ישנם מקורות מהם משמע שהחיוב לתת מעשר כספים היא קרובה להיות מהתורה כחלק מהלכות מעשרות. כך לדוגמא מופיע במדרש הלכה המובא בתוספות (מסכת תענית דף ט עמוד א):
הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו
אך לפי מה שעולה מרוב הפוסקים הרי מדובר על גדר שקבעו חכמים למי שמעוניין לקיים את מצוות הצדקה בעין בינונית. כך מובא בשלחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט סעיף א-ב):
שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה.
לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה.
וכך מסכם את תוקף החיוב של מעשר כספים בעל הפתחי תשובה שם (ס"ק יב):
דיני צדקה עיין בה"ט ומ"ש לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד (ובתשובת חות יאיר בסימן רכ"ד) (ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו') ובספר באר יעקב מ"ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם (תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד) מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש ומצאתי (בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז) שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע"ש.
ובשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן קלז) מסכם כך:
ולהאמור מה שמבואר בתוספות תענית ט' ד"ה עשר שמביא לספרי עשר תעשר אין לי אלא תבואה וכו' רבית ופרקמטיא ושארי רווחים מנין ת"ל את כל, זה רק אסמכתא בעלמא. ובארץ פולני' מעטים היו אנשי מעשה שנזהרים היו בזה, ובאשכנז שכיחי יותר חרדים שנזהרים היו בזה לתת מעשר כספים, וכאמור דמי שנהג כן שוי' עליו חובה דה"ל נדר וחמיר ממילי דרבנן.
אם "מעשר כספים" זה גדר שנתנו חכמים בקיום מצוות הצדקה, ברורים הם דברי הרמ"א שדמי המעשר צריך ללכת לעניים (יו"ד רמט):
ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה).
ואעפ"כ מצינו שחלקו על הרמ"א. כך מובא בדרישה (שם):
אשר שאלת לקנות ספרים מן המעשר כך אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבוא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בהן וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ מתשובת מהר"ר מנחם בסימן תנ"ט
ואחריו הט"ז, שאמנם אינו מתיר לפרוע מסים ממעשר כספים, אך מסכים לדברי הדרישה (שם ס"ק א):
רק יתננו לעניים. וכ"ש לפרוע בהם מסים דאסור אף על גב דאיתא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שא"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים. ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר ה"ל כפורע חובו ממעשר כנ"ל בזה. וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה עכ"ל ונראה לי דכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם:
[נעצור כאן לרגע ונעיר, שכשהאחרונים מדברים על רכישת ספרים מכספי מעשר, מדובר על מציאות שבהם היה אולי ש"ס אחד בכל העיירה וכולי האי ואולי. במצב כזה כשאדם קונה ספרים, הרי שיש בזה ברכה לכלל הקהילה שיכולים לשאול ולעיין בספרים הללו. קשה לתפוס כיצד יש הרוצים להשליך מהמציאות ההיא על המציאות של ימינו שמחיר הספרים הם אפסיים, וגם מי שאין לו כסף יכול בקלות למצוא כמעט כל ספר שיבקש בבית מדרש או ספריה הקרובים למקום מגוריו.]
ואם נדמה שהט"ז כבר הלך צעד רחוק מדברי השולחן ערוך, הרי שהרב ולדנברג בציץ-אליעזר מסיק שכמעט ואין מניעה להוציא מעשר כספים על כל הוצאה למטרה טובה. הנה כמה פסקאות מדבריו (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן א פרק ה):
אולם מאידך מזה שהט"ז החשיב תשלום מסים כתשלום - לצדקה נפתחו לפנינו דרכי - היתר באופן שכן יוכלו לשלם מכסף המעשר עבור תשלומי - מסים.
ראשית הרי יוצא לנו לפי"ז דלשיטת הב"ח ודעימי' [שרבים המה] דס"ל דאפשר לפרוע חובו ממעות מעשר א"כ יש באפשרי לפרוע ממעות מעשר גם עבור תשלום מסים בהיות דגם זה נחשב למצוה, וממילא גם לנכות מהחשבון מה שמורידים לו עבור מסים
[...]
ושנית לפי דברי הח"ס שהבאנו לעיל בפ"ג אות א' דס"ל דכשמתנה מתחילת התנהגותו שיוכל לעשות מהכסף שיפריש דבר מצוה, ולא דוקא נתינה לעניים, מהני זאת, א"כ הרי כמו"כ יוכל גם להתנות בכזאת [אפי' ליתר הפוסקים דלא סברי כהב"ח] שיוכל לשלם מזה גם למסים בהיות שגם זה נחשב כתשלום - למצוה, או שינכה לפי חשבון ממה שמורידים לו עבור מסים, ויחשב זה אפ"ה כמקיים מצות מעשר כספים, ומכש"כ כשמשלם מזה עבור מסים - לישראל שהכל הולך כמעט לצרכי הציבור - הישראלי.
[...]
כפי שהבאנו מביא הט"ז שם ראיה שאסור לפרוע מסים מכסף מעשר מההיא דמזונות בניו הקטנים, ובכתבו בלשון: תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים.
ולפענ"ד יש להעיר דנדמה דראיתו זאת של הט"ז היא בבחינת ערבך ערבא צריך כי לא מצינו מזה כתוב מפורש שבבניו הקטנים לא יוכל באמת לזונם מכסף מעשר. ודעה מנוגדת מדעתו של הט"ז סובר הגה"ח מוהר"ח בן עטר ז"ל בספרו ראשון לציון מובא בברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ט אות י"ח, והוא, דבניו הקטנים עדיפא מתשלום מסים, ושבודאי זן בניו קטנים דהם יתר על בני שש דאינו חייב צדקה מעליא היא ולא דמי למסים ע"ש.
