ביקורת ספרים: "יש סדר לש"ס" מאת: הרב אחיקם קשת

הרב אחיקם קשת, תלמיד חכם המסתופף בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב, שלח לי חוברת שכתב לאחרונה: "יש סדר לש"ס". החוברת עוסקת בלימוד המוכוון לזכירה. המחבר מנסה לשכנע שיש לומר: לא עוד למידה שבסופה בתקווה אזכור כמה פרטים שלמדתי, אלא כל שיטת ואופן הלימוד הוא מוכוון לכך שאזכור את הכללים של הסוגיא.
אז איך עושים את זה?
המחבר מונה כמה כללים, ביניהם:
1. תקרב את הלימוד לעולם שלך - אם למדת סוגיא העוסקת במידה (אמה, מיל, וכד') מסוימת, תתרגם את המידה ליחידות שאתה מכיר מחייך ותתן דוגמא: ארבעה מיל זה כמו המרחק בין X לY. אם למדת כלל התנהגותי - הבה דוגמא חיה לאותו כלל.
2. בסיום כל קטע שלמדת, תשאל את עצמך: מה אני רוצה לזכור מהקטע הזה? תסכם לעצמך בקצרה את עיקרי הסוגיא, בהתמקדות על הכללים ובהזנחת הפרטים.
3. תשקיע בהבנת סדר הדברים בלימוד (על זה ניתן שם הספר "יש סדר לש"ס). אם תבין שיש נושא למסכת, ויש נושא מרכזי לפרק, ויש קשר בין הסוגיות בפרק, הרי שהקישור בין הסוגיא שלמדת אמש לסוגיא שתלמד היום יהיה קל יותר, וכתצטרך לזכור היכן למדת נושא מסוים, תוכל יותר בקלות להזכר בכך. לזה המחבר קורא "יותר גלידה, פחות מברג", מכיוון שבכל בית תמיד תדע היכן למצוא את הגלידה, אך קשה יותר למצוא היכן המברג.
שוב ושוב חוזר המחבר על כך שהחשיבות בזכרון אינה רק לכך שצריך לדעת את מה שלומדים, אלא גם כדי לשפר את חוויית הלימוד בכלל. מי שזוכר גם ירגיש סיפוק גדול יותר בלימוד, וזה ייתן לו תיאבון ללמוד ולזכור עוד.
מי שמכיר את ספריו הקודמים של הרב אחיקם, כבר יידע שסגנון הכתיבה שלו הוא מאד נח לקריאה, וחוברת זו אינה שונה מכך.
החוברת נמצאת גם ברשת - כאן

הערך שבלימוד תנ"ך

על הרשימה עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונלית של דניס פרגר הגיב אברם העברי:

עקבתי אחרי הציוצים שלך ולא הבנתי עד עכשיו מה מיוחד כ"כ בספר הזה - ועכשיו אני ממש לא מבין. זה אוסף של וורטים פשטניים, שמחדדים עוד יותר את השאלה שהעלה לאחרונה הרד"ר מיכאל אברהם*: למה ללמוד תנ"ך, אם ממילא אני לא לומד ממנו כלום, אלא מכניס את הערכים האפריוריים שלי אליו?!
לדוגמה - "לא תשא" - לפראגר נראה הזוי שבגלל נשיאת (=שבועת, כמו "אם אשא אל שמים ידי" ועוד) שם ה' לשווא מגיע עונש כה חמור - אז הוא מפרש את זה לפי דרכו. והרי אנחנו רואים שאנשים נענשים בתנ"ך על דברים שוליים (לדעתנו), כמו בני אהרן שנשרפו כי הקריבו אש זרה, או עוזא נהרג על שנגע בארון - איך זה מסתדר עם הרציונליות כביכול של פראגר?

דבריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם אליהם מתייחס המגיב נמצאים כאן וכאן, וכן אפשר לקרוא סיכום כאן.

הנה כמה פסקאות מדבריו של הרב מיכי:

התמונה שתיארתי הציגה קושי ולא טענה פוזיטיבית, והקושי הוא בעיקר מעשי ולא תיאורטי. הקושי הוא שלמרות ציפיותיי ולמרות נקודת המוצא התיאולוגית והאמונית, ברמה הפרקטית איני מצליח למצוא משמעות רלוונטית ללימוד הזה. מניסיוני שיעורי תנ”ך ולימודו הם חסרי משמעות ולא מפיקים תובנות משמעותיות וחדשות. אלו העובדות כפי שאני מכיר וחווה אותן.
...
מה שאני מוצא בלימודי התנ”ך הוא או וורטים (אבל את זה יש גם בלימוד עיון תלמודי), או לימוד מחויב ורציני אבל כזה שמניב תובנות ערכיות טריביאליות ומוסכמות, או לחלופין תובנות עובדתיות-היסטוריות שיכולות אולי להוות בסיס לאתוס לאומי אבל מבחינתי זו לא סיבה טובה ללמוד אותו, לפחות כל עוד לא סיימתי את עיון ההלכה והתלמוד. מעבר לזה לימודי התנ”ך די נעדרים עומק.
...
ושלישית, הסברתי שבעבר התנ”ך כנראה כן היה נחוץ. הערכים שרווחים בתרבות שלנו כיום (לא רק ביהדות כמובן) השתרשו בה בין היתר בזכות התנ”ך. חלקם אולי בטעות (כמו משכב זכר שלדעתי אינו תועבה מוסרית אלא דתית, וכבר נדונו הדברים באתר), וחלקם לא (כמו רצח וגזל וניאוף ועוד). היו תרבויות שבהן הערכים הללו לא היו מקובלים, כמו בסדום או בדור המבול או אצל עמלק. וכנראה גם אצל אבותינו היה מקום לשיפור. לכן אני בהחלט יכול להבין מדוע החלקים הלא הלכתיים של התורה ניתנו בשעתם. הם ניתנו גם כדי ללמד את הערכים וגם לסייע להפנים אותם. אבל עדיין מבחינתי, לפחות במצבנו כיום, איני רואה בזה ערך רב. יש לי דרכים טובות יותר להפנים ערכים, מעבר לזה שכפי שכתבתי הפנמה של משהו ידוע אינה לימוד, או לפחות לא לימוד במובנו הטהור (שהוא הפקת תובנות חדשות), וחוצמזה אני כבר באמת יודע את כל זה.

כדי לפתח את הדיון אני מבקש להביא שתי פסקאות מתוך ספרים על התנ"ך. שני המחברים עוסקים בלימוד ובהוראת התורה שבכתב והתנ"ך שנים רבות. בחרתי שתי דוגמאות מדבריהם לערכים שהם למדו מדברי הכתובים. נראה לי נכון להדגיש, שלא חיפשי בנרות את המקורות הללו. במקרה אלו שני ספרים שלמדתי בזמן שקראתי את הרשימה של הרב מיכי.

הקטע הראשון הוא מפירושו של דניס פרגר לספר שמות, פירוש על קטע הלכתי מפרשת משפטים. הפסוקים אליהם מתייחס פרגר עוסקים בשור שהרג אדם (שמות כא כח):

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

על הפסוק הזה כותב פרגר את הדברים הבאים:

ובתרגום מקוצר לעברית:
פעם פנתה אליו אשה ממשפחה שהחזיקה חווה לגידול בנות-יענה וסיפרה שאחת מבנות היענה הרג את אביה. דניס פרגר שאל אותה מה עלה בגורל בת היענה. היא ענתה שלא נעשה עמו דבר. "אז", שאל פרגר, "כשמגיעים מבקרים לחווה אתם פשוט מצביעים על בת היענה ואומרים 'זו בת היענה שהרגה את אבי'?!". האשה ענתה בחיוב. פרגר אמר לה, שאלא אם אביה היה מתעלל בבנות היענה, יש בזה משום חוסר כבוד כלפי אביה, שלא מתייחסים בחומרה מספקת להריגתו. ומסיים פרגר: "לולי הוראת התורה הזו, אינני יודע אם הייתי מגיב בהחלטיות כזאת".
אין חולק על כך, גם לא פרגר עצמו, שאין מצווה מהתורה המורה כיצד כיום יש להתמודד עם בת היענה שהרג את בעלי החווה. עם זאת, פרגר למד ממצוות התורה ערך שהוא ראה לנכון ליישם במקרה הנ"ל.

הקטע השני הוא מתוך ספרה של הרבנית ד"ר יעל ציגלר "רות - מניכור למלוכה" (עמ' 310):

ברקע סיפורם של בועז ורות מרחפות שתי פרשיות מוקדמות יותר בתנ"ך. בשני המקרים מופיעות נשים נואשות המבקשות ללדת ילד ונעזרות בתכנית נועזת הכוללת מעשה רמייה או חוסר ידיעה כדי לגרום לגבר לשכב אתן. ומעניין לציין ששני הסיפורים קשורים קשר גניאולוגי לסיפורנו. 

שני הסיפורים אליהם משווה המחברת את סיפור רות הם: סיפור שתי בנות לוט וסיפור תמר ויהודה.
את ההשוואה מסיימת המחברת במשפטים הבאים (עמ' 314 - ההדגשה שלי):

הנשים בסיפורים הללו מסרבות להיכנע לגורלן. כל אחת מהן נוקטת יזמה נועזת שנועדה להמשיך את השושלת המשפחתית. נחישותן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן מניבה את התוצאות הרצויות: זרע ורצף. מזימתה הנועזת של נעמי, האמצעי המיוחד במינו המשרת את מטרותיה, הוא אפוא אופן פעולה צפוי, ואולי מקובל, אצל אישה תנ"כית צדקת. בסופו של דבר, כאשר נשקפת סכנה לשושלת המשפחתית (בצדק או שלא בצדק), הנשים מתייצבות לפעולה. כדי לקיים את הרצף המשפחתי הן נוקטות צעדים בלתי-מקובלים ואפילו מפוקפקים מבחינה מוסרית. 

הרבנית ד"ר יעל ציגלר לומדת ערך מסיפורי הנשים הנועזות והנואשות לזרע שנכון/מצופה לנקוט בצעדים מפוקפקים על מנת להעמיד זרע. גם אם ערך זה הוא מוצדק ונכון, הרי שזה בודאי לא הלכה. לא רק זה, אלא שברור שזה לא יכול להיות הלכה. זה חייב להישמר כערך שנלמד מסיפור, שבכל מקרה צריך לשקול עד כמה נכון ליישם אותו.

האם בשני מקרים אלו מדובר בוורטים? האם שני המחברים הכניסו את הערכים "אתם באו מהבית" לתוך הסיפור המקראי? לפחות במקרה של פרגר הוא מצהיר, ואינני רואה סיבה לא להאמין לו, שלולי לימוד המקרא הרי שהוא לא היה מגיע לתובנה הזו.

