"איש רוח" - דבר תורה לפרשת פינחס

את הרעיון הבא שמעתי מהרב ארי' סט, הנכנס בימים אלו לכהן כרבה של קיבוץ סעד. בברכת הצלחה רבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה:
יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה

הביטוי יוצא הדופן "אלקי הרוחות" דורש ביאור, מה פתאום השתמש כאן משה בביטוי זה דווקא? רש"י מבאר לנו שמשה פנה בבקשה להקב"ה:
רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

הקב"ה נענה לבקשה ונתן לו את יהושע:
איש אשר רוח בו
וגם שם מבאר רש"י:
כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד

מעניין שגם החברותא של יהושע בפרשת המרגלים, כלב בן יפונה, זכה לשכר גם כן בגלל הרוח שבו:
ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו

אלא שהרוח של כלב ורוחו של יהושע הם שני רוחות שונים. רוחו של כלב הינו "רוח אחרת", לכלב יש את האומץ לעמוד כנגד הזרם ולהיות בודד במערכה. כך אנו מוצאים שחז"ל אומרים שכלב הלך לבדו להשתטח על קברי האבות בחברון והוא זה שעמד כנגד המרגלים "ויהס כלב את העם". זהו "רוח אחרת" - הכוח להיות שונה וללכת עם האמת הפנימית עד הסוף.

אך משה מבקש מה' אדם שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. זה דמותו של יהושע שהוא "איש אשר רוח בו", לגמרי לא ה"רוח אחרת" של כלב, אלא מי שמסוגל ללכת עם כל אחד ולהוביל אותו לעבר הקדושה, לעבר ארץ ישראל. בדמותו של יהושע יש גם סכנה, סכנה שדורשת ממשה להתפלל עליו שלא ייסחף בעצת המרגלים.

התכונה של מי שמסוגל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, בניגוד לתכונה של "רוח אחרת", זו התכונה הנדרשת למנהיג שיכניס את עם ישראל לארץ ישראל.

מדרש לפרשת פנחס

"וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'" זש"ה (ישעיה מה) "האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני". משל למה"ד? למלך שנשא אשה והיה לו שושבין בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו. בא השושבין למות התחיל מבקש מן המלך בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי. כביכול כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מצווני עליהם "יפקד ה'" צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי מה כתיב (במדבר כח) "צו את בני ישראל את קרבני לחמי" תחלה הסדיר להן הקרבנות:

המדרש ממשיל את יחסי הקב"ה ועם ישראל לבעל ואשה, שבשעה שהמלך כועס על האשה חברו מפייסו. כך כשהקב"ה היה כועס על ישראל, משה היה מפייסו. אך כאשר השושבין עמד למות והוא ביקש מהמלך שידאג לאשה אחרי מותו, ענה לו המלך: לפני שאתה דואג על היחס שלי לאשתי, תדאג ליחס של אשתי אלי. כך גם אמר הקב"ה למשה: לפני שאתה מצווה אותי למצוא מנהיג לעם, תצווה את העם עלי - תצווה אותם את פרשת הקורבנות.

על מדרש זה יש לשאול: מה כוונת השושבין במשל "תן דעתך על אשתך"? ומה הקשר בין "צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי" לבין הציווי על הקרבנות?

