ברוך הטוב והמטיב

בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא הגואל

החופש הגדול מדי, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם בעלון "עולם קטן"

יש מילים המקבלות משמעויות שונות לחלוטין בהתאם להקשר שלהם או בהתאם לשלב בחיים בהם משתמשים בהם, קחו לדוגמא את המילה 'חופש גדול'. עבור הילד / נער צמד המילים הללו מעורר רטט נעים באיזור הבטן, התפרצות של שמחת חיים לא מרוסנת ואינספור תכניות לניצול התקופה המתוקה הזו (כן, כן, אני יודע שבסוף זה נגמר בזבוז זמן אחד גדול מול הטלוויזיה) . עבור ההורה לעומת זאת צמד המילים הללו מעורר את אותם תחושות שמעוררות המילים 'נחש צפע נחש צפע' (שגם הם אגב מעוררות תחושות שונות לגמרי עבור דור ההורים ודור הצעירים). נכנסים לכוננות. האמת שזו בעצם חידה מתמטית מאתגרת – לילדיך שישים ימים בהם הם מנותקים מכל מסגרת, אין בית ספר, אין גנים, עליך להעביר אותך ואותם תקופה זו בשלום וללא נפגעים בנפש כאשר לך מגיעים רק ארבעה ימי חופש מהעבודה. למה יש לך רק ארבעה ימי חופש מהעבודה אתם שואלים, ובכן הסכיתו ושמעו...
לפני זמן לא רב קיבלתי בעבודה מייל הקורא לעובדים שלא לצבור יותר מחמישים ימי חופשה לא מנוצלים, שכן למי שאכן ייצברו מעל ל50 ימי חופשה הם יימחקו לו. מיהרתי לבדוק את מס' ימי החופשה שלי כדי לראות האם גם עלי לדאוג ואכן גיליתי כי עלי לדאוג, שכן אני במינוס עשרה ימי חופשה. אז איייך ? אז ככה – מסתבר כי העובד החילוני הממוצע בוחר בקפידה את חופשותיו וזה לא שהוא לא לוקח חופש, אוהו הוא לוקח, פשוט ראש השנה יוצא ביום שלישי, אז הוא טס לחו"ל ביום שני, ככה שהחג לא על חשבון עבודה, שישי שבת לא יורד לו (אם גם היו בחירות בעשרת ימי תשובה בכלל הרווחנו) סוגר את יום כיפור על הדרך והופ במחיר של ארבעה ימי חופש הוא חודשיים בחו"ל, עבור העובד הדתי, תת קבוצה – העובד ההורה הדתי כל אפשרויות המשחק סגורות הרמטית, את ימי החופש שלו הוא לוקח על חשבון ימי עבודה וכך כל שנה הוא סוגר את ימי החופש שלו על האפס או על המינוס. מצד שני הוא לא יגיע לגיהנום.
בקיצור מסתבר שע"מ להיות הורה בחופש הגדול צריך תואר מתקדם בלוגיסטיקה. אז מה עושים? ראשית חכמה קייטנה. וכאן אנו מגיעים לדוג' השניה של מילה בעלת כפל משמעות – בתחילת החופש המילה קייטנה מעוררת אצל ילדך דמיונות של ים/ בריכה/ אטרקציות אולם מהר מאוד הוא נוחת לקרקע המציאות כאשר ביום הקייטנה הראשון הוא מגיע שוב לגן שלו , רק שהפעם בלי הצעצועים שכן הגננת נעלה את ארגז הצעצועים. "אבל הבטחתם לי קייטנה" זועק הקטן "לא רוצה לגן", "מה פתאום חמודי, זה לא גן זו קייטנה. הנה תראה מחר יש יום בריכה". והנה הגענו לכפל המשמעות השלישי. בדמיונו של הילד כשהוא שומע את המילה 'בריכה' עולה התמונה של ... של... בריכה, אולם למחרת הוא מגלה לתדהמתו שאבא מביא לגן גיגית. אבל לכל דבר טוב יש סוף וגם הקייטנה חולפת עוברת לה. נשאר רק עוד חודש וחצי להעביר.
הפתרון הבא הוא בד"כ 'קייטנת סבא וסבתא'. למרבה ההפתעה הוריכם לא רואים בילדים אתגר שיש להתמודד איתו, אלא סוג של אטרקציה. לא ייאמן, אבל הם ממש שמחים על ההזדמנות לשהות כמה ימים במחיצתם. מדהים. כולם שמחים. גם הילדים גם סבא וסבתא וכמובן שאתם, אלא שחשוב מאוד שלא להגזים בפיתרון זה, שכן ככל שעוברים הימים סבא וסבתא מתחילים ליישר קו איתכם בקשר לילדים והילדים אט אט מאבדים ממעמד האטרקציה ומתקרבים לכיוון ה'אתגר'. ברגע שהוריך מתחילים להגיד לכם "כל הכבוד לכם בחיי, איך אתם מצליחים לגדל שלושה ילדים קטנים ולהישאר שפויים" זה הזמן לעבור לפיתרון הבא לפני שתאבד נכס חשוב זה.
נשאר רק חודש ושבוע. זוהי שעתם היפה של הבייביסיטריות. ולמעשה זה שילוב אינטרסים. הבייביסיטר שמחה על זה שאחרי שבוע היא יכולה לממן את האוניברסיטה שלה ("לא אכפת לך שאני שומרת על הילדים של כהן, של בן דוד ושל זלצמן יחד עם שלך, נכון?")ולך תמיד הפריע שיש יותר מדי כסף בבנק. כך או כך עבר עוד שבוע. מה עכשיו?!
"מי רוצה לבוא עם אבא לעבודה?" איזה כיף, איזו אטרקציה ואיזה פתרון אלגנטי – אתה לא בזבזת ימי חופש, אפי' השווצת קצת בעבודה בילדים החמודים שלך, הילדים יכולים קצת לראות את אבא בעבודה, לצייר, לראות סרטים על המחשב שלך וכולם מרוצים. חוץ מהבוס שלך שגילה שהוא מנהל שמרטפיה, חוץ ממך שתפסו לך את המחשב וחוץ מהילדים שנשבר להם אחרי שעתיים.
אין ברירה זה הזמן ליסוע לחופש. ההתלבטות היא כמובן בין קמפינג באהלים לבין צימר. לכל דבר יש את היתרונות שלו אך הכלל בד"כ הוא כזה – אם סבא וסבתא מזמינים - צימר, אם אתם משלמים - אוהל.
זהו נשארו עוד שבועיים לקראת הראשון לספטמבר המבורך, אולי תעמיקו עוד קצת את מינוס ימי החופש שלך, אולי תשלחו את הילדים לקייטנה של הבן של השכנים, שהוא אמנם בן 8 אך מאוד אחראי, מה שלא יהיה בעוד שבועיים מתחילה סופסוף 'שנת הלימודים' והנה הגענו לדוג' הרביעית למושג ששינה את משמעותו עם השנים.

רוצים עוד ? – www.haim.tk
תודה על התגובות הרבות, זה כיף גדול. אני משתדל גם לענות – vlado@olam-katan.co.il