גם הרב מיכאל אברהם מודה בסוף דבריו שהאנושות השתנה, ואפשר אפילו לומר התקדמה, מאז מתן תורה. ערכי התורה מלווים את הדתות המונותאיסטיות כבר מאות ואלפי שנים. אם כיום נראה שחלק מערכי התורה הם טריוויאלים, זה בגלל שלמדו תורה, יהודים וגויים כאחד.
ואם נפסיק בדור ללמוד תנ"ך, הרי שכפי שרואים בימינו, יהיו מי שירצו לאמץ ערכים שונים. נדמה שהדוגמא דלעיל שלעיל מהרבנית ציגלר, לעומת דעות רווחות היום בעולם המערבי ממחיש זאת מאד. רק המשך הדאגה שהדורות הבאים יתחנכו על התנ"ך וערכיה יכול להבטיח את הטמעתם.

יש עוד נקודה שארצה להתייחס אליה ברשימה של הרב מיכאל אברהם, אך נראה לי נכון לעשות זאת ברשימה נפרדת. בעז"ה, עוד חזון למועד. אם יהיו תגובות, קושיות ופירכות על הרשימה הזאת יתכן ואתייחס אליהם גם שם. 

מהי הדרך הנכונה ללמד את ספר ירמיהו?

ירמיהו של רמברנדט
מתוך: ויקיפדיה

בליל תשעה באב ניגש אלי אחד מהנערים בקהילה ובפיו שאלה: "איזה פרקים מספר ירמיהו מותר ללמוד היום?"

הסתכלתי עליו, ורציתי לשאול אותו: תגיד, לא למדת ספר ירמיהו בבית הספר רק לפני שנה או שנתיים? אתה היית אמור להיות מסוגל לענות על השאלה הזאת בעצמך.

אך מכיוון שתשעה באב אינו יום של התדיינויות, עניתי לו כמבוקשו.

עם זאת, השאלה לא הפסיקה להציק לי.

כשאני למדתי את ספר ירמיהו בתיכון השיטה היתה שמתחילים בפרק א' ומתקדמים לפי הפרקים, כשתפקיד המורה הוא לדאוג שהתלמידים יבינו מילים קשות (לדוגמא: מה זה אשפתו?) ע"י עיון במפרשים על הדף וקצת יכירו מבנה אקרוסטיכון (אני בטוח שיש מהקוראים שעד היום לא בטוחים לגמרי מה זה). בשיטה הזאת לומדים בדרך כלל מספר פרקים לא רב, בודאי שלא מספיקים את כל הספר, והתחושה שהתלמיד יוצא איתו הוא: מדובר בספר משעמם נורא, קשה להבנה, שאותו מסר חוזר בכל הפרקים.

משום מה, על אף שזרמו מאז לא מעט מים בירדן, יש לי תחושה שבמקומות רבים עדיין מלמדים באותה שיטה.

בשורות הבאות אציע איך לדעתי צריך ללמד את ספר ירמיהו.

פשוט וברור שאי אפשר להתחיל ללמוד ירמיהו מבלי להכיר את הפרקים האחרונים של ספר מלכים. לכן, הייתי מתחיל ללמוד את פרק א' בירמיהו, פרק החניכה של הנביא, ובמקביל קובע לשיעור הבא בוחן על ארבעת הפרקים האחרונים של מלכים. אפשרות אחרת, לעשות בשני השיעורים הראשונים עבודת כיתה על ארבעת הפרקים האחרונים של מלכים ורק בשיעור השלישי ללמוד יחד את פרק א' בירמיהו.

בשיעור שלאחר לימוד פרק א' והפרקים האחרונים של מלכים, הייתי מסכם בפני התלמידים את המצב הגיאו-פוליטי ששרר באזור בתקופת ירמיהו, תוך כדי שמזכירים את הארועים המרכזיים שארעו בשנים הללו: מות יאשיהו, חורבן הבית, רצח גדליה וכד'. התלמידים צריך לחוש את המצוקה ששררה באותה תקופה ולהבין מעצמם שרוב הנבואות היו נבואות פורענות קשות. אפשר לרפרף בפרקים מא' עד כ"ט ולתת דוגמאות לנבואות וביטויים קשים שהנביא משתמש בהם כדי לתת תחושה על התקופה.

עוד באותו שיעור, ומקסימום בשיעור שלאחריו אני ממליץ לדלג לפרקי הנחמה ל'-ל"א, ולהמשיך בשיעורים הבאים ללמד מפרק ל"ב עד סוף הספר (אפשר טיפה לדלג בנבואות על העמים מפרק מ"ו-נ"א).

אחרי שראינו את סוף הספר, אפשר לחזור לתחילת הספר, חזרה לפרק ב'. יש כמובן צורך לחזור ולהזכיר את הפרקים האחרונים של ספר מלכים, ואולי אף לערוך בוחן נוסף על פרקים אלו לקראת לימוד התחלת הספר.

מכאן אפשר לחזור ללימוד המסורתי והמתיש של לימוד הפרקים על הסדר, מפרק ב' ואילך. עם זאת, בהתקרב סוף השנה, נאמר מאחרי פסח, לדלג לפרק כ"ו, תוך הדגשה לתלמידים שתוכן הפרקים שדילגו עליהם כולם נבואות פורענות, מאותו הסגנון פחות או יותר של הפרקים מפרק ב' עד הפרק שהצליחו להגיע אליו.

בפרקים מכ"ו-כ"ט התלמידים צריכים לחוש את המצוקות שירמיהו חש – זה כבר לקראת סוף השנה ומשימות כמו הצגת תלמידים שימחישו את הפרקים הללו, או עבודת סיקור עיתונאי על המתחים בין הנביא לשאר הדמויות המתוארות בפרקים הללו, יתאימו מאד.

יתכן ויהיו מורים לתנ"ך שיקראו את דבריי ויאמרו לעצמם: הנה עוד אחד שיושב לו על הספה בסלון ביתו ומייעץ לנו איך ללמד. אני מציע להם במקום האמירה הנ"ל, את האמירה הבאה: הנה עוד אחד שבשנותיו בתיכון, כשהמורה לתנ"ך חשב שהוא מלמד את ספר ירמיהו, לא למד כלום מהספר, ועתה הוא השקיע וכתב 500 מילה איך לדעתו אם היו מלמדים בשיטה אחרת הוא היה יכול לקבל מזה המון.

מה הרב ליכטנשטיין למד מהקדמת הרמב"ן לתורה?

בספר "מבקשי פניך", שיחות הרב חיים סבתו עם הרב אהרן ליכטנשטיין ישנם מספר עמודים (עמ' 39 ואילך) בהם נושא השיחה הוא פירוש הרמב"ן על התורה. הרב ליכטנשטיין מצהיר שם כי:

לו אבד הספר "מורה נבוכים", היה זה הפסד אבל לא כביר, עם ישראל היה מחזיק מעמד. אבל אם פירושו של הרמב"ן לתורה היה הולך לאיבוד אני מרגיש שהיתה קטסטרופה. 

בהמשך שואל הרב סבתו את הרא"ל מה הוא מוצא בפירוש הרמב"ן, והרא"ל בתגובה מתייחס לדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה, שבו הרמב"ן כותב כי כל החכמות מצויות שבעולם, כלולות בחמישים שערי בינה ונמצאים בתורה בגלוי או ברמז.
הנה דברי הרמב"ן:

והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וכבר אמרו רבותינו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים ואמרו כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד ובבריאת האילנות שער אחד ובבריאת החיות שער אחד ובבריאת העופות שער אחד וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה יגיע למ"ש גנב אדם יודע ומכיר בו נואף אדם יודע ומכיר בו נחשד על הנדה יודע ומכיר בו גדולה מכלן שמכיר בכל בעלי כשפים ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חבירו ומספרם ומקובל להם ע"ה שהם נ' חוץ מאחד ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתב' שלא נמסר לנברא

ועל דברים אלו של הרמב"ן אומר הרב ליכטנשטיין כך:

מן הדברים הללו של הרמב"ן אני מפיק שני דברים. אני שומע את הרמב"ן שאומר כאן: חשוב לדעת את הדברים האלה, ואני הרמב"ן מעיד עלי שמים וארץ, שכדאי להקדיש לידע הזה הזמן. אני הקדשתי לזה זמן. הידע הזה בא לידי ביטוי בפירוש שלי... כל זה חשוב, חשוב מאד. עד כדי כך חשוב, שכשאני, משה בן נחמן, כותב את ההקדמה לתורה, אני מבליט את הדברים הללו. 

אם נפשט את מה שכתוב כאן נוכל לסכם ולומר כך:
- הרמב"ן כותב שיש בתורה רמזים מהם ניתן להסיק את כל חכמות העולם.
- הרמב"ן כותב שהרמזים הללו נמסרו למשה כחלק מהתורה שבעל פה (ומשה מן הסתם העביר מסורה זאת לדורות אחריו).
- הרמב"ן כותב שהוא עצמו יכתוב סודות, ושאל למי שאינו מבין אותם להתעמק בהם.
משלוש נקודות אלו מסיק הרא"ל כך:
- הרמב"ן ידע את (חלק מ)החכמות הללו.
- הרמב"ן השתמש בהם וכתב אותם בחלק מפירושיו.
- אם יש טעם ללמוד תורה על מנת להגיע לידיעת חכמות העולם, אזי יש כנראה טעם בלימוד חכמות העולם גם אם זה לא מגיע דרך לימוד התורה.

[כך בכל אופן אני מבין את דברי הרא"ל. אם אתם מבינים אחרת, אשמח להחכים (אתם מוזמנים לעיין בספר בהמשך המו"מ עם הרב סבתו סביב נקודות אלו)]

על דברים אלו נראה לי שיש לשאול:
- אם מסורת החכמות הגיעה לרמב"ן, האם יש מבין חכמי ישראל בימינו שהמסורת הגיעה אליהם? ואם כן, היכן הם חכמי ישראל אלו?
- אם המסורת לא הגיע לרא"ל עצמו, עד כדי כך שהוא נאלץ ללמוד את החכמות ממקומות אחרים ולא מהרמזים בתורה, כיצד אנחנו יודעים שהחכמות הנלמדים במקומות אחרים הם אכן אותן החכמות עליהן מדבר הרמב"ן (כלומר, גם אם נקבל את המסקנה שיש טעם בלימוד עצמאי של החכמות, מי אמר שהן הן החכמות עליהן מדבר הרמב"ן)?

ביקורת ספרים: עד היום הזה, הרב אמנון בזק

פורסם בספרים-בלוג

עד היום הזה, הרב אמנון בזק, הוצאת ידיעות ספרים

הרב אמנון בזק עשה חסד עם לומדי וחובבי תנ"ך רבים בהוציאו לאור את ספרו "עד היום הזה". הספר מרכז את שאלות היסוד שלומדי התנ"ך נפגשים בהם, שאלות שהעיסוק בהם בבית המדרש הינו דל יחסית, ודווקא במסדרונות האקדמיה רבתה העיסוק בהן. כך מתאר המחבר את החשיבות שבעיסוק בשאלות אלו:

"בשנים האחרונות אני נתקל באופן אישי במצוקתם של יותר ויותר בוגרים ובוגרות של מערכת החינוך הדתית, בעיקר כאלו שהגיעו ללמוד במוסדות אקדמיים ואגב כך נחשפו גם למחקר המקרא. חשיפה זו מעוררת אצלם לעתים שאלות שהם חשים שאין להן מענה, ולעתים אף תדהמה וזעזוע מהקעקוע של כל צורת החשיבה שעליה גדלו."

