"מתחת לפני השטח שלה התורה דוגלת בשויוניות"

ברשימה אודות "אובייקטיביזם - מבט תורני" הבאתי את המובאה הבאה מהכלי חמדה (סוף פרשת בשלח):

(להגדלה לחץ על התמונה)

וכתבתי שם:

אם נרצה להיות כנים עם עצמנו, קשה לומר שהתפיסה הדתית של רובינו מסתדר עם דברים המגבילים את המימוש העצמי של האדם, כפי שמתאר זאת הכלי חמדה

כהמשך לטענתי, הנה דברים שכותב הרב יונתן זקס בספרו שיג ושיח על פרשת בראשית (עמ' 9, הדגש במקור):

לאור זאת, צמד הפסוקים שציטטנו בראש דברינו [ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם], יותר משהו הצהרה מטפיזית על טבע האדם, הוא מחאה פוליטית נגד אבני היסוד של החברות ההיררכיות, המעמדיות והמרובדות, בעולם העתיק ובעולם המודרני כאחד. עובדה זו היא ההופכת את רעיון צלם האלוהים לרעיון הרדיקלי ביותר בתורה. במובן יסודי ועמוק, כולנו שווים בכבוד האדם שלנו ובערכנו המוחלט, כי כולנו, בני כל הצבעים, התרבויות והאמונות, עשויים בצלם אלוהים.
רעיון דומה מופיע בהמשך התורה, והפעם הוא אמור בעם ישראל, כאשר אלוהים מזמין אותו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. בכל עם בימי קדם היו כוהנים, אבל שום עם לא היה "ממלכת כהנים". בכל הדתות היו אנשים קדושים, אבל שום דת לא טענה שהיא אומה שכל אחד מבניה קדוש. גם רעיון זה זקוק היה לזמן כדי להתממש. לכל אורך תקופת המקרא היו בעם ישראל היררכיות. היו כהנים וכוהן גדול, אליטת קודש. אבל אחרי חורבן בית שני כל תפילה נחשבת לקרבן, כל בעל תפילה היה ככוהן, וכל בית כנסת - מקדש מעט. מתחת לפני השטח שלה התורה דוגלת בשויוניות, וחכמינו ידעו זאת וקיימו זאת. 

[במאמר מוסגר, לפני אי אלו שנים כתבתי כנגד הטענה שאפשר להשוות את השוני במעמד האיש והאשה ביהדות לשוני שבין כהן לישראל. טענתי אז דברים דומים לאלו שכתב כאן הרב זקס. כשהדברים התפרסמו קבלתי תגובה כתובה ממאן דהוא שטען שאני ממשיך דרכו של קרח, ובנוסף קבלתי נזיפה מרב העיר, שהוא היום הרב הראשי, שאלו דברים שאינם עולים בקנה אחד עם המסורת שלנו. מעניין אם גם הרב זקס זכה לתגובות כאלה.]

שירות משמעותי לבנות

היום בשעות הצהריים והערב התקיים יום עיון של בית-הלל בנושא "שירות משמעותי לבנות". לצערי, לא יכולתי להשתתף עד לסופו, אך בשני המושבים הראשונים הייתי נוכח (הגם שהייתי צריך לצאת לפני סיומו של המושב השני, כך שכנראה פספסתי חלק מהשאלות שנשאלו ע"י הקהל). הנה סיכום שרשמתי לעצמי. 

מושב א' – הרצאות קצרות, 10 דק' כל הרצאה

הרב מאיר נהוראי – דברי פתיחה:

זה הנושא הנפיץ ביותר במגזר. כמעט אין יום שאין בו מאמר בנושא באתרים המגזריים.

בפרשת תרומה הפועל האמור על התרומה היא מגזרת לקיחה, בפרשת כי-תשא הפועל הוא מגזרת נתינה. התרומה של כי-תשא היא חובה, אף אחד לא יכול לותר על ההשתתפות שלו, כשאדם נותן מה שהוא חייב הוא מרגיש שזה שלו ולכן "ונתנו", אך כשאדם נותן מה שאינו חייב, בפרשת תרומה, האדם לא מרגיש שהוא נפרד ממשהו שהוא שלו, ולכן "לוקחים" את התרומה.

צריך לומר בלי גמגום שיש חובה לשרת את המדינה – גם בנים וגם בנות. האתגר העומד בפנינו הוא איך לקדם את השירות של הבנות כדי שזה יהיה מנדבת –לב, "ויקחו".

תא"ל רחלי טבת ויזל, יוהל"ן:

נתונים: בצה"ל יש לפחות 4000 נשים דתיות (בוגרות תיכונים דתיים ואולפנות), בחובה ובקבע.

כשהתגייסתי לצה"ל היינו בנות מעטות בוגרות אולפנה. כשמאפיינים היום את הבנות המתגייסות, בנות מגיעות ממרכז החינוך הדת"ל במספרים לא קטנים.

כיום יש לצה"ל חשיפה לכל בני הנוער בארץ, בכדי להסביר על האופציות שעומדות לפניהם בטרם גיוס, למעט בנות דתיות באולפנות. צה"ל מעוניין לתת לבת הדתיה את המסגרת שהיא מעוניינת בה כדי לשמור על אורחות חייה הדתיים. כל בת דתייה מסומנת במערכת הדתית כ"בת-חיל", והמפקד שלה יודע שהוא צריך לשים לב לצרכיה הדתיים (זמן לתפילות, לבוש, זכות לפגוש רב/קצינת-דת וכד').

יש בשנה וחצי האחרונות מהפך ברבנות הצבאית, כך שהרב הצבאי יודע שהוא אחראי גם על החיילות הדתיות.

כל המידע הזה נמנע מבנות בוגרות החינוך הדתי, כי הצבא לא יכול להיכנס לבתי הספר לתת להם את המידע הזה.

הייתי רוצה שכל המידע יהיה נגיש לבנות לפני שהן מקבלות את ההחלטה. וכן הייתי רוצה שבית-הלל ייתן גב למי שבחרה להתגייס.

הרב אביחי רונצקי:

כשחזרתי לצבא לפני שבע שנים, היה מציאות של ואקום בכל הקשור לבנות בצבא. הרבנות כלל לא עסקה בכל הקשור לצרכים הדתיים של הבנות. מינינו קצינה שאחראית על הנושא ת.פ. הרבצ"ר ולאחר מכן גם מש"קיות הכפופות לה. כיום הרבנים הצבאיים כיום מחויבים לתת שירות גם לחיילת הדתיה.

המציאות היא שיותר ויותר בנות מתגייסות לצבא. צריך להוסיף עוד מסגרות קדם-צבאיות שיכינו את הבנות. גם בצבא צריך להוסיף עוד ועוד קשרים עבור הבנות להעשרת עולמן הרוחני של הבנות (וגם של הבנים) במהלך השירות. כמו כן צריך להוסיף ביחידות השונות קצינות דתיות שתטפלנה בחיילות הדתיות. 

הרב אוהד טהר לב:

יש כיום ארבע מדרשות שיש להם הסדר עם הצבא – הבנות הללו מתגייסות כקבוצה והמדרשה מלווה את הבנות בזמן שירותן בצבא. המדרשות הותיקות קימות למעלה מעשור.

מכינת צהלי – המכינה שומרת על קשר עם הבנות, אך הבנות לא מתגייסות כקבוצה, ואין הסדר עם הצבא לשמירת הקשר בין המכינה לבנות בזמן שירותן.

כ250 בנות לומדות במסלולים המיוחדות הללו, מתוך כ1800 בנות דתיות המתגייסות לצבא. כל המוסדות הללו קורסות תחת המספרים ההולכים וגדלים. יש מאות בנות המעוניינות ללמוד במוסדות הכנה לצבא ואין מקום עבורן.

תובנות:

-        המרכז הדתי מתפורר – הבנים הולכים ימינה לישיבות הקו, הבנות הולכות שמאלה.