לדברי הציץ-אליעזר הללו כמעט כל מי שמשלם מיסים במדינת ישראל כיום אינו צריך להפריש מעשר כספים לצדקה. יתרה מזאת, במרבית המקרים הוא נחשב כמי שמפריש חומש מנכסיו!
כנגד גישה זו יוצא ערוך השלחן (והציץ אליעזר מתמודד אתו) וסובר שמאות מעשר כספים צריכים ללכת לעניים (ערוך השולחן יורה דעה סימן רמט):
אבל הוצאות בניו ובנותיו הקטנים אף על גב דדרשינן ועושי צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים [כתובות נ' א] מ"מ אין זה בכלל צדקה ועל צד הדרש אמרו חז"ל כן כלומר דגם זה מצוה אבל חלילה לחשוב זה בכלל צדקה דאל"כ לעולם לא יגיע לעניים אף פרוטה אחת ואף המגדל בני בניו ובני בנותיו או בנותיהם נ"ל שאינו יכול לחשוב זה בכלל צדקה ממעשר
[על דברי הציץ אליעזר יש להעיר: הציץ אליעזר מתייחס למיסים כדבר נתון וקבוע. אך במציאות אין זה כך, הממשלה יכולה להעלות ולהוריד מסים כתלות בשירותים שהיא מעניקה לאזרחיה. בתאוריה, מדינה יכולה להוריד לחלוטין את המסים ולהשית את ההוצאות ישירות על האזרחים – האם במקרה כזה לדעת הצי"א אמור להשתנות כל שיטת חישוב מעשר הכספים?]
גם אם נלך לפי השיטה המצמצמת וקובעת, כפשטות השלחן ערוך, שמעשר כספים צריכים ללכת לעניים, הרי שכבר בטורים הקודמים העלנו שיש כיום שתי קופות צדקה ציבוריות: הקופה של המדינה – שירותי הרווחה, מס בריאות וביטוח לאומי, והקופות הפרטיות – גמ"חים ועמותות צדקה למיניהם. מכיוון שכך, בודאי שחלק מכספי המיסים שלנו הולכים לטובת הקופה הציבורית שמדינת ישראל מנהלת.
הרב שלמה לוי, במאמר בתחומין ל"ב בנושא "מסים כצדקה וכמעשר כספים", מציע שתי דרכים להתייחס למסים:
א. גישת הניכוי: כספי מס ההכנסה מעולם לא הגיעו לידי האדם, ועל כן יש לחשב את מעשר הכספים מיתרת ההכנסה לאחר הפרשת המס (מההכנסה נטו).
ב. גישת הזיכוי: כספי מס ההכנסה נכללים בהכנסתו של האדם, ועל כן יש לחשב את מעשר הכספים מההכנסה ברוטו. אולם כיוון שחלק מהמס משמש לצרכי צדקה, אזי ניתן להתייחס לחלק ממנו כאל מעשר כספים.
על פי הגישה השניה, גישת הזיכוי הוא מציע את החישוב הבא (לצערי, לא ירדתי לגמרי לסוף דעתו):
איזה שיעור מתקציב המדינה משמש אפוא לצרכי עניים? נראה שיש להתחשב לצורך כך בתקציב הסעד, בכרבע מתקציב החברה, בתקציב מס ההכנסה השלילי וכן בכרבע מתקציבי הכלכלה והמשק שנועדו לסייע למגזרים חלשים. מסכום זה יש לקזז את שיעור הגבייה היחסי מהנזקקים עצמם, כ-5%. בסך הכל, עולה שלפחות 12% משיעור מס ההכנסה משמש לצרכי עניים. לכן, לאחר הפרשת מעשר כספים מגובה תשלומי מס ההכנסה, לכאורה ניתן להחשיב לפחות 2% מהפרשות מס ההכנסה כמעשר כספים.
הרב שלמה לוי עושה חשבון דומה גם ביחס לתשלומי ביטוח לאומי והוא מגיע למסקנה:
שלפחות 20% מדמי הביטוח הלאומי יכולים להיחשב כמעשר כספים.
לעומת הרב שלמה לוי, הרב ד"ר דרור פיקסלר פרסם גם הוא מאמר בתחומין ל' (קישור) בנושא "מעשר כספים – שיעורו ושיטת חישובו". הרב פיקסלר מציע להפריש חומש מהרווחים שיש לאדם. כדי להבהיר את אופן חישוב מעשר כספים לשיטתו, הוא מציע את החישובים הבאים:
כך יוצא שאדם תורם למעשה 1-2% מהמשכורת שלו לעניים (לא כולל כספי המסים שלו) ולמעשה, לדעת הרב פיקסלר, קיים מצוות צדקה בעין יפה.
מה השורה התחתונה של כל הנאמר כאן?
כאמור, בעיני, עיקר מצוות הצדקה של האדם הפרטי מתקיים ע"י השתתפותו במימון קופות צדקה ציבוריות המתמחות בעזרה לנזקקים (בתחומים שונים). כיום, במדינת ישראל, יש קופות ציבוריות שמנוהלות ע"י המדינה ויש קופות פרטיות. בסופו של דבר, לאחר החישובים השונים, האדם צריך לודא שהוא מממן את הקופות הציבוריות (כמובן, בהתאם לגובה ההכנסה שיש לו). אם לאחר החישובים השונים יוצא שהוא אינו מממן שום קופה (למעט קופות המדינה), נראה שיש כאן בעיה.
