוהי כנראה הסיבה ל'החלפת' השם לזה הנוכחי.

מקומו של הספר בכתבי הראי"ה
מהם תכניו של הספר? באופן כללי, הדבר מתומצת יפה בשם "נבוכי הדור": מתן מענה לצעירי העם היהודי ומבוּגָריו החיים בעידן המודרני, ונבוכים מן ההתנגשות והסתירה-לכאורה בין התורה והאמונה היהודית לבין הפילוסופיה של העת החדשה והמדע המודרני. זמן כתיבתו של הספר, ויותר מכך – תכניו, מציבים אותו באופן מובהק בסוגת הגותו המוקדמת של הראי"ה, זו המשוייכת ל"תקופת חו"ל", לצד שלושת מאמריו שנתפרסמו ב'הפלס', סדרת 'עין אי"ה' וכתבים נוספים. יתר על כן, להערכתי הספר עשוי להסתמן מעתה כפסגת הגותו המוקדמת של הראי"ה, וזאת בשל כמה סיבות: א. השיטתיות היחסית שבו הוא נכתב, לעומת כתבים אחרים בעלי אופי ספוראדי. ב. ההתייחסות הישירה של הראי"ה לכמה נושאים בעלי חשיבות רבה, אשר דיונים בהם נמצאים אמנם גם באגפים נוספים של כתביו, אך בצורה פחות מפורשת. ג. הבהירות יוצאת הדופן שבה מנוסחים רוב פרקי הספר, המאפשרת לעמוד בקלות יחסית על כוונתו של הראי"ה בדבריו הנוכחיים, שוב לעומת כתבים אחרים שלו. מכל הבחינות הללו – ומעבר להן, כמובן, עצם תכני הספר – מדובר בספר חשוב ואף יוצא דופן.
ועם זאת, ההשלכה של הספר החדש-ישן על תפיסת דמותו של הראי"ה והבנתה, הריהי מועטת מאד להערכתי. זאת בעיקר מפני שמדובר, כאמור, בפרי הגותו המוקדמת, כשלאחריה באו עוד שלושים שנות יצירה וכתיבה, רובן על אדמת ארץ ישראל, ובמהלכן הוסיף הראי"ה עצמו לפתח את הגותו, ולעצבה בכיוונים המוכרים יותר כיום. כמובן אין בכך כדי לסתור ולבטל את משמעותם וחשיבותם של תכנים רבים שבספר שלפנינו, בפרט אלה שלא ניתן להצביע לגביהם על שינוי מובהק בגישתו של הראי"ה כלפיהם, אך מבחינה היסטורית קיומו של הספר ומיקומו בחיי הראי"ה ופועלו, תואמים היטב את הידוע זה מכבר.
יש להעיר, בהקשר זה, כי הגורם האחראי לכך שהספר טרם ראה אור, הריהו בראש ובראשונה הראי"ה עצמו: בשנים הקרובות לכתיבת הספר, הוא העדיף לפרסם את 'אדר היקר' (תרס"ו) על חותנו, דבר מובן כשלעצמו, וכן את 'עץ הדר' (תרס"ז) ו'שבת הארץ' (תר"ע) ההלכתיים, אך בתחום המחשבתי הוא לא בחר לפרסם אלא את אוסף המאמרים 'עקבי הצאן' (וכמובן גם מאמרים רבים נוספים, הן לפני והן אחרי – אלא שאנו דנים כאן בחיבורים מסודרים יותר). בשלבים מאוחרים יותר הוא העדיף, מטבע הדברים, לפרסם את הגותו המאוחרת והמעודכנת יותר, אף כי פחות שיטתית בכתיבתה: הכוונה בעיקר ל'אורות' (תר"פ), וכן המכתבים שבמהדורה הראשונה של 'אגרות הראי"ה' (תרפ"ג) – ובענייני הנסתר 'ריש מילין' (תרע"ז), וכנושא ממוקד גם 'אורות התשובה' (תרפ"ה), ובהלכה את 'זבחי ראיה' ו'מצות ראיה' (תרפ"ד) – אך גם מסירת העבודה על שמונה קבצי 'אורות הקודש' לרב "הנזיר", ולפני כל אלה התוכנית, שהופסקה אף היא על ידי הראי"ה, להדפיס את קובץ ב' הלא הוא 'ערפילי טוהר' (תרע"ד). הראי"ה עצמו, אפוא, לא בחר להדפיס, או שמא: בחר לא להדפיס, את כתביו מתקופת חו"ל, למעט פרקים בודדים מ'עין אי"ה', וכדומה – ועל הסיבות לכך יש לעמוד במקום אחר.
עם זאת, אין לראות זאת כהחלטה רשמית "לגנוז" את הספר הנוכחי; שהרי כמותו, גם חיבורים דוגמת 'מדבר שור', 'עין אי"ה' ועוד, לא פורסמו על ידי הראי"ה עצמו לאחר כתיבתם, ולא נערכו על ידי הרצי"ה על אף שהיו ברשותו, אלא יצאו רק בדור האחרון. "האגודה להוצאת כתבי הראי"ה קוק", ובה אישים נכבדים ממקורבי הראי"ה, ללא ספק סברה שהספר ראוי לצאת לאור עולם, ואף מצד הרצי"ה לא מצאנו התנגדות מפורשת לכך, מלבד מה שניתן אולי להוכיח מצד "שב ואל תעשה", אשר מעיד על מיקומו של הספר בסדר העדיפויות והשיקולים של הרצי"ה יותר מאשר על עמדה החלטית כלפי אי-פרסומו.

צרור הערות על תכני הספר
תיאור שיטתי הולם של תכני הספר הינו משימה החורגת מגבולות הבמה הנוכחית, וגם מיותרת היות שכאמור הרב רחמני עוסק בכך מזה זמן ובהיקף משמעותי מאד. לפיכך אציין רק על קצה המזלג, כמה הערות כלליות לגבי תכני הספר, וכמה הערות ספציפיות יותר, מהן אנקדוטות, הממחישות היבטים מקומיים העשויים לסייע להבנת ייחודו של הספר.

תכנים:
1. בכמה מקומות בחיבור ישנה התייחסות פולמוסית מפורשת לכמה מטענותיה הידועות של ביקורת המקרא, האפיגרפית והארכיאולוגית: סוף פרק נ"ב, ראש פרק כ"ו, פרקים ל"ב-ל"ד, ועוד. זאת מלבד התייחסויות מפורשות פחות במקומות רבים בחיבור; עוד בפרק ה' יש התייחסות מפורשת במידה דומה ואף יותר כלפי תאוריית האבולוציה, ובפרק ו1 כלפי ביקורת התושב"ע(!). להתרשמותי, התמודדות זו עם הטענות המבוססות על המדע המודרני כלפי אושיות תורתנו, הריהי אחת משתי התימות המרכזיות שבחיבור (על התימה השניה, ראו בהערה הבאה). וכאמור הדברים מפורשים ונהירים בצורה מיוחדת.
2. הדוקטורט הנכתב של הרב רחמני, כפי שמלמדת כותרתו, עוסק במשמעותו של החיבור הנוכחי להבנת הזיקה בין מדע ותורה בהגותו של הראי"ה. יש להגביל, כאמור לעיל, שהכוונה להגות המוקדמת של הראי"ה, אבל אין ספק שאכן היחס החיובי לחכמות בולט בחיבור הנוכחי יותר מבכתבים אחרים של הראי"ה (וזוהי התימה השניה שלו).
אצטט לדוגמא מאמצע פרק כ"ו: "למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ע"פ ישעיהו ו' י'): מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות לאבוקה אחת – [א] בריאות הגוף והנפש, [ב] כח מלא ליושר וצדק אנושי, [ג] רגש דתי חי וער ומפותח, [ד] רגש לאומי חזק ובריא, [ה] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת". על חמשת הכוחות הללו הוא מרחיב גם, בסדר אחר, בפרק כ"ד; ראו גם פרק י"ח, ועל החקלאות ומקצועות הטבע ראו בפרק ז'. יש לציין כי ההדגשה המתבקשת של לימוד התורה מעל השאר, והיותה "מקצועו" של עם ישראל ותכליתו המיוחדת, באה בפרקים אחרים, בפרט לקראת סיום החיבור.
3. בהמשך פרק כ"ו כותב הראי"ה על מחלוקת החסידים והמתנגדים, כאשר הדברים חופפים (בלשון שונה, ובהירה יותר לטעמי) לדבריו הידועים במאמר "דרך התחיה", שפורסם בתרס"ו; ואפשר ששימשו להם כבסיס מסויים. גם פרקים אחרים בחיבור, אפשר ששימשו כבסיס לרעיונות שפותחו בהרחבה במאמרים שנכתבו מאוחר יותר בתקופת יפו (חלק מאלה שב'עקבי הצאן', 'הניר' ו'התרבות הישראלית').
4. שלושה פרקים בחיבור – פרק ח', פרק י' ופרק י"ג – הריהם יוצאי דופן, הן מבחינת אורכם (5% ממספר הפרקים, אך 15% מהיקף הספר) והן מבחינת תכניהם, העומדים בפני עצמם יותר משאר פרקי הספר: הראשון מהשלושה עוסק ביחס שבין היהדות לשאר הדתות המכונות מונותאיסטיות. השני הוא למעשה עיסוק נרחב בטעמי המצוות, כשעניין הצמחונות נלקח כדוגמא מרכזית (והדברים דומים לא מעט לקטעים ב'אפיקים בנגב' שמהם הפיק בשעתו הרב "הנזיר" את 'חזון הצמחונות והשלום'). השלישי הוא ביאור רחב וחדשני מאד – הפרק החדשני ביותר בספר לטעמי (לצד פרק יד1, העוסק בתפקיד הדתות האחרות, ואפילו העבודה הזרה, בתיקון העולם במהלך ההיסטוריה – "ישנם אחרים שסוברים שאי אפשר לאדם שיהיה לבבו תמים באמונה בתורת משה אמת כראוי, כי אם כשיחשוב שאמונות אחרות כולן הן שוא ותפל, ואין שום יתרון למחזיקים בהן. והדבר הוא ללא אמת.") – של האופן בו תוכל הסנהדרין, לכשתתחדש בלשכת הגזית, לחדש את ימי התושב"ע כקדם – "הכלל המוסכם שבתלמוד שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין לא יוכל להיות למעצור בעד בית דין הגדול השלם מלדון על הדברים המוסכמים בתלמוד להכריע בהם".
ככלל, שני הפרקים האחרונים משלושת הנזכרים, יוצרים רושם של מסות העומדות בפני עצמן, שאולי רק לאחר כתיבתן צורפו כפרקים לספר. ואוסיף כי פרק י"א יכול לשמש למעשה כהקדמה לחיבור כולו (נוסף על האמור בשני הפרקים הראשונים). עריכת הספר כפי שהוא, אם כן, אינה מושלמת, וייתכן שסדר שונה של הפרקים היה מועיל יותר עבור הקורא.

אנקדוטות:
5. בראש פרק מ"ח מופיע הביטוי "ישראל עם הספר". הרצי"ה, כידוע, הביע התנגדות לביטוי זה, אמר שהוא הודבק לעם ישראל על ידי המוסלמים, והביטוי הנכון צריך להיות "עם התורה שבעל פה".
6. בסוף פרק ל"ז מדובר על התעוררות "חכמת יופי, לשירה ולזימרה, לציור ולחיטוב". והרי זה כלשון ההקדמה המפורסמת לשיר השירים, ושם הרצי"ה קוק כידוע החליף ל"ספרות, ציורה וחיטובה" במקום "הציור והחיטוב", והדברים עתיקים (כשלעצמי אני סבור ששם אין לראות זאת כ"צנזור", מאחר שבהמשך הפיסקה שם הראי"ה עצמו אכן עוסק רק בספרות). במקרה הנוכחי הוא מתכוון להצביע על כך שפריחתה של הפילוסופיה באתונה הקלאסית התרחשה במקביל לפריחה באמנות וכו'; ואמנם מבחינה היסטורית יש להעיר שתור הזהב האמנותי והמדיני של אתונה קדם בדור או שניים לתור הזהב הפילוסופי של אפלטון ואריסטו.
7. בפרק מ"א מדובר על חשיבותה של ההתעמלות הרוחנית לנפש, כפי שחשובה "ההתעמלות הגופית" לחילוף החומרים בגוף. הדבר מהווה מסמר נוסף בארונו של הפלפול הארוך של יהושע בארי (בספרו 'אוהב ישראל בקדושה'), שביקש להוכיח שאותה "התעמלות" ידועה שבאורות התחייה ל"ג ("ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל."), פירושה אימוני הגנה עצמית.
8. כשהזכיר הרב קלנר שיש בחיבור הנוכחי התייחסות לתוכנית אוגנדה, הוא התכוון לאמור בפרק מ"ד: "אף על פי שאי אפשר לנו לעכב כלל את הפעולה להתאזר בעֹז עַם בַּעַל ארץ נושבת ועֹז שלטון פנימי, בכל מקום שימצא לנו, כיון שאין ארץ ישראל עדיין מוכנת לנו - מכל מקום אנחנו צריכים להתקשר הרבה לאה"ק על ידי יסוד מרכז רוחני עליון....". על פניו הזיהוי מסתבר בהחלט (לפני ואחרי כן מוזכר פולמוס פנימי כללי בעם ישראל, בשאלת היעד המדיני-לאומי הרצוי). ואם כך, הרי לנו תמיכה מפורשת של הראי"ה ברעיון הבסיסי (ההרצליאני) של תוכנית אוגנדה!...

בסיכום, על אף שהספר עצמו כבר הופץ כקובץ בלתי-רשמי, הרי שיש עניין רב בהוצאתו לאור בדפוס, כראוי לו, וכמובן אנו מחכים גם לסיום עבודתו המקיפה של הרב שחר רחמני, העתידה לבאר היטב את כל מכמני הספר החדש-ישן ורב-העניין.

ולשנותה לכל מה שירצו?! - חלק ב'

בחלק א' הסקנו כי:
העולה מכלל הדברים הללו הוא שכל עוד דעת בני הקהילה או דעת התורם הוא לכסות דברים נוספים שאינם רק המטרה הספציפית שלשמו הוא תורם, אין עם זה בעיה.