תחושת הכישלון

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

אחד הדברים הקשים ביותר בעולם הרבנות הוא, לדעתי, תחושת כישלון.
כל רב מכיר את הסיטואציה. יש לך רעיון שלדעתך ממש יתרום לקהילה ויתחיל תהליך חיובי ונצרך, אתה מתחיל בארגון הפרטים, מפיץ את הרעיון בקרב החברים. ואז, באים ואומרים לך: "תשמע הרב, זה לא מעניין". במקרה הטוב ההודעה הזאת מגיעה ממש בערב ההשקה. במקרה הגרוע האירוע יוצא לפועל מבלי שהמשתתפים הפוטנציאלים מגיעים להשתתף בו.
חבר, ר"מ בישיבת הסדר, תיאר לי פעם סיטואציה הממחישה את התחושה:
"יום לפני שהיתה אמורה להתחיל תקופת החזרות לקראת סוף הזמן בישיבה, תקופה בה חוזרים על כל החומר שנלמד בחודשים האחרונים, כינסתי את התלמידים שלי ונתתי לפניהם את אחד מהנאומים הטובים שנתתי בחיי. הסברתי להם שהחזרה נועדה לאפשר להם להוציא פירות מהעמל של השנה האחרונה. במהלך דבריי, יכולתי לראות שהתלמידים מנדנדים בראשם בהסכמה. הייתי בטוח שדברי נקלטו בליבם. למחרת בבוקר הגעתי מלא בהתלהבות לבית המדרש כדי לראות את תלמידיי עוסקים בחזרה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, כשראיתי שאני כמעט היחיד מהשיעור שלי שנמצא בבית המדרש".
זו תחושת כשלון המגיעה לאחר שהר"מ לא עשה יותר מאשר לנאום ולהגביה ציפיות, ניתן בקלות לשער כיצד היתה גדלה תחושת הכישלון אם אותו רב גם היה משקיע משאבים וזמן רב להכין את תלמידיו לאותו סדר חזרה, ובסוף היה מוצא את עצמו לבד.
אני מניח שגם במקצועות אחרים ישנה תחושה של כישלון מדי פעם. אם כי יש מקום לחשוב שבעולם הרבנות התחושה היא קשה יותר. בתפקידים המקובלים בתעשייה ישנה היררכיה, גוף אחד קובע את היעדים ואת סדרי העדיפויות, גוף שני מחליט כיצד יש לעמוד ביעדים, וגוף שלישי ממונה על הביצוע. בעולם הרבנות, לעיתים התפקידים הללו מתרכזים כולם אצל אדם אחד - הרב. כיוון שכך, האחריות על הכישלונות היא גדולה וכבדה.
תחושת כישלון מדי פעם בפעם מכילה אולי גם צדדים חיוביים. הרי מה רע אם מדי פעם יהיה משהו שיעמיד את הרב במקומו הראוי, שלא יגבה ליבו יותר מדי ושיבין את מגבלות כוחותיו. אך לצערנו תחושת הכישלון יוצרת גם פחד מכישלון. לאחר שהרב נכשל פעם כשלון צורם, בכל פעם שהוא יראה הזדמנות להתחיל משהו חדש הפחד יחדור לראשו והוא ישאל את עצמו שוב ושוב: האם אין סיכוי שאני שוב מכניס את עצמי למצב של כשלון? השאלה הזו תנקר במוחו למשך תקופה ארוכה. לפעמים הוא ימצא את האומץ להעיז ולנסות ולפעמים הוא פשוט יקבור את התוכניות. כללו של דבר, אם ראית רב שאיננו מנסה להתחיל יוזמות חדשות בקהילתו - כנראה שמדובר ברב שנכשל פעם אחת יותר מדי.
אפשר להעלות כיוונים שונים שיש בהם בכדי להנמיך את עוצמת הכשלון. ניהול הקהילה כעסק, היא בודאי מתכון טוב לחלוקת האחריות. ההכרה שניתן ללמוד מטעויותומכישלונות לעתיד, גם בה יש משהו מחזק. כדאי גם לקחת חופשה מדי פעם, כדי למצוא את הכוחות להתמודדות עם כישלונות נוספים.
בסופו של דבר כדאי לזכור דברים שכתב באחד מאיגרותיו הרבי האחרון מלובביץ' זצ"ל (כרך ד', תתסג):
"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיוון שהעמיסו עליו שליחות בודאי נתנו לו כוחות על זה."
או למי שמעדיף את מילותיו של הראי"ה קוק בפיסקא שאני רואה בה תיאור של ההתמודדות עם הכישלון (חדריו מז-ח):
"מתכנסים הם לפעמים בתוך הלב כל יסורי העולם, כל עינויי הנשמות ועינויי הגופות, האדם אינו מוצא מנוח ללבבו, חפץ הוא בתיקונו של עולם, והעולם עומד לעומתו בכל כיעור וניוול, בכל עוצב ויגון קודר שלו, ונפשו בוכה במסתרים, מי ינוד לו, מי ינחמו. המציאות קשה מברזל, והיא מטפחת על פניו. מתכנס האדם בתוכיותו כחומט בקליפתו, ומנוח אין. הומה אז מקרב נשמתו למקור הישע, למעין האושר וההרמוניה של כל היש, אל אלהים דלפה נפשי. כמים קרים על נפש עיפה, באה שמועה טובה ממקור חי העולמים."

אוי מה היה לנו

המודעה הזו הובאה לידעתי. היא התפרסמה ביום שישי האחרון באחד העיתונים (אינני יודע לומר איזה, אבל זה כנראה לא 'בשבע'):

זה כל כך מוזר, שקשה אפילו לגבש דעה אם זה טוב ליהודים או רע ליהודים.

ביקורת ספרים: טל לברכה, הרב רמי רחמים ברכיהו (חלק ב')

ביקורת ספרים: טל לברכה, הרב רמי רחמים ברכיהו (חלק א')

בפעם הקודמת סקרנו בקצרה את אשר ניתן למצוא בספר טל לברכה. הפעם אני מבקש להציג עוד נושא אחד מתוך הספר שלדעתי דורש יתר ליבון.

בהקדמה לחלק ב' של הספר, שנכתב כשמלאו לרב י"ג שנה לכהונתו ביישוב טלמון, כותב הרב ברכיהו כך:
מאז הוצאת החלק הראשון השתנו דברים רבים בחיי היישוב, היישוב גדל וצמח מיישוב קטן בעל אופי משפחתי ליישוב המונה למעלה ממאתיים משפחות כן ירבו, היישוב אינו מורכב עוד ממשפחות צעירות בלבד, ואינו נושא עוד אופי הומוגני כמו בתחילתו. הקהילה כוללת כיום משפחות ותיקות וצעירות, ויש בה הבדלים רעיוניים ורוחניים והשקפות עולם מגוונות.

על עקרון זה חוזר המחבר גם לקראת סוף ההקדמה:
בקהילתנו, טלמון, השתדלנו בכל כוחנו לאחד את הקהילה על גווניה, ולמצוא מכנה משותף רחב לכלל התושבים... הבאים מבתי מדרש שונים ובעלי השקפות דתיות שונות. תורה המופיעה בתוך הציבור כולו, על כל גווניו, יש בה בשורה רוחנית גדולה וחשובה... מלבד הרצון ליישב את ארצנו ולהפריח את השממה, יש לפנינו משימה חברתית ורוחנית - לבנות קהילה בעלת מכנה משותף רחב, קהילה בעלת יכולת הכלה של גוונים שונים החיים בתוכה.

אינני בטוח שכולם יסכימו איתי, אך משום מה קטעים אלו נראים לי כסותרים את אחת מהשאלות המופיעות בספר (עמ' 253):
ביישובנו כל הנשים בלי יוצאות מן הכלל מכסות ראשן. האם ראוי לקלוט ביישוב משפחה בה האישה אינה מכסה את ראשה?

בסיכום של התשובה לשאלה זו נכתב כך:
מכל האמור נראה שעל ועדת הקליטה מוטלת החובה לברר אם אכן מדובר במשפחה תמימה וחיובית המעונינת לחיות את חייה ביישובנו ולחזק בכך את יישוב ארץ ישראל, ולא חלילה ברצון ליצור פרובוקציה, אזי יש לקבלם. במקביל לכך עלינו להמשיך להתחזק, הן ברובד האישי הן ברובד הקהילתי והן ברובד החינוכי-רוחני, כדי שנוכל לתת מהמעט הטוב לו זכינו גם לזולתנו.

כמה עצוב לחשוב שהסתירה הזו אינה קיימת רק בספר הזה, אלא היא כמעט מובנת בציבור הדתי-לאומי, כשכל אחד חושב שהוא חי בקהילה הכי רב-גונית ובעצם רף הסבלנות שלו לאחר הנוהג מעט שונה ממנו הוא אפסי.

על שאלה זו אני מבקש להעיר עוד נקודה. לכאורה, מה מקום לשיקול הלכתי בשאלה כזו? היכן מצינו בהלכה דיון בנושא האם לאפשר למישהו לגור במקום מסויים?
המחבר דן בשאלה מצד מחלוקות היהודים (האשכנזים!) באם לחלק את הקהילות היהודיות - לקהילות שומרי תורה ומצוות (שיקראו להלן אורתודוכסיות) ולקהילות משכילות (שייקראו להלן רפורמיות), או שהאחדות היא חשובה יותר מהנסיון להתכנס לקבוצה הומוגנית של שומרי תו"מ.
אך דיון בשאלה העקרונית ביותר בשאלה הזו, לא קיים בספר.
ומן הסתם אתם שואלים, מהי השאלה העקרונית ביותר?
ובכן, תחשבו לרגע מה בג"ץ היה עונה על שאלה כזו. מן הסתם היו מכריעים שם שזה אחד מזכויות היסוד של האזרח שהוא יכול להתגורר היכן שליבו חפץ. אז אני שואל, מהי עמדת ההלכה כלפי עמדה זו של הבג"ץ? האם ההלכה מכירה או אינה מכירה בזכות יסוד מוסרית זו? האם במדינה יהודית לכתחילה יהיה חוק שיקבע שלכל אזרח זכות יסוד לגור היכן שהוא רוצה, או שהחוק במדינה כזו יהיה שאוכלי חולין בטהרה יגורו בעיר אחת ועמי הארץ בעיר אחרת?

