רשמים מהכנס השנתי למצוות התלויות בארץ

אחד מילדי היה קצת חולה היום, אז ניצלתי את ההזדמנות שהייתי צריך להשאר איתו ולקחתי אותו לאוניברסיטת "בר-אילן" למושב הראשון של הכנס השנתי של מכון התורה והארץ. המושב עסק בסיכום שנת השמיטה תשס"ח - לבטים, הישגים ויעדים.

מר אהרן צויבל, שהוא מרכז המטע במושב כרמל שבדרום הר חברון, הסביר כיצד הם שמרו שמיטה במטעים שלהם ע"י הצטרפות לאוצר בית דין (של אוצר הארץ, הרב לנדאו והרבנות הראשית). הוא הציג מצגת עם תמונות של כל העבודות שנעשו לקראת ובמהלך שנת השמיטה במטעים ואף הציג גרפים עם השוואות של כמויות ואיכויות הפירות של שנת השמיטה לעומת השנים האחרות. מלבד ההדגמה החיה של איך נראים העבודות החקלאיות השונות, הוא (וגם דוברים אחרים) הדגיש שחלק מהפעולות שנעשות בשנת השמיטה, נעשות אך ורק כדי שהצרכן יקנה את הסחורה. לדוגמא: אם הפרי יצא קטן או תאום (שני פירות דבוקים) הצרכן לא ירצה לקנות ואז הפירות סתם ילכו לאבדון. הפעולות הללו נכללות ב"אוקמי פירא" שהחזו"א (כחלק מהמגמה הכללית שלו להקל בדיני שמיטה) הקל בו והרב קוק זצ"ל החמיר בו (והתיר רק אוקמי אילנא).

מר ירחמיאל גולדין, האחראי מטעם משרד החקלאות על ענייני השמיטה, נתן בהרצאתו רשימה ארוכה של נתונים הקשורים בשמיטה. החל באחוז הצרכנים המעדיף יבול נכרי (14%) וכלה במספר החקלאים המשביתים לחלוטין את שדותיהם בשמיטה (200). ההרצאה היתה מעניינת מאד, אך לא הצלחתי לקלוט את כל הנתונים. מה שכן הצלחתי לקלוט זה שבעקבות הגירוש מגוש קטיף ועלית החמאס לשלטון, לא היתה יבוא מעזה במהלך השמיטה. רוב התוצרת של יבול נכרי הגיעה מערביי ישראל, ערביי יו"ש ויבוא מירדן. חלק מהתקציב המיוחד שהוקצה למשרד החקלאות לקראת השמיטה (שהוא סך הכל למעלה מ100 מיליון ש"ח, יותר מפי שלוש משמיטה תשס"א, אך כנראה שרק כ70 מיליון ינוצל) הולך לעידוד הגברת החקלאות של ערביי ישראל לקראת השמיטה כדי שלא יצטרכו לייבא מחו"ל.

הרב זאב ויטמן והרב אברהם יוסף דיברו (בנפרד כמובן, אך מתוך כבוד הדדי) על היתר המכירה ועל אוצר בית הדין של הרבנות. הרב זאב ויטמן הציג את שיטתו שאם רוצים שתהיה שמיטה ממלכתית ולהפחית את ההסתמכות על היתר המכירה, אין מנוס ויש להקל בכל מה שקשור במכירת/חלוקת תוצרת קדושת שביעית במערך השיווק הרגיל ובשיווק לנוכרים. הרב יוסף (שהתבטא במהלך הרצאתו "לא נביא אנוכי, אולי בן נביא") טען שאי אפשר לבצע קפיצות, ויש להתקדם לאט לאט לקראת שמירת שמיטה כהלכתה. הוא אמר שאם משווים בין כמות החקלאים שומרי השמיטה לפני שלושים וחמש שנה לבין היום, השינוי הוא לא יאומן. לדבריו, ככל שיהיו יותר צרכנים שיעדיפו לא לסמוך על היתר המכירה ירבו יוזמות כמו אוצר הארץ ודומיה המעודדים חקלאים להשקיע ולמצוא פתרונות נוספים. כל עוד אין את העידוד הזה לא ניתן לכפות על החקלאי לא לבצע היתר מכירה (ובכלל זה כפייה לבצע אוצר בית דין של הרבנות). אגב, בתוך דבריו הוא הזכיר ששלושה מבין חברי מועצת הרבנות הראשית דחפו למדיניות הפחתת היתר המכירה: הרב ראוכברגר, הרב שמחה קוק והרב שמואל אליהו. שניים מתוכם, הוא ציין, פעלו על סמך הוראות ברורות מהרב אלישיב שלא מכיר כלל בתוקף היתר המכירה.

