הודעה מנהלית

הבלוג יוצא לשירות מילואים קצר.

בעזרת ה' נחזור עם "מדרש לפרשת חקת".

שבוע טוב,
בני

מדרש לפרשת קרח

הפעם הערה אחת קצרה החורזת מדרשים רבים על קורח ועדתו.

"ויקח קרח" - מה כתיב למעלה מן הענין: (במדבר טו) "ועשו להם ציצית" קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל: חייבת בציצית. א"ל קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. א"ל: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן!

במדרש זה, כמו במדרשים נוספים בעניין קורח, נגלה לעין שקורח איננו מוכן לקבל שפעמים ש"חלק" עדיף מ"הכל". קורח מבין שאם צריך לשים תכלת על הבגד, אז ראוי יותר שכל הבגד יהיה תכלת. אם צריך לשים מזוזה בבית, ראוי יותר שכל הבית יהיה מלא בספרים.

על דרך זה: קורח מתלונן על מתנות הכהונה, שכן אם הכהן לוקח את הראשית יכול להיות שמחר, ואולי אף היום, הכהן יבוא וייקח את הכל - כי אם מגיע לו חלק אז גם מגיע לו הכל. וכן, אם חלק מהעם יכולים להיות מנהיגים אז גם כל העם יכולים להיות מנהיגים. וגם, אם משה איננו נותן לקורח את אחד מעמדות ההנהגה, אז מן הסתם הוא לא יהיה בעל שום חשיבות גם לא כחלק מהשבט הנבחר, שבט לוי.

נקודת האמת בדבריו של קורח הוא שבפוטנציה החלק באמת מעיד על הכלל - המזוזה בפתח באמת משפיעה על כל הבית. אך איננו מצווים להכיל את העניין על הכל אלא רק להראות את העקרון ע"י הכלתו על חלק.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ד'

הפעם נתחיל לסדר את תחילתו של ספר במדבר עפ"י הסדר הכרונולוגי. כידוע ספר במדבר איננו כתוב לפי סדר ההתרחשויות, וכאן כולי עלמא מודים שיש לומר "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ספר במדבר פותח בא' באייר עם פקידת העם, לאחר מכן הוא חוזר לחנוכת המשכן, שכאמור היה בתחילת חודש ניסן, ולאחר מכן עובר לחג הפסח (אמצע ניסן) ופסח שני (אמצע אייר) וממשיך עם סיום "תקופת מדבר סיני" בכ' באייר.

כבר ראינו שלפי חז"ל וחלק מהראשונים ההולכים בעקבותיהם, א' בניסן היה יום השמיני למילואים. לחז"ל מימרא חשובה בנושא תיארוך הפרשיות שבספר ויקרא ובספר במדבר (גיטין דף ס עמוד א):
שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה.
מתוך שמונת הפרשיות המוזכרות כאן, הפרשיות המופיעות בספר במדבר הם:
פרשת לוים, פרשת טמאים (לפי' רש"י זהו פרשת פסח ופסח שני), פרשת שילוח טמאים, פרשת נרות ופרשת פרה אדומה (הכתובה לאחר עזיבת מדבר סיני).

לפי זה יש לחלק את ספר במדבר באופן הבא:
פרקים א-ד העוסקים במניית העם ובמניית הלויים התקיימו החל מר"ח אייר.
פרקים ה-ט העוסקים בשילוח הטמאים, פרשת מעילה, סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים, קידוש הלויים, והציווי על פסח התקיימו בתחילת חודש ניסן.

גם האבן עזרא מסכים עקרונית עם החלוקה הזאת, אלא שהוא מאחר את יום אמירת פרשיות חודש ניסן לח' בניסן. יוצא לפי זה, שפרקים ה'-ח' מתרחשים החל מיום ח' בניסן, אך תחילת פרק ט' (מצוות הפסח) חוזר לא' בניסן, דבר שהוא קצת מקשה את הפירוש הזה. דבר נוסף שמקשה מעט את הפירוש הוא שלפי הראב"ע יוצא שקרבנות הנשיאים הובאו בימי חג הפסח, בניגוד לפירושם של חז"ל שקרבנות הנשיאים הובאו מא' בניסן עד יב בניסן.

ישנן שתי פרשיות המהוות חיבור כרונולוגי בין פרשיות חודש ניסן לפרשת המסע המתרחשת בכ' באייר: בסוף פרק ט' פרשת פסח שני שמקפיצה את הקורא חודש קדימה מאמצע ניסן לאמצע אייר, ופרשת "וביום הקים את המשכן" (במדבר ט טו) המקשרת את הקמת המשכן עם המסעות.

הפרשה שלאחר מכן, פרשת החצוצרות היא הכנה למסע כ' באייר. ומסע כ' באייר ועזיבת מדבר סיני מתחילה בפרק י' פס' יא.

בחלק הבא נראה את ההשלכות של החלוקה הכרונולוגית הזאת.