הספר מחולק לשלושה שערים:

·        "בין מסורת לביקורת" – בשער זה דן המחבר בזמן חיבור התורה וספרי הנ"ך, בכפילויות של סיפורי התורה ובסתירות בין סיפורי ומצוות התורה.

·        "ארכיאולוגיה וספרות המזרח הקדום" – שער זה מחולק לשני פרקים ארוכים יחסית. חלקו הראשון עוסק בערעורים ובתימוכים שניתן למצוא בעולם הארכיאולוגיה למסופר במקרא. חלקו השני מתייחס לקבצי חוקים שונים שנמצאו מתקופת המקרא, כדוגמת חוקי חמורבי, ובהשפעתם על הבנת מצוות התורה.

·        "בין פשט לדרש" – שער זה עוסק ביחס בין פשוטו של מקרא למדרשי אגדה ומדרשי הלכה וכן לנושא הפולמוס המכונה (למורת רוחו של המחבר) "תנ"ך בגובה העיניים". 

ללא ספק יש ברכה רבה בניסיון להתמודד בתוך בית המדרש עם השאלות הקשות שעלו כתוצאה מהמחקר האקדמי, הן מפאת העמדת דברים על דיוקם והן מפאת הצלת נפשם של תועים. ככלל, הספר הינו חובה לכל מי שלימוד התנ"ך והנושאים סביב לימוד התנ"ך מעסיקים אותו. ככזה, הספר הינו דבר מתוקן שהוציא מתחת ידיו חבר, תלמיד ור"מ בבית מדרש שחרטה על דגלה את החזרה ללימוד המוגבר של תנ"ך, ושהוביל למהפכה בכל הקשור ללימוד ולעיסוק בתנ"ך התרחש בדור האחרון.

דיון והערות לספר:

שני הפרקים הראשונים בספר עוסקים בשאלה מי חיבר את התורה. אמנם כל ילד מכיר את העיקר השמיני מתוך י"ג העיקרים לרמב"ם הקובע כי התורה כולה מן השמים, אך בכדי לקבל אמונה זו יש להתמודד עם השאלות העולות כנגדה. זאת המשימה שלקח על עצמו הרב אמנון בזק בשני הפרקים הללו.

כאמור, את העיסוק בשאלת מחבר התורה ותקופת חיבורה חילק הרב בזק לשני פרקים. הפרק הראשון עוסק ב"יצירת התורה על פי המקרא ומסורת ישראל" והפרק השני עוסק ב"פסוקים מאוחרים בתורה: התופעה והשלכותיה".

את הפרק הראשון פותח המחבר בסקירה מקיפה של מה ניתן ללמוד מהמקרא עצמו על חיבור התורה. בספרי הנביאים הראשונים הייחוס היחיד לתורה הוא למצוות בספר דברים המצוינים מספר פעמים כמופיעים ב"תורת משה". הפעם הראשונה במקרא בו מופיע אזכור מפורש לתורה שאינו רק לספר דברים הינו בנחמיה, בציווי לחוג את חג הסוכות כפי המופיע בספר ויקרא.

כל זה עומד לכאורה בסתירה, או לכל הפחות כקושי מסוים למסורת חז"ל שהתורה כולה, על חמשת חומשיה, נמסרה לבני ישראל בטרם מותו של משה. הרב בזק איננו מקהה את העוקץ של הקושי הזה, אלא בזה שהוא טוען שניתן לראות דמיון סגנוני בין סיפורים מסוימים בנביאים הראשונים לסיפורי התורה. לדוגמא (עמ' 32):

"ישנה הקבלה נרחבת בין סיפור נישואי דוד ומיכל לבין סיפור נישואי יעקב ורחל"

גם אם נקבל הקבלות סגנוניות אלו כעובדה נתונה, עדיין אין זה מוכיח כלל כי זמן כתיבת סיפורי התורה קדם לזמן חיבור נביאים ראשונים (לכל היותר זה יכול להוכיח שהם נכתבו באותה תקופה), או לחילופין שהיה בפני אבותינו בתקופת הנביאים הראשונים את התורה בשלמותה (לכל היותר זה יכול להוכיח שהיה בפניהם סיפורים אלו). בפרק השלישי בספר המחבר מזכיר גם את העובדה שישנם ביטויים ספרותיים ולשוניים המופיעים רק בספרי התורה וביטויים אחרים המופיעים רק בספרי הנביאים, כדוגמת המילה "נוה", מה שמוכיח את כתיבתם בזמנים שונים.

עוד נמצא בפרק הראשון בספר דיון בסוגיית "תורה מגילה מגילה נתנה" או "תורה חתומה נתנה", וכן בשאלה האם, לפי מסורת חז"ל, נתנה למשה הרשות לכתוב כאוות נפשו את מילות התורה, או שכל מילה הוכתבה לו מאת הקב"ה.

הפרק השני המכונה "פסוקים מאוחרים בתורה: התופעה והשלכותיה" דן בנושא יחסית מוכר של שאלת הימצאותן של פסוקים בודדים שהוכנסו לתורה לאחר מותו של משה רבינו. פסוקים כאלו מכונים לעתים, בעקבות דברי הראב"ע "סוד השנים עשר" (בנושא זה מומלץ גם מאמרו של הרב שמריה גרשוני).

העיסוק בנושא מתחיל ממחלוקת בחז"ל בשאלת זהות מחברם של הפסוקים האחרונים בתורה, המתארים את מותו של משה. חז"ל מתייחסים לשמונת הפסוקים האחרונים, אך הראב"ע כבר מרחיב את דבריהם לשנים עשר הפסוקים האחרונים בתורה. ומשנתנה הרשות מצרף אליהם הראב"ע פסוקים, או חלקי פסוקים ממקומות שונים בתורה. המחבר אף מציג פירושים נוספים, כדוגמת פירושי רבי יהודה החסיד בהם מובאת האפשרות שפסוקים נוספים בתורה נכתבו בתקופות מאוחרות, כדוגמת תקופת אנשי כנסת הגדולה.

לאחר שבסיום הפרק הראשון המחבר מגיע למסקנה כי "מסורת חז"ל קובעת באופן חד משמעי שמשה רבנו הוא שכתב את כל החומשים" (עמ' 48), הרי שבפרק השני ישנו עיסוק מינמלי בלבד בשאלה כיצד ניתן, מצד אחד, לטעון כי ישנה תופעה של פסוקים מאוחרים, ומצד שני לחיות עם דברי הגמרא (סנהדרין צט ע"א, הובא בפרק הראשון עמ' 40):

תניא אידך: כי דבר ה' בזה - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו - זה הוא כי דבר ה' בזה.

האם ראשונים אלה חולקים על עיקרו של הרמב"ם, ותופסים שיש מחלוקת בין סוגיות ומכריעים שלא כסוגיא זאת? האם הראשונים הללו מצליחים למצוא דרך בו ניתן לקבל את דברי הגמרא אך גם להחזיק בפירושיהם?

זאת ועוד, כשמצוטטים בפרק השני דברי חז"ל (בבא בתרא טו ע"א):

שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתני': וימת שם משה עבד ה' - אפשר משה (מת) [חי] וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה; אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת? וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה! אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.

השאלה לכאורה זועקת: מדוע אין רבי שמעון מקשה מהפסוק "כי דבר ה' בזה"? האם רבי נחמיה ורבי שמעון חולקים על הברייתא על פיה קבע הרמב"ם את העיקר השמיני?

הפתרון שמציע המחבר הוא (עמ' 53):

"שאכן כל התורה כולה נאמרה בנבואה מאת ה', אך אין הכרח לומר שכל האמור בתורה הוא מנבואת משה דוקא"

ועוד בהערה בעמוד 55 הוא מוסיף הסבר נוסף בשם רבי יוסף בן אליעזר:

"יש להשיב, כי על עניין המצוות כאשר אמרנו למעלה, ולא על הסיפורים".

על אף שלטעמי ניתן היה להרחיב יותר במתן מענה לשאלות דלעיל, יש מקום להסתפק גם בהתייחסות המעטה של המחבר. אך כשהוא מציג את גישת ראשוני מבקרי המקרא שהסתמכו על אותם ראשונים שאיחרו פסוקים אחדים מהתורה על מנת לאחר את רובה ככולה של יצירת התורה לתקופה מאוחרת, הוא כותב את הדברים הבאים (עמ' 68):

"נראה, שבכל הנוגע לשאלה זו הויכוח איננו נובע מן הנתונים עצמם, אלא מהנחות היסוד האקסיומטיות של הפרשנים והחוקרים... טענתם של החוקרים הסבורים שלא מדובר בתוספות בודדות, אלא במעט המעיד על המרובה, אינה מבוססת על הוכחה אובייקטיבית".

וכאן, נדמה לי שהיה מקום להאריך ולהסביר, כיצד הממצאים מפרק א' של הספר משתלבים כאן? האין הם מחזקים את טענת מבקרי המקרא? ואם לא, מדוע לא?

על זאת יש להוסיף ולשאול. כאמור, שמו של הפרק הוא "פסוקים מאוחרים בתורה: התופעה והשלכותיה". אך לאחר שהוצגו אותם פסוקים בודדים בהם חלק מהראשונים נוטים לאחר את זמן כתיבתם, ה"תופעה" עדיין אינה ברורה. מדוע דווקא פסוקים אלו הינם מאוחרים? מה היתה שיקול הדעת של מחבר הפסוק "והכנעני אז בארץ" להוסיף את פסוקו לתורה? מה היתה התורה חסרה לולי תוספת זו? ושוב, אליבא דמבקרי המקרא אין כאן קושיא כלל, שהרי התורה כולה נכתבה בזמן מאוחר יותר, אך מי שרוצה לומר שרק פסוקים בודדים נתווספו בתר-משה, ובפני אותם מוסיפים היתה תורה שלמה, למעט אותם פסוקים בודדים, מה ראו לשלוח יד בתורת משה ולהוסיף אותם?

אך לא רק ה"תופעה" אינה ברורה, גם "השלכותיה" אינן ברורות. מספר ראשונים הצביעו על מספר פסוקים שלדעתם הם מתקופה בתר-משה, מהן ההשלכות של פירושים אלו ושל דרך פרשנות זו? האם זו דרך פרשנית לגיטימית? המחבר מקדיש כמעט רבע מהפרק השני כדי להסביר שאת המילים "וירדף עד דן" ניתן לפרש שלא ע"י איחורו לתקופה בתר-משה. אך אם דרך הפרשנות של איחור פסוקים בודדים הינה לגיטימית, מדוע שלא נפרש כך גם את פסוק זה? מדוע הראב"ע חילק בפרשנות שלו בין פסוק זה לפסוק "והכנעני אז בארץ"?