מר איקה נס הציג את המערך הלוגיסטי של אוצר הארץ. בקיצור נמרץ הוא אמר שהם פועלים עכשיו להמשיך את שיווק החקלאות היהודית בכל שבע שנות השמיטה, ואם זה יצליח להחזיק מעמד אז כל המערך הלוגסיטי בשנת השמיטה הבאה תהיה הרבה יותר משומנת וטבעית מכפי שהיתה בשמיטה הנוכחית.

הדובר האחרון שאני שמעתי היה הרב חיים מלינוביץ, רב של קהילה חרדית דוברת אנגלית בבית-שמש. הרב מלינוביץ סיפר כי הוא הורה לקהילה שלו להסתמך על אוצר הארץ במהלך שנת השמיטה והוא הזכיר קהילה דומה שפעלה באותו אופן ברחובות. הוא תיאר כיצד ניסה לשכנע רבנים אחרים של קהילות בעלות אופי דומה לקהילה שלו לעשות צעד דומה אך הוא לא הצליח, אם משום שהקהילות האחרות יותר קרובות מנטלית לחרדים הישראלים ואם משום פחד (חרדים, כבר אמרנו) להקל כחזון-איש. הוא גם תיאר כיצד חלק מהרבנים שאיתם דיבר ניסו לגשת לרב אלישיב ולשאול אותו בעניין אך אנשי בית הרב אלישיב מנעו מהם את הגישה לרב. הרב מלינוביץ האריך לדבר על כך שיש הרבה משותף בין החרדים דוברי האנגלית בארץ לבין הציבור הציוני דתי, ושלדבריו יש מקום לשיתוף פעולה פורה בין שתי האוכלוסיות. זאת, בניגוד כמובן לציבור החרדים הישראלים, שהוא לא רואה מקום לשיח בינם לציבור הציוני דתי.

אוניברסיטת בר-אילן מסריטה את כל הכנס החשוב הזה. אני מקווה שיימצא מי שיעלה את זה לרשת, כדי שגם מי שלא היה באולם יוכל להחכים.
עוד דבר אחרון שקשור לעניין הזה. בכנס עודדו חתימה על מנוי לכתב העת "אמונת עתיך". עפ"י מה שפרסמו, כתב העת ניתן בחינם, והמנוי נדרש לשלם רק עבור המשלוח (36 ש"ח ל6 גליונות - ממש גרושים). אני הקטן לא מבין מדוע שלא יעלו את זה פשוט לאינטרנט ויגמרו עניין. אני בכל מקרה מבטיח שכאשר יעלו את זה לאינטרנט בזמן אמת (לא שנתיים אחרי ההוצאה לאור) אני אסקור את זה כאן בבלוג. ועוד בעניין כתב העת, אולי זה יותר מדי להוציא שש גליונות בשנה בעניין מצוות התלויות בארץ, ואולי כדאי לרדת ל4 גליונות לשנה.

סיכום שמיטה - חלק ד'

אוצר הארץ


אמנם החידושים שהוכנסו ע"י ועדת השמיטה שע"י הרה"ר לשנת השמיטה שזה עתה הסתיימה היו גדולים ומרחיקי לכת, והיו צריכים לתפוס את הכותרת של החידוש של השמיטה הנוכחית, אך בגלל פרסום לקוי מאד החידושים הללו לא הגיעו לידיעת הציבור (הדתי) הרחב. לא היה כמעט שום פרסום מראש מה התכנונים של ועדת השמיטה, על אלו דברים יש היתר מכירה ועל אלו לא וכד'. עבור רוב הציבור, הרבנות סיפקה תוצרת היתר מכירה רגיל כמו בכל שמיטה. חבל.