-        הבנות מחפשות אתגרים רוחניים. 

-        הבנות מדברות בשפה דתית אחרת ממה שהורגלנו.

-        הבנות משפיעות ומשנות את הצבא במקומות שאליהן הן מגיעות.

-        אנחנו משדרים שדר הפוך לנשים – הן יכולות/צריכות להתפתח בכל תחום, חוץ מהשירות הצבאי (שיש לו אתוס כל כך מפותח בחברה הישראלית).

ידעיה לוין, מנכ"ל בת-עמי:

בחינוך הדתי יש 6000-7000 בוגרות בשנה. גם מי שדוגל בגיוס בנות לצבא צריך לשאול את עצמו: לכמה בנות ניתן למצוא מסגרות מתאימות בצבא? כמה מהן יקבלו הכנה ראויה בטרם גיוסן.

האולפנות לכאורה מחנכים לשירות לאומי, אך לרוב האולפנות אין תוכנית חינוכית מסודרת בענין.

יש הרבה בורות ביחס לשירות הלאומי. בניגוד לנאמר בתקשורת, יש מנגנונים מסודרים להתמודד עם מקרי הטרדה מינית.

לא מסכים עם הרב טהר-לב ביחס לשינויי העומק בחברה הדת"ל. לדעתי, הנושא המרכזי הוא הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית, ולא להיות מובדלים.

לקראת שנה הבאה עושים שינויים גדולים בשירות הלאומי: התחרות בין העמותות לא צריך לבלבל או לבוא על חשבון הבנות, תהליך הכוון יותר מסודר.

אני מאמין בחינוך לבחירה, יחד עם החשיבות לשמירה על אורח החיים הדתי.

בת עמי מחנכת לשנתיים שירות. כמעט כל המסגרות קוראות לשנתיים שירות (מאבי וורצמן ומטה). בבת-עמי כ35% נשארות לשנה שניה (בעמותות אחרות פחות). יש יעד להעלות את זה.

יפעת סלע, מנכ"ל אלומה:

מחכה לדיון הזה 12 שנה. עצם הדיון מבחינתי הוא מהפכה.

הבנות צריכות לקחת בחשבון שהצבא זה לא מערכת כבקשתך. אנחנו נותנות מידע כדי שהבנות יבינו מה המסגרות הקיימות ואיזה מסגרות לא קיימות.

אנחנו מלוות את הבנות, לא כמדרשה, אלא בניסיון לקשר את מי שפנתה אלינו לגורם שאמור לסייע בפתרון הבעיה.

בשנה האחרונה התקיימו ב59% מבתי הספר התיכוניים לבנות איזה שהיא פעילות של אלומה שמספקת מידע על הצבא.

כ70% מהבנות שמתגייסות נמצאות במסגרות שהן יחסית מוגנות.

מכיוון שיש גידול של בנות שמתגייסות, אנחנו כל הזמן מחפשות עוד ועוד תפקידים (גם לבנות החזקות, וגם לבנות עם נתונים חלשים יותר) שיהיו במסגרות מוגנות יחסית.

בסוף המושב דברה בוגרת שירות לאומי ולאחר מכן קצינה בצה"ל (בוגרת ברוריה).

בדבריה בוגרת הש"ל הסבירה על השירות שלה. בתוך דבריה היא עמדה על כך שבנות מגיעות לשירות לאומי בלי שהן מבינות שמעתה הן צריכות לדאוג לחיים הרוחניים של עצמן (תפילות, לימוד תורה וכד'). הרבה בנות פוגשות בבעיות הלכתיות במסגרת השירות, והן לא יודעות למי לפנות.

הרבנית רחל קרן:

דברים שנאמרו ע"י תלמידותי (במדרשת עין הנציב):

-        האמירות המכלילות ("אסור לבנות", "כל הבנות") מאד מפריעות לבנות – "לא רואים בנו כבת אדם".

-        מוסדות החינוך הדת"ל לבנות מאד מגוונות – ישנן כאלה שמתנכלות לבנות שהחליטו לגייס, ישנן בנות שהתגייסו ללא הכנה משום שלא הכירו אפשרות של מדרשה/מכינה וכד'. ישנן כאלה שמורות בבתי הספר שירתו בצבא ומעודדות אותן לכל בחירה שהבת תקבל.

-        בנות מרגישות ש"ההצהרה" היא שקר. ישנן בנות שכלל לא מתאים להן להתגייס, אבל בגלל שהן לא מוכנות להצהיר הן מתגייסות.

-        אחד הדברים שמטריד מאד את הבנות זה השפה בצבא.

-        בנות לא מרגישות שמעריכים אותם: מדוע הבנים המתגייסים כל כך מוערכים ע"י החברה הדתית (גם אם הם לא עושים משהו חשוב בצבא), ואילו בת שעושה שירות הרבה יותר משמעותי (לפעמים) לא מוערכות.

-        ישנן בנות שנאמר להן או שהן מקבלות שדר שבזה שהן בחרו להתגייס הן כבר הוציאו את עצמן מהציבור הדתי.

מושב ב' – היבטים הלכתיים

הרב עמית קולא:

התייחס ראשית לדברי המשנה ואח"כ הרמב"ם ש"כלה יוצאת מחופתה" – קרי, האשה משתתפת במאמץ המלחמתי.

לאחר מכן, דן בשאלת האיסור לאשה לשאת נשק מדין "לא יהיה כלי גבר על אשה". מספר טיעונים נטענו כנגד האיסור הזה. הב"ח מסביר שהאיסור "לא יהיה כלי גבר" תלוי במטרת הלובש. בנוסף, באחרונים נכתב כי לנשים מותר לשאת כלי נשק לצורך הגנה. חלק מחכמי דורינו דנים באיסור זה לא כאיסור פרטי, אלא כהכוונה שההלכה מבקשת ליעד לאשה.

חכמי דורנו שעסקו בסוגיית גיוס נשים לצבא כנראה הגיעו למסקנה שאי אפשר להצביע על איסור הלכתי ברור בדבר. על כן נאמרו על ידם טענות שונות, שנראה שהן כולם יוצאים מנקודת ההנחה ש"הדבר פשוט לא ייתכן".

סיכום:

-        נשים משתתפות במלחמת מצוה

-        נושא נשים בנשיאות נשק

-        בירור אידיאולוגי: האם נשים מתאימות לצבא?

-        תשומת לב לרקע השונה של המתגייסות

-        שמירת הצניעות וטוהר המחנה

-        זהירות בכבוד הרבנות

-        תפקיד המחנכות והמחנכים – איך גורמים לבנות לקבל החלטות לא בוסריות בקשר לעתידן.

-        ליבון מרכיבי ההנעה – מה המוטיבציה של המתגייסות?

הרב שמואל אליהו:

באתי לכאן כי אני חושב שכולנו צריכים לשבת באותו בית מדרש. איך מרגיש האדם הפשוט כשקבוצת רבנים א' מפרסמת פסק הלכה כזה והקבוצה השניה מפרסמת הפוך – מה הוא אמור לעשות עם זה?

הבנות צריכות ללכת לפי פסק הלכה ולא להרגיש שהן הולכות נגד ההלכה.

כמעט כל הפוסקים, כפי שהציג הרב עמית, סברו שלא ייתכן שנשים יעסקו במלחמה. ולאמיתו של דבר גם המקורות שמהם רואים שבנות משתתפות במלחמה, הנשים אינן משתתפות כלוחמות אלא כתומכות בלבד.

אבל, כפי שאמר הרב נריה זצ"ל, גם אם היה כתוב "כי תצא למלחמה אתה ובתך" היינו פוסקים הפוך. המציאות בצבא אינו פשוט. כל מי שהיה בצבא יודע זאת. וזה עמדתם של כל שדרת הפוסקים. מי יעז לצאת כנגד כל שדרת הפוסקים?