יתרה מזאת, יש אומדן דעת שבמקרים מסויימים ברור שהאנשים תורמים על דעת שישתמשו בכספם לדברים אחרים. כך הרי למדנו מהגמרא במגילה (דף כז ע"א):
גבו והותירו - מותר
והגמרא שם מסבירה שניתן להשתמש בכספים לכל שימוש ציבורי אפילו לפרשא דמתא - מין פקיד האחראי לסדר את חשבונות הארנונה של בני הקהילה.

כך גם פוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף ה):
אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו

וכך גם מקובל לפסוק. לדוגמא בספר טל לברכה (בעז"ה בשבועות הקרובים נסקור ספר זה בהרחבה) שכתב הרב רמי רחמים ברכיהו, רב היישוב טלמון, ח"א עמ' 98 הוא דן בשאלה:
היישוב אסף כסף לצורך כתיבת ספר תורה. אחר רכישת הספר הסתבר שנשאר כסף. מה מותר לעשות בכסף זה?
למסקנה עונה רב:
כסף שנאסף לצורך כתיבת ספר תורה - חלה עליו קדושה, ואין היתר לשנות את ייעודו. אמנם אם קנו את ספר התורה ונותר מן הממון שנאסף, אפשר להשתמש במותר זה לטובת צרכי ציבור שכל התורם על דעת גבאים הוא תורם.

כל זה כאשר התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף אך אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף, מסכם המאירי כך (בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף כז עמוד א):
ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ... והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים

הדעה הראשונה שמביא המאירי האומרת שניתן לעשות כל שימוש בכסף גם אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף היא כנראה דעת בעלי התוספות (עי' דבריהם מגילה דף כז עמוד א ד"ה אבל התנו). הדעה השנייה היא דעת הרמב"ם.

כפי שראינו לעיל, השולחן ערוך פוסק כרמב"ם שאין משנים אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה, כל עוד לא התקיימה הצורך שלשמו גבו את הכסף.
לאור דברים אלו פוסק הרב עובדיה יוסף בשאלה הבאה שאסור לקהילה לשנות מהייעוד של הכסף שאותו הם גבו (שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כה):
ולשאלתכם אודות סכום כסף שנתרם במשך למעלה מעשר שנים מהקהל הקדוש בטהראן לשם בניית בית כנסת גדול ומפואר, ומקוה טהרה, בצפון העיר טהראן יע"א, במקום המאוכלס בעשרות אלפים מאחינו בית ישראל. ואמנם יש שם בית כנסת, אך צר המקום מלהכיל את כל המתפללים בימים הנוראים ובחגים, גם אין שם מקוה טהרה בכלל, וצריכות הנשים לנדוד למרחקים לטבילתן. והן עתה בראות ראשי הקהלה כי אין התרומות שהגיעו עד כה מספיקות לבניית בית הכנסת ראוי לשמו, ברצונם להוציאן למטרות אחרות ולהתעלם מבניית מקוה ובית כנסת, ויש המצדיקים אותם בטענה שהלכה רווחת "הזמנה לאו מילתא היא", וגביית המעות נחשבת רק הזמנה בעלמא, ואין בהן קדושה. ונפשו לשאול הגיעה האם הצדק אתם בזה?

אך עתה עלינו לברר מה הטעם שאסור לשנות מהייעוד של הכסף אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף? הרי אין דין של הקדש על כסף שלא הוקדש לבית המקדש? אז מניין הגיע איסור שימוש בכסף זה?
המשך יבוא...

על בשבע, צהר והרב לבנון

העיתון "בשבע" פירסם בשבוע שעבר כתבה-מאמר נגד תיקון ליל שבועות שאירגן אירגון רבני צהר בתל-אביב. באירוע היו אמורים להשתתף סלברטאים מסוגים שונים - חלקם ממש לא דתיים.
השבוע התפרסם מכתב למערכת מאחת הקוראות, תהילה פרוידיגר שכתבה בין היתר את הדברים הבאים (קישור):
חבל ששוב הוכיחו אנשי 'בשבע' שהם שייכים לקבוצה קטנה, מתבדלת ואליטיסטית הדוגלת ב"הכל או כלום", ואינה יכולה להכיל דרכים שונות ומעשים גדולים של אחרים הפועלים להגדיל תורה ולהאדירה. אחרים שלא נבהלים מגוונים שונים ומדרכים בלתי סלולות בעבודת ה', נותנים מענה לכל שבטי ישראל ופותחים שערי תורה בלי פחד, בעוז ובענווה.

לתגובה זה בחר העורך להוסיף "תגובת המערכת" אנונימית, המוכיחה אפילו יותר מהכתבה המקורית את דבריה של הגב' פרוידיגר. אלו מקצת הדברים:
לא יצאנו לבדוק בציציותיהם של חילונים שלומדים את התורה כיצירה אנושית, רק תהינו האם ארגון רבנים לא מסוגל לארגן תיקון ליל שבועות שגם יהיה אטרקטיבי לקהל הרחב וגם יעלה על הבמה דברי תורה אמיתיים מפי חכמי תורה מלומדים.
הניסיון מוכיח שאין סיבה לפחד, לטשטש או להתחנף. בציבור הרחב יש היום ביקוש לאלטרנטיבה תורנית בהירה ואמיתית לא פחות מאשר לליל מתן תורה שבמרכזו סלבריטאים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ושלושה רבנים.

המגיב האנונימי לא מסביר מה פירוש "הניסיון מוכיח" - האם היה עוד ארוע שהיה מוצלח יותר מהארוע של צהר? ניסיון של מי?

בפועל מי שרוצה לגבש דעה על הארוע שהפיקו רבני צהר, צריך לשאול את עצמו בין היתר מה הוא מעדיף - בורים או אפיקורסים? התייחסנו לזה בעבר ברשימה "מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול? ". מערכת "בשבע" כנראה הכריעו לטובת הבורים, ולא חשבו שבתור "העיתון הנפוץ לציבור הדתי" ראוי לפחות שיציגו את הדילמה. הכל פשוט וברור.

לא הייתי מתייחס לעניין הזה אם לא היתה חוזרת על עצמה אותה התופעה, הפעם סביב פסיקתו של הרב אליקים לבנון שאין לאשה להתמודד על מקום במזכירות היישוב אלון מורה. הרב לבנון הסביר את דבריו בכך ש"הציבור באלון מורה מקבל הדרכות של 'לכתחילה'". "בשבע" הביאו את דברי הרב לבנון כאילו שהם פשוטים וברורים, ונתנו על הראש לכל מי שהעיז לצאת נגד דבריו של הרב. אבל מה פירוש "הדרכה של לכתחילה"? האם היישוב נריה, שהוא לא פחות תורני מאלון מורה, שבה כיהנה במזכירות הרבנית (אשת הרב המקומי) הרשקוביץ איננו מקבל הדרכות של לכתחילה? ומה לגבי היישוב טלמון - האם הוא לא מספיק תורני כדי לקבל הדרכות כאלו?
ובכלל, הרב לבנון הוא מהעומדים בראש ארגון הנקרא קוממיות הכותבים ומפרסמים טורים בנוגע להנהלת המדינה לכתחילה. האם השאיפה שלנו כציבור דתי הוא שכאשר המדינה תתנהל על פי משפט התורה לנשים לא תהיה זכות הצבעה, כפי שקבע הרב קוק בזמנו? ואם כן, למה?
את הדיון סביב השאלות הללו, שמקומו הטבעי היה אמור להיות בעיתון של המתנחלים, לא תמצאו ב"בשבע". במקום זאת תמצאו את השאלה הבאה שנשאלה הגב' ליאורה מינקה "השאלה המתבקשת היא מניין מקור הסמכות שלך לקבוע מהם נימוקים הלכתיים ומהי ההלכה".
גם תגובתו של שריה דמסקי, חבר מזכירות אלון מורה, שקבע כי "מי שהוציא את הדברים בצורה מעוותת כזו לתקשורת, כנראה רצה לפגוע בשמו של היישוב או בשמו של הרב", היתה צריכה להרים גבה אצל כל מי שחשובה לו ההופעה התקשורתית של הציבור באלון מורה (ביניהם אמור להיות גם מערכת בשבע). זאת בהינתן שמי שהוציא את הדברים לתקשורת הוא לא אחר מרב היישוב שבחר לפרסם את הדברים בכתב בעלון היישוב, הכתב שפרסם את הדברים בYNET, לא עשה יותר מאשר לצטט את דברי הרב.

לאור זאת אני חושב שראוי לחזור על תוכן המכתב למערכת גם לעניין פרשת הרב לבנון:
חבל ששוב הוכיחו אנשי 'בשבע' שהם שייכים לקבוצה קטנה, מתבדלת ואליטיסטית הדוגלת ב"הכל או כלום", ואינה יכולה להכיל דרכים שונות ומעשים גדולים של אחרים הפועלים להגדיל תורה ולהאדירה. אחרים שלא נבהלים מגוונים שונים ומדרכים בלתי סלולות בעבודת ה', נותנים מענה לכל שבטי ישראל ופותחים שערי תורה בלי פחד, בעוז ובענווה.

טקס רב רושם, תגובה מאת: הרב יואב שטרנברג

תגובה ל: טקס רב רושם

כשהתראיינתי לתפקיד רב קהילה בקהילה מסויימת, נדרשתי לשאלה, כיצד אנהג בטקס חלוקת שי לנערי הקהילה המתחילים את שירותם הצבאי. השאלה היתה, האם הטקס צריך להיות בתחילת השירות הצבאי או בתחילת הישיבה (למי שהולך), וכן האם לשלב בטקס בנות המתגייסות לצבא.
האנקדוטה הזו באה להדגיש, שבוודאי, כרב קהילה, יש צורך להיות שותף בכל טקס שהקהילה נוטלת בו חלק. וגם כאשר מדובר בטקס מחודש, יש צורך להחליט כיצד לערוך אותו, וכמובן שלרב יש את הזווית שלו בעניין.
שמא יאמר הקורא, שפשוט אין טקס כזה - טקס קריאת שם, או טקס הגעה לגיל 16. ובכן, גם טקס בת מצווה לא היה עד שהמציאו אותו (ועדיין אין לו פורמט אחיד). ואגב, מי שקרא את דברי הפוסקים יודע, שלמעשה גם אין טקס בר מצווה הוא המצאה. ואם כבר, כמדומני שגם קריאת שם בעלייה לתורה היא המצאה (גם אם היא המצאה בת 500 שנה).
מה נאמר על טקס קבלת שבת? גם זו המצאה! אין זה אומר שקבלת שבת - נוסח קרליבך או רגיל או כל דבר אחר - אינה טקס ראוי. אבל זה אכן טקס שהתחדש עם השנים.
מדוע לא להמציא טקסים כאלו? האם רק בגלל בעבר הם לא היו נחוצים זה אומר שכיום אין להם משמעות?
אגב, בעניין הזה אני רוצה לציין, שגם לא צריך להשתמש דווקא בדברים שבלוניים. מדוע לומר רק פרקי תהילים סטנדרטיים? וכי אי אפשר לחבר תפילה חדשה ויפה? האם שירה בציבור אינה יכולה להיות חלק מטקס דתי, כיון שאין מעשה הלכתי כזה בהכרח? האם הנפת הדגל לא יכולה להיות חלק מטקס דתי?
הערה אחרונה, מענייני פרשת השבוע שלנו. הרב חיים נבון, שאל מאמרו הפנית, התייחס למנהג תקיעת השופר בליל יום העצמאות:
"תקיעת שופר בסיום יום הכיפורים באה אחרי יום שלם של תפילה וזעקה, והיא אף מסמלת את תקיעת השופר ביום הכיפורים של שנת היובל. לא הרי זו כהרי תקיעת השופר של יום העצמאות, שאינה אלא אלמנט טקסי".
ואני הקטן תמה. מדוע קושר הרב נבון את תקיעת השופר בתחילת יום העצמאות, עם תקיעת השופר בסוף יום הכיפורים? הרבה יותר הגיוני לקשר אותה עם הפסוקים הנאמרים יחד עם התקיעה, ולקוחים מפרשתנו:
"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
כמובן שלמקרא הפסקים האלו, הקשר (ה'הלכתי') של תקיעת השופר ליום העצמאות ברור מאוד.

טקס רב רושם

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
מספר פעמים בשנה אני מקבל שיחת טלפון ממישהו שאינני מכיר, המציג את עצמו כמי שאיננו מנהל אורח חיים דתי. המטלפן מספר לי, שלאחרונה נולדה לו ולאשתו בת והוא מתכנן לערוך שמחה משפחתית לרגל המאורע והוא מחפש רב שיבוא לעשות טקס קריאת שם לבת.
ברגעים אלו עוברת בראשי המחשבה: מה, אף אחד לא אמר להם שאין טקס כזה ביהדות? באים לבית הכנסת, מקבלים עליה לתורה ומי שברך ושלום על ישראל.

כמובן שאני מקפיד להציע לפונה להגיע לבית הכנסת בשבת הקרובה, או למצער, לתפילת שחרית של שני וחמישי, במהלכה יעלה לתורה ויזכה במי שברך לתינוקת. ברוב המקרים אני נענה במשיכת כתפיים -לא זה מה שהם רוצים.
אז נכון שבדת שלנו אין דבר כזה טקס קריאת שם לבת, אבל איזה נזק יכול לקרות אם ניכנס לאתר עיתים ונחבר איזה טקס יפה הכולל אמרות ופסוקים מן המקורות? מאידך, למה לעשות את זה? אם זה כדי לקרב אותם למקורות שלנו. האמת היא שבמקורות שלנו אין דבר כזה. ואם אנחנו מקרבים אותם למשהו שבעצם לא קיים, למה לקרב אותם בכלל?


כלומר, אם אנחנו ממציאים טקס של קריאת שם לבת, למה לעצור בזה? אולי נמציא גם טקס sweet 16 (למי שלא בקי מספיק בתרבות המערב, מדובר בחגיגה גדולה שעורכות בנות טיפש-עשרה בהגיען לגיל שש עשרה. בחו"ל ניתן למצוא גם בנות יהודיות החוגגות את המאורע המשמח). איך היינו מגיבים אם היו מתקשרים אלינו לערוך טקס כזה - האם בכלל היינו מתלבטים?