לאור זאת, מי שבהחלט רכבו על גל הפרסום ונתפסו, אולי קצת לא בצדק, כ"החידוש של השמיטה" בה"א הידיעה, זה "אוצר הארץ". אוצר הארץ פנו לציבור והציעו לצרוך בשנת השמיטה מגידולים שאינם יבול נוכרי וגם ברובם לא היתר מכירה. אנשי מכון התורה והארץ שגורשו מכפר דרום ת"ו הגו את הרעיון והוציאו אותו אל הפועל, וקיבלו גיבוי ותמיכה כמעט מקיר לקיר של רבני הציונות הדתית כשבראשם נשיא המכון הרב יעקב אריאל. [סתם שאלה למחשבה: נניח והרב אריאל היה השנה הרב הראשי, האם בכל זאת היה נוסד אוצר הארץ שפעל למעשה כמתחרה לרבנות הראשית?]


בגדול ניתן לקבוע שהמפעל הצליח ורבים מהציבור הדתי נרשם מראש והקפיד לצרוך תוצרת מאוצר הארץ. היו גם בעיות לוגיסטיות בתחילת השנה, ולפחות כאן במודיעין גם בסופה כשהחנות המרכזית שסיפקה את התוצרת החליט שנמאס לו, אך קשה להאמין שבעיות אלו יפגעו באפשרות לחדש את הפעילות בקרב הציבור לקראת השמיטה הבאה.


בכל זאת היו מספר בעיות בקונספט שטרם באו על פתרונם:

א. קולם של הקיבוצים הדתיים - מספר רבנים וחקלאים מהקיבוצים הדתיים זעקו על כך שהם עושים מאמצים כבירים לבצע היתר מכירה רק על המינימום הנצרך על מנת להתקיים ואת שאר המשק הם משתדלים להשבית, ולאחר כל המאמצים שלהם הם מגלים שאחיהם בני הציונות הדתית מקפידים שלא לצרוך את תוצרתם. את הטענה הזו העלה הרב מאיר נהוראי, רבה של קיבוץ משואות יצחק במאמר בגליון צהר (לינק) ואף שמעתי אותה ממספר חקלאים. הרב יואל פרידמן השיב לו כאן.

ב. מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוציא לאור בתחילת השמיטה את ספרו "היתר מכירה או אוצר בית דין" שבעצם בא לקעקע את הרעיון עליו הושטט אוצר הארץ. בספר טוען הרב בן-מאיר שפתרון אוצר בית דין עדיף על פני היתר מכירה רק אם הוא בא כתוספת להיתר המכירה ולא במקומו. הרב יואל פרידמן ממכון התורה והארץ הגיב על הספר די בחריפות (לינק), והרב בן-מאיר השיב לו (לינק). להלן מספר שורות מתשובת הרב בן מאיר:
הרב פרידמן כותב: ''כאמור הגר''י בן-מאיר מונה חסרונותיו של אוצר בית דין. אך האמת היא שכל החסרונות והפקפוקים שהוא מעלה ידועים, וכולם מסכימים שאוצר בית-דין אינו הפתרון האידיאלי מן הבחינה ההלכתית, ויש צורך להיכנס לפינות דחוקות שונות כדי לממשו הן במישור החקלאי והן במישור השיווקי והצרכני''.
''אך – חלק'' [פסחים ה, א וש''נ]. ‘אך האמת היא‘ – בדיוק כמו שכתבתי, אז למה אך?
האם הצרכן שקונה אוצר ב''ד [לעיתים במחירים גבוהים בהרבה ממחיר תוצרת של היתר מכירה], יודע שהוא נכנס ‘לפינות דחוקות שונות‘, או חושב שהוא קונה תוצרת ''למהדרין'' ללא שום חשש? אם ''אך האמת היא שכל החסרונות והפקפוקים שהוא מעלה ידועים'' – האם חסרונות אלו הובהרו לצרכן? שמא מסע ה''הסברה'' להימנות על אוצר ב''ד יש בו חלילה ‘הטעייה‘ של הצרכן? האם במודעות הענק המתפרסמות עד עצם היום הזה בעיתונות ובדפי פרשת השבוע מוסבר לצרכן ש‘אוצר ב''ד אינו הפתרון האידאלי מן הבחינה ההלכתית‘? ישפוט הקורא והצרכן הנבון.