זאת ועוד, עד כמה שקראתי, בכל צבאות העולם אין שירות חובה לנשים, חוץ מישראל. גם בישראל, בשעת מלחמה הנשים הלוחמות ככלל לא עברו את קו הגבול ולא השתתפו ב"עזרת ישראל מיד צר". כך שבסופו של דבר ההכשרה של הבנות כלוחמות לא מגיע למיצויו.

האם הבנות הדתיות מצליחות לשמור על עולמן הרוחני בצבא? ממחקר שאנחנו ערכנו בעזרת גב' מינה צמח הן לא שומרות על עולמן הרוחני, בניגוד למחקר (הלא מוסמך, לדבריו) שפרסמה עמותת אלומה.

לסיכום, לפי דעתי, דעת ההלכה היא חד משמעית.

היוהל"ן: אני מזמינה את הרב לראות את השירות המשמעותי שהבנות עושות. לדעתי, לדבר על כלל הבנות בהכללה הוא פוגע. צריך לבוא לראות. לא הכל מצוין, אבל מציעה לראות את העובדות.

הרב שמואל: אני לומד מהצבא בעיקר מהילדים ומהתלמידים שלי. כשחייל מספר לי שהוא שומר לבד בלילה על הגבול יחד עם חיילת, הרי שלדעתי זה לא רק פגיעה בצניעות אלא גם פגיעה בביטחון. הטבע האנושי לא השתנה מאז שהייתי בצבא. אני מעריך את המאמצים שהצבא עושה, אך זה לא אומר שהתוצאה מוצלחת.

הרב צבי קורן: הרב שייך לקבוצת רבנים שמובילים את הקו הקורא לבנות לא להתגייס. אני מבקש שכשאומרים את זה לבנות, לא להגיד "כל הרבנים אומרים כך" – הבנות יודעות שזה לא נכון. בנוסף, אמרו לבנות שמה שהן יעשו זה נגד ההלכה, וזה נותן להן את התחושה שהן הולכות נגד התורה. אפשר להגיד שאסור, ולשכנע שאסור, אבל לא להגיד לבנות שהן הולכות נגד התורה.

הרב שמואל: אני משתדל להגיד "רוב מוחלט" או "רוב ככל". 

משהו על לימוד תורה לנשים

בעקבות הרשומות האחרונות בדבר הרבי והאבולוציה (וגם כאן) ובדבר תוכנית הלימודים באולפנות, שלח לי ר' מנדי ברונפמן את הדברים הבאים בדבר משנת הרבי מלובביץ' (אנחנו עוסקים בו הרבה לאחרונה, זה כנראה בהשראת י"ט כסלו החל השבוע...) בנוגע ללימוד תורה לנשים:

בנוגע לסוגיית מעמד האשה, הרבי זצ"ל עמד על כך פעמים רבות, כי האישה היא העיקר של הבית. חוץ מההיבטים החשובים של ניהול, ארגון ודאגה לכל צרכי הבית מבחינה חומרית, האישה היא גם בעלת השפעה חינוכית עצומה על בני הבית - ילדיה ובן זוגה כאחד. לא בכדי, אם כן, היא מכונה "עקרת הבית". אכן, האישה היא באמת היסוד והבסיס של חיי המשפחה כולה. השילוב של דאגתה, מסירותה והרוך והחמימות שהיא מפגינה – מעמיד אותה בתפקיד המשפיע הגדול על רוח הבית. אך מלבד זאת, ומעל לזאת, נשים הן היום משכילות, ובעלות כישורי הצלחה בחיים המודרניים במידה שווה לזו של הגברים. הן לומדות לימודים גבוהים, נושאות בתפקידים בכירים בכל תחומי החברה, ומגיעות להישגים נהדרים בכל ההיבטים.

אין שום סיבה, אפוא, כך אומר הרבי, שהאישה לא תיטול חלק בתלמוד התורה. להיפך, כל הגורמים מצביעים על כך שעל האישה מוטל היום צורך אמיתי ללמוד תורה באופן רציני ומשמעותי. ראשית, עליה לקיים את המצוות שהיא חייבת בהן, ובכדי לדעת כיצד לקיימן כראוי עליה ללמוד אותן. יש לזכור, למשל, שהאישה חייבת במצוות כמו אהבת ה' ויראת ה', ומצוות רבות נוספות, ובלי ללמוד תורה ופנימיות התורה ומחשבת התורה, איך היא תצליח לקיים את המצוות הללו? שנית, אם האישה עוסקת בהצלחה בכל תחומי החיים, על אחת כמה וכמה שעליה לעסוק גם בתלמוד תורה!

בשיחתו לקראת ברכת החמה בשנת תשמ"א, בשבת פרשת החודש, התייחס לשאלה ההלכתית האם נשים משתתפות בברכת החמה. הרבי הביע אז את דעתו הברורה שנשים תברכנה ברכת החמה בשם ומלכות וברוב עם.

באותה הזדמנות התייחס הרבי לסברת האומרים שנשים לא תברכנה ברכת החמה (ברוב עם על כל פנים), בגלל הכלל ש"כל כבודה בת מלך פנימה". וזה תורף הדברים שאמר אז הרבי:

"היו זמנים שבגלל העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כמעט ולא יצאה האשה מהבית והסתייגה אפילו מהליכה לבית הכנסת. ועל דרך זה לא היו חדרים ובתי החינוך כי אם לילדי ישראל ולא לילדות, מחמת החשש שעל ידי הליכתן ברחוב תהיה ח"ו פריצה בגדרי הצניעות, ואולי יפגשו עם כאלה שפגיעתם רעה וכו'.
"אבל בימינו נשתנה המציאות, כי נשתנה מצב העולם ותהלוכותיו, וכבר אי אפשר לקיים את העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כפי שהיה בדורות שלפני זה. ומעשים בכל יום הם שנשים שומורות תומ"צ ובנות ישראל שחונכו על טהרת הקודש וכו' יוצאות בחוץ והולכות ברחוב אפילו לדברי הרשות... [ואפילו מקדמת דנא נוסדו בהסכמת כל גדולי ישראל בתי ספר ומוסדות חינוך לבנות ישראל, דכיון שבלאו הכי יוצאות מחוץ לבית, ויש מקום לחשוש להשפעות בלתי רצויות מבחוץ כו', תקנו להן בתי ספר לבסס ולחזק התלמידות באופן כזה שיוכלו לעמוד בתוקף נגד הרוחות הבלתי מצויות המנשבות בעולם].
"מה שכן אפשר לפעול, וצריכים לפעול, הוא שהליכתן והנהגתן של נשי ובנות ישראל מחוץ לבית תהיה בדרכי הצניעות, ברוח של "פנימה" – צניעות וקדושה...
"ועל פי הנ"ל פשוט, שכאשר מדובר בעניין של קדושה, תפילה בבית הכנסת ולימוד התורה בבית הספר וכל כיוצא בזה, אין מקום בימינו אלה למנוע נשי ובנות ישראל מהליכה לדבר המצווה דווקא על יסוד הכלל דכל כבודה בת מלך פנימה ואדרבה: כיון שבלאו הכי יוצאות הנה לרשות הרבים כנ"ל, יש להשתדל ככל האפשרי שהליכתן תהיה קשורה ומיועדת לעניינים הקשורים לתורה ומצוותיה".

זה לגבי השתתפות נשים בחיים היהודיים בהיבט של המעשה.

באחת השיחות הוסיף הרבי גם לגבי ההיבט של תלמוד תורה (תורת מנחם התוועדויות תש"נ, ח"ג, עמ' 171): "בדורות שלפנינו לא היו מוסדות חינוך לבנות... ואף על פי כן בדורות האחרונים ייסדו גדולי ישראל מוסדות חינוך לבנות בראותם שזהו צורך הזמן ("עת לעשות לה'..."), דכיוון שבלאו הכי יוצאות מבתיהן ומקבלות השפעה מבחוץ כו', בהכרח לייסד עבורן מוסדות חינוך שבהם יקבלו חינוך הכשר ועד לינוך על טהרת הקודש.