יהדות איננה דת טקסית. נקודה זו היתה מרכזית מאד במשנתו ההלכתית של הגרי"ד סולובייצ'יק. כך הוא ניסח זאת:
"ההלכה שונאת טקסים היא. ...יש...בסמלים אסתטיים-צרמונאליים משום סילוף ההלכה הטהורה. ...על ידי (הכנסת הטקסיות), בוקע ועולה נוהג חדש של המצאת תחליפים למצוות" (דברי הגות, עמ' צג).
בספר מפניני הרב מובא בשם הגרי"ד, "שבדת שלנו אין טקסים, וענין הצרמוניות בא אל מחננו מהדת הקאתולית" (עמ' ריט). בהקשר זה ראוי לציין גם את מאמרו של הרב חיים נבון בעניין תפילות יום העצמאות - עיינו שם.

ברגע שאנחנו הופכים את הרב לmaster of ceremonies (התרגום לעברית זה כנראה: מנהל הטקסים), אנחנו מעוותים את היהדות ומציגים את התורה - באור הלא הנכון.
מאידך, עומד בפנינו אדם המעוניין לצרף את הקב"ה לשמחה שלו ורק איננו יודע כיצד, הייתכן ונעמוד מן הצד ונחריש?! האם יש תפקיד יותר מובהק לרב מאשר לקרב אדם הפונה אליו לתורה ולתפילה?

לדעתי, יש למצוא גם במקרה הזה את שביל הזהב. כל אדם המחובר אל הקודש יודע, ששמחה משפחתית איננה רק התאספות לשם ראיית המשפחה והחברים, אלא זו "סעודת הודיה". הסעודה המשפחתית במהותה מכילה אלמנטים של קודש ורוחניות הבאים לידי ביטוי בדברי תורה של בני המשפחה או האורחים ובהודיה לקב"ה על החסד שגמל איתנו.

תגובתו של הרב לפונים אליו לשם עריכת טקס "שמחת בת", צריכה להיות הצעה להכניס תכנים מהסוג המוכר לכולנו מהשמחות שלנו לשמחה שלהם. תכנים אלו יכולים להיות פרקי הודיה שונים מהתנ"ך או מהסידור, ו/או דבר תורה יפה הקושר בתוכו את השמחה הספציפית יחד עם תכנים תורניים. כך אנחנו נותנים למשפחה לומר לאורחים, איננו כאן רק כדי לחגוג, אלא גם כדי להודות על העבר ולהתפלל על העתיד.
באופן זה אין צורך להמציא טקסים, ו"לברוא" משהו חדש יש מאין. יש להניח שהצעה להכניס לתוך השמחה תכנים שיש בהם משום הבעת תודה ושמחה תתקבל בברכה ותיתן מענה לבקשה של המשפחה.

רב- חבר קהילה מן המניין? מאת: הרב אלי רייף

הזכרתי בעבר את טוריו של הרב אלי רייף על פועלו של הרב המתפרסמות באתר ישיבת ברכת משה במעלה אדומים. לאחרונה הוא פרסם שם טור ובו תגובה לדברים שאני כתבתי כאן.

לדעת "רב צעיר" רצוי שהרב יהיה חבר מן המניין בקהילה, וכך כתב ברשימה שכותרתה "חבר מן המניין ב":
ברור שהרב איננו רק עובד של הקהילה, אלא הוא חבר בכיר בה. ככזה עליו להראות דוגמא אישית ולשאת בעול עם הקהילה בכל המחויבויות. האם זה אומר שהרב של קהילה בכפר שמריהו או קיסריה או אפילו רעננה או מודיעין, צריך להיות מסוגל לעמוד בהתחייבויות כלכליות שחברים אחרים בקהילה יכולים לעמוד בהן? בהחלט לא. במקרה כזה, הרב יידון כמו כל חבר אחר שאיננו מסוגל לעמוד בתשלומי דמי הקהילה... הקהילה בה הרב מכהן איננה רק מקום העבודה שלו. קהילה זו, היא הקהילה שלו ושל משפחתו. בקהילה זו יעלו ילדיו לתורה כשיגיעו לגיל מצוות. קהילה זו תערוך אירועי תרבות בהם ישתתפו הוא ומשפחתו, וכן הלאה... ההשתתפות בתשלום דמי החבר, מבהירה לרב יותר מאשר לכל אחד אחר, שהוא איננו רק עובד בקהילה זו אלא הוא חבר בקהילה זו.
ברור שעל דברים מזדמנים שהרב ומשפחתו נהנים מהקהילה כאירועים וכדו' עליו לשלם כשאר חברי הקהילה. התשלום יכול להיות או בתשלום נקודתי או בחישוב שנתי. ברם, באשר לשאלה האם רצוי שהרב יהיה חבר מן המניין המשלם דמי חבר כאחד החברים, לענ"ד התשובה אינה פשוטה כלל ועיקר.
בראש ובראשונה איני משוכנע שדבר זה רצוי לקהילה. הגעתו של הרב לקהילה מלווה בחששות. חששות טבעיים ומובנים שבעיקרם קשורים לטיב הקשר שיווצר ולמידת ההתאמה, ובעיקר לאפשרות לנתק את הקשר. פעמים רבות, הקהילה חוששת מהתחייבות ארוכת טווח, וגם מודעת לעובדה שאין זה מכובד לפטר את הרב. גם כאשר הקהילה מרוצה ושמחה עם הרב היא מעדיפה לשמור לעצמה את האופציה להתיר את הקשר במינימום אי נעימות. לענ"ד חשש זה הוא אחד החששות המרכזיים להימנעות של קהילות רבות מלמנות להם רב. השאיפה להפוך את הרב לחבר מן המניין עלולה להגביר את הרתיעה. מנקודת מבט זו, אולי עדיף שהרב לא יהיה חבר מן המנין, אלא ישמר קו פורמלי זה המפריד בין הרב לשאר חברי הקהילה המדגיש שמתקיים בין הרב לקהילה גם היבט תעסוקתי ובכך הקהילה מרגישה יותר אוטונומית. בנוסף, כדי למנוע את הקשיים שבניתוק הקשר עם הרב, נהוג בחלק מהקהילות לחתום על חוזה לתקופה מוגבלת עם אפשרות חידוש.
כפי שהרב בני כתב לעתים החברות בקהילה מצריכה תשלומים משמעותיים, או מגלמת תשלומים נוספים כגון מימון מבנה בית הכנסת וכדו'. האם יהיה זה מוצדק לגבות תשלום מהרב כשאר החברים שמקומם קבוע? מאידך, אם ינתן לרב "מחיר מיוחד" האם בין כה וכה כבר לא יצא בכך שכרו בהפסדו. גם איני בטוח שמתן ההנחות לרב היא פיתרון טוב. דומני שהנטיה היסודית של הרב תהיה שלא לקבל הנחות, כדי שלא יראה כמי שמקבל הטבות, או כדי שלא יראה כנזקק. צריך לזכור שיש קהילות המשלמות לרב תשלום מוגבל מאוד, איני בטוח שיש עדיפות ליצירת תחשיב שבו הרב משלם לקהילה דמי חבר ותשלום זה מגולם בשכרו, לבין אי גבית דמי חבר מתחילה ומתן שכר נמוך יותר.
אמנם למול כל אלו עולה השאלה שהעלה הרב בני האם לא ראוי שהרב ישא בעול כשאר החברים. אולי ניתן להציע נקודת מבט נוספת. האם השותפות בעול באה לידי ביטוי דווקא בתשלום דמי החבר? אמנם הרב מקבל תשלום, אבל החוזה הבלתי כתוב עם הקהילה הוא שהרב עומד לרשות חברי הקהילה בכל עת ומעבר לשעות קצובות ומדודות. אין זה רק חוזה עם הקהילה אלא ברית קדש שבין הרב לקונו ובין הרב לציבור. אוי לו לרב שימדוד שעותיו ולא יענה לצרכים של עמך בית ישראל, וכתמרור אזהרה עומדים דברי ר' ישמעאל לרבן שמעון בן גמליאל (ילקוט שמעוני תורה פרשת משפטים רמז שמט):
מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך ואמרה תורה 'אם ענה תענה אותו' אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט?
החובה המוטל על הרב היא לשאת בעול ולהיות לאחיעזר ולאחיסמך לכל אחד ואחד מבני הקהילה, ולכל הפונה אליו בכל עת. אם ירגישו בני הקהילה שרבם משרת בקדש והוא עבד לעם קדוש, ודלתו פתוחה ואוזנו קשובה לכל פונה בכל עת ובכל שעה, או אז יכירו וידעו וישמחו בו כי נושא הוא בעול עימהם.

בקרוב: כנס מחשבת ישראל ואמונת ישראל

הכנס יתקיים בי"ח-כ' בסיון התש"ע (31 במאי – 2 ביוני 2010), בקריית האוניברסיטה על-שם משפחת מרקוס אולם ברקן(כנסים ב') אוניברסיטת בן-גוריון בנגב באר-שבע.

בתכנית:
יום שני י"ח בסיון התש"ע 31 במאי 2010

18:00
מושב פתיחה
יושב-ראש: יעקב בלידשטיין, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

ברכות:
רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
חיים קרייסל, ראש המרכז הבינלאומי למחשבת ישראל על-שם גולדשטיין-גורן

משה הלברטל, האוניברסיטה העברית בירושלים
"בין מדעי היהדות ודת ישראל"
יום שלישי י"ט בסיון התש"ע 1 ביוני 2010

11:30-9:15
מושב שני: מקרא
יושב-ראש: אביגדור הורוויץ, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

ברכות:
ג'ימי וינבלט, רקטור אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

ברוך שוורץ, האוניברסיטה העברית בירושלים
"מתן תורה: תרומת חקר המקרא להבנת המושג בעבר ובהווה"

טובה גנזל, אוניברסיטת בר-אילן
"'חושך שפתיו משכיל' (משלי י, יט): האמנם?"

יעקב קוגל-כדורי, אוניברסיטת בר-אילן
"ביקורת המקרא ו'עולם התורה': הילכו שניהם יחדיו?"

14:00-12:00
מושב שלישי: חז"ל והלכה
יושב-ראש: אורי ארליך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דוד רוזנטל, האוניברסיטה העברית בירושלים
"גרסאות משובשות וטרמינולגיה שגויה שחדרו לספרי ההלכה"

שמחה עמנואל, האוניברסיטה העברית בירושלים
"חידושים פסוידו-מדעיים במאה השלוש-עשרה והשפעתם על פסיקת ההלכה של בעלי התוספות"

דוד שטרן, אוניברסיטת פנסילבניה
"חקר ספרות חז"ל וזהות יהודית: מבט אמריקאי" (א)

17:30-15:30
מושב רביעי: הפילוסופיה של ימי הביניים
יושב-ראש: מנחם קלנר, אוניברסיטת חיפה ומרכז שלם

אסתי אייזנמן, האוניברסיטה הפתוחה
"מגבלות השכל: בין רציונאליזם לארציונאליזם"

חנה כשר, אוניברסיטת בר-אילן
"'הפילוסופים מעולם לא האמינו דבר' (ר' יצחק עראמה): בין פילוסופיה לכפירה בהגות ימי הביניים"

חיים קרייסל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
בין דת למדע:האנציקלופדיות העבריות בימי הביניים

20:00-18:00
מושב חמישי: מחשבת ישראל בחינוך ישראל
יושב-ראש: רמי ריינר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רב-שיח בהשתתפות:
משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון באלון שבות
עדינה בר שלום, מנהלת המכללה החרדית בירושלים
רות קלדרון, מנהלת מכללת עלמא בתל-אביב
ירמי סטוויסקי, מנהל התיכון ע"ש הימלפרב בירושלים
יום רביעי כ' בסיון התש"ע 2 ביוני 2010

11:30-9:30
מושב שישי: תורות הסוד
יושבת-ראש: ברכה זק, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

יובל הררי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
"בין כישוף לקבלה מעשית: הרהורים ראשונים"

עודד ישראלי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
"למי גנוז 'אור הגנוז'?: המיתוס ומקומו בעולמם של מקובלים"

דוד צרי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
"הגות ומחקר אקדמי ככלי בעבודת ה' - תורת הרב שג"ר והשפעתה"

14:00-12:00
מושב שביעי: הגות מודרנית
יושב-ראש: ניחם רוס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

עינת רמון, מכון שכטר למדעי היהדות, ירושלים
"ביקורת המקרא וסמכות התורה: המתח היצירתי בכתביהם של מרדכי קפלן, מקס קדושין, אברהם יהושע השל ויוחנן מופס"

יהוידע עמיר, היברו יוניון קולג', ירושלים
"בין מחקר, הגות וספרות קודש: משנתו של רבי נחנמן קרוכמל"

זאב גריס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
"ציונות, לאומיות ודת בכתבי 'רב צעיר' (חיים טשרנוביץ)"

17:30-15:30
מושב שמיני: זרמים עכשוויים
יושב-ראש: עדיאל קדרי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

חוה תירוש-סמואלסון, אוניברסיטת מדינת אריזונה
"סביבתיות יהודית: לגשר בין מחקר, אמונה ואקטיביזם" (א)

אשר כהן, אוניברסיטת בר-אילן
"האם קדושת הממלכתיות נסדקת? תהליכים ומגמות בציונות הדתית"

בעז הוס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
"התיאולוגיות של חקר המיסטיקה היהודית"

20:00-18:00
מושב תשיעי: מחשבת ישראל ואמונת ישראל (המושב יתנהל באנגלית)
יושב-ראש: דניאל י. לסקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מרק שפירא, אוניברסיטת סקרנטון
"סוגיות בעיקרי האמונה בספרות אורתודוכסית אשר ראתה אור לאחרונה" (א)

דוד שץ, ישיבה יוניברסיטי
"הפנים המשתנות של 'תורה ומדע'" (א)

מנחם קלנר, אוניברסיטת חיפה ומרכז שלם
"מידה כנגד מידה: איך הרמב"ם קרא את חז"ל ואיך רבנים קוראים את הרמב"ם" (א)

דברים המתחדשים בכל יום

ביממה האחרונה היתה פריחה בכל האתרים הדתיים ועלו נושאים מעניינים:

- הרב שטיינזלץ התראיין ליאיר לפיד בעיתון ידיעות אחרונות של יום שישי שעבר. את הרב שטיינזלץ תמיד תענוג לקרוא, חבל רק שבחרו במערכת לשלוח מראיין ברמה כל כך נמוכה. זה בערך כמו לשלוח כתב בעיתון בית ספר לראיין את ראש הממשלה לפני החגים עבור "ידיעות". עם זאת אני בטוח שאם היה מראיין את הרב שטיינזלץ אחד המראיינים היותר כבדים של העיתון, הרבה פחות אנשים היו קוראים אותו. כך שיש גם צדדים חיוביים בבחירה הזו. האתר סרוגים העלה את הראיין לרשת.