הדברים המתחדשים בכל יום

כמה דברים חדשים שראיתי לאחרונה שחשבתי שיעניינו את הקוראים:
1. למי שבדרך כלל נמנע מלקרוא רשימות מהבלוג המעולה "ספרים בלוג" בגלל שהרשימות בדר"כ באנגלית, השבוע מתפרסמת רשימה חדשה בעברית בנושא שינוי מנהגים באמירת "בריך שמיה" ו"ויהי בנסוע הארון" בעת פתיחת ההיכל - לינק.
2. נחנכה תערוכה חדשה בספריית הרמב"ם בבית-אריאלה בתל-אביב בנושא סמיכת חכמים - לינק. אוצר התערוכה (שאני מניח שמדובר ברב אלבוים, אך אינני בטוח) הכין חוברת נחמדה בעניין שניתן להוריד כאן.
3. בחירת רב חדש ליהדות צרפת, הרב בירנהיים, וסיום כהונתו של הרב סיטרוק לאחר 21 שנים - לינק. כדאי לשים לב, שלפי הכתבה הזו הראשל"צ הרב שלמה עמאר הביע תמיכה פומבית ברב שיטרוק בבחירות.
4. הרב אבי גיסר עונה לתוקפיו בדברים הידועים לכל בר בי רב שלצורך מצוות יישוב הארץ הותרה אמירה לנכרי בשבת - לינק, המאמר המלא יתפרסם בגליון "בשבע" הקרוב.
5. הרב יהודה הלוי עמיחי ממכון התורה והארץ עונה (שוב) למו"ר הרב יהושע בן-מאיר בנושא העדפת אוצר בית דין או היתר מכירה (לצערי לא מצאתי את המאמר המדובר של הרב בן-מאיר שעליו משיב הרב עמיחי) - לינק, לשיטת הרב יהושע בן-מאיר ניתן לראות כאן - בעתיד בעז"ה נתייחס לדבריו של הרב בן-מאיר ביתר הרחבה.

ערוץ יהדות באינטרנט

עמנואל שילה, עורך השבועון "בשבע" כתב בטורו האחרון (גליון 297) על ערוצי ה"יהדות" באינטרנט (ynet ו-nrg):
ולגבי ערוצי היהדות באתרי החדשות באינטרנט, נראה שאלה הפכו למרכז הפצה אינטנסיבי של חתרנות אנטי-הלכתית. נדמה לי שמוטב כי כותבים דתיים נורמטיביים יסלקו את ידיהם מכתיבה משותפת, תחת הכותרת 'יהדות'... יש מספיק אתרי יהדות כשרים באינטרנט.

תופעת אתרי היהדות היא מבחינתי אחת ההפתעות הגדולות של העשור האחרון. מי היה מאמין שערוץ יהדות יארח בתוכו את הויכוחים הכי יצריים באתרי החדשות של ידיעות ומעריב. אחרי שמעריב התחיל עם ערוץ היהדות שלו, ראו בידיעות את ההצלחה הגדולה לה הוא זוכה ופשוט העתיקו אותו והצליחו פי כמה וכמה. במהלך השנה האחרונה שמעתי שפינת השו"ת של רבני צוהר המתארח בערוץ היהדות של ידיעות זוכה לעשרות ואולי מאות אלפי כניסות בשנה.

אך עמנואל שילה טוען ש"יש מספיק אתרי יהדות כשרים באינטרנט". האמנם? על אילו אתרים עמנואל שילה מדבר? האתר היחיד שיכול להתמודד מול האתרים של מעריב וידיעות, מבחינת כוח אדם ונגישות למידע בזמן אמת, הוא אולי האתר של ערוץ 7. אך גם אתר ערוץ 7 סגור בפני כל מי שדעתו מעט שונה מהדעות של מנהליו וקוראיו הקבועים. רשימת הכותבים באתר ערוץ אינה מהשורה הראשונה של הציונות הדתית - לא מצד הפובלציסטים ולא מצד הרבנים (בצד הפובלציסטים יוצא מן הכלל הוא אורי אליצור שטורו הקבוע במוסף השבת של ידיעות מתפרסם באיחור של כמה ימים גם באתר ערוץ 7). אפילו רבנים מובילים מאד בציבור הדתי-לאומי, שדבריהם מתפרסמים מעל גבי עלונים רבים כל שבת, אינם מפרסמים דברים בדרך קבע בערוץ 7. באורח פלא, דווקא אותם ערוצים "חתרניים" כן יביאו את דבריהם של אותם רבנים.

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי צרכן תקשורת מבית ערוץ 7. כמעט ולא פספסתי את תוכניתו של אדיר זיק ז"ל, ואני קורא באופן קבע את עיתון "בשבע". עם זאת, תמיד ידעתי שמשום מה תוכנית כמו "המילה האחרונה" של גל"צ, שלדעתי היא אחת התוכניות האיכותיות ביותר שיש ברדיו ושהוא כנראה זוכה לרייטינג עצום מהציבור הדתי, לעולם לא תשודר בערוץ 7 - הרי יש בזה משום מתן לגיטימציה לדעות של השכנים שלי. כיום, באתר ערוץ 7 ניתן לקרוא מאמרים של ימניים שאינם שומרי שבת, אך אין מספיק פתיחות כדי לשמוע אדם דתי, ואפילו רב, שהוא קצת פחות ימני או קצת יותר פתוח לציבור הרחב.

האמת המצערת היא שאין כיום תחליף באינטרנט בישראל לערוצי היהדות של ידיעות ומעריב. ניתן למנות שורה ארוכה של נושאים הנוגעים בציפור נפשה של הציונות הדתית שלא זכו בשום מקום לסיקור נרחב כפי שזכו בערוצים אלו, החל מפסילת רבני צוהר כעורכי חופות, דרך בחירת הדיינים וכלה בשערוריית פסק הדין בנושאי הגיור. הסיקור שנושאים אלו זכו להם בערוצי היהדות הן מבחינת תוכן חדשותי והן מבחינת מאמרים פובלציסטיים היה איכותי מאד, ולא נמצאה כדוגמתה בערוץ 7 או באתר אחר באינטרנט בארץ.