"ומזה מובן גם בנוגע ללימוד תורה שבעל פה (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן) – שכיוון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם "נכנס בהן ערמומית", הרי לא זו בלבד שמותר להן ללמוד תורה שבעל פה, אלא יתירה מזה, על פי טעם הלכה זו עצמה – צריך ללמדן תושבע"פ, לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם (איש או אשה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעל ידי זה תהיה אצלן התפתחות החושים והכשרונות ("ערמומית") ברוח תורתנו הקדושה".

אגב, הרבי מוסיף שם הערה מעניינת: "ולהעיר, שעניין זה הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים...".

עד כאן דבריו של ר' מנדי ברונפמן. 

מעניין, אגב, להשוות לדברים הבאים של הרב אהרן ליכטנשטיין בספר מבקשי-פניך (עמ' 169-170):

הרב הדגיש מאוד את הסיבה לעודד לימוד תורה לנשים. הרב החשיב את לימוד התורה, באמת ובתמים, לא בתור סיסמה. הוא חשב באמת: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". הוא חשב שיצר הרע פועל אצל נשים לא פחות מאשר גברים, ממילא, או שאינך שולח אותן לאוניברסיטה, ואז אתה מוציא אותן מהמעגל ההשכלתי, התרבותי. ואם אתה שולח אותן, הן אינן מצוידות בתבלין של התורה שיגן עליהן.
כיוון שהוא היה בעד שנשים תלמדנה השכלה רחבה ותשתלבנה בתרבות, ממילא הוא באמת חשב שחשוב, חשוב מאד, שהן תלמדנה תורה. בכל מקרה, גם אלמלא הסכנות והסיכונים התרבותיים, הוא בכל מקרה היה מעודד את זה שהן תלמדנה.
אני זוכר ישיבת ר"מים שהיתה בישיבה שלנו, אולי לפני עשרים שנה... ר' יעקב מדן דפק על השלחן, ואמר: לא יעלה על הדעת שללמוד תורה יהיה אסור לבחורה, אבל היא תוכל לקרוא איזשהוא ז'ורנל לנשים! זהו משפט שהרב היה יכול לחתום עליו בעיניים עצומות. 

הרב ליאור, נשות ה'שאל'ים ועוד

1. צו המעצר לרב דב ליאור - אני מסכים לחלוטין עם קול המחאה שעלתה נוכח הוצאת צו המעצר לרב דב ליאור. בעיני, נטילת סמכויות ענישה ע"י המשטרה והפרקליטות זו סכנה גדולה ביותר לשלטון דמוקרטי, והייתי שמח אם מובילי המאבק ידגישו עקרון זה (יותר מהדגשת עקרון חופש הביטוי, או החופש האקדמי). בנוסף, הייתי ממליץ למובילי המחאה לפרסם בהדגשה את שמו של קצין המשטרה החתום על הצו, ולהפוך אותו ל"ניסו שחם ב'". כלומר, שם שמזוהה עם התנהגות מחפירה שאינה מתאימה לקצין משטרה (או במקרה של ניסו שחם, שאינה מתאימה לבן תרבות). כשיבוא יומו של אותו קצין לקבל קידום ותקום מחאה ציבורית, אולי קצינים אחרים יבינו שיש מחיר לצעדים לא מקובלים שהם נוקטים.

2. נשות ה'שאל'ים א' - בשבוע שעבר שמתי לינק לסרט הדוקומנטרי על נשות השאלים (המכונות בסרט נשות הטאליבן). הקורא ירון, השאיר את התגובה הבאה:
אין ספק שהכתבה מצליחה כמובן להציג את הברור מאליו בכל הנוגע להקצנת תפיסת הצניעות. ממש רעה חולה הרחוקה מיהדות נורמלית.
מעבר לכך, וזה העיקר מבחינתי, לבושתי רק לראשונה עלתה לעיני הדילמה האם אין אונאה וגניבת דעת בהתחפשות ובתחקיר הדורש פעולה כ"סוכן סמוי" בכדי להביא את הסיפור מבפנים.
למעשה, רק בזכות היות הכתבת כזו המגדירה עצמה דתיה עלתה בראשי המחשבה שיש בתחקירים ובחשיפות מעין אלה בעיה.
אשמח לשמוע דעתכם.

גם אני אשמח לשמוע את דעתכם. האם יש מקום לסרט הזה בערוץ מאיר (כמטאפורה, כמובן)?

3. נשות השאלים ב' - אני רואה בתופעה הזאת חלק מתנועת המחאה הפמניסטית. מה שפעם קראו women's lib. אם תחשבו על זה, קמות קבוצות של נשים המצהירות: 'אנחנו נעשו מה שבראש שלנו ולא אכפת לנו מה החברה תחשוב עלינו'. אבל יותר "חשוב" מזה הן מצהירות: 'לא אכפת לנו מה הגברים בכלל אומרים על זה, לא אכפת לנו מה הרבנים אומרים על זה, ולא אכפת לנו מה הבעלים שלנו אומרים על זה'. לדעתי, הפן הזה של העצמאות הנשית זה גם מה שמעצים וגורם להרחבת התופעה.

4. הרב עובדיה הסרט - עוד לא הספקתי לראות, אבל הסרט הדוקומנטרי ששודר בערוץ 10 על הרב עובדיה גם כן עלה לרשת.

הרהורים על הלכה וערכים - חלק ה

רשימה ששית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא
לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א
לרשימה השלישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ב
לרשימה הרביעית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג
לרשימה החמישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ד


עד היום, עסקנו בפתרונות שמבחינה מסויימת, עוקפים את הבעיה. היום נתחיל 'לאחוז את השור בקרניו' - כיצד מתמודדים עם מצב שבו ההלכה משקפת ערך מסויים, ואדם מאמין בערך אחר.

מהי הלכה
ראשית, אני רוצה להגדיר את המושג 'הלכה' - מיהו הגורם המוסמך לקבוע מהי ההלכה?
הדיון בשאלה זו קיים בראשונים סביב הסוגיא ההלכתית של דיין שטעה. שכן, כדי לדון בדינו של דיין שטעה, ראשית יש לקבוע כיצד מחליטים אם הדיין טעה. האם כל מי שחושב אחרת הוא טועה?
הגמרא (סנהדרין ו.; שם לג.) מבחינה בין שני סוגי טעויות אפשריות - טעות בדבר משנה וטעות בשיקול הדעת. במקרה של טעות בדבר משנה, הטעות היא מוחלטת, ולכן הדין אינו דין. לעומת זאת, טעות בשיקול הדעת פירושה שהטעות אינה מוחלטת, ובאופן עקרוני, אף שמדובר בטעות, הדין דין.
לא נאריך בשיטות הראשונים (כדאי לעיין בדברי הרא"ש פרק ד סימן ו באריכות) אבל באופן כללי ניתן לומר, שהלכה פסוקה ומוחלטת בתלמוד הבבלי היא טעות בדבר משנה. הוא הדין לפסיקה שנעשתה מתוך הנחה עובדתית שהתבררה כלא נכונה.
אולם, בכל מצב שיש מחלוקת - בין אם מדובר במחלוקת ראשונים או אחרונים - אי אפשר לומר שמדובר בטעות מוחלטת. אין מי שיכול לומר שדעתו של הרמב"ם / הריב"ש / הש"ך / החתם סופר / ר' חיים פלאג'י וכן הלאה היא טעות במובן המוחלט של המילה.
עם זאת, כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, וישנו מנהג ברור לפסוק כדעה אחת (-המכונה בפי חז"ל והראשונים 'סוגיין דעלמא') הרי שפוסק שאין לו עמדה ברורה, צריך 'לשחות עם הזרם'. ואם הוא פסק כדעה אחת, ואח"כ התברר לו שהרוב פוסקים כדעה אחרת, זוהי 'טעות בשיקול הדעת'.
אולם, היות שגם דעת המיעוט לגיטימית, הרי שמי שמחזיק בדעה זו בתורת ודאי, אינו נחשב כטועה כלל.
לכן, קביעה ערכית הנוגדת הלכה פסוקה בגמרא מהווה התנגדות בין הלכה לערך. אולם, קביעה ערכית, הנוגדת את הדעה המקובלת בתחום מסויים, אך לא את כל הדעות, איננה בהכרח התנגשות של הלכה וערכים.
לכן לדוגמא, אדם יכול להחזיק מבחינה ערכית בעמדתו של הרמב"ם בסוגיית מורדת, למרות שהזרם המרכזי בהלכה אינו כדעת הרמב"ם. אולם, אדם המחזיק בדעה שאשה יכולה להצטרף למנין, נמצא במסלול התנגשות עם ההלכה.
חשוב לציין, שהעמדה הערכית אינה כלי יחיד לבחינת עמדה הלכתית. נניח שישנה מחלוקת בין שני פוסקים. אני כלומד יכול לקבוע שדעתו של אחד מהם נראית לי יותר במישור הערכי, אולם כפרשנות בסוגיא, אני חושב שעמדה זו קשה מאוד. נניח שהדעה הפשוטה יותר בהבנת הסוגיא, אך הקשה לי מבחינה ערכית, היא הדעה המקובלת - האם במקרה כזה אני יכול לומר שהשיקול הערכי מספיק כדי להחזיק בעמדה שאני מודה שהיא קשה כפירוש לסוגיא? אני סבור שהשיקול הערכי חשוב, אך הוא לא השיקול היחיד.