ג. יחסי אוצר הארץ והרבנויות המקומויות - נוצר מצב שבחלק מהרבנויות המקומיות, תוצרת אוצר הארץ לא היה מקובל כדי לתת תעודת כשרות מהדרין. דבר זה יצר מצב שכאשר אדם רצה לערוך שמחה או להתארח בבית מלון הוא נצרך לצרוך יבול נוכרי. אינני יודע מה הפתרון לבעיה הזו, שכן שוב אנחנו נכנסים למלחמה מול גורמים חרדיים שיעשו כל שביכולתם לקעקע כל מהלך שיוצא מבית מדרש ציוני, אך בכל זאת ייתכן ולפחות בחלק מהרבנויות יהיה ניתן להשפיע בעתיד.

על אף שתמכתי בשיטתו של הרב בן-מאיר כנגד אוצר בית הדין שביצע הרבנות הראשית, ועל אף ההגיון הרב שבדבריו, בעניין אוצר הארץ דעתי הקטנה נוטה ללכת בעקבות הזרם הפופולארי יותר ולומר שהגיע הזמן שנעשה השתדלות להציע פתרונות שימעיטו את הצורך להסתמך על היתר המכירה.

כנראה שבעקבות התעמולה החרדית, להרבה בציבור שלנו נמאס לשמוע את צירוף המילים "שמיטה למהדרין" על תוצרת שאין בינה לשמיטה כלום, ויש חשיבות להציע גם אלטרנטיבות למה שתמיד היה נהוג בציבור שלנו - הסתמכות על היתר המכירה.
במוצאי השמיטה תשס"א הודעתי בביתי, שלקראת השמיטה הבאה נצטרך למצוא איזה דרך שגם בביתנו נרגיש שהשנה זו שנת שמיטה, דבר שלא קורה אם צורכים רק היתר מכירה. אוצר הארץ נתן את ההזדמנות הזאת ואני אישית שמח על כך.

אני בטוח שכבר עכשיו אנשי מכון התורה והארץ כבר חושבים כיצד לייעל את המפעל הזה לקראת השמיטה הבאה, ואני מקווה שהוא באמת יקבל מקום של כבוד בציבור שלנו. אך עם זאת אסור להתייחס לפתרון הזה כאילו שהוא הטוב ביותר ובזאת באנו אל המנוחה ואל הנחלה. לפתרון הזה יש מגרעות לא קטנות, שרצוי להתייחס אליהם ברצינות ולא להשתיק אותם.

סיכום שמיטה - חלק ג'

אוצר בית דין ממלכתי

החידוש שכל אחד מאזרחי המדינה היה אמור להרגיש בו בשמיטה זו, לעומת השמיטות הקודמות, היא הצמצום הגדול שנעשה בשימוש בהיתר המכירה. עפ"י המלצת יו"ר ועדת השמיטה שע"י הרה"ר הרב זאב ויטמן והחלטת מועצת הרבנות הראשית, לא נעשה היתר מכירה על רוב פירות הקיץ (ועד כמה שידוע לי, גם על חלק ניכר מפירות ההדר של החורף הקרוב). עפ"י התכנון של הרבנות הראשית, החקלאים ימעטו בעבודות מסויימות בעצים במהלך השמיטה, וכל השיווק יעשה ע"י אותם חברות המשווקות כל שנה אך השנה יהיו הם שליחי בית הדין.

מו"ר הרב יהושע בן-מאיר פרסם בתחילת השמיטה ספר בשם "היתר מכירה או אוצר בית דין" (חלקים מהספר ניתן לראות כאן), שבו הוא טוען בתוקף כנגד עשיית אוצר בית דין ללא היתר מכירה. לדבריו, ניתן להסתמך על אוצר בית דין רק כתוספת להיתר המכירה ולא במקומה. התנגדות נוספת לגישת הרב ויטמן הגיעה מכיוון קצת פחות צפוי - ממפעילי "אוצר הארץ". כך כתב הרב יואל פרידמן במאמר בגליון צהר (תגובתו של הרב ויטמן מופיעה בסופה של המאמר):
לדעתנו הצעתו תגרום שני נזקים חמורים:
1. הצפה של השוק בפירות שביעית ובדמי שביעית.
2. פגיעה אנושה ביחס הציבור לאוצר בית דין. אנשים יאמרו: אם כך נראה אוצר בית דין אל יהי חלקי עמו, שכן הוא הופך את השמיטה... למין בדיחה עלובה, ואין בינו ובין דאגה לחלוקת פירות שביעית לצרכן ולא כלום.