לצערי, גם מבחינת תוכן תורני גרידא יש חוסר גדול, ולא ייפלא בעיני אם טורו של הרב רפי פויירשטין בערוץ היהדות של ידיעות זוכה לרייטינג הרבה הרבה יותר גבוה בציבור הדתי ובציבור הכללי מאשר כל מאמרי פרשת שבוע יחד המתפרסמים באתר ישיבה. חיפוש פשוט של תוכן תורני באינטרנט יוביל בהרבה מקרים לאתרים שאינם דתיים לאומים (חב"ד, חרדים).

בנימת סיום אומר כי על אף שזאת לא הסיבה העיקרית, הדברים שכתבתי כאן מצטרפים לעוד מספר סיבות שמדרבנות אותי להמשיך לכתוב כאן את דבריי, ובזאת לתרום מעט להתהוות שיח תורני איכותי באינטרנט שאיננו "הפצה אינטנסיבית של חתרנות אנטי-הלכתית" אך בכל זאת מעניין ורב גוני. אני רק מקווה שיום אחד מישהו יתעורר ויבין שבמקום להשקיע בהוצאת עוד עלון שבת שלא יואיל לאף אחד, עדיף לפתוח ערוץ יהדות איכותי באינטרנט.

קביעות סעודה בקידושא רבה

הדברים המובאים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

בחג השבועות תפילת שחרית התארכה והחום היה גדול מאד. אחד הגבאים בקהילה שאל אותי אם אפשר לעשות קידוש אחרי מוסף כדי שאנשים יוכלו לשתות לפני שהם הולכים הביתה. מה שהיה לגבאים להציע לציבור באותו קידוש היה שתייה ומעט גלידה שנשארה מהפרסים של שיעורי הילדים שהתקיימו לאחר התפילה.

הגמרא (פסחים דף קו עמוד א) מסמיכה את החיוב לקדש ביום על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו":
"זכור את יום השבת לקדשו" - זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין? - תלמוד לומר: "זכור את יום השבת". ביום מאי מברך? - אמר רב יהודה: בורא פרי הגפן.

אעפ"כ הראשונים הבינו שאין כאן חיוב מדאורייתא אלא רק חיוב דרבנן שהפסוק המובא בברייתא בגמ' אינו אלא אסמכתא בעלמא.

הרמב"ם פסק (הל' שבת פכ"ט ה"י), כנראה מסברא, שכשם שקידוש הלילה חייב להיות במקום סעודה ושעל כן אין לטעום לפני הקידוש, כך גם קידוש היום צריך להיות במקום סעודה ושאסור לטעום לפני שמקדש:
ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבא, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואחר כך יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה.
על זה השיג עליו הראב"ד:
א"א בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום.

המחבר בשו"ע (או"ח סי' רפט סע' א) פסק כרמב"ם שגם בבוקר אומרים שאין קידוש אלא במקום סעודה:
וגם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה ושלא יטעום קודם לו כלום כמו בקידוש הלילה. ומיהו לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש.

כדי שהמקום יחשב מקום סעודה עליו לאכול במקום מזונות או פת ולכל הפחות לשתות רביעית יין (שו"ע או"ח סימן רעג סעיף ה):
כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפי' אכל דבר מועט, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא.

על פי כל האמור ניתן לסכם כפי שכותב הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה (לינק):
אם שמע קידוש בבית הכנסת ושתה מעט מיץ וטעם פחות מכזית מזונות, לא יצא ידי חובת קידוש. ולא זו בלבד אלא אף עבר על דברי חכמים שאסרו לאכול ולשתות לפני הקידוש, שהואיל ולא יצא ידי קידוש, נמצא שכל מה שאכל ושתה היה לפני הקידוש.

אלא שנראה שיש בכל זאת מעט מקום להקל יותר. הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ב' או"ח יט) נשאל:
במה שנוהגים לבקר ביום שבת בבית החתן או אבי הבן, אחר צאתם מבית הכנסת בבוקר. אם מותר לטעום שם פירות וממתקים ושאר כיבודים אחר הקידוש, אע"פ שאינם סועדים שם כלל. או יש לאסור מפני שאין קידוש אלא במקום סעודה.
הגר"ע יוסף כותב שבצירוף שיטת הראב"ד עם דעה המובאת באחרונים הסוברת:
שכיון ששתה המקדש רביעית יין מכוס הקידוש וכיון להוציאם י"ח, חשיב קידוש במקום סעודה אפילו לדידהו [של אלו שהוא התכוין להוציא ידי חובה].

עפי"ז מסיק הגרע"י:
שהמקילים בזה יש להם ע"מ שיסמוכו. ואין למחות בהם. ואעפ"כ טוב להודיע בדברי חן ונועם מלפני השבת, לאבי הבן או לחתן, שיכינו עוגות ופת כסנין לקהל המוזמנים בשבת, בכדי שכל א' מן המסובים יאכל כזית, והוי שפיר במקום סעודה. (או שכל אחד מן המסובים ישתה רביעית יין.). ואם לא עשו כן, הצנועים מושכים את ידיהם מלטעום שם.