הכרעה הלכתית מספק והכרעה ערכית מספק
מי שיש לו עמדה הלכתית ברורה, בוודאי שרשאי לנהוג על פיה - הלכה למעשה. אולם, בדרך כלל, אדם אינו מחזיק בעמדה הלכתית בצורה מוחלטת, כאשר הוא יודע שדעתו היא דעת מיעוט בפוסקים. האם יש לדבר חשיבות בהקשר של עמדתו הערכית?
אני חושב שברור שאין אפשרות להחליט על ערכים 'מספק'. או שמאמינים במשהו אחד, או שמאמינים במשהו אחר. אפשר גם להחליט שלא יודעים. אבל לא שייך לומר שהכרעה הלכתית מספק, תיצור הכרעה ערכית מספק.
לכן, אדם שמחזיק בעמדה ערכית מסויימת, אך הוא מודע לכך, שמרבית הפוסקים חושבים אחרת ממנו, ומספק הוא מחמיר כדעתם איננו נמצא במסלול של 'התנגשות' בעיני. הוא חושב דבר אחד, אך כיוון שיתכן שהוא טועה, הוא 'מחמיר' גם כמו האפשרות השניה. כמובן, שאם דעת רוב הפוסקים לקולא, הוא רשאי 'להחמיר' בהתבסס על עמדתו הערכית ההפוכה.
נמצא, שהתנגשות ערכית קיימת אך ורק כאשר אדם מחזיק בדעה, שאין לה שום בסיס הלכתי בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. בכל מקרה אחר, אדם רשאי לפסוק כדעת המיעוט, וגם אם הוא יחמיר כדעת הרוב, אין הכרח שהדבר עומד בסתירה לעמדתו הערכית.
הבעיה היא, שמרבית הבעיות הגדולות נמצאות במקום הזה - בעמדות ערכיות, שאין להם שום קשר להלכה - אין דעת פוסק, חי או מת, שהחזיק בעמדה ערכית כאלו הלכה למעשה. חלק נכבד מהבעיות הקשורות למעמד האישה, למעמדם של אומות העולם ולשלל תחומים נוסף, מרוכז במקום הזה.
עמדת המוצא האישית שלי היא, שבמקרה שכזה, התורה באה ללמד אותנו, שהעמדה הערכית שבה אנחנו מחזיקים כיום איננה נכונה. שימו לב, אין בהלכה הרבה תחומים שאינם שנויים במחלוקת. אבל הבעיות הערכיות שבהם אנו דנים כעת נמצאות במקום שבו מאז ומעולם היתה זו התפיסה הדתית. טיעון כמו 'המוסר שלנו נכון, והמוסר שכל הפוסקים משקפים מאז ומעולם אינו נכון' כמוהו כמו הטיעון 'ראוי לעבור מיום מנוחה כל 7 ימים ליום מנוחה כל 5 ימים'. העובדה ששבת היא אירוע החוזר על עצמו אחת ל 7 ימים, נמצאת בקונצנזוס באותה המידה שמעמד הנשים בתורה שונה מזה של הגברים. ואם נרצה, האבחנה בין גברים לנשים, כמוה כאבחנה בין כהנים לוים וישראלים. אין מה לעשות חוץ מאשר להכיר בכך שהתורה מציגה חברה מעמדית!!!
עם זאת, חשוב לציין, שהחזקה בעמדה לפיה בחברה יש מעמדות, אין פירושה אימוץ העמדה, השוביניסטית במלואה. הרמב"ם לדוגמא, חשב שלא ראוי שאשה תצא מפתח ביתה יותר מאשר פעם בחודש (הלכות אישות יג, יא) אבל חשב גם ש'אין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה', ואשה יכולה לדרוש מבעלה לגרשה אם הוא מאוס בעיניה (שם יד, ו). לכן, לעמדה המוסרית המקובלת היום יש מקום, גם אחרי הקביעה המעמדית העקרונית של התורה. אלא שיש ליצור את הסינטזה הנכונה, בין העמדה המוסרית, ובין העמדות שהתורה מציגה.
מפורסמים דברי הרמב"ם (הלכות ממרים ב, א):
בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין. ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעינייו. שנאמר: אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
מדברי הרמב"ם משתמע, שגם עמדה הלכתית שלא היתה קיימת מעולם, יכולה להיווצר על ידי דרשת הפסוקים בדרך שונה מזו של קודמינו. בהקשר של שינוי מוסרי כותב הרב קוק (אגרות הראי"ה חלק א סימן צ):
ואם תיפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת על פי בית דין הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא על זה מקור בתורה.
השתמשתי בשני מקורות אלו, אם כי כמובן ישנם מקורות רבים נוספים הדנים באפשרות שבזמן כלשהו בעתיד, ההלכה תשתנה, בצורה משמעותית יותר או משמעותית פחות. כאמור, את הפוסט הבא, שיהיה האחרון בסידרה, נקדיש לדיון בסוגיא זו.

הרהורים על הלכה וערכים - חלק א

רשימה שניה בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.