לאחר מעשה, אין ספק כי צדקו הרב בן-מאיר והרב פרידמן. רוב הצרכנים הדתיים (!) כלל לא יודעים שפירות הקיץ שהם צרכו היו פירות הקדושים בקדושת שביעית. לדעתי, אם יכול להיות מצב שיגיע לאדם פרי הקדוש בקדושת שביעית מבלי שהקונה, המוכר, ולפעמים אפילו הרב המשגיח, יודעים על כך זהו סימן לכשלון הקונספציה.

בשבועות האחרונים אני פוגש הרבה אנשים האומרים לי: אתה יודע שקניתי מיץ ענבים תירוש של כרמל מזרחי בסופר והוא מאוצר בית דין? אני עונה להם: אתם יודע שכל האפרסקים והשזיפים שקנית באותו סופר גם היו אוצר בית דין? לאחר מכן אני רואה בפרצופם את התדהמה. עד כמה שידוע לי, זו השמיטה הראשונה שמיץ ענבים מאוצר בית דין נמכר בסופרים הרגילים ולא בחלוקה מיוחדת, אני מתקשה להאמין שיהיה ניתן בעתיד להחזיר את הגלגל אחורה גם אם יהיה החלטה של הרבנות לא לחזור על המהלך שנעשה בשמיטה הזו ולהציף את השוק באוצר בית דין.

בסופו של דבר צריך לשאול, מה הרווחנו מהצעד הזה של ועדת השמיטה? סביר להניח שרוב החקלאים לא שינו מהרגלם בכל שאר השנים, השיווק לא היה שונה בשום צורה, הסחורה לא סומנה כקדושה בקדושת שביעית, והמחירים לא העידו על כך שלא סוחרים בפירות אלו - אז מה כן היה?? היה צמצום של היתר המכירה! זה הרווח הגדול. האם זה שווה את זה? אני אשאיר את השאלה הזו לקוראים.

כמעט באותו עניין. רכשתי לפני יומיים אתרוג מאוצר בית דין. האתרוג היה מסומן כ"מהודר א'" (מבין ארבעה דרגות מחירים, היה אחד מעליו ושניים מתחתיו). האתרוג עלה בדיוק אותו מחיר ששילמתי עליו לפני שנה. אמנם הוא לא היה יפה כמו זה של שנה שעברה, אך אני נוטה להאשים בזה את מזג האויר ופחות את השמיטה (והלוואי שאני טועה). האתרוגים בדרגת המחיר היותר גבוהה לא היו יותר יפים, לפחות לא משמעותית, אך פער המחיר היה יותר מחמישים שקלים! המוכר הציג בפני דף מבית הדין שתחתיו נעשה אוצר בית דין, המציג את המחירים שמותר לקחת עבור כל סוג. הפער בין האתרוג הכי יפה לאתרוג בדרגה השניה היה של 90 שקלים! אני חושב שברור לכל שמבחינת הצרכן אין שום הבדל בין אוצר בית דין לקנייה בכל שנה אחרת (חוץ מזה שהשנה היו יותר קופסאות סגורות שהמוכר טרח להסביר לי שבגלל השמיטה לא ניתן לבחור אתרוג כמו בכל שנה - ?!?!?!). האם יש הבדל בעבודת החקלאי? הלוואי, אבל אני מתקשה להאמין (הרי במקום ב"מחמירים" באוצר בית דין מקילים בהגדרת לאוקמי ועוד).
אז האם יש איזה שהוא עדיפות לעשיית אוצר בית דין על פני היתר מכירה לאתרוגים? אולי לקראת השמיטה הבאה מישהו ירים את הכפפה...

סיכום שמיטה תשס"ח - חלק ב'