בהמשך הספר המחבר מציג באריכות רבה את שיטת הבחינות של מורו הרב מרדכי ברויאר. קשה לדרוש מתלמיד שיבקר את דרכו של רבו, אך בכל זאת היה מקום להוסיף לפחות ברמז את הבעייתיות שיש בשיטת הבחינות. אם בחלק השלישי של הספר המחבר מדגיש עד כמה דרכם של מפרשי התנ"ך לאורך הדורות היה לחלק בין הפשט לדרש, הרי שבשיטת הרב ברויאר הפשט והדרש שזורים יחד, באופן שבהחלט סוטה מדרכם של מפרשי התנ"ך לאורך הדורות. כמו כן, הגבולות של שיטת הבחינות אינן ברורות. ישנן דעות במחקר שסיפורי האבות אצל פרעה ואבימלך הינן למעשה אותו סיפור שמצא את מקומו שלוש פעמים בתורה, כל פעם עם פרטים קצת שונים. איש שיטת הבחינות יוכל לומר, שלמעשה הסיפור ארע רק פעם אחת, איננו יודעים מה היו הפרטים המדויקים, אך התורה בחרה לכתוב אותו שלוש פעמים כדי להדגיש בחינות שונות אצל אברהם ויצחק ויחסם אל פרעה ואבימלך. האם פירוש כזה, המנתק לחלוטין את התורה מהמציאות, נכלל בכוונת ממציא השיטה?

בפרק השביעי בספר הנקרא "המקרא וספרות המזרח הקדומה", המחבר דן בספרים עתיקים נוספים שהתגלו באזור ועל השלכותיהם על הבנת התנ"ך. ראוי להזכיר בהקשר זה סדרת מאמרים מרתקים באנגלית שפרסם בחורף דאשתקד פרופ' יהושע ברמן (קישור לחלק הראשון), אף הוא בוגר ישיבת "הר-עציון", ובו הוא מבקש להתבונן על תורת התעודות במבט חדש. מדוע, שואל פרופ' ברמן, איננו מוצאים בקרב קבצי החוקים האחרים שהתגלו באזור גם כן טענות לתורת תעודות? האם ייתכן שרק בתורה שלנו חוברו תעודות שונות, ולא באף קובץ חוקים אחר מאותה תקופה?! מתוך ההנחה שיש למצוא את פתרון השאלות לסתירות בתורה מתוך הבנת אופן הכתיבה החוקית והסיפורית שהיתה נהוגה באותה תקופה בקרב העמים האחרים באזור, מגיע פרופ' ברמן לתובנות מעניינות במיוחד שצריכים לעורר דיון ער בבית המדרש. אפשר רק לקוות שהדברים יתורגמו במהרה לעברית ויזכו לדיון גם בשפת הקודש.

אסיים את הערותי על הספר בדבר שכתב המחבר לקראת סופו. הפרק האחרון של הספר נקרא "חטאיהן של דמויות מרכזיות במקרא". המחבר מציג שבאופן עקבי ניתן למצוא שני כיוונים בחז"ל ביחס לחטאי גיבורי התנ"ך. כידוע, מפרשי המקרא בחרו בדרך כלל בדרך הפשט. בדיונו בחטא דוד ובת-שבע מציין המחבר כי "רש"י אימץ את גישת רבי יונתן והוסיף דבר מפתיע – ששליחת אוריה למוות נועדה להתגבר על הבעיה ההלכתית של היות בת שבע אשת איש". לענ"ד לא ניתן לומר דבר זה כלל. בפרקים יא-יב בשמואל ב הפירוש היחיד שמופיע ברש"י המזכיר את דברי רבי יונתן הוא שדוד שלח את אוריה למות "כדי שתהא מגורשת" (שם יא טו). פירוש זה של רש"י אינו בא לנקות את דוד מן החטא החמור, אלא להסביר מדוע בער לדוד להרגו. רש"י אינו מזכיר כלל שאוריה היה מורד במלכות, והלומד את דבריו בשמואל בודאי לא יגיע למסקנה שדוד לא חטא.

לסיכום, הספר "עד היום הזה" של הרב אמנון בזק בלול מכל טוב שיעניין את לומד התנ"ך בעידן שלנו. הספר מציג את הנושאים בצורה בהירה מאד, עם שלל מקורות והוכחות לכל כיוון. הערותיי דלעיל אינן גורעות מאומה מהכלי המתוקן שיצא מתחת ידיו של המחבר, אלא נועדו רק לתת ביטוי לרצון לראות מהדורה שניה מורחבת שיכיל עוד יותר חומר, ידע ונקודות מחשבה. 

סקירת ספר: שיטה מחודשת, ד"ר גבריאל חזות

ב"שיטה מחודשת" מציג המחבר את מה שהוא מכנה בתת הכותרת "הצעה לשיטת לימוד והוראה של המשנה והתלמוד בעידן המחשב". אין לי ספק כי תת-כותרת זו מיד תעמיד גורמים בציבור הדתי כעמדת מגננה, כפי שראינו בשנים עברו כשגורמים שונים ניסו להציג שיטות הוראה חדשות במקצועות הקודש, אך דומני כי במקרה הזה ניתן להרגיע את כולם. להבנתי, השיטה אותה מציג ד"ר חזות איננה כה חדשה, והיא מקובלת כשיטה מרכזית ללימוד גמרא בעיון בישיבות. לטעמי, החדשנות בספר הוא בשתי נקודות: א. הצגת שיטת הלימוד כמתודולוגיה מובנית ומסודרת. ב. התייחסות מפורטת כיצד להשתמש במחשב כדי לשפר את הלימוד.

המתודולוגיה אותה מציג המחבר מבוססת על ניתוח מעמיק למשנה הנידונה, ומתוך ניתוח זה ניסוח הציפיה, ע"י הלומד, לאלו נושאים ושאלות המשא ומתן התלמודי יעסוק עם העלאה מראש של האפשרויות השונות לדרכי ההתמודדות. השלב הראשון של ניתוח המשנה, אליבא דהמחבר, הוא במילוי הטבלה הבאה לכל דין ומקרה במשנה:

מספר	מוסר	מקרה	קביעה	נימוק
1	סתם משנה	שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה	משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לולד	-

לאחר מילוי הטבלה יש לנסות לשאוף למלא את הריבועים הריקים, שאינם מופיעים במפורש במשנה (בדוגמא שלעיל לא מופיע במשנה נימוק). בספר מאריך המחבר להסביר את חשיבות כל טור בטבלה ומה ניתן להסיק ממנו.

המחבר ממשיך לפרט עוד שלבים בלימוד המשנה, שמומלץ ללומד לעבור בטרם יתחיל בסוגיא התלמודית. בין השלבים הללו: ניסיון לנסח כלל (חוק כללי) מתוך המקרה והדין המופיעים במשנה, וכן היסק הדין במקרים דומים אך לא שווים למקרה המובא במשנה.

כאמור, אחד החידושים שבספר הוא ההתייחסות לשאלה: כיצד המחשב יכול לסייע ללומד. זאת, בדגש על כך שלפעמים הימצאותו של המחשב, עם גודש המידע העצום שהוא מביא איתו, עלול להיות דווקא לרועץ במקום למסייע. בכל פרק המחבר מביא דוגמאות ממשניות להדגים את המתודולוגיה (בדרך כלל ממשניות וסוגיות בשלוש הבבות – כך שבסך הכל מובאים יותר מששים משניות משלוש הבבות בתור דוגמאות שונות במהלך הספר), ובנוסף מראה בעזרת אלו חיפושים ניתן להסתייע במחשב. בחלק ניכר מפרקי הספר אף ניתנים לקורא שאלות למחשבה להמשך פיתוח ולימוד עצמי של הדוגמאות שהובאו בפרק.

למי מיועד הספר? אני הייתי מאד מעוניין שהר"מים של ילדיי יהיו בקיאים בנאמר בספר זה, כדי שיוכלו להדריך את תלמידיהם לקנות את דרכי לימוד הגמרא בעיון בצורה מסודרת. בנוסף, בחורי ישיבות ולומדי גמרא המעוניינים לקנות ולשפר את דרכי לימודם, ימצאו לדעתי ענין בספר זה.

לעוד פרטים על הספר ניתן לראות באתר הספר: http://www.talmud-shita.co.il/

לפום צערא אגרא

מחשבה שעלתה בראשי הערב:

הגמרא בחגיגה דף ט עמוד ב מספרת:

אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: +מלאכי ג'+ ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. - אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי - בזוזא, חד עשר פרסי - בתרי זוזי.

בר הי הי המוזכר כאן, הוא לכאורה בן הא הא המוזכר בסוף מסכת אבות:

בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:

היתכן והתובנה ש"לפום צערא אגרא" הגיעה לבן הא הא בעקבות הדברים שלימד אותו הלל?

או אולי אפשרות מעט שונה: מהגמרא בחגיגה רואים שבר הי הי הוא תלמיד של הלל. הלל קיים בעצמו "לפום צערא אגרא", הוא למד תורה בצער וזכה ונהייה נשיא ישראל. התלמיד ינק את הסלוגן "לפום צערא אגרא" מרבו, הלל.

שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות

בתלמוד הירושלמי פעמיים מופיע ביטוי מעט מוזר:
1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק י:

רבי יושיע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא קני גירדי רבי פוטר. רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך. אמר לו שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשתן ישיבות.

2. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חגיגה פרק ג הלכה א:

מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה רבי מאיר אומר שלש עשרה רבי יוסי אומר שתים עשרה א"ר מאיר כך שמעתי מרבי עקיבה שלש עשרה אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את ר"ע עומדות מה שלא שימשתו ישיבות

מה הכוונה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות"?

קרבן העדה בחגיגה מסביר: "כלומר, שמשתי את ר"ע הרבה ממך"

זה אכן פירוש מסתבר, אך כיצד זה מתיישב עם המילים. לכאורה, לפי הפירוש הזה היינו מצפים שהמשפט יהיה הפוך: "שמשתי ישיבות מה של שמשת עומדות".

לעומת זאת, בשבת מסביר קרבן העדה: "דקי"ל קשות בעמידה רכות בישיבה"

דבריו מבוססים לכאורה על הגמרא בתלמוד הבבלי במגילה (כא ע"א), אך שם מופיע הפוך: הקשות בישיבה והרכות בעמידה. 

בעבר עסקנו מעט בלימוד תורה בעמידה לעומת לימוד תורה בישיבה (ראו כאן, כאן וכאן). לכאורה, ניתן לחלק בין לימוד תורה בעמידה ולימוד תורה בישיבה. בלימוד תורה בעמידה התלמיד הוא במצב של קבלה. לעומת זאת, ישיבה זה מצב שיתוף ודיון. 

הרב חנוך ארנטרוי, בספרו עיונים בדברי חז"ל ובלשונם (עמ' רכג-רכה), מתייחס למימרות הנ"ל בירושלמי ומבחין בין שני סוגי לימוד תורה שהיו קיימים בתקופתם: גמרא וסברא:

בגמרא אמרו שמועות וחזרו בעל פה, ובסברא חקרו ועיינו בטעמי ההלכות. 

מכאן ניתן להסיק, וזה מסתדר גם עם החלוקה ש"קשות בישיבה ורכות בעמידה", שאת הגמרא היו עושים בעמידה ואת הסברא היו עושים בישיבה. 