לכן המסקנה לענ"ד מכל המובא לעיל הוא שלכתחילה ראוי להמנע מלעשות קידוש כאשר אין מיני מזונות או יין להגיש לציבור הנמצאים במקום. אך במקרים קיצוניים יש על מה לסמוך גם אם אין קביעות סעודה, כל עוד המקדש שותה לפחות רביעית יין. בכל אופן, על הציבור לחזור ולקדש בביתם במקום סעודה. והקב"ה יאיר עיני בתורתו שלא אטעה בדבר הלכה.

הרבי והמסיונר

הסרטון הזה התפרסם בימים האחרונים בהרהורים בלוג וב"אבקש", כל כך נהנתי ממנו שהחלטתי לשים אותו גם כאן:

מדרש לפרשת שלח

"שלח לך אנשים". ר' אחא הגדול פתח: (ישעיה מ) "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה. הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו: אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו, בוא וטול אתה. כך הדבר המלך - ממ"ה הקב"ה, והאוהב זה אברהם שנאמר: (שם מא) "זרע אברהם אוהבי". אמר לו הקדוש ברוך הוא בא לך עמי (בראשית יב) "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" התנה עמו שיתן לו מתנה שנאמר: (שם יג) "קום התהלך בארץ", וכה"א: (שם) "כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה". אמר לו הקב"ה למשה: אעפ"י שהתנתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי אלא (ישעיה מ) "ודבר אלהינו יקום לעולם":

המדרש מסביר כי אמנם הארץ הובטחה לאבות, אך גם לאחר מתתם הקב"ה ימלא הבטחתו לבניו - עם ישראל.

המדרש דורש הסבר: הקב"ה איננו מלך בשר ודם, אם רצה הוא לתת את הארץ בדווקא לאבות לפני מיתתם היה יכול לעשות זאת. האם באמת ההבטחה לאבות נועדה בדווקא לאבות ולא לבניהם? זאת ועוד, מדוע ר' אחא הגדול רואה בעניין זה פתיחה לפרשת שלח?

כמובן שאיננו יכולים לסטות מההבנה הפשוטה של התורה שהבטחת הארץ לאבות איננה הבטחה פרטית לאבות בדווקא, אלא בעיקר הבטחה לזרעם, הרי כך כתוב במפורש בפסוק שמדרש זה מצטט: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". איך אם כן נוכל להסביר את דברי המדרש כאילו שההבטחה היתה לאבות בדווקא? נראה שכוונת המדרש לומר שכל זמן שהבנים הולכים בדרכי האבות ומתקיים בהם "זרע אברהם אוהבי" והם מוכנים למלא אחר הייעוד של "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" אזי הם נחשבים עדיין בגדר האבות עצמם. אך כאשר הם נוטים מדרך זו ומואסים בארץ חמדה, אזי זה נחשב כאילו "האבות מתו" - כבר לא רואים את השתקפות האב בקרב הבן.

אך המדרש בא ומחדש שגם כאשר "האבות מתו" והבנים אינם הולכים בדרכי האבות, עדיין "דבר אלוקינו יקום לעולם" - המלך יעשה את שלו וימלא את הבטחתו לאב. הנמשל הוא כמובן שבני ישראל יקבלו את הארץ המובטחת גם אם הם אינם הולכים בדרך האבות. יוצא אם כן, שמילוי ההבטחה של הקב"ה לבנים ומסירת הארץ לידיהם על אף שהם אינם בגדר "האבות בחיים", היא עצמה עוזרת לבנים לשוב ולמלא אחר ייעוד האבות של "קום התהלך בארץ". מלבד קיום ההבטחה גרידא, הקב"ה מסייע לבנים כן לשוב ולהחיות את האבות.

שימוש חוזר בבולי דואר

ר' אליהו לוין מירושלים הפנה את תשומת לבי למחלוקת מעניינת בשו"תים שהתפרסמו באתר ישיבה בנושא שימוש חוזר בבולים.

התשובה הראשונה של הרב יעקב אריאל (לינק):
שאלה:זה זמן מה שרשות הדואר לא מחתימה בולים על מעטפות גדולות, אלא רק על רגילות. כפועל יוצא, אנשים מקבלים מעטפה גדולה עם בולים שלמים שניתן לשלוח אותם שוב.מה הדין?
תשובה:בול ששימש למשלוח מילא את תפקידו ואין להשתמש בו שנית.

התשובה השנייה, החולקת להלכה על תשובתו של הרב אריאל, של הרב דב ליאור (לינק):
שאלה:קיבלתי בדואר חבילה מחבר, והיו עליה בולים. להפתעתי הרבה ראיתי שהבולים אינם חתומים בחותמת הדואר, דבר המקנה לי את האפשרות להשתמש בהם פעם נוספת. התייעצתי עם חבר, והעלינו מספר סברות להיתר או איסור לשימוש בבולים אלו. אשמח לשמוע את פסקי הרבנים בנושא.
תשובה:אם פקיד הדואר לא החתים את המעטפות זו בעיה של הדואר והדבר דומה לאדם שמצא מציאה ברחוב. לכן להלכה נראה שמותר לך להשתמש בבולים. הרי מה ההבדל בין זה לבין אם מצא ברחוב מעטפה מבויילת שמותר לו להשתמש בה היות והבעלים התייאשו? אף כאן פקיד הדואר כנראה שכח ומן השמים זיכו לו, לכן מצד עיקר הדין מותר לו להשתמש.
אמנם זו לא מידת חסידות. מצד מידת חסידות, מסופר על גדולי ישראל כששלחו מכתב על ידי שליח שלהם, שילמו בכל זאת למלכות דמי המשלוח כאילו היו שולחים על ידיהם. לכן מצד מידת חסידות יש מקום לשלם.