- הרב שרלו מציג באתר ישיבת פתח תקוה את הצדדים החיוביים של הטוקבקים ומוסיף גם את הנקודות בהם יש להיזהר - הן עורכי האתרים והן המגיבים. ומי שנפשו סולדת מטוקבקיסטים - זכרו! כותב שורות אלו התחיל את דרכו ברשת כטוקבקיסט.

- האם אשה יכולה להתמודד על מקום במזכירות היישוב שלה? הרב אליקים לבנון פרסם שאל לה להתמודד משום שיש בזה בעיות של שררה על הציבור וכן בעיות צניעות (שאלה לקוראים: גם אם זו דעתו - האם היה נכון לפרסם אותה ברבים?). הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ' פרסם תגובת נגד.

- מישהו ניגש אלי הבוקר ושאל אותי: קראת את הרב עמיחי גורדין השבת בעלון שבת בשבתו? לא, עניתי. אתה חייב לקרוא - זה ממש בתחום שלך. אם גם אתם לא קראתם - זה כאן (לקראת סוף העמוד).

- אחרון חביב. אני מדי פעם מעביר ביקורת על המשיבים באתרי שו"ת האינטרנט. אז הנה מילה טובה לתשובה שנתנה לפני כמה ימים.

ולשנותה לכל מה שירצו?! - חלק א'

אחד הנושאים שצריכים להעסיק כל חבר קהילה וכל אדם שתורם כסף לעמותות שונות זה לאן כספי התרומות שלו הולכים בסופו של יום. אם נתמקד בקהילה, עלינו לשאול האם מותר להשתמש בכספי הקופה הציבורית המגיעים מתרומות ומדמי החבר עבור קידושים, מסיבות, פעילויות קהילתיות וכד'.

ישנן ארבע מקורות שראוי להתייחס אליהם:
שני המקורות הראשונים מציגים עמדה האומרת שניתן לשנות כסף ציבורי לכל שימוש ציבורי, הגם שאיננו שימוש של קודש:
1. תלמוד בבלי בבא בתרא דף ח עמוד ב
ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו

2. משנה מסכת מגילה פרק ג משנה א
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז עמוד א
וכן במותריהן. אמר רבא: לא שנו אלא שמכרו והותירו, אבל גבו והותירו מותר.

שני המקורות הבאים מציגים את העמדה ההפוכה - כסף שנועד למטרה מסויימת צריכה ללכת דווקא למטרה זו:
3. ערכין דף ו ע"ב

האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות... האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות

4. שקלים פרק ב משנה ה:
מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים

איך מסדרים בין שתי עמדות מנוגדות אלו? הרשב"א במגילה והתוס' בבבא-בתרא שניהם מתרצים על אותו הדרך: הכל תלוי בדעת בני הקהילה - האם בדעתם שכספם ילך רק למטרה ספציפית או לא.
הרשב"א מתרץ כך:
דאין דעת בני העיר ליתן המותר לבית הכנסת כיון שיש להן אחר וכן בספר וכן בכולן דדי להן באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.
התוספות כותבים כך:
הכא שבני העיר משנים אותה שאני, לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר״ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם.

כלומר, העולה מכלל הדברים הללו הוא שכל עוד דעת בני הקהילה או דעת התורם הוא לכסות דברים נוספים שאינם רק המטרה הספציפית שלשמו הוא תורם, אין עם זה בעיה.
אך זהו כמובן רק ההתחלה, נמשיך בעז"ה לפתח נושא זה בשבועות הקרובים.

ההוראה לקולא - הראי"ה קוק (שמן שומשמין)

זכור לטוב נתנאל שהגיב לרשימה "ההוראה לקולא - הראי"ה קוק" והפנה אותנו לדברי הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט בנוגע להתרת שמן שומשמין בפסח. להלן הדברים.

שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קיא
אדרבא, כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין - תורה, או מנהג ישראל, שהוא ג"כ תורה. אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על - ידי המצאה חדשה שלא הי' מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת - יד לפרצות גדולות, ד' ישמרנו.

שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קיב
ודאי אנו צריכים לדון בדבר להקל ולא להחמיר לעשות את הגדר יותר מן העיקר, שהזהירו אותנו ע"ז חז"ל באבות דר"נ פ"א ה"ז: מכאן אמרו: אם סג אדם לדבריו אינו יכול לעמוד בדבריו; מכאן אמרו: אל יוסיף אדם על דברים ששומע. ר' יוסי אומר: טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל. ובודאי כונת הענין על דברים כאלה, שאין לבקש להחמיר במה שלא קבלנו ע"ז מרבותינו בדבר שבעצמו הוא סייג. ואין להוסיף חומרא על חומרא כ"א במה שמצאנו מפורש או בראיות ברורות, אבל בנ"ד שהכל הוא להיפוך, שהענין הוא מנהג ביסודו וזה הפרט המחודש אין בו שום מנהג וא"א שיהי' בו מנהג, וראיות ברורות נותנות עדותן להקל, אפי' אם יהיה אפשר להכנס באיזה דחוקים לדחות את הראיות, ג"כ אין לנו למשוך את הדבר להחמיר ולהיות מוסיפים על הדברים ששמענו.
ועיקר הנטי' לחומרות יתירות, במה שיש דרך סלולה ע"פ דרכי התורה להקל אין זה מילתא דחסידותא כלל וכבר גנה ענין זה קדוש ד' הרח"ו ז"ל בהקדמתו לספר עץ - חיים, ודייק, שזוהי מדה של המתרחקים מפנימיות התורה רחמנא לצלן מהאי דעתא, וזה לשונו הקדוש: וכנגד כת חכמי הפשט, אותם אשר הם מואסים לעסוק בחכמת האמת הנקרא עץ חיים לחיי עולם, ועוסקים בסיפורים הפשטיים בפשוטן בלבד, ואומרים שאין בתורה אלא הפשט בלבד ח"ו, אשר היא נקרא עץ הדעת טוב ורע, עליהם אמרו: חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו, כי בסיבת היותם מואסים בעץ חיים אין הקב"ה עוזר אותם והם שוגים (או שונים) בפרטי עץ הדעת טוב ורע ומהפכים אותו לרע ומטמאים את הטהור ואוסרים את המותר ופוסלים את הכשר עכ"ל. הרי דייק בשלשה האופנים של טהור מותר כשר והפכם הוא: טמא אסור פסול, שזו היא תקלה מה שנוטים יותר מדאי להחמיר ולאסור.
ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם, זכותם יגן עלינו ועל כ"י, הי' שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל, ביחוד בדברים שאין היסוד חזק ע"ז בדברי רז"ל בתלמודים. שדי לנו מה שלא נזוז ח"ו ממה שהונהגנו ע"פ מנהגי רבותינו הפוסקים, אבל בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן ודאי הנוטה להקל להיות חכם להיטיב ה"ז משובח, ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים ע"פ עומק ההלכה וסברא ישרה. וב"ה הוראתנו זאת כולהו איתנהו לטיבותא כאן, ויהא רעוא דיהויין כל שמעתין מחוורן וברירן כשמעתתא דא, דלית ביה ספיקא כלל ב"ה.
　

רב הקהילה ורב העיר

להלן סיפור שסיפר לי חבר, רב קהילה באחד הערים בארץ (שניתי פה ושם את הפרטים כדי לשמור על פרטיות הרבנים):
לפני שהתמניתי לרב הקהילה, היתה לקהילה יחסים טובים עם רב העיר שהיה מקפיד לבוא ולבקר בקהילה מדי פעם בפעם. כשהתמניתי להיות רב הקהילה רציתי להמשיך את הקשרים הטובים עם רב העיר ומלבד זאת שהלכתי לבקש את ברכתו על התמנותי לרב הקהילה המשכנו להזמין אותו לבוא ולשאת דברים מדי פעם בבית הכנסת.
כמה חדשים אחרי שהתמניתי לרב הקהילה פניתי ל"ועדה למתן אישורים חריגים לעריכת חופה וקידושין שע"י הרבנות הראשית" ובקשתי אישור לעריכת חופה וקידושין. הועדה השיבה שעלי לשלוח להם אישור מרב העיר שאני ראוי לערוך חופה וקידושין. פניתי עם המכתב מהועדה לרב העיר ובקשתי אישור שכתוב בו שהוא מכיר אותי ושאני ירא שמים. רב העיר קיבל אותי כהרגלו בסבר פנים יפות ואמר לי: בודאי שאני אתן לך אישור כזה, יש לי כרגע איזה בעיה עם המחשב, אם תוכל להזכיר לי בעוד שבוע זה יהיה מצויין. כעבור כשבועיים התקשרתי אליו, והוא אמר לי: כן אני אשתדל לעשות זאת ממש ביומיים הקרובים.
לאחר כחודש פגשתי את רב העיר והזכרתי לו שוב. הפעם הוא אמר לי: מה לא קיבלת? אני אבדוק עם המזכירה.
בשלב זה כבר התחלתי להרים גבה, החלטתי שאני אשלח לו מייל לתזכורת. במייל כתבתי שכפי שאמרתי לו כשנפגשנו לא קיבלתי את האישור עבור הועדה ובקשתי אם הוא יכול לשלוח לי שוב. אמרתי לעצמי, אם הוא יענה וישלח כנראה שכל הסחבת היתה בלא משים, ואם לא אקבל תשובה כנראה שיש כאן משהו עקרוני. התשובה לא הגיעה והחלטתי לרדת מהעניין.

חוץ מהסיפור הזה, רב העיר המשיך לפקוד כדרכו את הקהילה בערך פעם בחדשיים. והנה בשנה האחרונה הקהילה בראשותי, ערכה שני ערבי לימוד בהם הוזמן רב העיר לבוא ולהרצות. בערב הראשון הוא שלח לי ס.מ.ס. במהלך ערב הלימוד, כעשר דקות לפני שהוא היה אמור להתחיל ולדבר שהוא לא יוכל להגיע. אחרי אותה ההודעה הנושא לא עלה, לא מצידי ולא מצידו. כשהזמנתי אותו לערב השני הוא הגיב כדרכו בדברי שבח, שכמובן זה דבר חשוב ושהוא ישתדל מאד להשתתף. כששאלתי אותו איפה לשים אותו בסדר הדוברים, הוא התחמק ואמר שהוא צריך לראות ושהוא עוד לא יודע מה הלו"ז שלו לאותו יום ושאני אהיה איתו בקשר יותר קרוב לזמן. כמה ימים לפני הערב פניתי אליו שוב והוא שוב שלח לי הודעה האומרת שהוא יעדכן אותי. לערב עצמו הוא לא הגיע.

עד כאן הסיפור.

למה אני בחרתי להביא את הסיפור הזה בפניכם? אולי זה רק תחושה שלי, אך לפעמים אני מקבל הרגשה שיותר ממה שיש חוסר רצון לשיתוף פעולה בין רבני קהילות לרבנים הרשמיים מטעם המדינה, יש איזה שהוא חוסר הבנה ביניהם. כמובן, שההבנה הראשונית של הסיפור הזה היא שרב העיר הוא לא בסדר, אבל אולי יש כאן סתם חוסר הבנה ובעית תקשורת מצערת.
מה אתם אומרים? מה הייתם ממליצים לרב הקהילה לעשות בשלב הזה - להמשיך כאילו לא קרה כלום ולהמשיך להזמין את רב העיר לכל הארועים בקהילה? להתחיל להתעלם מרב העיר וכשהוא ירצה לקחת חלק בפעילות התורנית של הקהילה הוא כבר ימצא את הדרך? דרך שלישית?

חג שבועות - חג המים?! מאת: הרב אלי רייף

כיצד יש להתייחס למנהג של התזה ושפיכת מים בחג שבועות?