שתי המימרות מהירושלמי דנות על טיבה של שמועה. כדי להכריע על צדקת גירסתו, אומר חכם אחד למשנהו: "שמשתי עומדות", כלומר למדתי גמרא (שמועות), "מה שלא שמשת יושבות", כלומר מה שאתה לא למדת סברא, ולכן בענייני שמועה יש לסמוך דווקא עלי ולא עליך. 

אפשר לענ"ד גם ללכת בכיוון אחר קצת. הלימוד המשמעותי מתקיים בישיבה, זהו הלימוד הפורמלי. אך יש גם לימוד לא פורמלי, כזה שמדברים עם הרב בדרך מכאן לשם וכד'. ברור שרוב הלימוד נעשה באופן הפורמלי, והלימוד הלא-פורמלי הוא תלוי בקשר הנפשי בין הרב לתלמיד. האמירה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת יושבות", תתפרש לפי זה כך: "לי היו יותר שיחות עם הרב בפינת הקפה יותר ממה שאתה ישבת בסדר". זו בהחלט אמירה קשה ועוקצנית. 

הערות נוספות על מלחמות התנ"ך

א. לפני ימים בודדים התפרסם מכתב של הרב צפניה דרורי, רב העיר וראש ישיבת קרית שמונה, אודות מאמר העוסק בנושא "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". כשקראתי את תיאורו של הרב דרורי, נזכרתי מיד ששמעתי את אותם הדברים, מהם הסתייג הרב דרורי, בשיעור מהרב יעקב מדן, ראש ישיבת "הר עציון". אכן, חיפוש קל באינטרנט הביא אותי למאמרו בנושא, שהוא כנראה המאמר (או לפחות גירסא חלקית של המאמר) שהותקף ע"י הרב דרורי.

הרב מדן היה גם הרב הראשון שהותקף בפרשה הזאת, כשהרב שלמה אבינר בחר בסילוף של המאמר שלו אודות חטא אדם וחוה לפתוח את ההתקפה על התוכנית החדשה. הרב מדן, תלמידיו הרבים, ישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג משום מה בחרו כמעט שלא להגיב על המתקפה הזאת.
הערב התפרסם מאמר קצר ומאד מאופק של הרב מדן על הדברים. בסוף דבריו, התייחסותו לסילוף דבריו:

במערכה הניטשת עתה בשדה המקרא רבו המבקרים את דבריי (ואת דברי חבריי). הם עושים זאת לשם שמיים, אך הציטוטים שהם מביאים, לעתים אינם מדויקים ומנותקים מהקשרם. מסרתי לעיל את כתובתי, ואני מפציר בקוראים המעמיקים לבקש ממני את מאמריי המבוקרים במלואם ולשפוט אותם בשלמותם. לא אוכל להגיב בפומבי על כל ביקורת על דבריי. וה' יראנו בנחמות ציון!

המאמר הנוסף שתוקף הרב דרורי, הוא מאמר של הרב אלחנן סמט על חטא המתאוננים.

דמיינו לכם מה היה קורה אם בית-הלל היו מוציאים הודעה לתקשורת ובו התקפה עם רמזים עבים שאחד הרבנים המובילים מהמכונים "רבני הקו" אינו ירא שמיים ודבריו קרובים לאפיקורסות...


[תסלחו לי על הערה קטנונית אחת על המכתב של הרב דרורי. טעות פרוידיאנית גרמה לו לכתוב במכתב העוסק בלימוד תנ"ך, שהפסוק "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם" הוא בפרשת וישלח. כמובן שהפסוק הוא מפרשת וישב.
מכללת הרצוג, אגב, נקרית על שם הרב ד"ר יעקב הרצוג, ולא ע"ש אביו הרב הראשי.]
ב. אם בפעם הקודמת שכתבתי על הנושא הזה עוד הייתי סקפטי עד כמה יש כאן מלחמה כנגד התוכנית החדשה ללימוד
תנ"ך בחמ"ד, כיום יותר ברור לי שהמתנגדים אכן רוצים לראות בכסא המפמ"ר מישהו אחר זולת הגב' מירי שליסל.

תומכיה של הגב' שליסל מפיצים כעת בקשה מהמורים/ות לתנ"ך לחתום על מכתב תמיכה במפמ"רית המותקפת. להלן נוסח המכתב, והמעוניינים לחתום עליה יכולים לשלוח את פרטיו למייל הזה:

לכבוד ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש החמ"ד
והנהלת משרד החינוך
הצהרת תמיכה במפמ"רית לתנ"ך הגב' מירי שליסל ובתכנית הלימודים החדשה
אנו החתומים מטה, מורים לתנ"ך, מנהלים בישיבות, אולפנות ותיכונים דתיים, ומרצים במכללות דתיות להכשרת מורים מביעים תמיכה בגב' מירי שליסל מפמ"רית תנ"ך ובתכנית הלימודים החדשה שהיא מובילה בתנ"ך.
מינויה של הגב' שליסל, ותכנית הלימודים החדשה, הפיחו רוח חדשה בהוראת התנ"ך בחמ"ד. לאחר שנים ארוכות יזכו תלמידי החמ"ד ללימוד רלוונטי שיעסוק בערכים, במשמעויות ובמטען העצום שיכול להביא לימוד התנ"ך לחייהם. התרשמנו מהחזון, מיכולת הביצוע, מהעבודה הקשה והמחשבה הרבה שהושקעה בבניית התכנית, יחד עם הענווה, המוכנות לתת ביטוי לגוונים שונים בציבור הדתי, והמוכנות המתמדת לשמוע ולתקן.
אנו משוכנעים שאנו מייצגים את רוב מנינה ורוב בנינה של הציונות הדתית, ומקווים שיינתן למפמ"רית גבוי מלא לטובת תלמידי החמ"ד ומוריו.
בברכה

שם פרטי, שם משפחה, תפקיד, מוסד בו מלמד, כתובת דוא"ל

ג. לדעתי, אין להסתפק רק במכתב הזה. כפי שהשתקף באופן ברור ממכתבו של הרב דרורי, המתקפה אינה רק על הגב' שליסל, אלא, ואולי בעיקר, על רבני ישיבת הר-עציון, ומכללת הרצוג החוסה בצילה.
בשבוע הבא יתקיימו ימי העיון בתנ"ך המסורתיים. אני בטוח שגם השנה ציבור לומדי התנ"ך ומורי ומורות התנ"ך יצביעו ברגליהם בעד דרכם של מלמדי התנ"ך של מכללת הרצוג וישיבת הר-עציון. לענ"ד כדאי מאד שמכללת הרצוג יצאו מהדומיה שכפו על עצמם ויידעו כיצד למנף את ההצלחה הגדולה של ימי התנ"ך כדי להשיב מלחמה שערה לתוקפים אותם. אינני יודע אם אפשר כעת לשנות את הלו"ז ולכנס את כל הבאים לכמה דקות של מעמד הזדהות והבעת הערכה לרב מדן, לגב' שליסל ולתוכנית החדשה, אך בהחלט הייתי ממליץ על כך.
אני גם ממליץ להציב נורת אזהרה למתנגדיהם, ולהודיע שהחל מהשנה הבאה (או אולי כבר בחנוכה) יערך גם יום עיון במחשבת ישראל פעם בשנה.

ד. בשבועות האחרונים קבלתי כמה פניות להסביר מה בדיוק ארע בחדרו של הרב שלמה אבינר בשעה שכתב את מאמרו שבו הוא ציטט בצורה מסלפת מאמרים של רבנים אחרים, ומתוך כך תקף אותם על עמדתם. השואלים רוצים לדעת, האם הרב אבינר סילף בעצמו, או שהוא קיבל חומרים מסולפים מאחרים ופשוט נמנע מלבדוק את החומרים בטרם שלח את מאמרו לפרסום?
כמובן, שבשעות הפנאי שלי אינני מתחפש לזבוב ומתגנב לחדר העבודה של הרב אבינר, כך שתשובה מבוססת איני יכול לענות. אעפ"כ אני משוכנע שלא הרב אבינר סילף בעצמו, אלא שהוא הסתמך על מישהו שכנראה לא היה הרבה יותר מאשר קנה רצוץ.
ומדוע הוא לא מתנצל על הסילוף? כי אז זה אולי ייראה שהוא חוזר בו מהביקורת על התוכנית. זה אפילו יותר גרוע מלסלף חומרים של אחרים. 

מלחמות התנ"ך uploaded

בשבועות האחרונים מתקיים עוד סיבוב במלחמות בנושא לימוד תנ"ך, מלחמה שבודאי זכורה לרבים מכם מלפני כעשור. 

אנסה לרכז כאן חלק מכמות המלל האין-סופי שפורסם בשבועות האחרונים.

כמדומני שזה התחיל בכתבה וראיון ב'בשבע' עם המפמ"רית החדשה מירי שליסל. השלב הבא היה במתקפה של הרב אבינר על התוכנית החדשה המנוגדת לדבריו לעשרת הדברות (לא פחות!). לזה הגיב הרב אמנון בזק במכתב ובו מראה כי הרב אבינר פשוט סילף ציטוטים ותקף על בסיס הסילופים. ב'כיפה' פורסם עוד מאמר ובו טענה שגם הרב אבינר לומד תנ"ך בגובה העיניים.
אחר כך היה עוד סיבוב בין הרב אבינר והרב בזק במקור-ראשון. וגם הרב שרלו כותב על "האם רק דרכו של הרב אבינר היא הנכונה?". וגם הרב יואל בן-נון במתקפה יפה נגד הרב אבינר. וגם ד"ר חגי משגב פרסם מכתב לראש החמ"ד ד"ר אברהם ליפשיץ.
בשבוע האחרון שלחה הגב' שליסל מכתב למורים לתנ"ך ובו כתבה:

לא פשוטה היא מלאכתנו, ונדרשים לה כוחות ומסירות נפש, אבל שכרה בצידה כשרואים את האור בעיני התלמידים ומרגישים שותפות בביסוס אהבת תורה ויראת שמים.
אני מזמינה את כולנו לראות ברוחות ובסערות של השבועות האחרונים מחלוקות לשם שמים והזדמנות לחדד ולהעמיק את יסודות השליחות של לימוד התורה, וברוח זו ברצוני שנפעל.
בטיבם, תהליכים חדשים מלווים בחשדנות ובדאגה ק"ו כאשר השינוי מתחולל בתחום כל כך רגיש ומרכזי כמו הוראת התנ"ך. הדאגה יכולה לבוא לידי ביטוי בתחום האידיאה – האם התהליכים הללו ראויים ונכונים, ובתחום המעשה – האם נוכל לעמוד בהם ולהצליח להתמודד איתם. עלינו להתייחס לשני המישורים במשנה זהירות על מנת שלא נמצא את עצמנו חלילה מקלקלים במקום להיטיב. את החששות יכולים לשכך שני דברים: אמון במובילים ומבחן התוצאה. שנה אינה זמן מספיק לצורך שני הדברים גם יחד, אולם אני מקווה כי נוצר בסיס של אמון ממנו אנו יכולים לצאת לדרך ולהטות שכם ליצור את השינוי ולהפוך אותו למציאות.
בשבועות האחרונים התקיימו מפגשים עם רבנים מזרמים שונים בחמ"ד על מנת לבחון ולדייק את הדרכים להנחלת תכנית הלימודים החדשה. אני שמחה כי רבני החמ"ד הביעו אמון במהלך והעירו את הערותיהם על מנת לשפר ולטייב. (מצורף מכתבם). מגוון הקולות בחמ"ד נקראים להיות שותפים בכל דרך אפשרית להשפיע ולשפר את התהליך בו אנו מצויים על מנת לקרב אותנו כולנו, אל היעדים.
הנחת יסוד היא שהטעות היא אנושית, ו'אם לא עושים לא טועים'. אנו בתהליך של עשיה גדולה ועצומה, ממנה יגזרו לאורך הדרך פרטים הדורשים תיקון. שותפים נאמנים הם אלו המסייעים לגלות את הטעויות ופועלים בצוותא לתקן אותן. מורים רבים אכן חברו למאמץ ומתוך אמון ורצון לסייע הם מעירים, שואלים ומגיבים ובזכותם משתפרים כל הזמן התוצרים שאנו מנסים להעניק למערכת. ככל שמורים רבים יותר יצטרפו לתהליך האקטיבי של תגובות, הצעות והערות כך ירבו האמונה, החכמה והידע הבונים את בסיס ההוראה שלנו.