מועצת הרבנות הראשית

לרגל הבחירות למועצת הרבנות הראשית, נעסוק הפעם בסיכום תפקוד המועצה היוצאת (שכבר יצאה, ליתר דיוק) בשנת השמיטה שאנו בסופה.
מועצת הרבנות הראשית לקחה חלק בשנת השמיטה ה'תשס"ח בשתי נקודות עיקריות. הראשונה היתה אישור צמצום היתר המכירה. בנקודה זו ניגע בעז"ה בהמשך. הנקודה השניה היתה ההחלטה שהתקבלה במועצה (עפ"י הפרסומים בתקשורת, במשאל טלפוני בין חברי המועצה) על כך שכל רב עיר יכול להחליט להתנות מתן תעודת כשרות לבית עסק בעירו באי מכירת תוצר מהיתר מכירה. החלטה זו התקבלה ממש בערב ראש השנה, באופן שהיה נדמה כאילו שנת השמיטה באה בהפתעה.
החלטה זו הביאה למצב, עפ"י פרסומים בתקשורת, שלבתי עסק מסויימים וביניהם חדרי אוכל של מפעלים נשארו ללא תעודת כשרות. כתגובה להחלטת מועצת הרבנות הראשית הודיעה ארגון צוהר שאם הרבנות הראשית לא תמצא פתרון מידי לבתי העסק המוכרים היתר מכירה, הם יקימו מערך כשרות פרטי שיתחרה בזו של הרבנות. במקביל בתי עסק וחקלאים פנו לבג"ץ בדרישה לכפות על הרבנות לתת תעודות כשרות עבור היתר המכירה. בג"ץ קיבל את עמדת החקלאים, והרב דוב ליאור הוסמך מטעם מועצת הרבנות הראשית לתת תעודות כשרות בכל הערים שהרבנים המקומיים לא מעוניינים לתת תעודות כאלה.

אם החלטת הרבנות הראשית היתה יוצאת לפועל, היה קורה מצב שבית עסק בהרצליה לא יקבל תעודת כשרות בגלל שהוא מוכר היתר מכירה, וכמה מאות מטרים משם ברעננה בית עסק אחר המוכר אותו סחורה בדיוק יהיה בעל תעודת הכשר. מה ההגיון של ההחלטה הזו? עד כמה שידוע לי, טרם פורסם מאמר תורני או אפילו פובלציסטי ממובילי המהלך המסביר את ההגיון שמאחוריו. מה שכן נאמר זה שלא ניתן לכפות על רב לאשר משהו ככשר כאשר לדעתו הוא לא כשר. כשלוקחים בחשבון שמתוקף החוק, מועצת הרבנות הראשית היתה צריכה לאשר את ביצוע היתר המכירה, איך ניתן להבין שאותם אנשים עומדים וצועקים שהם חושבים שתוצרת היתר המכירה הוא לא כשר?! כדי לא לגרום לטעות ראוי להבהיר שכדי לומר שההיתר מכירה הוא אסור באכילה, צריך קודם לחלק בין פירות לירקות (שכן אין סיבה הלכתית ראויה לאסור פירות באכילה), לאחר מכן צריך להחמיר כשיטת הרמב"ם שכל הירקות הנקטפים בשמיטה יש בהם דין ספיחין (ולא כמו הר"ש שרק מה שגדל בשביעית אסור), לאחר מכן צריך לומר שהמכירה כלל לא חלה (לא רק שהמכירה מוטעת בעקרון ואסורה אלא שהיא לא חלה, שהרי אם היא חלה אין בכלל איסור ספיחין). גם אם מישהו סבור שהמכירה לא חלה, ושיש ספיחין, ושיש סיבה לאסור גם פירות וכד' הוא גם צריך לסבור שלא ניתן לסמוך על דעת המקילין. דבר שלעצמו טעון הסבר, שהרי כבר כתב הג"ר שלמה זלמן אוירבאך בשו"ת מנחת-שלמה שגם אם אתה עצמך מחמיר בהיתר מכירה אם מישהו שואל אותך אם הדבר מותר באכילה עליך להורות לו להקל שכן ספק דרבנן להקל.

בסופו של דבר, בכל זאת, רבני ערים לא מעטים בחרו ללכת בדרך זו ומנעו מעסקים למכור סחורה מהיתר מכירה. כך היה לדוגמא במודיעין. העניין די הוצנע מידיעת הציבור ולי לא ידוע על פרסום איזה שהוא הסבר למהלך הזה (על אף שרוב הציבור בערים הללו לא מקפיד לא לצרוך היתר מכירה, לפחות זה המצב במודיעין). אינני יודע אם יש רבנות בארץ שלא מוכנה לתת תעודת כשרות לעסק שמוכר תוצרת אבקת חלב נוכרי, אבל קשה לי להאמין שיש דבר כזה. במה שונה וחמור היתר מכירה מאבקת חלב גוי? אינני יודע.

נוסיף גם בנושא הזה, שלא שמענו את קולם של חברי מועצת הרבנות הראשית כאשר התעורר הסכסוך בין יושבי ראש ועדת השמיטה, הרב זאב ויטמן והרב אברהם יוסף. על אף שמועצת הרבנות הראשית היא זו שבפועל מינתה את שני הרבנים לתפקיד, כאשר העסק עלה על שרטון לא נשמע קולם והרב ויטמן נשאר להאבק את מלחמתו/מלחמתם לבדו.