לסיכום, נהנתי מאד מספרי "טל לברכה" של הרב רמי ברכיהו, ואני בטוח שכל אחד שחושב להיכנס לרבנות יוכל למצוא בספרים הללו צוהר אמין וכנה לעולמה של הרבנות. יובהר ששתי הדוגמאות שהבאתי לנושאים שבהם אני חלוק על המחבר אינם מעידים על הכלל, אלא הם היוצאים מן הכלל.

ביקורת ספרים: טל לברכה, הרב רמי רחמים ברכיהו (חלק א')

הספר טל לברכה של הרב רמי רחמים ברכיהו, הרב של היישוב טלמון, מלמד שאפשר לכתוב על חייה של קהילה כספר שו"ת. אם תרצו אומר זאת בלשון אחרת: הספר המונח לפנינו הוא כמעין בלוג המתאר את השאלות והלבטים שעלו בקהילה במשך שלוש עשרה השנים בהם המחבר מכהן כרב היישוב טלמון.

נתחיל מההתחלה. המחבר הינו בוגר ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ותלמידו של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'. את הכרך הראשון של הספר הוא הוציא לאחר חמש שנים בהם הוא כיהן כרב היישוב ובכרך זה הוא דן בהרבה נושאים הקשורים להיותו רב צעיר במשרתו. כאן נמצא בערך שליש מהספר הדן בשאלות ציבוריות העולות ברבנות, אם זה נושאים הקשורים למקומו של הנוער בקהילה, תפקידו וסמכותו של הרב ביישוב, חומרות וקולות בהנהגת הציבור, מקומן של נשים בקהילה הדתית. שאלות אלו תופסות כשליש מעמודי הספר. הכרך השני יצא כעבור י"ג שנים ברבנות. כאן אנו מוצאים הבדל. השאלות נוגעות הרבה יותר לפרט מאשר לציבור. הדיונים הם פחות עקרוניים ויותר ספציפיים. בהחלט מרגישים בכרך השני כמין בגרות ושעומד בפנינו אדם שלא מופתע מארועים המתרחשים בקהילתו - הכל תחת שליטה. כמובן, שהרבה נושאים שנידונו מעל גבי בלוג זה הקשורים לעולם הרבנות מוצאים את ביטויים גם בספר הזה.

אינני מכיר את הרב ברכיהו באופן אישי, ואף את היישוב טלמון אינני מכיר, אך משאלות ששאלתי אנשים הגרים ביישובי הסביבה (הרבה לפני שספרי טל לברכה הגיעו לידי), אני יודע לומר שהציבור באזור מרגיש שהרב ברכיהו מנהיג את רבנותו באופן שהוא יותר מעורב בנעשה ביישוב, לעומת רבנים אחרים שלא בהכרח עוקבים מה נעשה בכל ועדה ולא נמצאים בכל תפילה ביישוב.
אני חושב שבהחלט אפשר לחוש מתוך הספר את הנושאים המגוונים שרב בכלל, ורב יישוב בפרט מתמודד איתם. בסופו של דבר מדובר בספר הלכתי, וניתן למצוא כאן את כל השאלות ה"רגילות" הקשורות בקטניות בפסח, טבילת נידה וכד', אך ישנו עיסוק רחב גם בשאלת התויית הדרך ההלכתית הנכונה והמתאימה לקהילה, יחסי קהילה-רב ומזכירות-רב ועוד.

עד כאן די פרגנתי לספר, ומגיע לו כי בהחלט נהנתי ממנו ואני בטוח שגם אחרים יהנו ממנו. אני מבקש עתה לכתוב על שני נושאים שעוד דורשים ליבון (מפאת השעה, הנושא השני יהיה במועד אחר).
תוך דיון בנושא "חומרות בפסיקה לציבור", המחבר פורס בפני הקורא את ניתוחו שלו לחלקי הציבור הדתי-לאומי (חלק א' עמ' 263):
קיימות במחנה 'הדתי' שלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה היא קבוצת 'דתיי המסגרת'. על קבוצה זו נמנים אנשים שמחוברים לדת בגלל המסגרת החברתית הדתית הכוללת אוירת שבת וחגים, החברה הדתית, חינוך הילדים באוירה דתית, ועוד כמה דברים יפים שקשורים לעולמו של האדם הדתי. קבוצה זו מחוברת להלכה ברובד הכללי, אולם דקדוקי ההלכה אינם מעניינה. הקבוצה השניה היא של אנשים שאינם מחוברים רק לצד החיצוני של היהדות, הם עוסקים בתורה ומקיימים את ההלכה על כל דקדוקיה, האמונה היא חלק בלתי נפרד מחייהם, ובהתאם לכך נבנה ביתם. אולם קבוצה זו אינה מצליחה להתחבר ליהדות ההלכתית בנקודות בהן יש התנגשות עם רוח התרבות של הדור. קשה להם להקפיד על הלכות שמציגות אותם באופן שונה וחריג מהאדם התרבותי הנאור והם יחפשו לגיטימציה הלכתית או חברתית-דתית למצוקה ולהתנגשות בה הם נמצאים. ואילו הקבוצה השלישית מורכבת מאנשים שחייהם חיי אמונה, וכל שאיפתם לחקור ולמצוא את רצון ה' על כל צעד. מחוברים הם לתופשי התורה ולגדולי הדור, ואין הם חיים במצוקה פנימית כתוצאה מסתירה בין דקדוק במצוות לבין הלך הרוח התרבותי של הדור.

המחבר דן בהמשך היכן ראוי להציב את "הרף ההלכתי" וכיצד נוכל לרצות הן את הקבוצה השלישית אך גם נזכה לא להרחיק את הקבוצה הראשונה. המחבר משתדל לא לנקוט עמדה בין שלושת הגישות, אך מסגנון כתיבתו נראה שהקבוצה השלישית נראית לו כלכתחילה. כמובן, שגם הוא מסכים שלא ניתן לפסוק או להנהיג קהילה כפי שהקבוצה השלישית היתה רוצה, אך אם הדבר היה בידו יש סיכוי שהוא היה בוחר להעביר את כולם לקבוצה זו.
מן הסתם ידוע לכם שאני אינני מסכים עם גישה זו. בעיני, הקבוצה השניה מתארת בדיוק את תפקיד הרב. תפקיד הרב הוא לגשר בין הפערים שיש בין העולם המודרני לעולם הערכים הישן ולהפוך את אותם ערכים ישנים לערכים המדברים גם אל האדם המודרני. אני אינני רואה בזה בדיעבד, אלא את תפקידנו לכתחילה. כמובן, שמי שנוקט גישה כזו קל לו יותר להציב את הרף ההלכתי באופן שזה ירצה את הקבוצה הראשונה (שהיא סך הכל השוליים של הקבוצה השניה), אך הוא נתקל ביותר קושי מול הקבוצה השלישית. בקיצור, אני בעמדה שרב קהילה צריך גם להציג עמדה עצמית ולהגדיר היכן הוא עומד בשלושת הקבוצות, ולדעתי הוא אמור להיות בקבוצה השנייה.

המשך יבוא...

הרב וגביע העולם

כמה שאלות למחשבה בעניין גמר גביע העולם בכדורגל:

- נניח ואתה רב קהילה המוסר מידי יום א' שיעור גמרא לאנשי הקהילה. אתה יודע שאם תתן שיעור היום לפחות מחצית מהמשתתפים הקבועים לא יגיעו, כיוון שבאותו הזמן מתקיים משחק גמר גביע העולם. האם תמסור את השיעור לאלו שכן יגיעו, כדי לא לבטל תורה? האם תבטל את השיעור? האם תדרוש בשבת נאום חוצב להבות על כך שלא יעלה על הדעת לבטל שיעור גמרא בשביל איזה משחק של גויים?

- הנך יודע שמשחק הגמר חל בליל ראש חדש אב. האם ראוי לרב לדרוש על כך שראוי לבני קהילתו לראות את המשחק בצניעות במקום בהתאספות גדולה, או שעדיף לא להתייחס לזה בכלל?