 למכתבה צורף גם מכתב מד"ר ליפשיץ ובו קריאה לאחדות (לא לגמרי ברור לי כלפי מי הקריאה):

המקום המרכזי, כמעט הבלעדי... שהציונות הדתית נמצאת באחדות, ביחד, תחת אותה מסגרת ערכית, זהו החמ"ד (הזרמים הפנימיים הם רבים: 'לייטים', 'חרדלים'. שלוש תנועות נוער, הדגשים שונים בישיבות שונות...ועוד) התפילה והבקשה של כולנו היא לשמור על איחוד המחנה, על אחדות החמ"ד, כשהתורה והמשכן נמצאים במרכז מחננו, וכל אחד מוצא את מקומו הנכון לו , המתאים להלך נפשו , וכולם באותו מחנה...
המכתב של מירי למורי התנ"ך המצ"ב, מדבר בעד עצמו. כשאנחנו טועים, יש תשובה בעולם... כשיש קושי או דבר מה הדורש תיקון, חשוב לפנות לאדם המתאים, וההקשבה היא אמיתית לגמרי וכולם רואים שיתוף מלא בהובלה! הנקודה המרכזית היא האמון המלא, שכולנו בתפילה להאהיב תורה, להגדיל תורה, ולהתחנך ע"פ תורה .

למכתב צורף גם סיכום דיון שהתקיים בהשתתפות הרב יעקב אריאל, הרב ישעיהו הדרי, הרב חיים דרוקמן, הרב איתן אייזמן והרב אבי גיסר, ובו נאמר כי "התוכנית החדשה מביאה בכנפיה רוב טובה ורוב ברכה לתלמידים ולצוותי ההוראה בחמ"ד בבחינת 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'. הרבנים הנוכחים כולם מביעים הערכה ואמון מלא במפמ"רית ובמתווה התוכנית".

הערב פורסם ב'כיפה' כי הרבנים: הרב דב ליאור, הרב אליקים לבנון, הרב אביגדור נבנצל, הרב מרדכי שטרנברג והרב יהושע צוקרמן שיגרו מכתב למנהלים ולמורים לתנ"ך ובו קובעים כי:

הזדעזענו זעזוע עמוק לגלות שחלק מהמאמרים ויחידות הלימוד המופצים באתר של החמ"ד נגועים בביקורת המקרא ובמבט קלוקל על אישי התנ"ך הקדושים, מבט מגובה עיניים טרוטות

ועוד:

לא נוכל להשלים בשום אופן בצורת לימוד נטולת יראת שמים, המציגה פרשנות של חול ושל גויים. אמנם הרבה חומרים נמחקו מהאתר אבל הבאת חומרים פסולים כאלה מעידה על הכוונות האמיתיות של מחברי התכנית.

עד כאן ממה שפורסם (לפחות עד כה). אסיים בכמה מילים שלי:
אני לא כל כך מבין מה הסיפור כאן. אני מבין שיש ויכוח, אני מבין שיש קבוצה שלא מרוצה מהתוכנית החדשה. אני לא מצליח להבין האם יש כאן מלחמת חרמה או סערה בכוס תה. נניח ואף אחד לא היה מתייחס למאמרים של הרב אבינר נגד התוכנית - מה היה קורה? במילים אחרות, האם יכול להיות שהמגנים על התוכנית הביאו להתעצמות האש הנגדית? אלו שאלות של חוסר ידיעה, ולא קביעות.
דבר נוסף, אני מצפה מהאתרים הדתיים והעיתונות הדתית לחשוף מיהו העומד מאחורי כל המתקפה על הגב' שליסל. זה ברור לאורך כל הדרך שיש מי שמזין את הרב אבינר ואת הרבנים האחרים בכל מיני ידיעות, אמיתיות ושקריות. מיהו אותו אדם? מגיע לנו לדעת!

משהו על לימוד תורה לנשים

בעקבות הרשומות האחרונות בדבר הרבי והאבולוציה (וגם כאן) ובדבר תוכנית הלימודים באולפנות, שלח לי ר' מנדי ברונפמן את הדברים הבאים בדבר משנת הרבי מלובביץ' (אנחנו עוסקים בו הרבה לאחרונה, זה כנראה בהשראת י"ט כסלו החל השבוע...) בנוגע ללימוד תורה לנשים:

בנוגע לסוגיית מעמד האשה, הרבי זצ"ל עמד על כך פעמים רבות, כי האישה היא העיקר של הבית. חוץ מההיבטים החשובים של ניהול, ארגון ודאגה לכל צרכי הבית מבחינה חומרית, האישה היא גם בעלת השפעה חינוכית עצומה על בני הבית - ילדיה ובן זוגה כאחד. לא בכדי, אם כן, היא מכונה "עקרת הבית". אכן, האישה היא באמת היסוד והבסיס של חיי המשפחה כולה. השילוב של דאגתה, מסירותה והרוך והחמימות שהיא מפגינה – מעמיד אותה בתפקיד המשפיע הגדול על רוח הבית. אך מלבד זאת, ומעל לזאת, נשים הן היום משכילות, ובעלות כישורי הצלחה בחיים המודרניים במידה שווה לזו של הגברים. הן לומדות לימודים גבוהים, נושאות בתפקידים בכירים בכל תחומי החברה, ומגיעות להישגים נהדרים בכל ההיבטים.

אין שום סיבה, אפוא, כך אומר הרבי, שהאישה לא תיטול חלק בתלמוד התורה. להיפך, כל הגורמים מצביעים על כך שעל האישה מוטל היום צורך אמיתי ללמוד תורה באופן רציני ומשמעותי. ראשית, עליה לקיים את המצוות שהיא חייבת בהן, ובכדי לדעת כיצד לקיימן כראוי עליה ללמוד אותן. יש לזכור, למשל, שהאישה חייבת במצוות כמו אהבת ה' ויראת ה', ומצוות רבות נוספות, ובלי ללמוד תורה ופנימיות התורה ומחשבת התורה, איך היא תצליח לקיים את המצוות הללו? שנית, אם האישה עוסקת בהצלחה בכל תחומי החיים, על אחת כמה וכמה שעליה לעסוק גם בתלמוד תורה!

בשיחתו לקראת ברכת החמה בשנת תשמ"א, בשבת פרשת החודש, התייחס לשאלה ההלכתית האם נשים משתתפות בברכת החמה. הרבי הביע אז את דעתו הברורה שנשים תברכנה ברכת החמה בשם ומלכות וברוב עם.

באותה הזדמנות התייחס הרבי לסברת האומרים שנשים לא תברכנה ברכת החמה (ברוב עם על כל פנים), בגלל הכלל ש"כל כבודה בת מלך פנימה". וזה תורף הדברים שאמר אז הרבי:

"היו זמנים שבגלל העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כמעט ולא יצאה האשה מהבית והסתייגה אפילו מהליכה לבית הכנסת. ועל דרך זה לא היו חדרים ובתי החינוך כי אם לילדי ישראל ולא לילדות, מחמת החשש שעל ידי הליכתן ברחוב תהיה ח"ו פריצה בגדרי הצניעות, ואולי יפגשו עם כאלה שפגיעתם רעה וכו'.
"אבל בימינו נשתנה המציאות, כי נשתנה מצב העולם ותהלוכותיו, וכבר אי אפשר לקיים את העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כפי שהיה בדורות שלפני זה. ומעשים בכל יום הם שנשים שומורות תומ"צ ובנות ישראל שחונכו על טהרת הקודש וכו' יוצאות בחוץ והולכות ברחוב אפילו לדברי הרשות... [ואפילו מקדמת דנא נוסדו בהסכמת כל גדולי ישראל בתי ספר ומוסדות חינוך לבנות ישראל, דכיון שבלאו הכי יוצאות מחוץ לבית, ויש מקום לחשוש להשפעות בלתי רצויות מבחוץ כו', תקנו להן בתי ספר לבסס ולחזק התלמידות באופן כזה שיוכלו לעמוד בתוקף נגד הרוחות הבלתי מצויות המנשבות בעולם].
"מה שכן אפשר לפעול, וצריכים לפעול, הוא שהליכתן והנהגתן של נשי ובנות ישראל מחוץ לבית תהיה בדרכי הצניעות, ברוח של "פנימה" – צניעות וקדושה...
"ועל פי הנ"ל פשוט, שכאשר מדובר בעניין של קדושה, תפילה בבית הכנסת ולימוד התורה בבית הספר וכל כיוצא בזה, אין מקום בימינו אלה למנוע נשי ובנות ישראל מהליכה לדבר המצווה דווקא על יסוד הכלל דכל כבודה בת מלך פנימה ואדרבה: כיון שבלאו הכי יוצאות הנה לרשות הרבים כנ"ל, יש להשתדל ככל האפשרי שהליכתן תהיה קשורה ומיועדת לעניינים הקשורים לתורה ומצוותיה".

זה לגבי השתתפות נשים בחיים היהודיים בהיבט של המעשה.

באחת השיחות הוסיף הרבי גם לגבי ההיבט של תלמוד תורה (תורת מנחם התוועדויות תש"נ, ח"ג, עמ' 171): "בדורות שלפנינו לא היו מוסדות חינוך לבנות... ואף על פי כן בדורות האחרונים ייסדו גדולי ישראל מוסדות חינוך לבנות בראותם שזהו צורך הזמן ("עת לעשות לה'..."), דכיוון שבלאו הכי יוצאות מבתיהן ומקבלות השפעה מבחוץ כו', בהכרח לייסד עבורן מוסדות חינוך שבהם יקבלו חינוך הכשר ועד לינוך על טהרת הקודש.

"ומזה מובן גם בנוגע ללימוד תורה שבעל פה (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן) – שכיוון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם "נכנס בהן ערמומית", הרי לא זו בלבד שמותר להן ללמוד תורה שבעל פה, אלא יתירה מזה, על פי טעם הלכה זו עצמה – צריך ללמדן תושבע"פ, לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם (איש או אשה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעל ידי זה תהיה אצלן התפתחות החושים והכשרונות ("ערמומית") ברוח תורתנו הקדושה".