נסיים בקישור לתוצאות הבחירות למועצת הרבנות הראשית מאתר ynet ומאתר כיפה.

סיכום שמיטה תשס"ח - חלק א'

הרבנות הראשית לישראל

נתחיל מההתחלה. הרב יונה מצגר, הרב הראשי האשכנזי, כנראה הגיע לתפקידו רק בזכותה של שמיטה תשס"ח. אלו היו השמועות בזמן שנבחר ולאחר מכן גם גורמים רשמיים המקורבים לגרי"ש אלישיב אמרו את הדברים כמעט בפה מלא. אינני יודע אם אפשר להחשיב את הבחירה הזו כניצחון של החרדים, אך זה בהחלט נראה כהפסד של הדתיים הלאומיים. למרות זאת ואולי בגלל זאת, כמעט ולא נשמע קולו של הרב מצגר במהלך השמיטה וההכנות אליה.
גם קולו של הרב עמאר לא נשמע ברמה בענייני השמיטה. זאת, על אף שהוא נחשב לאחד מגדולי תלמידיו של הג"ר עובדיה יוסף התומך בפה מלא בהיתר המכירה. זה בודאי יכול להחשב כנצחון של החרדים. מסתבר שהרב עמאר לא רצה להיות מאויים בחרם כפי שקרה לקודמו בתפקיד הג"ר אליהו בקשי-דורון. כך קרה שהפעם שני הרבנים בחרו, כנראה במודע, שלא לדבר בנושאי השמיטה ובמקום זאת זרקו את הכדור הרותח למגרשם של אחרים.

בתחילה מונה הרב זאב ויטמן ליו"ר ועדת השמיטה שע"י הרבנות הראשית. הרב ויטמן עשה עבודה רבה, שנדון בה ברשימה נפרדת, בצמצום השימוש בהיתר המכירה. עם זאת, כנראה שהצמצום בגידולי הקרקע היה קטן מאד ואולי אפילו לא קיים. לאחר מכן צורף אליו גם הרב אברהם יוסף. הרב יוסף לא הסכים לשיטה שהוביל הרב ויטמן ובאיזה שהוא שלב נוצר סכסוך בין שני הרבנים (ראה כאן וכאן). גם לאחר ששני הרבנים החשובים לא הצליחו לסדר את ההדורים ביניהם, הרבנים הראשיים (לפחות כלפי חוץ) לא הרגישו צורך להוציא הודעה מטעמם בנושא.

[אוסיף גם שכשאני התכוננתי בערב השמיטה לתת שיעורים בנושא השמיטה בשכונה שלי, פניתי למשרדי הרבנים הראשיים וביקשתי לדעת מה התכנון לקראת שנת השמיטה. מהמשרדים נמסר לי שהם לא מתעסקים בזה (!!!) ושעלי לפנות ישירות לועדת השמיטה ולרב ויטמן.]

עם זאת, לתומכי היתר המכירה היה הישג גדול מאד בשמיטה זו. לחרדים היתה בשמיטה זו סיטואציה שמעולם לא היתה כדוגמתה, ואני מקווה שלא תחזור על עצמה. למעשה אף אחד מהרבנים הראשיים לא תמך בגלוי בהיתר המכירה, יו"ר ועדת השמיטה ידוע כאדם התומך בצמצום מירבי של היתר המכירה (הגם שהוא אדם המבין את המציאות, בניגוד לאחרים היודעים לדבר כנגד ההיתר אך מעולם לא התמודדו עם המציאות), ועם זאת היתר המכירה על גידולי הקרקע נשאר על עומדו ואף קיבל חיזוק משמעותי בשינויים שהכניס הרב ויטמן. האם במציאות הקיימת כיום יהיה ניתן לחלוטין לותר על היתר המכירה? אני לא מאמין שיש היום מישהו רציני שחושב שהתשובה לשאלה זו היא חיובית (מומלץ לראות בבשבע האחרון דיון בשאלה זו - אפשר להוריד כאן). זהו הישג גדול מאד לתומכי היתר המכירה, ובמידה כזו או אחרת גם מלאך רע עונה בעל כרחו אמן.