- באם הרב יודע שבכל מקרה מה שכולם מדברים עליו זה משחקי הכדורגל. האם יש מקום שרב דווקא ידבר בשבח ראיית המשחקים ובשבח משחקים בכלל (מקרב בין אבות ובנים, נפש בריאה בגוף בריא וכד')?

- אתה יושב בבית הכנסת ומחכה שיתחילו מנחה של שבת כשאחד הגבאים נכנס לבית הכנסת ומרמז עם ידיו את תוצאת המשחק שזה עתה הסתיים. כיצד תגיב? האם ראוי שכבר בפתיחת המשחקים הרב ידבר בציבור על ההפרדה המוחלטת בין עולם הקודש לעולם הכדורגל?

ברוך דיין האמת: הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון

דברים שכתבנו בעבר על הרב עמיטל ומשנתו:
- ביקורת ספרים: באמונתו - סיפורו של הרב יהודה עמיטל
- עוד על "באמונתו" ו"מכתבים לטליה"
- החיים והספרים
- סרטי וידיאו מישיבת "הר עציון"

רעיון לפרשת מטות-מסעי

נחמה ליבוביץ' ע"ה באחד מגליונותיה לפרשת מסעי כותבת אודות טעמם של ערי המקלט.
ניתן להצביע על שני טעמים עקרוניים שניתנו לערי המקלט. אחד מהם מופיע בתורה:
וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.
כלומר, להציל את הרוצח בשגגה מידו של גואל הדם.

הטעם השני הוא העומד בבסיס כל מסכת מכות:
אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה. (מכות פ"ב מ"א)
כלומר, עונש גלות לרוצח בשגגה.

על השוני והמעבר בין שני הטעמים הללו שואלת נחמה את השאלה הבאה:
התוכל להסביר את השינוי הזה מלשון התורה ללשון המשנה?

התשובה המיידית, לדעתי, הוא תשובה הסטורית: בתקופת חז"ל כנראה שלא היו קיימות ערי מקלט והרוצח היה צריך לברוח על נפשו (לשון אחרת: ייתכן והשלטון היה מספיק חזק כדי למנוע גאולת דם), ולכן חז"ל ראו בזה יותר עניין של גלות מאשר עניין של הצלה.

אפשר גם לתת תשובה יותר דרשנית, המתאים לרוח ימי בין המצרים: בתור בנים הגולים מעל שולחן אביהם, היינו רוצים לחשוב שמה שנגזר עלינו הוא בשל עברות שבשוגג.

יש לכם תשובה אחרת? שתפו אותנו.

עסק ושמו קהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בימים האחרונים הגיעה לידי חוברת בשם "הרב בקהילה - אסופת מאמרים", בהוצאה משותפת של ארגון רבני צהר והמחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית. החוברת כוללת בתוכה מאמרים מפרי עטם של רבני קהילות מהארץ ומחו"ל. רוב המאמרים הינם בעברית (חלקם פורסמו בעבר בכתב העת של צהר) ומיעוטם באנגלית. אחד המאמרים שעשו עלי רושם גדול הוא דווקא באנגלית והוא מומלץ מאד לקריאה במלואו. מכיוון שהדברים ראויים לפרסום רחב, לדעתי, תרגמתי מהמאמר את פסקאות הפתיחה והסיום שלו, והם מובאים לפניכם. יש לראות בפסקאות הבאות אך ורק תקציר של המאמר המלא, ומומלץ מאד לכל אחד שהנושא נוגע לו שישיג ויקרא את המאמר בשלמותו. המאמר נכתב במקורו ע"י הרב ארי ברמן ונושאו "בית הכנסת כמרכז רוחני וקהילתי". התרגום נעשה על ידי ובאחריותי בלבד.
"לפני מספר שנים, עת שמשתי כרבו של 'המרכז היהודי' במנהטן, נכנסתי בוקר אחד לבית הכנסת ומצאתי את הגבאי ממתין לי בכניסה. הוא סיפר לי שלאחר שהבחין במתפלל חדש במניין בבוקר, והוא ניגש אליו והציג את עצמו וקידם אותו בברכה, נודע לו שאדם זה, שגר בקרבת מקום, התייתם זה לא מכבר מאביו. האורח לא היה חבר בבית הכנסת, היה לו מעט מאד רקע יהודי, אבל ידע שהוא אמור להגיד קדיש אז הוא בא לבית הכנסת כדי לכבד את זכרו של אביו. אחרי שניגשתי אליו ועשיתי היכרות איתו, הודעתי לו שנעזור לו לקיים מניין יומי במהלך השבעה בביתו. התקשרתי לראש ועדת השבעה והוא הלך לבקר בבית האבל, דאג שיביאו לשם כסאות לאבלים ולמנחמים ודאג למנין בבית האבל במהלך כל השבעה. האבל היה מלא הערכה לעזרה שהוא קיבל בשעת אבלו והחליט, יחד עם אשתו, להצטרף כחברים לקהילה.
לאחר שהתקבל טופס החברות של הזוג, ועדת החברות התקשרו לזוג וברכו אותם, שלחו להם פרוספקט על פעילויות הקהילה המגוונות, וצרפו גם שי קטן. ועדת החברות גם הודיעו לועדת האירוח על המשפחה החדשה בקהילה והללו ארגנו עבורם אירוח לסעודות שבת בקרב חברים אחרים בקהילה. יחד עם זאת, נודע גם לועדת הזוגות הצעירים בקהילה על המשפחה החדשה והללו התקשרו והזמינו אותם להשתתף בפעילות הקרובה שלהם. בעקבות יצירת חברויות בתוך הקהילה, התחילו בני הזוג גם להשתתף באופן קבוע בתפילות בבית הכנסת. זמן קצר לאחר מכן, האשה ילדה בן בכור וועדת הלידות דאגה לארגן עבור הזוג המופתע ארוחות שהובאו עד לדלת ביתם. עם הזמן, האשה התחילה להיות מעורבת בועדת הנוער של הקהילה והבעל השתתף באופן קבוע בחלק מהשיעורים. אני זוכר שכשאותו בן בכור הגיע לגיל בית ספר דברתי עם ההורים על האפשרויות החינוכיות השונות הפתוחות בפניהם בקהילה והם הודיעו לי שלאחר התלבטות מעטה הם החליטו לשלוח את ילדם לבית הספר הקהילתי.
...
על פניו סיפור זה הוא לא כל כך משונה. כמעט לכל רב יש סיפור על אחד מבני קהילתו ששינה את מהלך חייו הטבעי והפך להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה. אך עבורי מה שמייחד את הסיפור הזה הוא לא רק סיפור המסגרת של המשפחה, אלא האופן בו התרחש התהליך. אין בסיפור הזה גיבור אחד שניתן להצביע עליו, או נקודת שיא קריטית, אבל יש בו הרבה התרחשויות והתפתחויות שהשתלבו לסיפור הצלחה גדול. רשימת הגיבורים בסיפור כוללים את הגבאי שקידם את פני הבעל בסבר פנים יפות, את ראש ועדת השבעה שארגן את המניינים, את הזוג הצעיר שהזמין זוג שהוא לא הכיר לסעודת שבת, את האנשים שקיבלו את המתפללים החדשים בנועם, את המרצים שנותנים מזמנם כדי למסור שיעורים בקהילה, את המשפחה שבשלה ארוחה עבור היולדת בשבוע הראשון לאחר הלידה. כל האנשים הללו הם הגיבורים של הסיפור, או בלשון אחרת, הקהילה היא הגיבורה של הסיפור. אין בזה כדי לומר שלי, רב הקהילה, אין חלק בסיפור. כמובן שגם אני הייתי מעורב בו. אבל מבלי המעטפת הקהילתית הרחבה ובלי התרומה של כל אחד מהגורמים שנתנו ותרמו להצלחה, הסיפור הזה לא היה מתרחש.
...
יש משהו אירוני ועצוב בזה שבעולם העסקים והכלכלה, שבו כל ההישגים נמדדים בדולרים, פיתחו כלים ומיומנויות מתוחכמות ומורכבות למקסם את התעשיה שלהם, אבל אנחנו שעוסקים בדברים החשובים באמת בחיים, לעיתים מוצאים את עצמנו נאנקים בכדי למצוא פתרונות, מגיבים למשברים ונדהמים מעוצמת האתגרים העומדים בפנינו. לרענו היהודי, לשכנינו ולילדינו מגיע יותר. מגיע להם לא רק לקבל את מלוא הרצונות והמרץ שלנו, אלא גם את טובי המתודות והמיומנויות ובעקבותם גם את התוצאות הטובות ביותר."