ככלל דיון במנהגים הוא נושא רגיש. המנהגים חביבים על ישראל ומשקפים זהות ותרבות, ואף אמרו חכמים 'אל תטוש תורת אמך'. מנהג התזת מים כנראה החל בקהילות מרוקו ולוב. עדות על מנהג זה מופיעה בדברי ר' דוד ב"ר אהרון הסבעוני (המאה הי"ח רב בעיר סאלי) בהוספותיו לפירוש התפילות של רבינו מימון אביו של הרמב"ם (מובא ע"י הרב יעקב טולדנו, 'שריד ופליט' 1, עמ' 7). ר' דוד מתאר כמה מנהגי שבועות: "ומכלל המנהגים.. התפוחים שמשליכים בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטים אותם התינוקות... וכן מנהגנו לזלוף מים קצתם על קצתם", וכן מובא ע"י חכמים נוספים.
כפי הנראה בתחילה נהגו לזלף מים בשעת קריאת האזהרות (פיוט ארוך שבו נמנות כל המצוות שבתורה). יתכן שהמנהג קשור לכך שהתורה נמשלה למים, והוצעו גם טעמים אחרים. ברם, המנהג גרם קלקולים, וכך מתאר הרב יעקב משה טולדנו: "גדולים וקטנים ישפכו... כדי מים... מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב... לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות... כל אחד קורא פסקה אחת והאחרון שעולה בגורלו לסיים... יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לנהר, אם ברצונו אם בעל כורחו". בשל כך, גם בין חכמי מרוקו צמחה התנגדות. הרב יוסף משאש מי ששימש רב במרוקו ואלג'יר ואח"כ כרב הראשי של חיפה כותב (אוצר המכתבים, ח"ג, מכתב תתמט): "המנהג לא היה אצל כל הקהל רק אצל הדיוטות... וכמה פעמים הכריזו על ביטולו בשבת שלפני חג השבועות והרבה עברו ונענשו ע"י הרבנים בקנסות והיה הולך ומתמעט עד שבטל לגמרי".
(יתכן שמקהילות מרוקו בעקבות קיבוץ הגלויות נתגלגל למנהג שנתחדש בכמה מקהילות אשכנז בדורנו שמזלפות מים בשמחת תורה, ולא מצאתי מקורו בספרי ההלכות או המנהגים, ואף שאלתי בע"פ כמה פוסקים וכלל לא הכירוהו ומי שהכירו לא ידע לציין שום מקור ואמר לי שדעתו אינו נוחה ממנהג זה).
במשך הזמן המנהג "נכבש" ע"י הילדים, שהפכו את שבועות לחג של השפרצות מים. מלבד עוגמת הנפש שלעתים נגרמה מכך, נתווספו תקלות הלכתיות כגון איסור סחיטה בבגדים ועוד. חלק ניכר מהפוסקים בדור האחרון כתבו נגד מנהג זה, ודומה שגם ברוב קהילות ספרד בטל המנהג. נביא מדברי הרב יעקב אריאל שליט"א שהתנסח בלשון עדינה:
"שבועות הוא לא חג המים הוא חג מתן תורה. בין יוצאי מרוקו רווח מנהג שבסוף לימוד האזהרות שפכו קצת מים על המסיים, כי תורה נמשלה למים ומים הם מקור החיים בפרט במדבר והתורה היא חיינו. משום מה הפך מנהג שפיכת המים לפרחחות לשמה, ויש לבטלו". זכורני שכאשר כיהן הרב אריאל כרבו של מושב כפר מימון, הישוב בו גדלתי, פעל לביטול מנהג שפיכת המים בשבועות.

רק נוסיף עוד משפט אחד. בספר נתיבות המערב מובא כך:
נהגו רבים ביום שבועות להתיז מים זה על זה וחכמי הדור קראו לבטל מנהג זה.
ובטעם המנהג:
והוא רמז לתורה שנמשלה למים, ויש אומרים כדי להעיר את הנרדמים מליל שבועות, ואולם במעשיהם אלה באים לידי איסור סחיטה ביו"ט, ולאיסור בל תשחית, ויצא שכרם בהפסדם, ולמזהיר ולנזהר תבוא ברכת טוב.

הרב אלי רייף הוא רב קהילת השחר השכנה. בעז"ה יש באמתחתי עוד מפרי עטו שיראה אור בשבועות הקרובים.

חנוכת בית הכנסת

להלן דברים שאמרתי בעת חנוכת בית הכנסת שלנו:

בראש ובראשונה יש לנו לתת שבח והודיה להקב"ה על שזכינו להגיע למעמד הזה.

[וכאן ברכתי בשם ומלכות ברכת שהחיינו, כפי שכתוב בספר כף החיים. בחרתי דווקא בשיטה זו משום שנדמה לי שאנשים יותר מכירים ומוקירים את ברכת "שהחיינו" על פני חברתה "הטוב והמטיב". ועל אף שאולי יש עניין לערוך היכרות דווקא עם הברכה הפחות מוכרת, מכיוון שיש גם כאן וגם שם מחלוקת בחרתי ללכת בדרכו של כף החיים ולברך שהחיינו.]

בהלכה כתוב שכדי שיחול על מבנה שם בית כנסת והמבנה יתקדש בקדושת בית כנסת, אין זה מספיק שהקהל יקדיש אותו לשם בית כנסת, וגם לא שייבנו אותו לשם בית כנסת. ההלכה דורשת שגם יתפללו בו.

בשלוש השנים האחרונות התפללנו מדי שבת בשבתו בגן ילדים - אך כולנו יודעים שגן הילדים לא התקדש בקדושת בית כנסת.

שני התנאים נדרשים: הן הרצון שיחול קדושת בית כנסת על מבנה זה, והן הפעולה שיהפוך את הרצון למשהו ממשי.

בשמחת חנוכת בית הכנסת אנחנו חוגגים את השלמת הרצון - זה שזכינו להעמיד בניין על תילו אחרי שחברי הקהילה השקיעו הרבה מאד משאבים וכוחות - זה מוכיח מעבר לכל ספק שיש רצון מצד הקהל שמבנה זה יתקדש בקדושת בית כנסת ושבהחלט יש רצון שיהיה כאן בית כנסת.

אך כדי שיחול קדושת בית כנסת על המבנה הזה אסור שאנחנו נעצור בשלב הרצון, אנחנו צריכים להתקדם לעבר המעשה. המעבר מהרצון למעשה הוא בודאי לא מעבר קל, אך בהכירי את הדמויות הפועלות בקהילה שלנו ואיך שהם הצליחו להרים את המבנה הזה, אני בטוח שעוד יהיו לנו הזדמנויות רבות בעתיד לחגוג גם את קיום המעשה של החלה בפועל של קדושת בית הכנסת על המבנה הזה.

הנה תמונת בית הכנסת מבחוץ, כפי שאתם רואים עוד צריך לסיים את חיפוי האבן (בית הכנסת הצמוד, עם הקיר הכתום, זהו בית הכנסת השכן של קהילת השחר):

והנה מקהלת הילדים העומדים על התיבה החדשה בתוך בית הכנסת:

ההוראה לקולא - הראי"ה קוק

ההוראה לקולא - מחבב את התורה בעיני פורקי עול:
כי הנה בעוה"ר בדורנו היתום שרבו המתפרצים ופורקי עול התורה, כשיש ת"ח שעוסק הרבה בגמילות חסדים שהוא ענין אנושי ומושג לשכל, גורם שאינם יכולים להרים ראש לבזות התורה ח"ו, ועי"ז גורם שעכ"פ קטני הדעת אינם מתקלקלים ונמשכים ג"כ במסורת התורה. אבל כשנאבד מאתנו איש כזה שגברה ידו להיות איש טוב בכל ענינים, ומצד גדולתו בתורה היתה ידו גוברת להורות הרבה פעמים להקל כדי להציל מהפסד גדול או מעיגון וכיו"ב, שכל זה מוצא חן בעיני פורקי עול ג"כ, עי"ז התורה מתחבבת. וכשחסר איש כזה, בעוה"ר הרשעים מתחילים להטיל דופי בת"ח, ועי"כ הקטנים ג"כ מתרחקים מהתורה והיראה.
מתוך: מדבר שור, הראי"ה קוק, דרוש הל"ו - הספד על הג"ר יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.

מדריך הנהיגה השלם – חלק ב', מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם השבת ב"עולם קטן"

לאחר שבטור הקודם חדרנו לתוככי נפשו של הנהג הישראלי, הפעם נביא לפניכם את ספר החוקים הבלתי כתוב שלו. אפשר לומר שאורח הבא מבחוץ וצופה בנהג הישראלי היה ודאי חושב שכך נראה ספר החוקים שלנו. ואפשר גם לא לומר את זה.
איתות
לפני מעבר נתיב חובה לאותת. ודאי שמת לב שכאשר ברצונך לעבור נתיב ואתה אכן מאותת על כוונתך - מיד יאיץ הרכב בנתיב ליד ע"מ שלא תשתחל לפניו חלילה. ע"כ חובה לאותת, זוהי אתיקת כביש ישראלית בסיסית. כפי שבמערב הפרוע לא היה נהוג לירות באנשים בגב כך אין לעבור נתיב בלי לתת הזדמנות לנהגים האחרים לחסום אותך.
אין כניסה
בניגוד למה שנהוג לחשוב תמרור האין כניסה בישראל לא מציין את כיוון הנסיעה אלא את כיוון הרכב, לכן אם ברצונך להיכנס לאין כניסה עליך להיכנס ברוורס בלבד.
חניה באדום לבן
אסור להחנות את הרכב כאשר המדרכה מסומנת בצבעי אדום לבן אלא אם כן אתה פקח הפורק סחורה.
כלל הרצף
חל איסור חמור לעבור צומת ברמזור אדום אלא אם כן אתה נוסע צמוד לרכב שעבר בירוק, או צמוד לרכב הצמוד לרכב אחר שעבר בירוק וכן הלאה...
צפירה חינוכית
לצופר המותקן בריכבך מס' שימושים – צפירות קצביות באירועים חגיגיים כדוגמת ניצחון קבוצת כדורגל, קריאות זירוז לטרמפיסטים המבוששים לבוא וצפירת התעוררות כאשר הרמזור התחלף לירוק אך הנהג שמלפניך חולם, אולם בראש ובראשונה הצופר הינו כלי חינוכי – במידה ונהג אחר חתך אותך או לא נתן זכות קדימה וכדו' חובה עליך לצפור צפירה קצרה שמטרתה לחנך את הנהג השני, במידה והנהג השני נהג באופן חצוף במיוחד צפור צפירה ארוכה. טעם המצווה – כאשר הנהג השני ישמע את הצפירה הוא יכוון את ליבו ויחזור בתשובה שלמה.
לא סוגרים אופציות
בהתקרבך לרמזור אל תסגור אופציות. בפרט אם אתה נהג מונית. אל תגביל את עצמך לנתיב אחד בלבד אלא עלה עם הגלגל על קו ההפרדה בין הנתיבים כדי לשמור לעצמך את האופציה לנתיב השני עד לרגע האחרון.
מהירות מותרת
המהירות המקסימלית המצויינת בתמרור היא רק מספר אותו עליך להכניס לנוסחה. כל נהג ישראלי טירון יודע כבר כי 10 אחוז תוספת למהירות המדינה סופגת על עצמה והרי השוטר לא יתפוס אותך על קמ"ש אחד,לכן ניתן להוסיף עוד 5 אחוז לתוצאה הסופית.
תמרור עצור
זהו אחד מחוקי התנועה המפעימים בישראל. ע"פ המחוקק בישראל בתמרור עצור עליך לעצור עם ארבעת הגלגלים. במידה ועצרת למשל רק עם שלושה גלגלים - גם הסתבכת עם החוק וגם כדאי שתרוץ אחרי הגלגל הרביעי ותחזק אותו יותר טוב.
GPS שמחל על כבודו כבודו מחול
"אילמלי לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מGPS – " מי מאיתנו המשתמש ב GPS אינו מכיר את התמליל הבא – "בעוד 200 מטרים היצמד למסלול הימני... בעוד 100 מטרים פנה ימינה...בעוד 50 מטרים פנה ימינה...פנה ימינה" אבל אתה ממשיך ישר כי אתה יותר חכם ממנו, ובכן כיצד מר GPS מגיב ? – בטון ענייני ובקור רוח הוא פולט "מחשב מסלול מחדש". זהו?! מה עם העלבון? מה לגבי כפיות הטובה? אם מישהו היה משתיל לGPS מעט תבונה רגשית + אגו זה היה נראה אחרת "עוד 50 מטרים פנה ימינה... פנה ימינה ... פנה כבר ימינה ... מה אתה עושה ??? אמרתי לך לפנות ימינה!!!... הבנתי... אתה יודע הכי טוב. תחשב אתה מסלול מחדש".
אתה לא תגיד לי מתי אני אגיע!
תחביב ידוע אצל משתמשי ה GPS הוא לדפוק את התזמון של ה GPS. הוא אומר שאני יגיע עוד 30 דקות ליעד אבל הוא לא יודע איזה נהג מוכשר אני, 25 דקות גג אני שם. אך מסתבר שה GPS זכה בקורטוב נבואי וכל כמה שלא תדפוק אותו הוא ידפוק אותך בחזרה. נסעת 110 קמ"ש במקום 100 קמ"ש, בהמשך תיתקע ברמזור 10 דקות. על כל דקה שהרווחת הפסדת אחת אחרת ובסוף כרגיל הוא צדק.
שלט אזעקה
אחת מהאמצאות הגאוניות בתחום הרכב הוא שלט האזעקה. מן המפורסמות ששלט האזעקה מזמן תפס ייעוד אחר לחלוטין מייעוד המקורי ותפקידו העיקרי הוא איתור הרכב. לא נדיר לראות נהגים אבודים מסתובבים במגרשי חניה עם שלט מעל ראשם כשהם מייחלים לביפ הנכסף. השאלה היחידה היא מתי ימנפו את רעיון השלט מחוץ לעולם המוטורי, אני למשל הייתי שמח אם כדי לאתר את ילדיי בגן השעשועים היה לי שלט שהייתי לוחץ עליו והם היו מתחילים לצפצף.
שלוק נוסף
הנהג הישראלי לא סומך על מנגננונים אוטומטיים, שכן הוא יודע שתמיד דופקים אותו, על כן בתום התדלוק האוטומטי של הרכב כאשר ידית התדלוק קפצה, על המתדלק לתת עוד שלוק נוסף לרכב עד שהבנזין משפריץ החוצה. על אחת כמה וכמה כאשר סכום התדלוק אינו עגול, דבר הנוגד את עיקרי דת המתדלקים.
לטורים נוספים - http://www.valdomh.blogspot.com/
לתגובות, הצעות וכו' – vlado@olam-katan.co.il

חופה מסורתית

בעודי יושב ומסביר לזוג מה מסמל החופה ועובר להסביר באיזה סדר נעמדים מתחתיה, פונה אלי הכלה לעתיד ואומרת: "אהה, שכחנו להגיד לך שאנחנו מתכננים שתהיה חופה מסורתית".
אמרתי: "מה?!"
אז היא חזרה ואמרה: "אנחנו רוצים שתהיה חופה מסורתית".

בעודי חושב אם אמרתי משהו שעשוי להישמע רפורמי או משהו כזה, כנראה שהחתן הבחין במבוכה שעל פני והוא אמר: "נו, אתה יודע, כזה עם ארבע מוטות שהחברים מחזיקים. מסורתי".