אגב, הרבי מוסיף שם הערה מעניינת: "ולהעיר, שעניין זה הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים...".

עד כאן דבריו של ר' מנדי ברונפמן. 

מעניין, אגב, להשוות לדברים הבאים של הרב אהרן ליכטנשטיין בספר מבקשי-פניך (עמ' 169-170):

הרב הדגיש מאוד את הסיבה לעודד לימוד תורה לנשים. הרב החשיב את לימוד התורה, באמת ובתמים, לא בתור סיסמה. הוא חשב באמת: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". הוא חשב שיצר הרע פועל אצל נשים לא פחות מאשר גברים, ממילא, או שאינך שולח אותן לאוניברסיטה, ואז אתה מוציא אותן מהמעגל ההשכלתי, התרבותי. ואם אתה שולח אותן, הן אינן מצוידות בתבלין של התורה שיגן עליהן.
כיוון שהוא היה בעד שנשים תלמדנה השכלה רחבה ותשתלבנה בתרבות, ממילא הוא באמת חשב שחשוב, חשוב מאד, שהן תלמדנה תורה. בכל מקרה, גם אלמלא הסכנות והסיכונים התרבותיים, הוא בכל מקרה היה מעודד את זה שהן תלמדנה.
אני זוכר ישיבת ר"מים שהיתה בישיבה שלנו, אולי לפני עשרים שנה... ר' יעקב מדן דפק על השלחן, ואמר: לא יעלה על הדעת שללמוד תורה יהיה אסור לבחורה, אבל היא תוכל לקרוא איזשהוא ז'ורנל לנשים! זהו משפט שהרב היה יכול לחתום עליו בעיניים עצומות. 

שתי התלבטויות חינוכיות

לימוד גמרא לבנות (ולבנים) בתיכון
באתר כיפה פורסם היום מאמרו של פרופ' נדב שנרב בנושא תוכנית לימודי מקצועות הקודש באולפנות לבנות (קישור). להבנתו, הסיבה שלא מלמדים את הבנות גמרא באולפנות זה משום האיסור ללמד בנות תורה. אם כן, סבור פרופ' שנרב, יש לבחור בין שתי אפשרויות:
א. לא ללמד את הבנות כלל תורה (חוץ ממעט מקרא).
ב. ללמד את הבנות כמו שמלמדים את הבנים.
מה שקיים כיום זה:

שלבוגרותיהן של רוב האולפנות יש אולי איזה ליקוטים של ידע כללי מעורפל על כמה נושאים ביהדות, אבל בגדול הן בורות ונבערות ביחס למרכז הכובד של מה שמקובל מדורי דורות בתור לימוד תורה.

אפשרות זו, לדבריו, אינה נכונה או הגיונית משום צד.

לפני כמה ימים שמעתי שיחה שנתן הרב צבי (הרשל) שכטר לפני כעשור ובו הוא התבקש להתייחס לנושא לימוד גמרא לבנות (קישור - בערך בדקה 22). הרב שכטר מאד לא מרוצה מתוכנית הלימוד הקיים אצל בנים בישיבות התיכוניות (בחו"ל - אך בארץ התוכנית לא שונה בהרבה). הבנים במרבית המקרים לא מצליחים להבין מה רוצים מהם בלימוד הגמרא, לא מצליחים להבין טקסטים של תלמוד בעצמם ולמעשה רבים מהם מכלים את זמנם לריק בלימוד שעות רבות של גמרא. הוא היה חושב שהיה מן הרצוי לאמץ עבור הבנים את תוכנית הלימוד של מקצועות הקודש הקיים אצל הבנות - קרי, לימוד ספרי מחשבה יסודיים, מקרא, עברית והלכות בסיסיות. במקום לקחת מתוכנית הלימוד של הבנות אל הבנים, הוא מקונן, לוקחים את התוכנית הכושלת של הבנים עבור הבנות. זה פשוט צעד לא חכם.

שעות פרטניות
כאב לילדים בבית ספר יסודי, נחשפתי למה שקוראים אצלנו בבית הספר "שעות פרטניות". זה עובד כך: לכל מורה יש מספר שעות בשבוע בו הוא אמור לשבת עם קבוצה קטנה של תלמידים מהכיתה ולעבוד אתם בצורה פרטנית ולשפר אותם. עד כמה שידוע לי זה המורים בוחרים מהכיתה שני קבוצות של תלמידים, ילדים מעל לממוצע הכיתה ועובדים אתם על פיתוח המיומנויות, או לחילופין ילדים מתחת לממוצע הכיתה ועובדים אתם על השגת שאר הכיתה.
אני חייב להודות שהרעיון נשמע נכון ויפה.
 בפועל, יש לי כל מיני חרדות בנושא. מכיוון שאף ילד לא נשאר בבית הספר אחרי שעות הלימודים, וגם לא אף מורה, השעות הפרטניות מתקיימות במקביל לשיעורים אחרים. כלומר, אם הילד חלש קצת בחשבון, ייתכן ויוציאו אותו משיעור מדעים כדי לעבוד אתו על חשבון. זה יכול להיות מצוין, אבל רק אם הוא לא בפיגור גם במדעים. וגם אם הוא לא בפיגור במדעים, צריך לודא שהוא לא ייכנס לפיגור כזה בגלל שהוא מפסיד שעות מהשיעור. וכך גם אם הילד חזק במקצוע מסוים, דווקא השיפור והבאתו למצוינות במקצוע הזה, כשזה בא על חשבון מקצוע אחר, יכול להביא לכך שבעתיד הלא רחוק הוא יזדקק לשעות פרטניות כדי להדביק את חבריו שלא הפסידו את אותם השעות בכיתה.
עוד דבר שלא ברור לי לגמרי, זה מה החומר שלומדים באותן שעות פרטניות. אני מניח, אולי בטעות, שהמורים לא מכינים את השיעורים הללו כמו שהם מכינים שיעורים פרונטליים לכיתה שלמה. גם משרד החינוך לא מגדיר מה צריך להספיק בשיעורים הללו, כך שלי כהורה אין ודאות שהשיעורים הללו באמת מספקים את הסחורה.
יש מחבריי האומרים שבכל מקרה טוב שהילד יקבל קצת זמן לשבת עם מורה בקבוצה קטנה, שהמורה יכיר אותו יותר טוב מאשר כשהוא בכיתה ילד אחד מתוך כשלושים ילדים. לעומתם, לי זה לא ברור, ואני די נבוך מול המציאות. 

על ספרדים ונשים ב"עולם קטן"

שני דברים שצדו את עיני ב"עולם קטן" השבת.

א. הציטוט הבא, בתוך כתבה על הישיבות התיכוניות, מפי הרב אבישי מזרחי, ר"מ בתיכון הדתי כפר גנים בפ"ת:

בבית הכנסת בקרית שמונה כולם מתפללים בחולצות צבעוניות ולא בחולצה לבנה. בשבת הראשונה [בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה] הסתכלו עלי לבוש ג'ינס וחולצה צבעונית ואמרו לי 'איך אתה מתלבש? זו לא שבת!' הסתכלתי על חולצות הבת הלבנות והדהויות וחשבתי לעצמי עמוק בלב 'אבל אני השקעתי הרבה יותר כסף מהחולצה הלבנה ואני מכבד הרבה יותר מכם'. זה ערער את חווית השבת שאתה באתי ולדעתי המתפללים בקרית שמונה שלובשים חולצות צבעוניות הם צדיקים לא פחות מהחבורה האשכנזית בישיבה. 

ב. שו"ת הס.מ.ס. של הרב אבינר הוקדש השבוע כולו לנושא לימוד גמרא לנשים. אני מקווה שהשואל בסופו של דבר הרגיש שיצא לו משהו מכל השאלות הללו.

התורה - לא רק ערכים מופשטים

הרב קוק, עין איה ברכות סב ע"א (קישור):
יש הפרש בין הלימודים והדרישות הבאות במקצועות החכמות שהם מכלל האסתתיקה, להרחיב דעתו של אדם לבד להנעים חייו ולעדן רגשותיו, ובין החכמות הבאות מהמקצועות הדרושים לחייו וקיומו. למשל הסוג הראשון [הוא] נועם הדיבור והמליצה, חוקי הכבוד והדרך ארץ, חכמת הציור והפסילה. ולשני, חכמת הרפואה לכל מחלקותיה, חכמת הכלכלה ועבודת האדמה וכיו"ב. החלק הראשון, המיוסד על הפינוק, צריכים שיבאו ג"כ דרכי לימודיו בסגנון מעדן ומפנק, וכל דרך ואופן הזר לפי הרגש של האדם מצד רגש פינוקו ראוי להשמט מלדבר בו ולפנות אליו. לא כן בחכמה הבאה לסדר דרכי החיים של האדם בנוגע לחייו וקיומו, שם הדברים נעלים מרגש הטעם של הפינוק והאסטיניסיות, לא תקפיד חכמת הרפואה העסוקה בחיי דברייתא, לא על לשון נקי' ולא על ענינים נקיים, כ"א תתעסק כפי תכונת אותה המציאות שהיא עסוקה בה. תהי' נאה או מכוערת. וכן צריך האיש ההוגה דעות להכיר את ידיעת התורה, המסדרת את חיי האדם היותר חיצוניים וגם היותר פנימיים שילכו בדרכי יושר, כדי שיפעלו עליו המעשים על תכונותיו ומדותיו להשכיל ולהיטיב. מדת הצניעות בפרטים אחדים יפלסו נתיב ליתר הפרטים המלאים ענין רב בחיי האדם המוסריים, חיי החברה וחיי המשפחה. ומי שרמה דעתו כ"כ להכיר את הלימוד התורי בערך חכמות המחיות כרפואה וכיו"ב, כאמרו "רפאות תהי לשריך"י, "כי אני ד' רופאיך" , הוא לא יחוש כלל על שום אמצעי איך לבא על ידו לידיעה תורית, יהיו מכוונים להפינוק האסתניסי או לו , כי אור התורה ודרכה עומד למעלה מכל זה.

הרב סולובייצ'יק, דרשה בחג הסמיכה תש"ג, נדפס מחדש בספר דברי הרב של הרב צבי שכטר עמ' יח:
ודא עקא, שהרבה דרשנים מכניסים את סימני השולחן ערוך, שהם בבת עינה של היהדות, למכתשת ההפשטה וכותשים אותם דקה מן הדקה עד שפושטים את צורתה הגשמית, עד שמעלים אותם לעולם האצילות, שאין בו לא גוף ולא גויה, אלא אידאות מופשטות, מושגים דקים ונשמות דאזלין ערטילאין, שאין להם כל אחיזה בחיים ושאינם מעורים בקרקע הממשיות, הקרקע המציאות והריאליות, אידיאות הללו פורחות באויר זך בחלל אין סוף.
ומדוע, מורי ורבותי, תכבשו נבואתכם ולא תאמרו לעם בפירוש, כי יהדות, פירושה: שבת, טהרת וקדושת חיי המשפחה, מאכלות אסורות, איסורי ממון, אמונה פשוטה ותמימה בכל קדשי ישראל, בי"ג עיקרים הכתובים בסידור 'קרבן מנחה'? מדוע תעלימו מהמון העם, כי סימני וסעיפי השו"ע המה סימני היהדות? כל אלו החקירות והמחשבות, התורות הפילוסופיות והמטפיזיות לא תעלינה את היהדות לרמה נשגבה, לראש הפסגה... אל תדברו על יהדות פילוסופית מופשטת, יהדות מטפיזית, שאינה נוגעת ללבו של אדם ושאינה חודרת לתוך תוכה של נשמתו.