להשפיע או להפגין?

על פי רוב, לא נראה את היהדות החרדית הספרדית קוראת לצאת להפגנות כנגד חילולי שבת, חילול קברים וכדומה. במציאות הנוכחית של מדינת ישראל, כאשר קולה של תורה לא נשמע, ומעמדם של רבנים הולך ופוחת, תנועת ש"ס שבראשה עומד הרב עובדיה יוסף שליט"א מעדיפה להשפיע מבפנים. זו התנועה החרדית היחידה שהבינה שכדי להשפיע על רשות הרבים של מדינת ישראל, יש צורך להתערב בתוך שלטון המדינה ולהשפיע כמה שאפשר מבפנים על ידי לקיחת אחריות בתפקידים ממלכתיים שונים. עמדתו הלא רשמית של הרב עובדיה יוסף ושל תנועת ש"ס היא, שלא להשתמש בהפגנות חוץ, מלבד מקרים חריגים, כיון שלרוב, תוצאות של הפגנות אלה גורמות לריחוק, ולא ממלאות את המטרות שלשמן הוציאו את הרבים להפגין.
(מתוך: "הרב בקהילה - אסופת מאמרים", מאמר של הרב רמי ברכיהו, רבה של טלמון, בנושא: תוכחה בקהילה, הערת שוליים 79)

ומה עמדת הציבור הציוני-דתי בשאלה הזו? האם אנחנו מעדיפים להשפיע או להפגין?

יצא לאור: המעיין, תמוז תש"ע

הפעם בלי הערות שלי.

בתוכן:
"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" / הרב יהודה קופרמן
לשימושיו המנוגדים של לשון 'ויהי' / פרופ' נחום מ' ברונזניק
ברכת הגומל לשב ממלחמה ופעילות צבאית / הרב יאיר רוזנפלד
הבנה נכונה של דברי ראב"ע בתחילת פרשת ואתחנן / הרב כרמיאל כהן
שלוש נשים - מאמר תגובה / הרב אליהו סולוביצ'יק
חלוקת שלוש הכתובות – תגובה / הרב יעקב לויפר
בענין מי שהיה נשוי שלוש נשים: חלק שני ותשובה למשיבים / פרופ' ישראל אומן

תגובות והערות
עוד בענין נוסח תפילת היוצא מבית המדרש / ליאור יעקובי
תיקון טעות בענין 'קונטרס השמיטה' של הנצי"ב / איתם הנקין
פירוש הערוך למונח "פסיק רישיה ולא ימות" / הרב אברהם יהודה רוס; הרב נעם קניגסברג
עוד על מדרש ופרשנות / ד"ר יעקב אלטמן

על ספרים וסופריהם
על ספר 'טהרת בת ישראל' / הרב משה אברהם פטרובר
ראשון חוקרי המקדש / פרופ' זהר עמר
הפשט שבדרש - עיונים בפירושו של רבי עובדיה ספורנו לתורה / הרב גבריאל יצחק רוונה
אמונה בעידן המדע / הרב ד"ר דרור פיקסלר

נתקבלו במערכת

חרקים במיץ עגבניות

מסיבה שאינה לחלוטין ברורה לי אני נמצא ברשימת התפוצה של ארגון "כושרות". הקוראים הותיקים כאן מן הסתם זוכרים שאיני מן הנהנים מהפירסומים של ארגון כושרות. הפעם זה לא היה שונה.

כבר כמה שבועות שישנם מין שמועות לגבי נגיעות של חרקים בעגבניות. לאור זאת החליט מישהו בכושרות שיהיה בזה משום שירות טוב לציבור המבקשים להקפיד בכשרות אם ישלחו מצגת ובו הסבר לגבי הנגיעות החדשה. יכול להיות שזה באמת היה מועיל, אלא שבמצגת ששלחו אין שום מידע. במקום המידע יש הרבה תמונות של עגבניה נגועה ושתי תמונות של הרב אליקים לבנון מסתכל על עגבניה נגועה.

הנה לכם דוגמא מהתמונות של העגבניה הנגועה:

זו אולי תהיה חדשה מרעננת לאנשי כושרות, אך היכן שאני גר אנשים לא נוטים לאכול עגבניות שנראות כמו זו שבתמונה.

איזה מידע לא סיפקו לנו אנשי כושרות? אחוז הנגיעות, למשל. או האם בכלל יש חובה הלכתית לבדוק עגבניות לפני שאוכלים אותם?

לצערי, ארגון כושרות התחיל את פעילותו מתוך בשורה לציבור הציוני-דתי - חיזוק הרבנות הראשית. מאז כנראה שעברו הרבה מים בירדן והארגון החליט לאמץ את כל הגישות החרדיות בכל הקשור לכשרות. זה בא לידי ביטוי בהפצת תמונות של הגדלות שונות של חרקים או נגיעות מבלי למסור מידע כלשהוא שהוא באמת רלוונטי לציבור. בקיצור, מזלזלים ביכולת האינטלקטואלית של הציבור. יכול להיות שהשיטה הזו עובדת בציבור החרדי, אך אין לו סיכוי להתרומם בציבור הציוני דתי.

מעניין לעניין, הרבנות הראשית כבר שנים מפיצה עדכוני כשרות. עדכוני כשרות אלו התחילו כהודעות לרבנים המקומיים, אך עם השנים התפוצה של אותם העדכונים התרחב והיום מספר המקבלים שאינם רבנים נותני כשרות הוא פי כמה ממספר נותני הכשרות בארץ. הבעיה היא שהם עדיין נכתבים כמופנים אל הרבנים המקומיים. בגדול אני חושב שעדכוני כשרות ואזהרות לציבור הם דבר מצויין, אך כשאין לציבור מה לעשות עם המידע שמגיע אליו זה מתחיל להיות בעייתי. במיוחד הדברים אמורים כשיש בזה ממש משום לשון הרע.

אני מכוין את דברי למקרה ספציפי שאני נתקלתי בו בחדשים האחרונים. באחד מעדכוני הכשרות היה כתוב שלא לקבל משחיטה של שוחט אחד בצפון הארץ (והיה כתוב שמו המלא של השוחט) ללא אישור מהרבנות המקומית אודות השחיטה. אינני יודע מה אותו שוחט עשה שהמריץ את הרבנות להוציא את אותו ההזהרה (גילוי נאות: אני מכיר את השוחט המדובר באופן אישי). אני כן יודע שאף אחד מאיתנו לא יודע איך קוראים לשוחט ששחט את העופות שאכלנו לתיאבון בשבת. הפצת ידיעה מהסוג הזה לכלל הציבור, מבלי שהעניין נוגע להם כלל ומבלי שהם יכולים לעשות משהו בנדון, הוא להבנתי פשוט לשון הרע.

לסיכום, הגיע הזמן שאותו אחד שכותב ושולח את עדכוני הכשרות יתחיל לבנות לעצמו שתי רשימות תפוצה: אחד של רבנים נותני כשרות ואחד של אנשים פשוטים המעוניינים להיות מעודכנים בנעשה בכשרות בארץ, וישלח לכל אחד את העדכונים הנוגעים אליו.

הודעה מנהלית

כפי שאתם רואים, ערכתי השבוע ניסוי כדי לראות אם אני מסוגל לחזור. עד כה אתם רואים שהניסוי עבר בהצלחה, ומן שמיא גם זימנו לי את טורו המבריק של ר' איתם שיגיע לידי דווקא במועד זה.
כפי שהדברים נראים עתה יש סיכוי טוב שאצטרך בחודשיים הקרובים לקחת אי אלו הפסקות נוספות. אז אם תראו שמדי פעם אני נעלם לכמה ימים, אל דאגה הכל בסדר ובעז"ה אחזור מיד כשאוכל.

נ.ב. מישהו שאל איך מצטרפים לרשימת התפוצה של הבלוג - ראה צד שמאל למעלה.