כשהשושבין אומר למלך "תן דעתך על אשתך", אנו מבינים במבט ראשון שהשובין אומר למלך: זהו, יותר אני לא אהיה פה, אם תכעס על אשתך לא אהיה פה לעזור לך להתפייס. המלך (כגבר אמיתי) עונה לו: אל תגיד לי לא לכעוס, תגיד לאשתי לא להכעיס אותי.
להבנה פשוטה זו, אין שום משמעות בדברי המדרש, שכן בנמשל אומר משה "יפקוד ה'... איש על העדה", והקב"ה בתגובה אומר לישראל להביא קורבנות - קצת רחוק ממה שראינו במשל.
לפי הנמשל כנראה שיש להבין את המשל שהשושבין מבקש מהמלך למצוא שושבין אחר במקומו. המלך עונה לו שיגיד לאשתו לא להכעיס אותו, כלומר, האשה צריכה לדעת שזה לא גזירה משמים שהמלך כועס - בידה לשנות זאת גם אם אין שושבין. כלומר, המלך מוכן לדאוג לשושבין, אך חשוב לדעת שמצד האמת אין הכרח בשושבין ויש אפשרות להסתדר גם בלעדיו.
הקב"ה נענה לבקשתו של משה וממנה "איש על העדה" אך הוא מצווה על הקורבנות. הקורבנות הם "אשה ריח ניחוח" - יש בהם כדי להרגיע את המלך הכועס. עם ישראל איננו צריך שליחים, הוא יכול לתפקד בעצמו כשושבין של המלך המחובר אליו ומסוגל להרגיעו. מינוי השליח נעשה רק לצורך הפורמליות ודווקא בגלל המינוי הפורמלי חשוב שידעו שזה לא כורח המציאות ושאפשר להסתדר גם בלעדיו.

מדרש לפרשת פינחס

"וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'" הלכה: אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר: בא"י אלהינו מלך העולם חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו וכה"א: (איוב כח) "לעשות לרוח משקל" - לרוחות של כל בריה ובריה. תדע לך שהוא כן שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה. אמר לפניו: רבש"ע! גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו שנאמר: "יפקד ה'" - "הרוח" אינו אומר אלא "הרוחות".

המדרש מחולק לשני חלקים: חלק הלכתי וחלק דרשני. בחלק ההלכתי המדרש מלמד הלכה שיש לאדם הרואה אוכלוסיה גדולה של בני אדם לברך ברכת "חכם הרזים", המדרש ממשיך ואומר "תדע לך שהוא כן" מפרשת השבוע שלנו שמשה מבקש מה' שימנה איש על העדה ועם בקשתו זו הוא פונה בלשון "אלקי הרוחות" המלמד שאכן לבני אדם רוחות רבים ולכן יש גם לברך על כך.

הקורא מרגיש שהתפר בין שני חלקי המדרש הוא מעט קשה לניסוח ואנו ננסה לבאר זאת מעט יותר.

מה משמעות ברכת "חכם הרזים"? כך מסביר זאת המשנה-ברורה (סימן רכד):

שאין דעתן דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה והוא יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין:
כלומר, איננו מברכים על כך שהקב"ה ברא הרבה בריות, שאילו זה היה העניין היינו צריכים לברך אף כשאנו הולכים לגן-חיות או ספארי, אלא אנו מברכים על כך שהקב"ה יודע את הרזים - את הדברים הנסתרים בלב כל אחד ואחד מהאנשים.

אך מניין חז"ל ידעו שזו בכלל שבח להקב"ה שהוא "חכם הרזים"? הרי יש לנו כלל ש"מי ימלל גבורות ה' - (רק מי ש)ישמיע כל תהילתו" ואנו איננו יכולים להחליט מדעתנו מהו שבחו של הקב"ה. את התשובה לשאלה הזו נותן המדרש שלנו מפרשת השבוע שלנו.

ברור לכל אחד שאולי מנהיג צריך להכיר את פרצופיהן של מונהגיו אך הרבה יותר חשוב שהוא יכיר מה בלבם. המנהיג צריך להיות מתאים ברוחו לרוח הציבור אותו הוא מנהיג. לשם כך פונה משה רבינו להקב"ה בכינוי "אלקי הרוחות לכל בשר" - אתה הוא שיודע מה בלבם של בני האדם, ואתה הוא זה שיודע מי המנהיג הראוי להם - "יפקוד... איש על העדה". מכאן אנו רואים שזה שבח להקב"ה מה שאומרים שהוא היודע מה בלבות בני האדם, ומכאן למדו חז"ל, עפ"י המדרש, להתקין לנו את ברכת "חכם הרזים".