מתמסדים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בתחילת השבוע הבא, בתאריך ג' בסיוון, נערוך בעז"ה בקהילתי חנוכת בית כנסת למשכן הקבע של הקהילה. בשלוש השנים האחרונות התפללנו בשבתות ובחגים בתוך גן ילדים. השתדלנו לקיים תפילות סדירות בכל פעם שהגן לא היה פעיל. בימי הסליחות הצלחנו לקיים מניין יומי, הגם שזה היה כרוך בסידור הגן מידי יום בסיום התפילה, עוד לפני שהשומר מגיע לפתוח את הגן לילדים. בשבוע הבא נהפוך להיות קהילה עם בית כנסת.

המעבר מקהילה שמתפקדת למעשה רק בשבתות ובחגים, לקהילה המתפקדת בכל יום מימות השנה הוא בודאי משמח מאד, אך גם טומן בחובו חששות לא מעטים. החזקת מניינים יומיים היא אחריות כבדה, ועבור קהילה שאינה גדולה במיוחד זו לא בהכרח משימה קלה. חוץ מקביעת השעה הכי נוחה למרבית החברים צריך לקחת בחשבון גם פגיעה פוטנציאלית במניינים האחרים הקיימים באזור.

ישנם גם חששות נוספים. קהילות רבות אינן בוגרות מספיק כדי למנות ולהחזיק רב קהילה כל עוד הן מתפקדות במבנה ארעי. לרוב, התובנה שהקהילה זקוקה לרב ושרב יכול לתרום המון לקהילה, מגיעה אחרי שהקהילה סיימה את ההתעסקות עם הצרכים הגשמיים שלה (בהתאם לתיאורית "סולם הצרכים של מסלו", לפיה אדם דואג לסיפוק צרכיו הגשמיים בטרם ידאג לסיפוק צרכיו הרוחניים). במקרים כאלה הרב מגיע לקהילה שכבר מנהגיה מושרשים וכל שינוי דפוס והתנהגות דורש עבודה רבה.
מבחינה זו אני חריג, תפקדתי כרב הקהילה בכל מהלך תכנון המבנה ובנייתו. יעצתי ונועצו בי לגבי קביעת מנהגי הקהילה ולגבי בניית בית הכנסת. במהלך השנים שבהן התפללנו בגן היו נושאים, שבמודע החלטתי שמכיוון שמדובר בנושאים העולים מפאת המקום הארעי, אין הם שווים את הטרחה והמשאבים כדי לנסות לשנות אותם. עתה כשעוברים למבנה קבע, תירוץ ה"ארעיות" כבר לא יהיה קיים. נושא שלא יטופל יהפוך מהר מאד לדבר ש"ככה עושים כבר המון זמן" ששינויו לא פשוט בכלל.

בנוסף לזה, בעצם ה"התמסדות" יש מימדים לא פשוטים. אם בעבר יכולנו לקחת החלטה שהמקום צר מלהכיל את המתפללים ביום הכיפורים ובזמן קריאת המגילה בפורים ושעלינו למצוא אולם גדול יותר לתפילות אלו, ברגע שיש בית כנסת קבוע, אי אפשר להחליט שבמועדים מסוימים בשנה אנחנו מעדיפים לסגור את בית הכנסת ולקיים את התפילות במקום אחר. מה נעשה עם מאות המתפללים שיצבאו על פתחנו ביום הכיפורים הקרוב? אינני יודע, אבל יש כמה חודשים לחשוב.

לפני כשבוע פגשתי באחד מרבותי המשמש זה שנים רבות כרב קהילה בירושלים. סיפרתי לו שאנחנו עומדים בפני כניסה למבנה קבע ושאנחנו עמלים עתה על תכנון אירוע חנוכת הבית והיום שאחרי. הוא ענה לי: "אתה כבר יודע מה אתה הולך להגיד בליל הפתיחה?". הוא סיפר לי שמבחינתו הדבר שהכי מטריד אותו באירועים רשמיים של הקהילה זו השאלה מה בדיוק עליו לומר בזמן שהוא מדבר. "כל הדוברים האחרים יגידו פחות או יותר את מה שהם אמרו באירוע הדומה בו הם השתתפו יום או יומיים לפני האירוע שלכם", כך הוא הסביר לי, "אבל אתה, הרב, ממך מצפים לתמצת את הרגשות חברי הקהילה למסר ברור שגם יהווה יריית פתיחה לקראת פעילות נמרצת של התחלת השימוש בבית הכנסת". עד לאותו רגע לא הקדשתי יותר מדי מחשבה למה אני עתיד לומר במהלך חנוכת הבית.

לאחר דבריו התחלתי לחשוב אם זה בכלל אמור להיות מה שמעסיק אותי בימים אלו. האם לא יותר חשוב לחשוב על עצם ההתמסדות - העניין שהטריד אותי עד לאותו רגע? לאחר מכן נזכרתי בדברים שאותו רב נוהג לומר לי בכל עת בה אנו נפגשים: "בסופו של דבר, סדנא דארעא חד הוא - בכל הקהילות יש את אותן הבעיות, ההבדל היחיד הוא במינון ובעוצמה". אני מניח שכמו שכל קהילה מצליחה לעבור את ה"התמסדות", גם אנחנו נצליח לעמוד באתגרים החדשים. בכל מקרה, אסור שחשיבה מרובה על השאלות הגדולות יסיח את הדעת מטיפול בדברים הקטנים הממשמשים ובאים.
ותסלחו לי עכשיו, אני צריך להכין את הדרשה שלי לערב חנוכת הבית.

ברכות גם לקהילה בשכונה הצמודה, קהילת השמשוני, בראשות ידידי הרב חיים נבון, החוגגים אף הם השבוע חנוכת בית למבנה בית הכנסת הקבוע שלהם.

ברכת "הטוב והמטיב" על חנוכת בית כנסת

עודכן

האם מברכים "הטוב והמטיב" על בניית בית כנסת?

השולחן ערוך (אורח חיים סימן רכג סעיף ג) כותב:
בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם, שהחיינו

בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן קעט) הוא מביא את השאלה האם מברכים על בניית בית כנסת:
שאלה קהל שבנו או שקנו בית הכנסת אם מברכין: תשובה יעמוד הש"ץ ויברך בקול רם בא"י הטוב והמטיב.

המשנה ברורה (סימן רכג ס"ק יא) מביא את דברי בעל הלכות קטנות (מתוך הבאר היטב) שמברכים הטוב והמטיב:
וה"ה אם קנה בית ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ"א מהשותפים מברך הטוב והמטיב [גמרא] וע"כ קהל שבנו או קנו בהכ"נ יעמוד ש"ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב להוציא את כולם:

לעומתו, ערוך השולחן (אורח חיים סימן רכג סעיף ח) חלק עליו מהטעם שאין בית הכנסת שייך ליחיד:
ועל בניין בהכ"נ אין לברך כיון שהוא של רבים דלא כיש מי שהורה שהש"ץ יברך הטוב והמטיב

הכף החיים (סי' רכג) כותב כמו ערוך השלחן בשם החיי אדם:

ואם בנו בית כנסת חדש אין מברכין לא שהחיינו ולא הטוב והמטיב משום דאיכא פלוגתא בזה אלא חזן הכנסת מברך שהחיינו בקול רם על מלבוש חדש או פרי חדש ויכוין לפטור בהכ"נ ויכוונו עליו כל הקהל.

בשערי תשובה (שם) הוא מביא מחלוקת בדבר ברכת "שהחיינו" בעת חנוכת בית כנסת:
וכשבנו בה"כ בק"ק אמשטרדם דרש הרב לחינוכו והורה שהחזן יברך שהחיינו ורב אחר חלק עליו והורה שלא יברך וכן דעתי

החתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קנו) מביא מעשה על גדול אחד שנהג לא לברך בשם ומלכות כרגיל, אלא להבליע את הברכה באופן שונה - בתוך אמירת הפסוק "ויברך דוד". החתם סופר מסיק שבודאי מדובר דווקא על הטוב והמטיב ולא על שהחיינו (שפשוט לו שאין לברך). בסופו של דבר מסיק החתם סופר שהמברך לא הפסיד:
והנה נהירנא אלוף נעורי הרב מו"ה מענדל לילג ז"ל רב בבהמ"ד בפ"פ סיפר לי, שהיה הוא תלמיד מובהק של הגאון הגדול מו"ה דוד שטרויז כ"ץ זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק פיורדא ותחלתו היה ראש בפפ"ד, וכשנסע מפ"פ ודרש בפ"פ +אולי צ"ל: בפיורדא+ בבהכ"נ, יען היה שמו דוד התחיל ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וכו' (או אפשר הטוב והמטיב לא נהירנא), נראה שהיה הגאון ז"ל מסופק וחש לברכה לבטלה על כן עביד כנ"ל:

נחזור להנ"ל נראה מהגאון ז"ל מדעסיק בחנוך בהכ"נ בהאי ענינא נראה שבירך ברבים הטוב [והמטיב] ושהחיינו ודאי לא בירך, חדא שמביא דברי מג"א לקמן סס"י רכ"ג, ועוד לא שייך שהחיינו אבהכ"נ שנשרף אבל הטוב [והמטיב] שייך, דאפילו אהרוגי ביתר תיקנו כשניתנו לקבורה [תענית ל"א ע"א] ה"נ כשזכו לפאר בית אלקינו ולרומם חורבותיו יברכו:

היוצא מדברינו המברך אינו מפסיד, וטוב בתוך דרשה בשבת להמשיך הענין עד שיבא לכעין שכתבתי בשם הגאון מהר"ד שטרויז כ"ץ זצ"ל, והמברך יתברך:

כדי להשלים את התמונה יש להזכיר את שיטת הב"ח (בסימן כ"ט) שברכת שהחיינו הינה ברכה התלויה בלב, ולכן כל עוד האדם מרגיש שמחה בלבו הוא יכול לברך. לשיטה זו לא אומרים בברכת שהחיינו ספק ברכות להקל.

ראה גם מאמרו של הרב יהודה זולדן בנושא (שמהבחינה ההיסטורית הוא מאד עצוב) - קישור. במאמר זה הוא דן בברכת שהחיינו, הטוב והמטיב וכן על ברכת "מציב גבול אלמנה" בעת בניית בית כנסת. הוא גם מחלק בין בית כנסת בארץ ישראל לבית כנסת בחו"ל.

חנוכת בית הכנסת

הרב דוד עובדיה זצ"ל, מאת: משה שלו

בסביבה הררית, עטורה יערות, ברוכה במים רבים היורדים מההרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם – מפורסמים הדובדבנים שבאזור – שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת על מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני (...) נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי (...) פנוי היה מטרדות החול המרובות והציע לי לראות את המלאח ואת הישיבות שבהן מצויים ספרים קדומים. הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה.[i]

השורות הבאות מוקדשות לאותו רב פיקח, מאותה עיירה קטנה שביום שני השתתפתי בהלוויתו.
הרב דוד בן ישועה שמעון חיים עובדיה (1913 – 2010; ח' אייר, תרע"ג – יח' אייר תש"ע) מילא את מקום אביו בתפקיד רב העיר ובכך חתם שושלת של רבני העיר צפרו שבמרוקו. בטרם היותו רב העיר הקים את חברת 'דובב שפתי ישנים', ששמה לה למטרה להביא לדפוס את כתבי חכמי מרוקו הקדמונים; כל זאת בנוסף לפעילותו ברבנות כדיין (1942, צפרו; 1952, רבאט; 1961, פאס; 1963, מראכש; ומאוחר יותר חבר לשכת הרבנות בירושלים). עוד היה פעיל בשדה החינוך (מפקח על החינוך בבית הספר "אם הבנים"; 1957, חבר ועדה לרפורמה בחינוך ומפקח על החינוך היהודי) ומילא תפקידים ציבוריים (1947, חבר מועצת הרבנים במרוקו; 1959, חבר האסיפה הלאומית המחוקקת). ב-1963 עלה לישראל, שימש חבר לשכת הרבנות בירושלים ויו"ר רבני עדת המערביים בירושלים. בשנת 1982 קיבל את פרס ירושלים לטיפוח מורשת עדות ישראל על ספריו 'קהלת צפרו' (אז, שלושה חלקים) והספרים 'פאס וחכמיה'.
על אף כל האמור, הרב עובדיה שהיה מפורסם במרוקו, היה די אנונימי בישראל.
מלבד ענוותנותו, אני מייחס את האנונימיות הזו (ובכך אני ממצה את התיזה שלי...), למסירותו, עליה הוא הקריב את מעמדו, לכתבי יד ממרוקו שירש מאבותיו:
ומידי יום ביומו הייתי מסתכל עליהם ושואל לעצמי התחיינה העצמות האלה? הרהורים כאלה היו מרחפים במוחי ולא נתנו לי מנוח מי יהיה הגואל? עד שהגיע העת לכל חפץ נגשתי אל המלאכה והן היום בעזה"י [בעזרת ה' יתברך] הקמתי להם יד ושם קרבתי עצם אל עצמו קרמתי עליהם אור ויחיו ויעמדו לפניכם בהודם ותפארתם ויש לקורא מה למשמש ומה למשש בהם ולגלות מה שלא נחקר עוד.[ii]
בשעת פטירתו של אדם אין מלווים לו לאדם (...) אלא תורה ומעשים טובים בלבד", (אבות פ"ו,י)
דומה שכל אלו היו שם: קדמוני מרוקו שאת ספריהם גאל מתהומות הנשייה[iii], תשובותיו ההלכתיות[iv], הפיוטים שכתב, השתדלויותיו עבור קהילתו, חברות הגמילות חסדים והלווית המת שהחזיק, תלמידי "אם הבנים" בו עסקו מלבד לימודי הקודש גם בלימודי צרפתית ולאחר מכן עברית; תלמידות "בית רבקה" החב"די בו היו לימודי קודש ולצדם לימודי תפירה ורקמה; לומדי ישיבת "בית דוד" שבה למדו "לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר בתיכון" מייקרי המנהגים[v], רושמי קורות עם ישראל[vi], שומעי דרשותיו [vii], לומדי הדף היומי קודם תפילת הנץ, לומדי ה"משנה ברורה" בין מנחה למעריב, בעלי הדינים שעמדו לפניו, ורבני העיר צפרו לדורותיה.
בשולי הדברים ובנימה אישית:
הרב דוד היה לא רק מושא מחקרי, הוא היה רב בית הכנסת של ילדותי. הוא היה ה"מארח" בפורים ובמימונה ודמות ההזדהות של "הצדיק" ו"החכם" עבורי. אבי מורי שיחיה, שימש אותו בחוליו, וזכה לשמשו בטהרתו.זכר צדיק לברכה.