"והוי מתאבק בעפר רגליהם"

"יהי ביתך בית ועד לחכמים"
הנה ע"י הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה. הוזהרנו ג"כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ"ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה ובגודל לבב כאשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה, באמרו: אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וז"ש "הוי מתאבק" כנ"ל [=שיש להאבק, מלשון מאבק] אך בתנאי "בעפר רגליהם" ר"ל בענווה והכנעה לדון לפניהם בקרקע.
(מתוך: רוח חיים, ר' חיים מוולוז'ין, פרקי אבות פרק א משנה ד)

תורת ה' תמימה - על תמימות ולימוד תורה

בהזדמנות אכתוב בעז"ה על הנושא הזה ביתר הרחבה, ולהפעם רק אציג. התחלתי לפני כחודש לתת בשכונה שיעורון, שיעור של 10 דקות, בפרשת שבוע. [לפני שאני נכנס לנושא עצמו, כדאי לכל הרבנים הקוראים את דברי לדעת שהשיעורון הזה הוא הצלחה מסחררת מבחינתי. כמעט ולא לוקח לי זמן להכין וההשתתפות היא יחסית מרובה - אחרי הכל זה סך הכל עשר דקות. כך שאני בהחלט ממליץ לנסות זאת גם במקומות אחרים.]
בפרשת "וישלח" עסקתי בפסוק "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" ועברתי על המפרשים המוזכרים בגליון של נחמה ליבוביץ' בנושא. הסברתי שיש שתי גישות בין הפרשנים כיצד להסביר את התנהגותו של עשו - שעשו עשה את מעשיו בלב שלם או שעשו התכוין לרעה ובטעות יצא לו לטובה. בשלב הזה של השיעור אחד המשתתפים פנה אלי כך: אני לא מבין, כל ילד יודע שעשו ניסה לנשוך את יעקב? עניתי לו שאכן האבן-עזרא במקום אומר:
הדרש על נקודות וישקהו טוב הוא לעתיקי משדיים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו
והוא צריך לדעת שמה שהוא למד בגן, ומה שמלמדים את הילדים בגן זה רק דעה אחת בחז"ל ושיש עוד דעה האומרת שאכן עשו התכוין בלב שלם לנשק את אחיו.
תשובתי לא הניחה את דעתו והוא טען כלפי: מה יוצא מזה שאתה הופך את עשו לצדיק? הוא הרי היה רשע - ברור שהוא רצה לנשוך את יעקב.
בשלב הזה של הויכוח הוצאתי את הטיעון שאני משתמש בו כבר הרבה שנים, ואמרתי לו: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - רק כאשר תורת ה' היא תמימה, על שלל דעותיה, רק אז היא משיבת נפש.

בחשיבה לאחור, ולאחר שהיה לי מקרה נוסף דומה בשבוע האחרון (שאולי נפרט עליו בהזדמנות אחרת), התחלתי לחשוב שאולי עדיף בכלל לא לנסות לשכנע. אולי התשובה העדיפה צריכה להיות: תשמע, אם אתה חי עם זה בשלום ואתה מצליח כך לעבוד את ה' - לבריאות! אתה לא זקוק לשיעור הזה. תמצא שיעור אחר שיותר מתאים לך.

אשמח לשמוע את דעתכם.

תורתו של בוגר ישיבת הסדר

קיבלתי מספר תגובות על הרשימה פרנסתו של אברך מבוגר. להלן תגובתו השנונה של הרב יואל קטן (רק אוסיף שגם הנושא שעליו כותב הרב יואל קטן בוער בי מאד, והתייחסתי אליו מספר פעמים - ראה כאן וכאן). מי שלא קרא את הרשימה המקורית - מומלץ להתחיל משם.
עדכון מיום ד', י"א בסיוון: ברשימה המקורית נחתכו שלא בכוונה שתי שורות מהסוף, הנה התגובה בשלמותה.

חבר סיפר לי שהוא השתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בו הוא למד. על פי הדיווח שקיבלתי אחד הנושאים עליהם היו דיונים בין החבר'ה (ואם הבנתי נכון, אז גם רבני הישיבה השתתפו בדיונים אלו), היו אלו מהשיעור שלא נשארו בישיבה אלא הלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו ללמוד באוניברסיטה מיד אחרי סיום השירות הינם היום בעלי מקצוע חופשי או בתחום ההייטק שצריכים לפרנס את משפחתם ולדאוג לרמה תורנית אצלם ובביתם. חלקם סידרו לעצמם חברותות יומיות, 'כולל' יום שישי, והאווירה אצלם בבית תורנית למשעי, אך חלקם מגלה שהם לא ספגו מספיק תורה כדי להרים את המשא הכבד הזה. זה פשוט גדול עליהם, ויש פער גדול בין הרצון לבין היכולת, וגם הרצון נשחק מאוד עם השנים. במקרה שמדובר בבחורים רציניים ויראי שמים הם משתדלים להשלים פה ושם את החורים הגדולים שיש בהשכלתם התורנית, אך המציאות מראה שלא נותר הרבה זמן פנוי ביומם הגדוש כדי שהם יוכלו למצוא ולקבל על עצמם מסגרת לימודים תורנית רצינית. את ההשלמה התורנית שלהם הם מנסים לבצע כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי מאמצים של שנים רבות הם רואים בעיניים כלות את הפער התורני המתרחב ביניהם ובין חבריהם שהצליחו 'למשוך' עוד כמה שנים במסגרת ישיבתית. במקרה שמדובר בבחור פחות מוכשר או בר-מזל, הוא יגלה לאחר כמה שנים שעזב את הישיבה שהוא נשאר ברמה תורנית נמוכה יותר מאבא שלו, שלא זכה ללמוד בישיבה אפילו שנה אחת. לעיתים זה אפילו לא יציק לו, ואז הבעיה כפולה ומכופלת, לעיתים עד לאין מרפא ח"ו.
עד כאן תיאור העובדות. הדיון בין הבוגרים באותה שבת היה: מי אשם בעובדות הללו? האם בכלל יש אשמה? אולי מדובר במצב אופטימאלי?

פרנסתו של אברך מבוגר

חבר סיפר לי שהוא השתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בו הוא למד (אינני יודע מה היו עושים עשרות רבות של ילדים לשבת קיצית שלמה בישיבה בה אני למדתי. כנראה שבישיבה שבה הוא למד יש פתרונות גם ל"בעיה" הזאת.). על פי הדיווח שקיבלתי אחד הנושאים עליהם היו דיונים בין החבר'ה (ואם הבנתי נכון, אז גם רבני הישיבה השתתפו בדיונים אלו), היו אלו מהשיעור שנשארו בישיבה כשכל השאר הלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו להשאר בישיבה אחרי שיעור ו' או ז' הינם היום אברכים מבוגרים בשיעור י"ג שצריכים לפרנס את משפחתם. חלקם פונים לתחום החינוך (בישיבה או מחוצה לה) אך חלקם מגלה שהם אינם מוכשרים דיו לעסוק בחינוך (ברמה העל-תיכונית ואף לא ברמה התיכונית). במקרה שמדובר באברכים אינטלגנטיים, הם נרשמים ללימודי תואר במקצוע שיש בו סיכוי סביר שהם יוכלו למצוא בעזרתו עבודה. את שנות התואר הם מעבירים כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי שלוש-ארבע שנים של קושי כלכלי אמיתי והישענות על טוב ליבם של הוריהם (שבמקרים רבים מודים לה' שסוף סוף בנם הבין את מה שהם ניסו להחדיר למוחו כבר יותר מחמש עשרה שנים, על אף האיחור המשמעותי) הם מצליחים למצוא עבודה סבירה ולהצטרף לחבריהם שכבר עובדים כמה שנים טובות. במקרה שמדובר באברך פחות מוכשר או בר-מזל, הוא יתחיל לעבוד בכל מיני עבודות שאינן מכבדות את בעליהן ולאחר כמה שנים יגלה שהוא נשאר בלי כלום: לא תורה ולא פרנסה.

עד כאן תיאור העובדות. הדיון בין הבוגרים באותה שבת היה: מי אשם בעובדות הללו? האם בכלל יש אשמה? אולי מדובר במצב אידיאלי?

כך כותב הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו כרך ג' עמ' 338:
בדורנו זה נראה לנו כאלו שני ענינים סותרים לפנינו: א. ההכנה של הפרנסה. ב. ההכנה אל חיים של עבודת ה'. באמת אין זו סתירה כלל, אך במחשבתנו יתראה לנו כאלו יש בזה סתירה. ואם גם כן, מה נדחה מפני מה? על זה באה התשובה: "אלא במי שממית עצמו עליה". זו היתה דרך אבותינו ואבות אבותינו קדושי עליון, אשר כל לבם ונפשם שמו אך לתכלית אחת, ואת השנית בהיותר רק לצורך עולם חולף, עשאוה כעניין דרך אגב, כראוי לצורך דירת עראי.
הרב דסלר ממשיך ומבאר כי בגרמניה שחשבו שלכל אחד צריך להיות תואר סופם היה (מכתב זה נכתב בשנת ת"ש 1940 - לפני שנודע מה עלה בסופם של יהודי גרמניה):
וישלח את הצר הצורר, כלומר: איה הנה הכנותיהם עכשיו? האם למד הפרופסור איך לעשות את מעשה נקית החלונות? ורבים כאלה. לא לחינם יצער ה' את עמו, אך ורק לגלות על ידי את הדרך הנכונה.

דעתי האישית היא שברור שבסופו של דבר האחריות למעשיו של האדם נופלת על כתפיו שלו עצמו. אדם שמבוגר מספיק כדי להתחתן, אמור להיות גם אחראי מספיק כדי לדעת שבסופו של דבר הוא יצטרך לפרנס את משפחתו ושעליו למצוא דרך לעשות זאת. עם זאת, יש אחריות מסויימת גם על רבותיו של האדם. ייתכן והם מסכימים עם דברי הרב דסלר, אך הם צריכים להניח את זה בפני האדם שמדובר באופן ש"ממית עצמו עליה". רב שאומר לתלמידיו בישיבה שהם לא צריכים לדאוג לפרנסת ביתם כי "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", צריך להבהיר מעל לכל ספק שהוא גם דוגל בשיטת "חיי צער תחיה".
במידה והרב איננו מסכים עם דברי הרב דסלר (ואני די בטוח שרב ראשי ישיבות ההסדר אינם מסכימים לדבריו), יש עליהם אחריות להסביר לתלמידיהם את חשיבות מציאת הפרנסה כל עוד הם חיים בעולם הזה.