לא כל כך ברורה לי סברתו של הרב ליאור. מה הפירוש "מן השמים זיכו לו"? פקיד הדואר או המכונה שלא החתים את דבר הדואר פשע ללא ידיעת בעל הבית שלו שמן הסתם לא מוחל על דבר זה. מי הוא בכלל הבעלים של רשות הדואר - אולי הציבור כולו? אם למי מהקוראים יש הסבר מניח את הדעת - בבקשה שישתף אותנו.
גם הסיפור על גדולי ישראל ששילמו מיוזמתם דמי דואר כאשר הם לא השתמשו בשירות הממלכתי, קצת צריך עיון. מדוע גדולי ישראל אלה ראו צורך בכך? שמעתי פעם שהיה בתקופה המדוברת חוק שאסור לשלוח דברי דואר כי אם ע"י השרות הממלכתי - אך האם יש ראיות הסטוריות לטענה זו?

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ג'

בחלק ב' ראינו כי הדעה הרווחת בחז"ל זה שימי המילואים היו מכ"ג באדר ועד ר"ח ניסן, ואילו לדעת חלק מהראשונים ההולכים בדרך הפשט ימי המילואים היו מר"ח ניסן ועד ח' בניסן. עפ"י זה יש לקבוע את תאריך תחילת ספר ויקרא: כ"ג באדר לחלק מהראשונים וא' בניסן לחלק האחר של הראשונים. ובהתאמה גם את פרשת "ויהי ביום השמיני" - א' בניסן לשיטה הראשונה וח' בניסן לשיטה השנייה.
כך מפרשים רש"י והרמב"ן שהשעיר שנשרף בפרשת שמיני זה שעיר חטאת של ראש חדש ניסן (רש"י ויקרא י טז):
שעיר החטאת - שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה.
ולעומת זאת כותב האבן-עזרא (ויקרא ט א):
ויהי ביום השמיני - היה נראה לנו כי ביום השמיני - שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש.

לפי דברים אלו פרשת ויקרא ותחילת פרשת צו עם הציוויים הרבים על סוגי הקרבנות יחד עם חלקו השני של פרשת צו העוסק במשיחת הכהנים נאמרו במהלך ימי המילואים.

בחלק א' ראינו כי בני ישראל נשארו במדבר סיני עד לכ' באייר. זאת אומרת שרובו של ספר ויקרא (מפרק יא שבפרשת שמיני ועד סוף הספר) נאמר בין תחילת ניסן לכ' באייר - שמונה עשר פרקים בכחמישים יום. בין הפרשיות הללו ישנם שני פרשיות שנאמרו כנראה במעמד מיוחד:
1. פרשת קדושים שלפי דברי חז"ל נאמרו בהקהל (רש"י ויקרא יט א):
דבר אל כל עדת בני ישראל - מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
2. פרשת הברכות והקללות שפרשת בחוקתי (ויקרא כו מו):
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה:

מתי בדיוק נאמרו פרשיות אלו? לי לא ידועים מקורות בנושא זה. בכל מקרה, כדאי לשים לב לפרט אחד מעניין. פרשת אחרי-מות עם הציווי "בזאת יבא אהרן אל הקודש" ותיאור תהליך כניסתו של הכהן הגדול לבית קודש הקדשים לא נאמרו למשה באיזור יום הכיפורים אלא יותר באיזור חודש ניסן. עובדה זו מחזקת את דברי הגר"א שלאהרן הכהן הותר להיכנס לקדש הקדשים ע"י הבאת פר כהן גדול וקטרת בכל עת שחפץ ולא רק ביום הכיפורים.

בחלקים הבאים נעסוק בתיארוך חלקו הראשון של ספר במדבר.