לרשימה הקודמת: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא

בפוסט הקודם נסיתי לתת מספר דוגמאות למצבים שבהם קיים מתח בין עולמו הערכי של האדם בן זמננו, ובין העולם הערכי המשתקף בהלכה. הפעם נבחן גישה אחת ליישוב מתח זה - השתנות הנסיבות. דהיינו הטענה שבהשתנות המבנה החברתי, ישנם תחומים בהלכה שאמורים להשתנות. (לעניות דעתי, ישנם מצבים שבהם הנחה זו מתבקשת. ראו מאמרי כאן).
האם ההלכה משקפת ערכים כמו שהם צריכים להיות, או שהיא משקפת מציאות נתונה? ננסה לעמוד על שאלה זו דרך שתי דוגמאות:
א. הברייתא במגילה (כג.) אומרת: 'תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור'.
מהו כבוד הציבור שבגללו 'לא תקרא אשה בתורה'? האם הכוונה היא שאשה אינה מכובדת מספיק, כטענה עקרונית ומהותית, או שמא בנסיבות של אותה התקופה לא היתה האשה מכובדת מספיק, וכיום הנשים מכובדות וממילא יכולות לעלות לתורה? שאלה זו נדונה בתקופתנו (ראו: אליאב שוחטמן, עליית נשים לתורה, ‫ סיני קלה-קלו (תשסה) רעא-שמט; דניאל שפרבר, דרכה של הלכה, ירושלים, תשס"ז, עמ' 50-17; חנה ושמואל ספראי, "הכל עולין למניין שבעה", תרביץ סו, ג (תשנ"ז) עמ' 401-395; דוד גולינקין, "הכל עולין למניין שבעה (הארות ותגובות)", תרביץ סח, ג (תשנ"ט) עמ' 433-429) שאלה זו מקבילה, במידה מסויימת, לשאלה אם נשים מסיבות בליל הסדר.
ב. האם חזרת הש"ץ נתקנה עבור מי שאינו יודע להתפלל, שישמע את שליח הציבור ויצא ידי חובתו, או שמא חזרת הש"ץ היא התפילה הציבורית, ואולי התפילה המהותית יותר. כאן הערך איננו ערך חברתי, אלא תפיסה מהותית לגבי מהותה של תפילה (ועיין בעין איה ברכות פרק רביעי אות א, אם התפילה כנגד אבות או כנגד תמידים).
הנפק"מ משאלה זו היא כמובן, האם בימינו יש טעם בחזרת הש"ץ, או שזה רק שריד מימים עברו.
שאלה דומה יש לשאול על עניינה של קריאת התורה, כאשר הציבור כולו מחזיק חומש ביד, ויכול לתקן את הקורא.

כיצד אנו יכולים להכריע בשאלות מעין אלו? אני רוצה להציע כמה קריטריונים, שחלקם מוכרחים וחלקם הם רק 'מראי כיוון':
1. האם המציאות אכן השתנתה - נניח שגם בימינו היו רבים שאינם יודעים קרוא וכתוב. במקרה כזה אמנם היה מקום לדיון מעניין על מהותה של התפילה, אבל ברור לחלוטין שכך או אחרת, עדיין יש מקום לתקנת חזרת הש"ץ. באותו אופן יש לומר, שכל פעם שאנו באים לומר שההלכה איננה מתאימה היום, כיוון שהמציאות השתנתה, צריך לוודא שאכן מדובר במציאות שונה. מציאות שונה יכולה להיות השינוי במעמד האישה, השיפור בחינוך הציבורי וכן הלאה.
האם כיום שייך הכלל 'טב למיתב טן דו מלמיטב ארמלו' שהוא היסוד לעקרון שהאשה מעוניינת להיות נשואה בכל מחיר? האם החזקה ש'כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו' (רמ"א, חושן משפט סימן רסד סעיף ד) נכונה גם היום?
קשה מאוד לתת מסמרות בשאלות אלו. אנו איננו דנים בשאלה אם יכול להיות מקרה שונה, דהיינו שאדם יעשה לחברו טובה בחינם, או שאשה תעדיף להיות רווקה ולא נשואה, אלא האם ברירת המחדל היא ההנחה שאכן כך המצב. פעמים רבות נתקלתי במסגרת דיני תורה במצב שבו דיין אחד אומר 'היום המצב אחרת' ואילו חברו משיב 'מה פתאום? הנסיון שלי מראה שהמצב בדיוק אותו הדבר'.
האם נכון לחלוטין שאשה כיום שווה לגבר ולכן אין כאן בעיה של 'כבוד הציבור'? האם הדבר נכון בכל גווני החברה בישראל? אני מניח שקיימות עדות מסויימות או קבוצות אוכלוסיה שונות, שרעיון שוויון המינים עוד לא תפס מקום מרכזי - האם בבתי הכנסת שלהם תהיה הלכה שונה? כמה מתוך הציבור צריכים להיות 'שוויוניים' כדי שהאשה תוכל לעלות לתורה?

2. דין דאורייתא או דין דרבנן - אנחנו מאמינים כי התורה היא תורת נצח. בתור שכזו, התורה אינה מתייחסת רק לדור מסויים, אלא לדורות השונים. לכן, כאשר אנו מדברים על ערך הנלמד מן התורה שבכתב ומדיני דאורייתא, נטיית ליבי היא להניח שמדובר בערך נצחי, שאינו תלוי זמן ומקום. לעומת זאת, דיני דרבנן, יתכן שהם נובעים מהמציאות הקיימת בימי חז"ל, ובמציאות שונה הם עתידים להשתנות.
אם נחזור לנושא של מעמד האישה (שככל הנראה יככב בסדרת הפוסטים הזו) נוכל להביא דוגמא לטיעון זה. מפורסמת טענתו של הרב סולובייצ'יק, שההנחה ש'טב למיתב טן דו מלמיטב ארמלו' אינה נובעת מתפיסתם של חז"ל את המציאות בזמנם, אלא מקללת האישה לאחר חטא עץ הדעת 'והוא ימשול בך'.

לעניות דעתי הכיוון של הרב סולובייצ'יק נכון באופן עקרוני, אם כי ראשונים רבים כותבים, שחלקים של קללת אדם הראשון התבטלו כבר, ואם כן, יתכן שגם חלקים מקללת האישה התבטלו, וממילא הקללה של האישה איננה בהכרח רלוונטית למציאות בדורות מאוחרים יותר.

בניגוד לקריטריון הראשון שהוא לדעתי 'מוכרח', הרי שהקריטריון השני הוא רק כמראה כיוון. שכן, לעיתים גם עניינים מפורשים בתורה הם תלויי זמן ומקום, מה גם ששאלת הפרשנות איננה חדה וברורה (האם התורה חושבת שמשטר מלוכני הוא צורת המשטר העדיפה? ראו דברי הנצי"ב בהעמק דבר דברים יז, יד; האם התורה רוצה גאולת דם או שמא זהו מצב דיעבדי? ראו עיון של נחמה ליבוביץ' בפרשת שופטים).

3. מדרשי חז"ל אגדיים - ישנה מחלוקת בין חוקרי המדרש בשאלה האם המדרשים נאמרו ב'בית הכנסת' או ב'בבית המדרש'. דהיינו, האם חז"ל ראו את עצמם כמלבישים רעיונות שלהם בפסוקים, בלי להניח שהפסוק בעצמו מתכוון לרעיון הזה, או שמא חז"ל חשבו שהמדרשים שלהם הם כוונת הפסוק (גם אם לא ברמת הפשט).
מחלוקת זו איננה רק בין חוקרי המדרש, אלא גם בין הראשונים והאחרונים. חלק מהגאונים דגלו בגישה שלדרשות האגדיות אין מעמד של פירוש ממשי בתורה, אבל רבים מפרשני האגדה נטו להניח שחז"ל ראו את המדרשים האגדיים כטמונים בפסוקים בעצמם. סביר להניח, שיש מדרשים משני הסוגים, והשאלה היא מהי ההנחה הסתמית ביחס למדרש.
אם מניחים שחז"ל לא יוצרים רעיונות משלהם, אלא שואבים בצורה כזו או אחרת את המדרש מתוך הפסוקים, הרי שגם רעיונות המובעים במדרש הינם רעיונות 'נצחיים'. לכן, אם ישנה התאמה בין עמדה הלכתית מסויימת ובין מדרש אגדה, יש מקום לומר שהעמדה ההלכתית שאובה מאותו המקור של מדרש האגדה, ואם אכן מדובר ברעיון 'נצחי' הוא אינו תלוי מקום וזמן.

אם נסכם, סקרנו כאן את האפשרות להניח, שהלכה מסויימת צריכה להשתנות, משום שהמציאות החברתית באותו תחום מסויים השתנתה. הנחה זו בנויה על שני יסודות: ראשית, על ההנחה שההלכה נבעה ממציאות חברתית שאיננה קיימת כיום. ושנית, על ההנחה שההלכה נבעה ממציאות חברתית קיימת, ולא כעמדה חברתית עקרונית.

בפעם הבאה ננתח דוגמא אחת או שתים לאור מה שנכתב כאן.