"איש רוח" - דבר תורה לפרשת פינחס

את הרעיון הבא שמעתי מהרב ארי' סט, הנכנס בימים אלו לכהן כרבה של קיבוץ סעד. בברכת הצלחה רבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה:
יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה

הביטוי יוצא הדופן "אלקי הרוחות" דורש ביאור, מה פתאום השתמש כאן משה בביטוי זה דווקא? רש"י מבאר לנו שמשה פנה בבקשה להקב"ה:
רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

הקב"ה נענה לבקשה ונתן לו את יהושע:
איש אשר רוח בו
וגם שם מבאר רש"י:
כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד

מעניין שגם החברותא של יהושע בפרשת המרגלים, כלב בן יפונה, זכה לשכר גם כן בגלל הרוח שבו:
ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו

אלא שהרוח של כלב ורוחו של יהושע הם שני רוחות שונים. רוחו של כלב הינו "רוח אחרת", לכלב יש את האומץ לעמוד כנגד הזרם ולהיות בודד במערכה. כך אנו מוצאים שחז"ל אומרים שכלב הלך לבדו להשתטח על קברי האבות בחברון והוא זה שעמד כנגד המרגלים "ויהס כלב את העם". זהו "רוח אחרת" - הכוח להיות שונה וללכת עם האמת הפנימית עד הסוף.

אך משה מבקש מה' אדם שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. זה דמותו של יהושע שהוא "איש אשר רוח בו", לגמרי לא ה"רוח אחרת" של כלב, אלא מי שמסוגל ללכת עם כל אחד ולהוביל אותו לעבר הקדושה, לעבר ארץ ישראל. בדמותו של יהושע יש גם סכנה, סכנה שדורשת ממשה להתפלל עליו שלא ייסחף בעצת המרגלים.

התכונה של מי שמסוגל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, בניגוד לתכונה של "רוח אחרת", זו התכונה הנדרשת למנהיג שיכניס את עם ישראל לארץ ישראל.

'לנבוכי הדור' מול 'פנקס מתקופת בויסק', מאת: ר' איתם הנקין

לטורים הקודמים של ר' איתם בנושא 'לנבוכי הדור':
"לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית
עוד הערות על "לנבוכי הדור"

לפני כשבועיים, בסוף סיוון, עלה מן הדפוס ספר חדש של מכון הרצי"ה, 'פנקסי הראי"ה' חלק ב', המכיל שני חלקים: השני הוא פנקס רשימות ופיסקאות מתקופת ירושלים (תרפ"א-תרפ"ג), והראשון הינו החיבור אותו כבר הספקנו להכיר מאז דלף לאינטרנט לפני כחודשיים: חלק מתלמידיו של הראי"ה כינוהו בשם היומרני 'מורה נבוכים החדש', באותו קובץ שדלף הוא קרוי 'לנבוכי הדור', ואילו בספר החדש הוא מוגדר באופן סתמי, "פנקס מתקופת בויסק" (מעתה תיווצר כמובן בעיה בדרך ההתייחסות לחיבור; ובכל אופן, כיוון שהשאלה נפתחה, אני כשלעצמי סבור שהשם "לנבוכי התקופה" עדיף על "לנבוכי הדור", בשל האופי הטעון והקונקרטי מדי של המושג "הדור").
בהקדמה מציינים העורכים שמתוכן החיבור נראה שהוא נכתב במגמה "לקרב תועים לאורחא דמהימנותא", ובהתאם לדבריו החשובים במכתב לאדר"ת (שפורסם ב'גנזי ראי"ה' חוברת ג', ואשר כדוגמתם הוא גם כותב בחיבור עצמו, פרק ג'):
"שמתי אל לב לראות מה יעשה ישראל ע"ד סערת הדעות הרעות, ההולכות המתרחבות... שבכל דור ודור שרבו דברי שטנה על תורת השי"ת ויסודי האמונה, נמצאו גדולי ישראל שיצאו בפרץ בדברי שכל והשיבו חרפת מחרפים אל חיקם... ע"כ דעתי העני' כי ראוי להשתדל להרחבי ספרים כתובים ע"ד כללי שמירת התורה והמצוה ברוח דעת ותבונה, וראוי להשתמש בכל דבר הממשיך את הלב לפי הזמן... כן עשה הרמב"ם בדורו שהיו הדעות הפילוסופיות מושכות את הלב, עשה מהם משמרת לתורת השי"ת, אע"פ שבהמשך הזמן בטל כל יסוד הפילוסופיא היונית, ודבר אלקינו יקום לעולם, מ"מ בזמנו הרבה נפשות הציל"
העורכים מוסיפים כי "בהתאם לכך יש להבין את פרקי הקובץ לעומקם, כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וגו'". אולם כנראה שהם לא היו כה משוכנעים בישרותה של הדרך, שכן לאחר תיאורו של הפנקס מתקופת ירושלים, ומאמר נוסף מתקופת בויסק שצורף לספר, הם מוסיפים כי "במספר מקומות הדברים שבכת"י טעונים הסבר רחב מכבשונו של עולם, והם יודפסו בע"ה כשיושלם ביאורם". לא נאמר במפורש שהכוונה דווקא לחלק הראשון של הספר, כלומר לחיבור שבו אנו עוסקים, אך הדעת נותנת שהכוונה בעיקר אליו, וכפי שנרחיב מייד.
באופן כללי, אין ספק שהקובץ שדלף והספר שלפנינו הריהם שתי עבודות שנעשו בנפרד ובאופן בלתי תלוי: יש לעיתים הבדלים בפענוח מילים או באופן תיקונן, לרוב אין חפיפה בין תכני ההערות, וישנם גם הבדלי פיסוק וחלוקת משפטים, ועוד. כמו כן, בגרסת הקובץ נפתחו כמעט כל ראשי התיבות (כפי שנעשה ב'שמונה קבצים' והבאים אחריו), ובגרסת הספר על פי רוב לא נעשה כך.
הבדל משמעותי אחד, לטובת הספר הנדפס, הוא חלוקת הפיסקאות העקבית והמפורטת שנעשתה בו – בניגוד לקובץ שדלף, שעריכתו לא הושלמה, ולפיכך יש בו לעיתים עמודים שלמים של גושי טקסט ללא כל קיטוע. הבדל בולט אחר, הוא שבשונה מכל ספר אחר של הראי"ה שנדפס אי פעם (במהדורה ראשונה מכת"י), בספר שלפנינו יש לא מעט הערות, הסברים וביאורים על הגליון ממש (ראו למשל ההערה הארוכה בעמ' צ"ב, כ-15 שורות!) – דבר המדגיש את היחס הבעייתי שהקנו עורכי הספר כלפי החיבור, עד כדי שסברו שלא תמיד אפשר לתת לדברים לעמוד לבדם.

עתה להשוואת התוכן: כאמור, כפי שהצהירו אנשי מכון הרצי"ה, הם בחרו להשמיט תכנים "במספר מקומות", ולטענתם הם מתכננים לפרסמם בעתיד בתוספת ביאור. אכן, כפי שיוצג להלן, הספר הנדפס עבר מסכת צנזור חסרת תקדים בהיקפה, שתי וערב, כשהיקף התוכן המושמט מגיע לעשרות (!) עמודים בקירוב. לא פעם הושמטו פרקים שלמים, דבר שהביא לשינוי המספור של סדר הפרקים; לעיתים הושמטו פיסקאות מסויימות מתוך פרק; ולעיתים נדירות יותר הושמטו משפטים קצרים באמצע פיסקה (דבר המציב באור בעייתי את הטענה האמורה בדבר הפרסום העתידי, שכן שני סוגי-ההשמטות האחרונים אינם מאפשרים זאת).
את מגמות ההשמטה לא קשה לנחש: הלא אין זו פעם ראשונה שמכון הרצי"ה מתנהל בצורה שכזו, ומפורסם הוא מקרהו של 'פנקס י"ג', שיצא על ידי המכון בתשס"ד בהשמטת כמה פיסקאות שנחשבו כנראה לרדיקליות (ואשר הושלמו בתשס"ו במהדורת 'קבצים מכתב יד קדשו'). במקרה הנוכחי, חלק ניכר מן ההשמטות כולל את רוב-ככל המקומות בהם עסק הראי"ה במקומן ותפקידן של הדתות האחרות, ואף האליליות, בעולם; חלק אחר של ההשמטות כולל דעות בעלות אופי רדיקלי לכאורה, ועלולות אפוא להיות מנוצלות לרעה, אם לימין ואם לשמאל; במקרים אחדים הושמטו דברים כנראה מפני שאינם נחשבים כיום למקובלים בחוג המצומצם של עורכי הספר; ובמקומות מעטים ההשמטה נראית תמוהה וחסרת פשר.
להלן אציג את ההשמטות לפי קטגוריות טכניות, כאשר לגבי חלקן אעיר הערות נצרכות כאלה ואחרות. לשם הנוחות, אכנה את הנוסח הנדפס כ"פנקס" ואת הנוסח הדיגיטלי כ"קובץ"; וכשאנקוט מספר פרק בסתם, כוונתי תהא למספר שבקובץ (שכן כאמור, השמטת פרקים הביאה להיעדר חפיפה בין מספור הפרקים בשני הנוסחים)