חידון התנ"ך ולימוד תורה לשמה

בגליון 295 של העיתון "בשבע" התפרסם מאמר של ד"ר דניאל שליט (לינק) ובו הוא קורא למשפחות ולבתי ספר לא לעודד בני נוער להשתתף בחידון התנ"ך, על שלביו השונים. בגליון 296 של "בשבע" התפרסם מכתב למערכת מפרי עטי (לינק) כתגובה לדבריו של ד"ר שליט, ובו כתבתי כנגד אחת הטענות של ד"ר שליט.
כאן אני מבקש להוסיף בקצרה עוד נקודה או שתיים בעניין דבריו של ד"ר שליט.
אחת הטענות המרכזיות של ד"ר שליט נוגעת לעניין לימוד תורה לשמה. ד"ר שליט טוען שעבור הנערים המשתתפים בחידוני התנ"ך אין לומר "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שכן נערים אלו כנראה קשורים לתורה גם ככה וזה מה שמושך אותם להתמודד מלכתחילה, ולכן יש לנתב את אהבת התורה שבקרבם לעבר לימוד תורה לשמה ולא לכיוון חידון התנ"ך. במחילה מכבודו של ד"ר שליט, נדמה לי שיש בכל הטענה הזו חוסר הבנה מוחלטת של מה שמושך נערים ונערות לגשת לחידון התנ"ך. נתחיל מכך שהפרס של הזוכים בחידון התנ"ך בשלבים השונים הוא קטן ומצומצם מאד יחסית לכל תחרות בסדר גודל כזה המתקיים בעולם המתוקשר שבו אנו חיים. קשה לי לקבל את ההנחה שרוב המשתתפים בחידון עושים זאת כי הם מאמינים כי הם יזכו לאותה תהילה של הזוכים בחידון העולמי - תהילה שגם היא קצרת מועד. לדעתי, רוב בני הנוער המגיעים לחידון עושים זאת מפני שהם נחשפו בשנים קודמות לחידון התנ"ך ולרמות הידע של הזוכים בחידון ומתוך שאיפה לרכוש חלק מהידע הזה גם הם מנסים את מזלם ולומדים לקראת החידון. האהבה לתנ"ך לא מגיעה לפני שמתחילים ללמוד, אלא רק אחרי שנכנסים לתוך העניין. כתבתי כאן בעבר את דבריו של מו"ר ר' שמואל גרינפלד זצ"ל שאמר שלדעתו אדם לא יכול להגיע לאהבת התורה לפני שהוא מגיע למצב שהוא יכול לחזור על מסכת שלמה בשעה. כך זה גם בכל הקשור לחידון התנ"ך, רק אחרי שהנער מתחבר ללימוד ומתחיל לשלוט במה שהוא לומד, מגיעה האהבה.
כדי להבין את חוסר הסכמתי המוחלט לדבריו של ד"ר שליט, הייתי משאיל את דבריו לכיוון עבודת החינוך. שמא מישהו מאיתנו היה מקבל את הטענה הבאה: כיוון שרוב מי שנכנס לתחום ההוראה הוא מאלה שיש בליבם אהבת התורה, חבל לנתב את אהבת התורה הזו לכיון הוראה בשכר שהיא לימוד תורה שלא לשמה, במקום זאת יש לנתבה ללימוד תורה לשמה.

עוד עניין קצר מאד. ד"ר שליט הוסיף שלאחר השתתפות המסיונרית דבריו מקבלים משנה תוקף. הבה נשקול בדעתנו איזו מהחלופות היא רווח גדול יותר למסיון: שאלפי בני נוער יהודיים יפסיקו ללמוד תנ"ך או שנערה אחת מבנות הכת תצליח להעפיל לחידון התנ"ך העולמי? לי ברורה התשובה.

כהן דעת וכהן משיח

הרב אברהם וסרמן פרסם, בעיתון הצופה בשבוע שעבר, מאמר מרתק ויפהפה בשם "כהן דעת וכהן משיח" על דמותו של הרב בישראל.
להלן תחילת דבריו:
בבואי לשרטט את דמותו של רב בישראל אינני יכול להימלט מהתחושה הראשונית שזו משימה בלתי אפשרית, שאם על האנושות כולה נאמר כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות , הרי שלגבי רבנים הדבר נכון כפליים. אין מורה ההוראה דומה לדרשן ולא שניהם דומים לדיין. רב הישוב שונה מרב העיר, והבדל תהומי פעור בין רב המחזיק בתואר אקדמי למי שאינו מחזיק בו. על אחת כמה וכמה אם נוסיף לכך את חילוקי ההשקפות וההשתייכות לפלגים שונים ביהדות, ואת הבדלי האישיות שבין אדם לאדם. בגלל האמור, אינני מתיימר להקיף את כל הצדדים באישיות רבגונית זו הקרויה "רב". בשורות הבאות אנסה לשרטט את דמותם של שני סוגי חכמים חכם שהוא בבחינת כהן הדעת וחכם שהוא בבחינת כהן משיח. אלא שהחכם שהוא כהן דעת מופיע לפנינו בשני סגנונות. נמצאו אם כן שנים שהם שלשה.

שלושת סוגי הרבנים שהוא משרטט הינם:
1. כהן הדעת בלישכתו - הרב היושב במשרדו ועונה ומלמד לפונים אליו.
2. כהן הדעת ברחובה של עיר - הרב היוצא מביתו החוצה להפיץ תורת ה' ברשות הרבים.
3. כהן משיח - המתואר בדברי הרב וסרמן באופן הבא:
עסוק הוא כל כולו בדאגה לעתיד האומה וגאולתה בארצה. רוחו טסה ומתרפקת על אבניה של ארץ-הקדש והוא כינור לשיריה. געגועיו למקדש הבנוי על תלו ולכהנים העובדים בו, לנביאים המהלכים ברחובות ירושלים ולמלכים הדרים בה. רבותיו הם משה המנהיג את בני ישראל ממצרים לירושלים, ושמואל הנביא מקים המלכות. הולך הוא בדרכם של רבן יוחנן בן זכאי הנפגש עם אספסיינוס ערב החורבן ומיסד תקנות "זכר למקדש", ורבי עקיבא התומך בבר-כוכבא. חכמים אלה לא מן הכהנים היו, ולא מן הנביאים, אך נפשם היתה של כהן משיח, המנהיג את העם בשעת משבר קשה ומול אויבים מרים.

את המאמר במלואו כדאי לקרוא כאן.