מחיצה בבית הכנסת - חלק ב'

חלק א' בנושא "מהו המקור לכך שיש לעשות מחיצה בבית הכנסת?" - כאן

מחיצה - הפן ההיסטורי

האמת היא שתכננתי להתחמק מלעסוק בנושא הזה. לא מפני שאני חושב שהוא לא חשוב, אלא מפני שאינני בקיא בו מספיק על מנת לתת בו סקירה מקיפה וגם אין בידי הכלים לערוך מחקר מקיף בנושא. אבל מכיוון ששני המגיבים לרשימה הקודמת בנושא המחיצה העלו את הנושא ההיסטורי אתייחס בקצירת האומר לעניין.

בחלקים הבאים אנו נראה את שיטות הפוסקים השונות הדנות בגדרי המחיצה. לא צריך להיות גאון גדול לראות שכמעט כל מי שכתב והעמיק בנושא חי בדור האחרון. אם נרחיב ונצרף לזה התייחסויות הלכתיות בכלל לעזרת הנשים אני מניח שנוכל אולי להגיע למאה וחמישים - מאתיים שנה. על אף שבפעם הקודמת הארכנו להראות שכבר בבית המקדש היתה הפרדה מפלסית בין המינים ושהסברא נותנת שכמו שאנו "מעתיקים" מבית המקדש לבתי המקדש-מעט שלנו הרבה אלמנטים, אז נעתיק גם את אלמנט ההפרדה בין המינים. אך אם זה כל כך הגיוני ופשוט, מדוע אין עניין זה מוזכר באף אחד מהראשונים. היינו מצפים למצוא בשולחן-ערוך בהלכות בית כנסת או ברמב"ם בהלכות תפילה איזה התייחסות לכך שיש לסדר מקום מיוחד לנשים. התייחסות כזו אינה בנמצא.

עפ"י ההבנה שלי את ההיסטוריה בנושא זה (ועיין במאמר זה שהפנה אליו אלחנן בתגובתו שם), ניתן לומר כך: בבתי הכנסת העתיקים ביותר המצויים בגליל ובגולן ושחלקם היו פעילים עוד בזמן בית שני, אין זכר לעזרת נשים. עם זאת, יש עדויות על בתי כנסיות קדומים הן בתקופות הגאונים בבבל והן בתקופות הראשונים בפרובנס שהיו להם מקום המוקצה לנשים.

מעניין שהציץ אליעזר (חלק ז סימן ח) כבר הרגיש צורך להתמודד עם שאלת חסרון ההתייחסות לעזרת הנשים בספרות ההלכתית:
וזה שלא נזכר בשו"ע מדין עשיית מחיצה בין בית הכנסת לעזרת נשים הוא מפני שאז לא היתה קיימת בעיה כזאת בכלל, כי כל בתי הכנסיות היו עשוים באופן שכותל עב היה מפסיק בין ביהכ"נ לעז"נ והיתה מגעת מהרצפה ועד הגג וקול התפלה היה מגיע להם דרך חלונות קטנים או דרך חלולים חלולים, שהיו עשוים בכותל, ולא עלה על הדעת כי תתקיים בכלל בעיא כזאת אם צריכים מחיצה.

בהרחבה מסויימת לדבריו ניתן לומר כך:
הסיבה שאין התייחסות לעזרת נשים בבתי הכנסת בהלכה נובעת מזה שנשים כנראה לא הגיעו לבתי הכנסת. קצת מפליא אותי כיצד יכול מישהו (או מישהי) לטעון אחרת, המציאות פשוט מוכיחה כך. כיום, במאה העשרים ואחת, כל בית כנסת שנבנה מקצה יותר מקומות לגברים מאשר לנשים, גם בקהילות שהנשים הן אקדמיות ושותפות מלאות בחיי הקהילה. זו עובדה, וברור שבזמנים קדומים הנשים היו מגיעות הרבה פחות. לא ניתן לטעון שהנשים בתקופת הרמב"ם היו מגיעות לבית הכנסת ואף על פי כן הוא כתב את הדברים הבאים ביד החזקה (הלכות אישות פרק יג הל' יא):
לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה.

כאשר מיעוט הנשים (שהיה בודאי הרבה פחות ממה שקיים היום) כן היו מגיעות לבית הכנסת (אגב, צ"ע עד כמה התפילה בימי הראשונים היה נראה כמו התפילה בציבור בימינו, וד"ל.) הן היו יושבות בפתח או בחוץ (על הקיר החיצוני בבית מדרשו של רבי אלעזר אבוחצירא בבאר-שבע יש שלט קטן - "עזרת נשים"). גם על זה לא צריך ראיות מוכחות, הרי בדורנו כתב הג"ר משה פיינשטיין את הדברים הבאים (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יב):
והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש
וברור שכוונתו היא שהאשה היתה נכנסת ויושבת בפתח או בסוף האולם, ולא שהיא היתה נכנסת ומתיישבת במזרח.

לסיכום, אינני רואה שום צד להסיק שעזרת הנשים זה המצאה מודרנית. בייחוד, מכיוון שקיומו של עזרת נשים היתה עובדה ידועה בכל תפוצות ישראל במזרח ובמערב, ובתי הכנסת המעטים שנבנו במאתיים השנים האחרונות ללא עזרת נשים נבנו כך בכוונה כדי שנשים לא תגענה אליהם ולא כדי שנשים יטלו בהם חלק בצורה שויונית לגברים.

בחלקים הבאים נעסוק בעז"ה בטעמה וגדריה של המחיצה לפי השיטות השונות.

מנהיגות רבנית בימינו - מתוך הכנס להלכה יישומית

באתר ישיבה עלו לרשת (לינק) שני מושבים מהכנס להלכה יישומית:
- היבטים הלכתיים הנוגעים לשחרורו של החייל גלעד שליט - הרב יונה מצגר.
- תורה ומדע – הילכו שניהם יחדיו? – הרב פרופ' אברהם שטינברג.
- מנהיגות רבנית-תורנית בימינו. בהשתתפות: הרב יחיאל וסרמן - יו"ר, הרב יצחק יוסף - הרצאת פתיחה בנושא כללי פסיקה (רמז: יש לפסוק עפ"י הבית-יוסף), הרב יצחק פרץ, הרב דוד סתו, הרב ירון בן דוד, הרב שלמה הוכברג, הרב חיים אייזנברג.
- רפואה והלכה. בהשתתפות: הרב יהושע בן מאיר (זכויות על עוברים מוקפאים וביציות מופרות), הרב יגאל שפרן (מחקר בתאי גזע לאור ההלכה), הרב מנחם בורשטין (דילמות רפואיות-הלכתיות בעולם הפוריות - בעיות ופתרונן), הרב ד"ר מרדכי הלפרין (חולה הנוטה למות - היבטים הלכתיים).