א. פרקים שהושמטו:
1. פרק י"ג, העוסק באופן שבו תיוסד מחדש הסנהדרין בלשכת הגזית ובהשלכת הדבר על התורה שבעל פה.
2. פרק י"ד1, העוסק במקומן של הדתות בעולם ויחסה של היהדות כלפיהן. את שני הפרקים הללו כבר הזכרתי (בטור הראשון שפרסמתי בנושא) כחדשניים ביותר בספר.
3. פרק י"ח, המדבר בגנות הצמצום בלימוד הלכות בלבד ומיעוט העיסוק בדעות ובחכמות: "סבה גדולה להתפקרות היא מניעת ההכנה להציץ בחוג יותר רחב מחוג למוד גמרא והלכות. כי לפי הנהוג היה מורגל לחשוב שאין שום חכמה בעולם יותר עליונה וחשובה מלימוד ההלכות...". ואני תמה, הלא זוהי הביקורת של עולם הישיבות הדתי-לאומי על הישיבות החרדיות, שאינן עוסקות בלימוד אמונות ודעות?
4. פרק ל', המדבר על השתלשלות הדתות ועל יסודות חיוביים בהן.
5. פרק ל"ט1, בו נאמר כי כל ההתקוממויות שבאו על יסודות האמונה, כולן לטובה וכדי לצרף הסיגים; וכן נמצא בו דיבור נרחב נוסף על מקום הדתות האחרות בעולם, כולל האליליות, וישנה רמיזה מפורשת המקנה מידה חיובית בדיעבד לפעולת יש"ו בעולם (עמ' קס"ג בקובץ: "ואם לאדם שכל כך חפץ להועיל לאנשים רבים, ועלתה בידו בכמה ענינים, מיחסים לו שם של אלהות, אי אפשר כלל שיהיה מתקבל בציור אחר [=כלומר, על ידי אופן אחר במציאות] אור כל כך מאיר בלב עמים, שהם מצד עצמם מוכשרים לאלילות, ודוקא באופן כזה מושפע עליהם הטוב המוסרי. ולכשיתרוממו ביותר ויכירו כמה נשגב ונעלה הוא כבוד אלהים מליחסו לאדם, אפילו יהיה חמדת אהבת הטוב בתכלית [=ואינו כך בהכרח], אז יהיו הציורים הקנויים שלהם מצדם הטוב עומדים על כנם, והדעות יתרוממו כלפי השכלת דעת ד', ויהיו מעלין בקודש ולא מורידין". על אף הסנצסיוניות שבה עשויים הדברים להיקרא, למעשה הם אינם אלא הרחבה של דברי הרמב"ם הידועים על כך שאפילו לנצרות היתה פעולה חיובית בעולם, בכך שהפיצה את האמונה בא-ל אחד, והורדתם למישור האישי).
6. פרק מ"ה, העוסק בדרכים בהן יש להחזיר למוטב את צעירי הדור שהתקלקלו – וכאן ייתכן שההשמטה, או לפחות חלק ממנה, נבעה מסיבה עניינית (בשל מגבלות המקום, אסתפק בהפניית הקורא להשוות זאת עם האמור באותו עניין בפרק מ"ג).
7. פרק נ"ב, העוסק בעניינים רוחניים שבהם השלילה מביאה לעולם תיקון יותר מאשר החיוב (כדברי הרמב"ם על השגת ה', האפשרית רק על דרך השלילה), ונושאים נוספים, ובסופם התייחסות למעשה בראשית מול "המחקרים הנסיוניים".

ב. פיסקאות שהושמטו:
1. בפרק ו1 הושמט רוב תוכן הפרק, למעט שתי הפיסקאות הראשונות. הדבר תמוה, מאחר שהרעיון העיקרי שבפרק – קבלת האומה כיסוד התורה – נשנה על ידי הראי"ה ב'אדר היקר' פרק ד' (ואכמ"ל).
2. בפרק ח' הושמטו כמה עמודים באמצע הפרק (השוו עמ' מ' בפנקס מול עמ' ל"א-ל"ג בקובץ), בעניין מקומן של הדתות האחרות והעבודה הזרה בעולם, ורק השאירו שורה אחת מתוך אחת הפיסקאות.
3. בפרק י' הושמט הדיון בביטול הקרבנות לעתיד לבוא (השוו עמ' נ"ג בפנקס מול עמ' מ"ו בקובץ). ושוב הדבר תמוה, מאחר שדיון זה נדפס גם ב'אפיקים בנגב' בשנת תרס"ב, ומשם נלקח ל'חזון הצמחונות והשלום' (ואולי, שמא, השמטה זו כמו חברתה שבפרק ו1, נעשתה דווקא מפני שהדברים בעיקרם כבר פורסמו?).
4. בפרק י"ד (עמ' ס"ה בפנקס, עמ' ס"ט בקובץ) הושמטה פיסקה המדברת באופן ניטרלי על כך שכדי להתאים לרוח הזמן כבר נמצאו פתחי היתר להעברת הזקן בסם ובמספרים וכיו"ב. אילולי ידענו מי העוסקים במלאכה, היינו עשויים לסבור שהמשמיטים זאת הריהם צאצאיהם של קנאי ירושלים, שהתנגדו לבחורי ישיבת חברון ומרכז הרב והופעתם המגולחת!
5. בפרק ט"ז (עמ' ע"א בפנקס, עמ' פ"א בספר) הושמטו שתי פיסקאות, הדנות בשלוש מטרות החורזות בכלל התורה והמצוות (שמירת הצביון הלאומי למטרת עומק היושר שבזה, עילוי ההטבה האנושית הכוללת, והיחס של הפרטים האנושיים אל הכלל העומד להתענג על חסד עליון). לא ברור מדוע דווקא התוכן הזה נתפס על ידי העורכים, לפי גישתם, כדרוש השמטה יותר מאחרים.
6. בפרק כ"ט (עמ' ק"י בפנקס, עמ' קכ"ד בקובץ) הושמט השליש האחרון של הפרק, בו דובר על המציאות המנוולת של הכפירה, ונאמר כי דווקא מי שהוא גדול בדעת באמת, יכיר את קדושת האמונה דווקא כשיחקור דרישה חופשית ללא הגבלות.

ג. השמטות מורכבות:
1. בפרק ל"ח (עמ' קל"ב בפנקס, עמ' קנ"ו בקובץ) נעשו השמטות מילים בתוך פיסקה, כשהראי"ה מדבר על אנשים ה"רואים את הציורים הנמצאים אצל רוב היראים, והנם שפלים ומטושטשים" – שלוש מילים אחרונות אלה נמחקו. וכך מייד בהמשך, "אורח החיים היוצא מתמציתם הוא חושך ואפל ומלא שגיאות וחלישות כוח" – הושמטו המילים "מלא חושך ואפל". המשותף להן הוא הביקורת על הווייתם השגרתית של יהודי הדור. על פניו לא זיהיתי מקרים נוספים של השמטת מילים באמצע משפט, אך השוואה מדוקדקת יותר עשויה להעלות עוד כאלה.
2. בפרק מ"ו (עמ' קנ"ב בפנקס, עמ' קפ"ח-ק"צ בקובץ) הושמטה קבוצה ארוכה של פיסקאות העוסקת באמונה מול כפירה ובמקומן בעולם. בהמשך הפרק (עמ' קנ"ד בפנקס, קצ"ב-קצ"ג בקובץ) נעשתה שוב השמטה נוספת, בהיקף דומה, בדברים הדנים בחופש הרוח. ושוב בהמשך, בסוף פיסקה (עמ' קנ"ה בפנקס, קצ"ה בקובץ) הושמטו כשלוש שורות – באופן הנראה על פניו כחסר פשר. ושוב בהמשך (עמ' קנ"ז בפנקס, קצ"ו-קצ"ז בקובץ) הושמטה פיסקה שלמה העוסקת בהשפעת ביקורת המקרא על נטעים זרים המתבססים על התורה, דוגמת הקראים, הנוצרים והמוסלמים. ולסיום, הרבע האחרון של הפרק (עמ' קצ"ז-ר' בקובץ), החוזר ועוסק שוב – בפעם החמישית בערך – בדתות האחרות וביחסי הגומלין שלהן עם היהדות, ועניינים נוספים, הושמט במלואו.
יצויין כי בחלק מהמקרים, על מנת לבצע השמטה "חלקה" שלא תהיה ניכרת, הגיעו העורכים עד כדי שינוי סדר של משפטים, העברת מילה ממקום למקום, הוספה או הורדה של ו' החיבור, וכדומה.