מדרש לפרשת בהעלותך

זה שאמר הכתוב: (תהלים יח) "כי אתה תאיר נרי". אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע! לנו אתה אומר שנאיר לפניך אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך, דכתיב: (דניאל ב) "ונהורא עמיה שרא" ואתה אומר אל מול פני המנורה?! הוי "כי אתה תאיר נרי" - אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה? לעלות אתכם בפני האומות - שיהיו אומרים ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם.

משל למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך. אמר לו פיקח לסומא: כשנכנס לתוך הבית צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית אתה היית מלוה אותי, ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי?! אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך האיר לי. כך הפקח זה הקב"ה שנאמר: (זכריה ד) "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ" והסומא אלו ישראל שנאמר: (ישעיה נט) "נגששה כעורים קיר". היה הקדוש ברוך הוא מנהיגן ומאיר להם שנא': (שמות יג)" וה' הולך לפניהם יומם" כיון שעמד המשכן קרא הקב"ה למשה, ואמר לו: תאירו לי שנא' "בהעלותך את הנרות" - בשביל לעלות לכם:

המדרש מסביר שהטעם שישראל נצטוו על העלאת נרות המנורה זה כדי "להעלות אותם בפני האומות" והמדרש ממחיש זאת ע"י משל שהסומא נדרש לסייע לפקח בהדלקת אור כדי שהוא לא יצטרך להיות אסיר תודה אליו.

המדרש דורש כמובן הסבר, כיצד הדלקת המנורה מעלה את ישראל בפני האומות? בנוסף, כיצד ניתן לומר שהדלקת האור ע"י הסומא פוטרת אותו מלהיות מחזיק טובה לפקח?

נראה שמה שהמשל מנסה להמחיש זה את יחסי הגמול שבין הפקח לסומא. הפקח מבקש מהסומא להדליק את האור בבית כדי "שלא תהא מחזיק טובה". כמובן שאין רע בהחזקת טובה למישהו שגומל חסד עמך, אלא שקשר של מחוייבות הדדית אינה יכולה להבנות רק כאשר צד אחד מחזיק טובה לצד השני. הדלקת האור ע"י הסומא נדרשת על מנת שהפקח ירגיש שהוא מקבל משהו מהסומא ועל ידי כך מתחזקים יחסי החברות ביניהם, במקום רק חיזוק יחסי המרות והתלות ביניהם.

באותו אופן הקב"ה איננו צריך לאורם של ישראל, אך הוא מעוניין שהקשר שלו עם ישראל יהיה שונה מהקשר שלו עם האומות. הקשר עם ישראל צריך להיות קשר דו-צדדי של יחסי קרבה, וזה יכול להתקיים רק כאשר שני הצדדים נותנים מעצמם ומשקיעים בקשר. בניגוד לאומות העולם שהקשר שלהם עם הקב"ה הינו קשר חד-צדדי של מקבלים, הקב"ה מעוניין שעם ישראל הקשר יהיה בדווקא דו-צדדי. זה יכול להיות רק אם שני הצדדים הינם נותנים ומקבלים. בזה ישראל מתעלה בפני האומות על ידי העלאת הנרות - הדלקת המנורה היא הנתינה של עם ישראל להקב"ה וזה מה שהופך את הקשר מחד-צדדי לקשר דו-צדדי.

בני תורה, איפה הייתם?

הקטע הבא נכתב ע"י ידידי ד"ר ברוך אלסטר, מרצה לתנ"ך במספר מסגרות אקדמיות, ואני מודה לו על שהוא ניאות לפרסם כאן את דבריו. אם יש קוראים נוספים המעוניינים לפרסם רשימות אודות כינוס המחאה שהתקיים בישיבת אור-עציון, שייצרו איתי קשר (אפשר לכתוב בתגובות - ואני אצור קשר איתם).