בניגוד למושב בנושא רפואה והלכה המכיל מספר הרצאות קצרות, המושב בנושא מנהיגות רבנית-תורנית בימינו נשא אופי יותר פולמוסי. בדיון בנושא מעמד האשה, סיפר הרב יצחק פרץ, הרב של רעננה, חצי סיפור שמצאתי בו עניין, הנה הוא מצוטט כמעט מילה במילה (הנה הלינק הישיר, הציטוט הוא לקראת הסוף):
אחד הרבנים הצעירים ברעננה שינה משהו בבית הכנסת שלו ביחס לנשים. הזמנתי אותו לשיחה כמה פעמים אמרתי לו אל תעשה זאת, זה לא מקובל. הוא אמר לי כך אני מבין [כאשר הכוונה היא: אני מכיר את הקהילה ואין מישהו שיכול להגיד לי מה מתאים בקהילה שלי]. אמרתי לו: יש גדולים בישראל. הוא אמר: כך אני מבין. הצעתי לו: אל תתיעץ עם רבנים חרדים, תתיעץ עם רבנים ממרכז הרב - עם הרב שפירא זצ"ל (שהיה אז בחיים), עם הרב מרדכי אליהו אני מוכן ליסוע איתך. [כאן הרב פרץ לא המשיך את הסיפור, והשומע מבין שהרב הצעיר לא נענה להצעה של הרב פרץ. הרב פרץ המשיך והדגיש את העניין שהגדולים יודעים לרדת לעומקם של דברים גם כשאינם מכירים מקרוב את הקהילה המדוברת ואת המציאות בשטח. את דבריו הוא סיים במשפט הבא שהוא ציטט מדרשות הר"ן:]
כל הנועץ עם הזקנים לא נכשל

במקרה אני מכיר את הרב הצעיר המופיע בסיפור. מדובר ברב של קהילה קרליבכית ועד כמה שאני מכיר, הדבר שהוא שינה שהעלה את חמתו של הרב פרץ זה שהוא התיר לנשים בקהילתו לרקוד עם ספרי תורה בשמחת תורה. [אגב, כדי למנוע מיתוג סטריאוטיפי מהקוראים, מדובר ברב שבכלל לא עונה למה שמקובל למתג כיום כרב ליברלי. אדם המשמש כראש ישיבה תיכונית וירא שמיים בכל הליכותיו (והוא אפילו מזוקן!). הוא איננו בוגר ישיבת "הר עציון" (עד כמה שידוע לי) או ישיבת הקיבוץ הדתי, אלא בוגר של אחת הישיבות הנחשבות ליותר שמרניות, ואיננו אקדמאי מובהק. דבריי כאן באים רק כדי למנוע את הסטריאוטיפ ולא על מנת למתג ישיבה כזו או אחרת כחיובית או שלילית.]

אני חייב לומר שיש הרבה נושאים בדבריו של הרב פרץ שנחשבים אצלי לנושאים המציקים ביותר שאני מתמודד איתם. החל ממעמדו של רב הקהילה ביחס למעמד רב העיר - האם רב הקהילה כפוף לרב העיר? עד כמה הרב הצעיר צריך להיוועץ באחרים בכלל וברב העיר בפרט? האם באמת יש חיוב בכלל להיוועץ בזקנים בשאלות שאינן שאלות הלכתיות פרופר אלא שאלות של מדיניות ציבורית?

עוד דבר שמצאתי מעניין בסיפור הוא שמדובר בבית כנסת שיש לו רב. אני מניח שאם היה קורה דבר מעין זה במודיעין לדוגמא, אז היה מדובר בקהילה שאין בו רב (כי לרוב הקהילות אין רב), מה היה עושה אז הרב פרץ (אם הוא היה רב העיר)? השנה מישהו סיפר לי שבמושב אחד באיזור גדרה באחד מבתי הכנסת הנשים התחילו לרקוד בזמן ההקפות של שמחת תורה בעזרת הנשים ואחד הגברים נתן להם ספר תורה (בלי שום החלטה קודמת של החברים, אלא כך פשוט קרה), הרוחות סערו וחלק מהחברים בבית הכנסת (שאין בו רב) עזב את המקום מבלי לסיים את התפילה. לי ברור שרב המושב אמור להשפיע על הקהילה לכיוון מסויים, האם הרב פרץ היה פונה לקהילה הזו ואומר פשוט: קבלו דעתי שזה לא מקובל? האם פנייה לקהילה לפנות לזקנים היתה מתקבלת?

סופו של הסיפור של הרב הצעיר מרעננה, כפי שהוא ידוע לי, ושאותו הרב פרץ לא סיפר הוא שהרב פרץ חדל מלראות ברב המדובר רב קהילה, הוא איננו מוסמך לסדר חופה וקידושין ברבנות רעננה ומן הסתם יש עוד דברים מהסוג הזה שהרב אינו יכול לקחת בהם חלק. אני גם מניח שהרב פרץ נמנע מלבקר בבית הכנסת של אותו רב. זה בעצם הנקודה האחרונה שעלתה אצלי מסיפורו של הרב פרץ: אם הרב מחליט שהוא צריך להתנגד למשהו שהקהילה מעוניינת בו, מתי הוא צריך לומר לעצמו - אם הם לא מקבלים את דעתי בנושא זה אז עדיף שאלך? ברוך ה' שאינני מתחבט בשאלה הזו עם הקהילה שלי, אבל אני מניח שלכל רב יש נושאים שהם בנשמתו ושלא בטוח בכלל שהקהילה שלו מוכנה ללכת אחריו.

תוכנית בת מצווה

מתוך חוברת הוקרה לרגל 20 שנה למת"ן (מכון תורני לנשים):

מועד היות הנערה היהודית בת 12, בת מצווה, מציין את מעברה מילדות לבגרות. זמן זה הוא המתאים לבירור ולחיזוק זהותה היהודית כאישה וכחלק מהקהילה. לשם כך פיתחה אושרה קורן, בוגרת מת"ן, את תוכנית בת המצווה של מת"ן לבנות ולאמהות: "האשה היהודיה לדורותיה".

...

במסגרת התוכנית לומדות בנות המצווה ואמהותיהן על נשים יהודיות בהיסטוריה, מנתחות את קווי האופי של נשים אלו ואת הערכים על פיהן חיו ופעלו. הסקירה מתחילה בנשים המתוארות בתנ"ך כרבקה, מרים ואסתר, וממשיכה עד לתקופה המודרנית, בהתבוננות בדמויות משמעותיות בתולדות הציונות, כחנה סנש וגולדה מאיר ובדמויות מעוררות השראה כנחמה ליבוביץ'.

מתוך "ההר הטוב הזה", הרבנית פועה שטיינר, עמ' 249-250:

בבית רצה אבא (=הרב שלמה מן-ההר) להעניק משקל רב יותר לעובדה שנעשינו בנות מצוה. בשלב זה של החיים הוא רצה שנחוש הבדל משמעותי בין "המצווה ועושה" ל"שאינו מצווה ועושה". תמיד חינך אותנו לקראת התפקיד העיקרי של הבת: להיות בבוא העת עקרת הבית - זו שכל ענייני הבית מופקדים בידיה. אחד התפקידים החשובים בבית הוא שמירה על השולחן הטהור. כאשר כל אחת מאתנו הגיעה לגיל בת-מצווה, דאג שהיא תקיים את המצוות הקשורות לכשרות המאכלים.

...

כאשר אמא רצתה לבשל אורז, היה מושיב דווקא את בת-המצווה על יד השלחן ומטיל עליה לברור את האורז... הוא היה מבהיר לבת, שכובד האחריות, שכולנו נאכל אוכל כשר ונקי מרמשים, מוטל עליה. היה עליה לברור את האורז שליש פעמים, רק אז הקטניות נחשבו בחזקת נקיות וכשרות לבישול.

...

הדבר שהיה כרך בלימוד תיאורטי רב ובהתנסות חוזרת ונשנית, היה הכשרת העוף... אבא טרח מאד ללמדנו את הכללים ואת המקרים בהם יש לשאול "שאלה". בהגיעה למצוות נדרשה כל אחת מאתנו לבצע בעצמה את כל התהליך של הכשרת העוף מתחילתו ועד סופו. בהדרכתו של אבא ותחת השגחתו, עשינו את כל זה פעמים אחדות עד שהיה בטוח, שנעשה זאת כהלכה.

מתוך חוברת הוקרה לרגל 20 שנה למת"ן (מכון תורני לנשים):

תגובת בת שהשתתפה בתוכנית ברעננה: "למדתי שהדת היהודית היא יותר מאשר לצום ביום כיפור."

מתוך "ההר הטוב הזה", עמ' 249:

באותם ימים, כאשר אנו הגענו לגיל "בת מצווה", לא הקדישו בבית הספר תשומת לב כה רבה לנושא... השינוי המשמעותי בחייה של בת המצווה התבטא בזה שידעה, שמעתה החיוב לצום ביום כיפור חל עליה מדאורייתא.