בסיכום הדברים, לא נותר אלא להצטער על כך שעורכי הספר 'פנקסי הראי"ה' חלק ב' בחרו לשלוח יד בתוך דברי הראי"ה, ולצפות להופעה-בדפוס של המהדורה השלמה, כפי שבוודאי יקרה (ומן הסתם ייעשה הדבר באופן מקצועי ואיכותי, דוגמת 'קבצים מכתב יד קדשו'). יש לתהות גם, מתי תחדל התנהלות שכזו תחדל מלאפיין את 'מכון הרצי"ה'? כפי המסתבר, מלאכת ההשמטות שתוארה לעיל נעשתה על ידי העורכים עוד בטרם הופץ קובץ של החיבור באינטרנט על ידי צד שלישי, ולכשהופץ קובץ זה כבר היה הזמן סמוך מדי להדפסה מכדי לשוב ולשנות את הדברים, ולכן פורסמו כפי שפורסמו, על אף שאלפי אנשים המחזיקים כיום בקובץ יכולים להשוות בין שני הנוסחים.
אולם אף אם לא היה הקובץ מופץ בטרם ההדפסה, כיום אין ספק שכל מסכת-צנזור דוגמת זו שנעשתה עתה הריהי כירייה עצמית ברגל, שכן לאחר שההשמטות נחשפות – וההיסטוריה כבר הוכיחה שדינן להיחשף בכל מקרה, אם לטוב ואם למוטב, בנסיבות שתהיינה כאשר תהיינה – הרי שתשומת הלב הציבורית עתידה מעתה להתמקד דווקא בהן, באופן בלתי פרופורציונלי ובלתי-מוצדק לעומת שאר תכניו החשובים של החיבור, ובין כך ובין כך התוצאה המתקבלת הפוכה ממה שרצו המשמיטים עצמם, וחבל.

מעיינותיך לחודש סיוון תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

החוברת הנוכחית יצאה לאור כנראה כבר בחודש סיוון, אך שמתי לב לכך רק בימים האחרונים. החוברת עוסקת במייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב.
מעיינותיך #25 ניתן להוריד כאן:
משה רבינו, דוד המלך והבעל שם טוב - הרב יואל כהן
לאורך הגליון - דברי אדמו"רי חב"ד אודות מעלת הבעל שם טוב
מצות אחדות ה' - הרב שניאור זלמן גופין
ניצוצות חב"דיים - הרב מנחם ברוד
רגילות הרגל והתמדה - ר' משה שילת (כמדומני זה המאמר הראשון שלו בחוברות מעיינותיך)
איה האדם שבך - הרבי הריי"צ

בזמן האחרון "תורת חב"ד" הוציאו לאור גם שיחה של הרבי עם הקדמות ומעט ביאורים - ניתן להוריד כאן (זה גם מגיע עם דיסק לצפייה, אבל טרם הצלחתי לשים עליו את ידי).

סליחות שבעה עשר בתמוז

- י"ז בתמוז - חָמֵשׁ קְרָאוּנִי
- שעה ל...

כי היכי דלא לזלזלו רבנן

הגמרא בברכות (דף מה עמוד ב) דנה בעניין עניית ה"אמן" העצמית של ברכת "בונה ירושלים" בברכת המזון:
אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב.
תרגום: אביי ענה לה [=אמן] בקול כדי שישמעו הפועלים ויסיקו שברכת הטוב והמטיב איננו מהתורה. רב אשי ענה לה בלחש, כדי שלא יזלזלו בהטוב והמטיב.

הב"ח בהגהותיו בברכות משנה מעט את הגירסא וכותב כך:
אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא לזלזלו רבנן בהטוב והמטיב.

למה מתכוין הב"ח בהגהה זו? האם גם בימיהם היה חשש מפני בחורי ישיבה אוייבר-חוכמים?
עד כמה שממש מתחשק לבנות תלי תלים של דרשות על הגהת הב"ח ולראות בזה תוכחה ומוסר לבחורי הישיבות למיניהם, נראה שזה לא הפשט. [אין בפני כתבי יד של הש"ס, אם מישהו מהקוראים ימצא כתבי יד קדומים עם נוסח הב"ח אשמח שיודיעני.]

היה אפשר להבין שאביי ורב אשי מדברים על אותו מציאות ורק היה להם חששות שונים: אביי חשש שהפועלים לא ידעו שברכה רביעית היא דרבנן, ורב אשי חשש שהפועלים יזלזלו בברכה הרביעית. הב"ח מחדש שלא כך צריך להבין את הגמרא, אלא כל אחד דיבר על מציאות אחרת: אביי חשש מפני הפועלים וגם רב אשי היה חושש את אותו החשש אילו היה נמצא במציאות כמו של אביי. אלא שרב אשי היה במציאות אחרת ולכן היה לו חשש אחר. כלומר, הב"ח לא סבר שמדובר בדווקא במציאות של רבנן, אלא שלא מדובר במציאות של פועלים.

הסבר זה מסתדר עם שיטתו ההלכתית של הב"ח (אורח חיים סי' קפח), המובא גם במגן אברהם שם:
וב"ח כתב דס"ל דדוקא בזמניהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם איכא למיחש שיזלזלו בה מה שא"כ עכשיו:

ואולי בכל זאת, זה שהב"ח השתמש דווקא במילת "דרבנן" מעיד משהו על הכרתו עם "עולם הישיבות".

ואם כבר הבאנו את הנושא, נביא את מה שהובא בשלחן ערוך לגביו. המחבר בשו"ע (אורח חיים סימן קפח סעיף ב) הלך בעקבות בעל הלכות גדולות שכתב שהלכה כרב אשי משום הכלל שהלכה כבתראי:
אמן זה יאמרנו בלחש, כדי שלא ירגישו שברכת הטוב והמטיב אינה דאורייתא ויזלזלו בה.

אך הרמ"א העיר עליו מכח המנהג:
הגה: ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונין אמן אחר שאר ברכות; אבל כשמזמנין, עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות, ואע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כל כך, הואיל ואחרים עונין ג"כ עמו; וכן המנהג במדינות אלו לאומרו בקול רם אפי' המברך עצמו, כשמזמנים, ואולי הוא מהאי טעמא.

המשנ"ב במקום הולך בדרכו של המגן-אברהם ומביא את דעת הב"ח שאין מחלוקת בין אביי לרב אשי והם דיברו במציאות שונה.

רב וחבר

כתבנו בעבר על המתח הקיים בין החזקת תפקיד רב בקהילה לבין חברות אישית עם אנשים מהקהילה. בימים האחרונים נתקלתי בפירוש רבינו יוסף חיים מבגדד (ה'בן איש חי') על המשנה באבות "עשה לך רב וקנה לך חבר" מתוך ספרו חסדי אבות (הקטע מובא בספר 'הרי"ח הטוב', שבהזדמנות אני מקווה לעסוק בו קצת יותר בהרחבה). אני מצאתי בדבריו של הבן איש חי תיאור של אותו המתח. הנה דבריו:
נראה לפרש בס"ד, מי שיש לו יכולת ללמד תורה לתלמידים, לא ימתין עד שהם יבואו ויבקשו ממנו ללמדם, אלא הוא יעשה המצאות לרדוף אחריהם שיבואו אצלו ללמדם. וכמו שאמר רבי עקיבא לרבי שמעון בר יוחאי: 'יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק' (פסחים קיב ע"א), וזהו, עשה לך המצאות והשתדלות שתהיה רב ללמד תורה לאחרים. אמנם, בינך ובין עצמך אל תתגאה על התלמיד הזה שאתה מלמדו תורה, אלא תצייר בדעתך כאילו הוא חבר שלך ואינו תלמיד, ותנהוג בו מנהג כבוד של חבר.

אגב, שאלה למעמיקים: כיצד מפרש הרי"ח את ההבדל בין "עשה לך" לבין "קנה לך"?