הערות
[i] ח"ז הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים תשי"ז עמ' 94.
[ii] ספרו: פאס וחכמיה, א, עמ' י'.
[iii] בהערות השוליים הבאות, אני מבקש לפתוח צוהר למפעלו הספרותי של הרב דוד: ספרי קדמונים שהוא הוציא לאור (ספרים שכתב להם הקדמה מצויינים בכוכבית): * הרב אליהו בן הרוש, ספר ברכת אליהו, ג'רבא תרצ"ט; *אגדה של פסח עם פירוש כוס אליהו לר' אליהו בן הרוש, ג'רבא תרצ"ח; * הרב חיים אליהו אברהם בן שטרית, מלל לאברהם, פאס תשכ"ג; * הרב מאיר וישועה דאבילה, קבוץ גלויות, פאס תשכ"ג; * הרב שלמה אביטבול, מנחת העומר, ג'רבא תש"י; הרב עמור אביטבול, עומר מן, ג'רבא תש"י ; * הרב רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ג'רבא תשט"ו; הנ"ל, סובר הרזים, ג'רבא תשט"ו ; *ישועה שמעון חיים עובדיה, תורה וחיים, ירושלים תשל"ב; * הרב משה אבן זבארה, מלאכת הסופר: על הלכות ספר תורה תפילין ומזוזות, ירושלים תשס"א; הרב *שאול שמואל סררו, דרושי מהרש"ש, א,: ירושלים תשמ"ט; ב, ירושלים תשנ"א; הרב *שאול סררו, ספר חנוך לנער על משלי, ירושלים תשנ"ז; הרב שאול סררו, אלפא ביתא: ערכים לדרשן מן התלמוד, בתוך: פאס וחכמיה, ב, עמ' 137-223; (הרב שאול סיררו) [לקט ממשפחת אבן דנאן ושאול סיררו], דברי הימים, בתוך: פאס וחכמיה, א, עמ' 1-63; *ספר כסא המלכים, לר' רפאל משה אלבאז, עם "פני הכסא" מקורות ומראה מקומות שכתב הרב עובדיה. בתוך: קהלת צפרו, ד (עימוד מחודש); הרב יהודה אבן עטר, זיכרון לבני ישראל, בתוך: פאס וחכמיה, א, עמ' 63-86; הרב אבנר ישראל הצרפתי, אגרת יחס פאס, בתוך: פאס וחכמיה, א, עמ' 87-171 ; *הרב יעקב אבן צור, לשון לימודים, בתוך: פאס וחכמיה, ב, עמ' 225-438; *הרב שמואל ן' שושן מטוליטולא, ויגד שמואל: פירוש על הגדה של פסח, בתוך: הגדה של פסח – כוס אליהו ירושלים תשנ"ח, עמ' קצט-רלז; הרב משה מחפוטא, "יסודות על כללי י"ג עיקרי הדת", בתוך: נהגו העם, ירושלים תש"ס; הרב יהודה הכהן, "כללים ודיני הגט", בתוך: נהגו העם, ירושלים תש"ס. ספרי קדמונים אותם ליקט וערך: "מכתבים שכתב ר' שאול אביטבול", בסוף "תולדות הרבנים", צפרו? ד, עמ' קלז—קנב; הרב סעדיה אבן דנאן, תשובות ומאמרים נפלאים שירים ופזמונים, בתוך: פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל"ט, עמ' 1-91; "פסקי דין וחדושי תורה מחכמי התקנות" (רובם מהרב שמואל אבן דנאן וקצת מאחרים), בתוך: פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל"ט, עמ' 92-136 (חלקם נדפסו ב"פרפראות לחכמה"; פרפראות לחכמה, (הערות שליקט מגיליונות ספרים שהיו בספריית ר' עמור אביטבול) בתוך: הרב שלמה אביטבול, מנחת העומר, והרב עמור אביטבול, עומר מן, ג'רבא תש"י; הרב עמור אביטבול, שירת העומר, עיבוד ניקוד מבוא והערות: עמנואל בן שמחון, ירושלים תשס"א; לקט פירושים. ליקוט מתוך ספרי רבני צפרו לדורותיהם על קטעים מתוך הגדה של פסח, בתוך: הגדה של פסח- כוס אליהו, ירושלים תשנ"ח, עמ' קלה-קעו
[iv] ספרו ההלכתי שו"ת נתן דוד על ד' חלקי שו"ע, ירושלים תשנ"ו; פסקי דין בעניינים שונים, בתוך: הרב ישועה שמעון חיים עובדיה, תורה וחיים, ירושלים תשל"ב, עמ' 431-484; ראה גם מאמרו: "שיטתו ופסקיו של מרן המחבר במארוקו", בתוך: י' רפאל (עורך), רבי יוסף קארו: עיונים ומחקרים בשיטת מרן בעל השולחן ערוך, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט, עמ' קצח-רא [אותו מאמר עם כמה שינויים נדפס בשם: "כלל תרי מגו תלת – מנהג קדום במרוקו", בתוך: נתן דוד, ירושלים תשנ"ו; נהגו העם, ירושלים תש"ס]
[v] ספר המנהגים נהגו העם, ירושלים תש"ס (מהדורה מורחבת); "קונטרס תקנות הרבנים בעיר צפרו משנת השפ"ה עד שנת התשי"ג", בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' קטו-קצג.
[vi] סדרת הספרים: קהלת צפרו, א, ב: "מקורות ותעודות למצבם ומעמדם הכלכלי החברתי המדיני והרוחני. קורותיהם ומאורעותיהם, תקנותיהם ומנהגיהם, מכתביהם איגרותיהם ושרידי זכרונותיהם, פעולתם הדתית, ההלכתית והתורתית".; קהלת צפרו, ג: "תולדות ימי היהודים בעיר צפרו שבמרוקו מצבם ומעמדם הכלכלי החברתי המדיני והרוחני, קורותיהם ומאורעותיהם, פעולותיהם ושרידי זיכרונותיהם מנהגיהם חגיהם ומועדיהם ואורחות ימי חייהם"; "תולדות הרבנים בקהילת צפרו", בתוך: קהלת צפרו, ד (עימודי מחודש); קהלת צפרו, ה: הקהלה והשד"רים, ירושלים תשנ"ב; מאמרו: "עזרה לבניין בית הכנסת בחורבת ר' יהודה החסיד, בתוך: י' בן עמי (עורך), מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה, ירושלים תשנ"א. (הודפס שנית בתוך: קהלת צפרו ה, עמ' כא-כה.
[vii] הרב היה נואם תדיר בכל מקום בו כיהן, דרשותיו שנדפסו לעת עתה: דרשה על מצוות פדיון פטר חמור, בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' 13-15; דרשה לסיום הש"ס, בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' 15-17; "נאום שסידרתי במלאת מאה שנה לאליאנס חברת כי"ח בפריס כ"ח סיון התש"ך", בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' 249-255.

עוד על הרב דוד עובדיה ותמונת פניו - כאן.

משה שלו הוא מוסיקאי בן שלושים נשוי ואב לארבעה, גר במבוא חורון, לומד שנה שלישית בבית המדרש של בית מורשה בירושלים.

מדריך הנהיגה השלם, מאת: חיים ולדומירסקי

התפרסם לפני שבוע בעלון עולם קטן

כידוע לכל נהג ואולי גם לכל נוסע, כמו שדלק זה לא רק דלק כדברי הפרסומת (זה גם מים בד"כ) גם אוטו זה לא רק אוטו. הרכב נותן לנו איזו תחושה קטנה של בית – אנחנו מרשים לעצמנו לשיר בחופשיות עם הדיסק, להתגלח בדרך לעבודה ויש כאלו שאפי' מחטטים באף ברמזור (איכס, גועל נפש...אני רק גירדתי ליד, בחייכם). במיוחד כשאנחנו נוסעים לבד הרכב גורם לנו להוריד את המסכות כאילו אנחנו לבד לגמרי בעולם, כי חוץ מאיתנו מי נמצא על הכביש ? – כמה מכוניות עם כל מיני נהגים שזרים לנו לחלוטין במקרה הטוב ובמקרה הרע יש שם מפלצת , נו... אתם יודעים... המפלצת מהרכב ליד.
· המפלצת מהרכב ליד - אתה עומד מותש בתור המכוניות הבלתי נגמר לקראת הפניה ימינה ברמזור, ולפתע אתה קולט אותו מזוית העין. החצוף הזה חותך את כל התור הארוך מצד שמאל ופונה ימינה בסוף. אתה מתמלא בתחושת עוול ובזעם בלתי נשלט... הישראלי המכוער... מעניין איך נראית המפלצת בתוך הרכב הזה, בטח תת אדם. כלם מחכים כאן רבע שעה אבל לו זה לא מתאים! אם היתה לך הזדמנות היית חוסם אותו. אוהו איך שהיית חוסם אותו, ככה בחצי הגה שמאלה כזה, אולי אפי' לא היתה לו ברירה והוא היה ממשיך ליסוע ישר במקום לפנות ימינה. אתה מתמלא תחושת מתיקות רק מהפנטזיה המתוקה הזו. אבל לא, אותך הוא כבר עבר והדביל מקדימה אפי' לא חשב לחסום אותו. בטח אישה... פראיירית! זה לא שאתה טיפוס אלים או משהו כזה, אבל תחושת הצדק האינסופי לעומת הנבזות האולטימטיבית אפי' לרב קוק היתה עושה משהו, לא ככה?! סופסוף יצאת מהפניה ואתה על הכביש הפתוח. אבל פתאום... אתה קולט 100 מ' לפניך את המאזדה עם הארכי-פושע, עם האנטי-אזרח הזה, ואתה יודע שאתה פשוט חייב לראות את הפרצוף של המנוול הזה, איזה יופי ממש תכנית בערוץ 8, הזדמנות לראות איך נראית המפלצת הישראלית במלוא הדרה. אתה לוחץ עוד קצת על הגז עד שאתה ממש קרוב, עוד מאמץ קטן ואתה ליד החלון שלו, כבר מכאן אתה רואה שיש לו כיפה... בטח ערס... רגע, מי זה, נראה לך מוכר... אה, זה איציק מהשכונה שלך. איזה קטע! איציק! איזה תחמן קטן, אף פעם אין סבלנות לשרוט הזה. דוקא בחור טוב. אני אגיד לו הערב בבית כנסת שקלטתי אותו מתחמן את כולם, איזה קרוע.
· אתה לא פראייר – יאללה יאללה פיג'ו, חכה בתור. תשתלב מאחוריי, מה יש?! אין סבלנות? חשבת שתפסת פראייר, אה? אבל לא, הוא לא מוותר! הוא ממשיך ליסוע לידי, 50 מטר לפני הפניה. חושב שתהיה לו הזדמנות. חכה, חכה... הוא מסתכל קדימה ואני גם, אף אחד לא מפנה את המבט לשני, כאילו לא שמנו לב אחד לקיום השני, אנחנו לא שני אנשים, רק שני רכבים. אני לא שם לב שהוא מנסה להשתלב והוא לא שם לב שאני מנסה לחסום, אלו הכללים, הכל כאילו במקרה... אבל פתאום - צפירה, אני מסובב את המבט אליו "אח שלי, תוכל לתת לי לפנות ימינה כאן ?" הוא שואל בחיוך, "בטח גבר, אין בעיה!" אתה עונה לו בשמחה. למה לא, מצווה.
· בקיצור, כדי לנהוג בישראל צריך להכיר את המנטליות, אבל גם זה לא מספיק – צריך גם להכיר את החוקים ולא רק את החוקים הפורמליים אלא גם את החוקים בלתי כתובים, חכמת הכביש הישראלית. למשל – איך המורה לנהיגה שלכם לימד אתכם לחנות ? מרחק דלת מהמכונית ליד, שני סיבובים בהגה, יישור לפני המדרכה ... בלה בלה בלה... חבר'ה, הרי כולנו מכירים את השיטה הישראלית - נוסעים ברוורס עד שאתה "חש" את הרכב מאחור, מיישרים לימין ונוסעים קדימה עד שאתה פוגש בשמחה את הרכב מלפנים. ובכן, באחת מנסיעותיי הראשונות, כשנהגתי ברכב החברה של אבי, ניסיתי ליישם את הכלל אף אני – העברתי לרברס ונסעתי באיטיות בציפיה למגעו העדין של הטנדר שמאחוריי בפגוש. אולם במקום "בום" מעודן אך נחרץ, שמעתי משהו שדומה יותר ל "כחחחחח" והוא ממש לא היה נחרץ, הרכב המשיך ליסוע לאחור כמעט באין מפריע. לאחר שיצאתי מהאוטו גיליתי שבדומה לשאר הכללים בעולם אף לכלל החניה הזה יש יוצא מן הכלל. על כן מעתה כך ינוסח הכלל -"סע באיטיות ברוורס עד שתחוש ברכב שמאחוריך אלא אם כן יוצא ממנו שיפוד ענק שנכנס לך היישר לתוך הבאגז'". בקיצור אבא, זוכר שהתעקשתי לשים לך מדבקה של "העם עם הגולן" מאחורה ? עכשיו אתה יודע למה...
עוד חוקים בסיסיים ועוד על הנהג הישראלי בפרק הבא.


נ.ב. אני יודע שרבים מיכם ציפו לראות אותי מדליק משואה השנה, אבל מסתבר שועדת הטקסים המכובדת חושבת ש58 חתימות זה לא מספיק. שחצני קצת, לא ? בכל אופן התחלנו לעבוד כבר על תשע"א אז בקיצור – www.atzuma.co.il/masuah
לטורים נוספים http://www.valdomh.blogspot.com/
לתגובות vlado@olam-katan.co.il

האם מגיע לממ"ד מעמד?

פורסם באתר כיפה. רוב הטענות פורסמו על ידי בבלוג בעבר.

אתמול התפרסמה באתר כיפה מאמרה של גלית עולי בעד הממ"ד. בדבריה היא התייחסה לשלושה נושאים שבגללם יש להעדיף את הממ"ד על פני בתי הספר הפרטיים:
א. הממ"ד פתוח לכולם ללא מבחני קבלה.
ב. העלות הגבוהה של בתי הספר הפרטיים.
ג. מעורבות ההורים בחינוך הילדים היא גבוהה יותר בממ"ד.
הויכוח על הממ"ד מול בתי הספר התורניים מתנהל זה זמן ארוך. משום מה, בוחרים הכותבים למיניהם לא להעלות את הבעיה בה"א הידיעה של הממ"ד ומעדיפים להסתובב סחור סחור מבלי להתייחס אל העניין האמיתי.
הבעיה האמיתית היא שמערכת הממ"ד אינה טובה! או ליתר דיוק, יכול להיות שהיא מצויינת, רק שהיא אינה מתאימה כלל לציבור שהיא אמורה לשרת - הציבור הדתי-לאומי. הממ"ד פשוט אינו נותן מענה לצרכים של הציבור.
הציבור הדתי-לאומי הוא יחסית מאד בורגני. ההורים עובדים קשה בשלל המקצועות החופשיים, מרוויחים סכומים גבוהים, יחסית לאוכלוסיה הכללית, ומנהלים אורח חיים יוקרתי (שוב, יחסית). לעומת זאת, מערכת החינוך שאמורה לשרת את הציבור הזה היא בעלת סממנים כמעט הפוכים.
בואו נשים את הדברים על השולחן, מערכת בתי הספר הפרטיים של פתח תקווה לא התפתחה בגלל שיש ריכוז גדול של חרד"לניקים גזעניים בפתח תקווה, כפי שלפעמים רוצים שנחשוב, אלא בגלל שבפתח תקווה יש ציבור בורגני גדול.
הבה נראה כמה דוגמאות:
- בשכונת מגוריי רוב הילדים הנמצאים בגן-חובה הינם במסגרת של יום לימודים ארוך הכולל צהרון. מה בית הספר הממ"ד השכונתי מציע להורים של אותם ילדים המעוניינים ביום לימודים ארוך (שכאמור, הינם הרוב)? גורנישט! אמנם, יש בבית הספר צהרון אך הוא לא מציע הרבה מעבר לשירותי בייביסיטר מתקדמים. בל נשכח שהצהרון מתקיים רק לכיתות הנמוכות, דהיינו בית הספר כנראה מאמין שזה טוב שילד בכיתה ג' יהיה שעתיים לבד בבית כל יום - אחרת איך אפשר להסביר את זה שהוא איננו נותן מענה לצורך כל כך בסיסי של ההורים.

- נמשיך עם עניין יום הלימודים הארוך - הורה שבוחר לשלוח את ילדו לצהרון, ולרובם אין הרבה ברירה, צריך גם לשלם על הצהרון הזה. במקום שהכסף ילך לבית הספר על מנת להאריך את יום הלימודים עם תוכנית לימודים מובנית, הכסף הולך לגוף פרטי שהשקפתו החינוכית לא תמיד ברורה. בסוף החודש אין זה מוזר לגלות שהורי הממ"ד משלמים יותר כסף עבור יום הלימודים הארוך, מאשר ההורים שבחרו מראש בית ספר שבו יום הלימודים הארוך הוא מובנה בתוך בית הספר.

- בשבוע האחרון שלח מנהל בית הספר התורני בעיר מגוריי מכתב להורים שבו נאמר כך: "בהשקפתי החינוכית החופש הגדול הוא ארוך מדי. אנחנו פועלים עתה בכל הדרכים העומדים לרשותנו על מנת להאריך את שנת הלימודים בשלושה שבועות". מנהלי הממ"דים בעיר לא שלחו מכתבים כאלה להורים. האם זה בגלל שלהשקפתם החינוכית החופש הגדול הוא קצר מדי? באם מנהל בית הספר התורני יצליח להאריך את שנת הלימודים (ולא יפגוש בדרך איזה מפקח מהממ"ד שיסביר לו שזה לא מקובל, ולכן הוא לא יכול לעשות זאת), יצא שוב שהורי התלמידים בבית הספר התורני משלמים הרבה פחות מהורי התלמידים בממ"ד שיזדקקו לכל מיני קייטנות יקרות, ועוד ישלחו את ילדיהם למסגרת חינוכית תחת עינם הפקוחה של המורים המסורים והמנהל החרוץ.

- מה לא נאמר על גודל הכיתות בבתי הספר הממלכתיים? עם יד על הלב, כמה כסף הייתם מוכנים לשלם בחודש כדי שיהיו עשרה תלמידים פחות בכיתות של הילדים שלכם?

- אתייחס מעט גם לתכני הלימוד. ניקח לדוגמא מקצוע חביב הנקרא "משנה". מן הסתם לימדו אתכם, בזמנו בממ"ד, למה קוראים למשנה "משנה". אם אתם לא זוכרים זה כנראה בגלל שלא הבנתם איך יכול להיות שמצד אחד מסבירים לכם שקוראים למשנה "משנה" בגלל שמשננים אותה ומצד שני מעולם לא שיננתם משניות בבית הספר. אז כך מתנהל מקצוע המשנה בממ"ד: במהלך שנה שלמה התלמידים ילמדו חוברת דקה של חמישה פרקים של מסכת סוכה או משהו דומה (במקרה הטוב הם יסיימו את החוברת בסוף השנה, במקרה האחר הם ייתקעו איפה שהוא באמצע פרק ג'). בסוף השנה, מה הם קיבלו מהלימוד הזה? לא ידע, לא כלים, פשוט כלום (שיש כל מיני דעות לגבי כל מיני נושאים הקשורים לחג הסוכות). יש סיכוי סביר שהתלמידים יקבלו מהלימוד הזה את התובנה שלימוד משנה זה כנראה לא משהו חשוב.

אני מקווה שהבהרתי את דברי: מערכת הממ"ד אינה נותנת מענה לצרכים הבסיסיים ביותר של הציבור הדתי-לאומי.

האם זה אומר שעל כל אחד מאיתנו להוציא אלפי שקלים בחודש על כל ילד בבית ספר יסודי? לשאלת העלות אין לי פתרונות, אך ברור לי שני דברים. הראשון, שכסף שגם ככה מוציאים על כל מיני צהרון וקייטנות צריך ללכת ישירות לבתי הספר שיובילו מסגרות מפוקחות ואיכותיות. הדבר השני הוא שאם רוצים שהממ"ד יהווה תחלופה יותר זולה למערכת הפרטית צריך להתחיל לחשוב איך משפרים אותה בצורה יסודית.

מעמדו של הממ"ד ישוב ויפרח כשבתי הספר בפרט והמערכת בכלל יעשו ככל יכולתם לענות על צרכי הציבור שאותו הוא מעוניין לשרת.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק ג'

אחרי ההקדמה הארוכה (קישור1, קישור2), אנחנו מגיעים לעניין.

כזכור, בפרק ל"ב בספר התניא מתחיל הרב במשפט (הפרק במלואו):
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה

לאחר מכן מסביר בעל התניא שכיוון שכולנו מכילים בתוכנו נפש אלוקית, שהיא בעצם אותו הדבר אצל כולם, אזי כל ההבדלים בינינו נובעים אך ורק מהגוף. אם הגוף יהיה בטל אצל האדם אזי כל אחד יכיר בכך שהוא וחבירו הם בעצם אותו הדבר ואין מניעה שיהיה "ואהבת לרעך כמוך" - כמוך ממש, שהרי אתם אותו הדבר.

כשלימדתי פרק זה בקהילתי פתחתי וקראתי את המשפט הראשון "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו" ושאלתי את הנוכחים אם יש מישהו שיכול לומר שהוא מזדהה עם המשפט הזה. כמובן שכולם הסתכלו עלי במבט מוזר. אז אמרתי שאינני יודע איך מישהו שחי בחברה המערבית כמונו יכול להזדהות עם המשפט הזה. אינני יודע מה היה הלך הרוחות בזמן אדמו"ר הזקן ואם אז כן היו יכולים להתמודד עם המשפט הזה, אך אני בטוח שהיום אדם שחי בעיר שלי ומחזיק לפחות רכב אחד ועוד אי אלו גאדג'טים איננו יכול לומר שאצלו "גופו נבזה ונמאס בעיניו". ולא רק שהוא איננו יכול לומר זאת, הוא גם איננו יכול להבין איזה מין שאיפה זאת, או במילים אחרות: למה זה טוב.

אך לא עצרתי בכך והמשכתי לומר שלא בגלל המשפט הראשון אנחנו נמנע מללמוד את דברי בעל התניא. אך מכיוון שאינני יכול להסביר ולהזדהות עם המשפט הראשון, אני לוקח את דברי בעל התניא על דרך השלילה. כלומר, נניח שבעל התניא צודק ומי שרוצה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" צריך לבטל את גופו כדי להכיר בכך שכולנו בעלי נפש אלוקית. עתה, שאיננו יודעים ואיננו שואפים לבטל את גופנו, לפחות נאמץ את דבריו שאם איננו נמצאים במקום של "ואהבת לרעך כמוך" זה בגלל שאנחנו נמשכים יותר מדי אחרי דברים הקרובים לגופנו - ובשורש העניין בדרך כלל נמצא דבר הקרוב לגופנו שהוא המעכב אותנו מלאהוב את חברינו. ברגע שנכיר בכך שהדבר המעכב הוא כנראה דבר הקשור לגופנו שלנו גם יש סיכוי שנגיע למסקנה שהדבר המעכב הוא גם ניתן לשינוי כך שהוא כבר לא יהווה גורם מעכב.

כלומר, אינני מאמץ את זה שחייבים לבטל את הגוף כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", אך אני מוכן לשקול שאם איננו נמצאים ב"ואהבת לרעך כמוך" יש סיכוי טוב שהבעיה נמצאת במישור של החשבת הדברים הקרובים לגופנו יתר על המידה.

יש לי לפחות עוד דוגמא אחת לסוג כזה של חשיבה, בע"ה בימים הקרובים נכתוב עוד.

לקראת שבוע הספר העברי בבלוג "רב צעיר"

בעוד כחודש מתקיים ברחבי הארץ שבוע הספר העברי. במסגרת שבוע הספר, אני מעוניין לנסות משהו חדש כאן בבלוג, נראה אם יהיה שיתוף פעולה מצדכם - הקוראים. אני מעוניין להקדיש את שבוע הספר לרשימות על ספרים וביקורת ספרים.
אם קראתם בזמן האחרון ספר שמצאתם בו עניין, והוא עוסק בעניינים הקשורים לעולם התורה, אתם מוזמנים לכתוב רשימה קצרה (500-600 מילים) על הספר. הרשימות תתפרסמנה במהלך שבוע הספר.

אם אתם מתכוונים לכתוב, ואתם רוצים לוודא שאין כבר מישהו אחר שכותב על אותו הספר - אתם מוזמנים לשלוח לי מבעוד מועד שאתם מתכוונים לכתוב על ספר מסויים ואשמור לכם את זכות הראשונים.

גם קוראים שניסו בעבר את כוחם בכתיבה ולא עברו את המסננת המחמירה שלי, מוזמנים לנסות שוב הפעם. אני אשתדל להיות יותר רחמן הפעם ולא לפסול רשימות שיישלחו אלי (אם כי בודאי אתן הערות לשיפור לפני פרסום).

קידוש השם וח"כ ציפי חוטובלי

היכי דמי קידוש השם?
באותם ימים, בשלהי פורים 2006, הכרתי צעירה אלמונית מרחובות בשם ציפי חטובלי...חוטובלי נבונה ומהירת לשון, תקיפה אך גם מנומסת, מתפלמסת עם בכירים ממנה בגובה העיניים, ובעגה חילונית "לא דופקת חשבון". היא דתייה וציונית ואוהבת ארץ ישראל בכל נפשה ובכל מאודה ומגינת שלטון החוק, ונקיית כפיים בכל רמ"ח ושס"ה. היא עסקה בכתיבת עבודת דוקטור בפקולטה למשפטים, שנושאה היא "הכיסא הדתי" בבית המשפט העליון.
חוטובלי ידעה ללמוד. לא חיפפה. רק אחרי פרישתה מהתוכנית [מועצת החכמים] נודע שכאשר עמדו להעלות נושאים אשר אינה בקיאה בהם טילפנה למומחים - כפרופסורים לכלכלה - וחקרה אותם באריכות וביסודיות, כדי לומר כמה משפטים בענייני המשק הלאומי. במעשיה - גם בטלויזיה - ביטאה את המהפכה היסודית העוברת על נשים משכילות בעולם הדתי. פמיניסטית במסגרת ההלכה.
(מתוך "התפכחות", דן מרגלית עמ' 62)

שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א)

על אף שנשארו לי כשלושים עמודים לקרוא בספר "התפכחות", אני יכול לומר שעמוד 62 הוא מהיחידים ששווה לקרוא בספר המוקדש לכהן הגדול של המחבר, אהרון ברק. הספר עוסק בהתפכחות שהיה לדן מרגלית, חבר לשעבר בלב ונפש לאהוד אולמרט, מחברו.
אחד המשפטים בספר שממש הצחיקו אותי היה המשפט הבא, שמבטא באופן מדויק ויפה את הקוספציות השגויות שהמחבר עדיין שוגה בהם גם לאחר ה"התפכחות" שהוא עבר:
הציבור התומך מרצ אינו מקבילה של בוחרי "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי". הימין המובהק מקבל ללא עוררין את עמדת רבניו ורועיו הרוחניים נגד כל מה שיכול להתפרש כמהלך לפשרה מדינית עם הפלשתינים. לעומתו, הציבור התומך בשמאל מאוכלס בספקנים, והם תוהים ושואלים ומתעכבים ליד קוצו של יו"ד. (עמ 277)

ואם גיסי קורא את זה - שאלתי ממך את הספר, אני אדאג להחזיר אותו לפני שתספיק לשים לב.