--------------------------------------------------------------------------------

ביום חמישי האחרון, נכחתי בעצרת התמיכה ברב חיים דרוקמן שליט"א שהתקיימה בישיבתו אור-עציון שבמרכז שפירא. בית המדרש של הישיבה התיכונית היה אמנם מלא, אך התרשמתי שהיה יכול להיות מלא עוד יותר. נראה שכך אכן היו הציפיות של מארגני העצרת: גם מסך ענק ששידר את המתרחש בבית-המדרש אל החצר שבחוץ, שם היתה נוכחות דלילה בלבד, וגם שלט בכניסה ליישוב שהנחה את הרכבים הפרטיים לבוא דרך הקיבוץ השכן, עין צורים, הוראה שלפי נפח התנועה בפועל לא היה בה כל צורך.
אך מה שאכזב אותי במיוחד היתה זהותם של הנוכחים. הכרתי שם לא מעט אנשים, אבל כמעט כולם היו בוגרי אור-עציון בעצמם או קשורים בדרך אחרת לגר"ח דרוקמן (צדיק זה מסייע לאנשים רבים מאד באופן אישי). המארגנים דיברו בכנס על כאלפיים נוכחים בלבד – כשלוקחים בחשבון שאור-עציון קיימת כבר כשלושים שנה, ושרבים מהנוכחים היו נשים (שישבו באולם נפרד), המצב נראה די עגום.
כשבאתי, היו לי ציפיות אחרות. ראיתי את רשימת שמות הדוברים במודעות של הכנס, שכללה מגוון רחב ביותר (יחסית לציבור שלנו), וראיתי בעיני רוחי מעמד הדומה לכנסי חיזוק לימוד התורה הקיימים אצל החרדים הליטאים והספרדים בנשיאת גדולי הרבנים של כל זרם. אולם מה שהיה בפועל הוא מפגש בוגרים של ישיבת ההסדר באור-עציון.
היכן היו תלמידיהם של כל הרבנים שנכחו באולם? ראשי ישיבות קרית שמונה, מודיעין, הר עציון, עתניאל, ועוד באו, וחשובי הרבנים בציבור שלנו הביעו תמיכה, אך לא ראינו שם את המוני הרבנים, האברכים, התלמידים והבוגרים. האם אין אנו מבינים את גודל השעה? כאשר רומסים את כבודו של אחד מצדיקי הדור בריש גלי, ופוגעים בגרי-צדק רבים שגוירו על-ידו ועל-ידי חבריו על-פי ההלכה? גם מי שמסתייג משיטת הגיור הנהוגה בבתי-הדין המיוחדים צריך להתקומם נגד הפסילה הגורפת של תלמיד-חכם מובהק הנעשה בידי דיינים שאינם מגיעים לקרסוליו.
אין ספק, פסילתו של הגר"ח דרוקמן בידי דייני בית-הדין הגדול מהווה שעת משבר לעולם התורה הציוני. אך עלינו להפוך את המשבר למנוף לצמיחה מחודשת: להוסיף לימוד תורה והוראתה ופעילות למען עם ישראל, ברוח מעשיו של הרב דרוקמן. להפיל את המחיצות המבדילות בין תלמידי-החכמים שבציבור שלנו, ברוח הכנס שהצליח להביא לתמיכתם של כמעט כל עולם התורה הציוני. אני מקווה שכשלון הנוכחות בעצרת באור-עציון אינו מלמד על החמצת השעה בידי ציבור בני התורה.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ב'

בחלק א' ראינו כי משה צוה את עם ישראל על הקמת המשכן (בתחילת פרשת "ויקהל") במוצאי יום הכיפורים לאחר שירד בפעם השלישית מהר סיני. ספר שמות מסתיים בהקמת המשכן בתאריך א' בניסן (שמות מ):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
[...]
(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

אבל הראשונים חלקו ביניהם איזה שלב של הקמת המשכן מתואר כאן, האם זה היום הראשון של שבעת ימי המילואים או היום האחרון של ימי המילואים. כלומר, האם ימי המילואים היו בין התאריכים א-ח בניסן, או בין כ"ג אדר - א' ניסן.
הרמב"ן הלך בעקבות חז"ל שימי המילואים החלו בכ"ג באדר ומה שמסופר כאן, בסוף ספר שמות, הינו סיום ימי המילואים:
(יז) ויהי בחדש הראשון באחד לחודש - על דעת רבותינו הזכיר הכתוב שהוקם המשכן לעמוד כן באחד לחודש הראשון כאשר צוה. ואמרו ויקם משה את המשכן, לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו שהוא כ"ג באדר. ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית קח את אהרן, כמו שמפורש בפרשת צו (ויקרא ח ב):

לעומת זאת, האבן-עזרא הבין שכאן רק מתחילים ימי המילואים (ד"ה ביום):
והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן.

הפועל היוצא של המחלוקת הזאת, היא איך ממקמים את תחילת ספר ויקרא, על סקלת התאריכים. תחילת ספר ויקרא התרחש בימי המילואים. הדיבור המתקיים בין ה' למשה בפתח אוהל מועד בראש ספר ויקרא, כנראה מתקיים ביום הראשון של ימי המילואים, עפ"י מחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל. כלומר, על פי הרמב"ן שסוף ספר שמות מתאר את היום האחרון של ימי המילואים, ישנו חזרה אחורה בזמן מסוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא. ואלו לשיטת האבן-עזרא, שסוף ספר שמות מתאר את תחלת ימי המילואים, ספר ויקרא ממשיך כרונולוגית את סוף ספר שמות.
כפי שנראה בחלק ג', נראה לי שאנו מוכרחים להעמיד את תחילת ספר ויקרא בתחילת ימי המילואים, שכן רק בפרשת צו מגיע הציווי על ימי המילואים ושמונת ימי המילואים מסתיימים בפרשת "שמיני" - אותו יום שמיני, שהוא היום האחרון למילואים.
היוצא מכל האמור לעיל הוא שלפי שיטת חז"ל והרמב"ן ישנו חפיפה של שבוע בין ספר שמות לספר ויקרא. בחלקים הבאים נראה כי חפיפה זו קיימת גם עם ספר במדבר.

סיכום ביניים: ישנה מחלוקת ראשונים (רמב"ן אבן-עזרא) מתי התקיימו ימי המילואים: כג אדר-א ניסן או א-ח ניסן. עפ"י מחלוקת זאת יהיה הבדל ברצף הכרונולוגי בין סוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא.

יצא לאור: מעיינותיך חדש לחג השבועות

יצאו לאור חוברות "מעיינותיך" ו"מעיינותיך לצעירים" ושניהם עוסקים בחג השבועות, "מעיינותיך" עוסק במתן-תורה ובהילולת הבעל שם טוב (החל בשבועות), ו"מעיינותיך לצעירים" עוסק יותר בלימוד תורה ובחשיבותה עפ"י השקפת חסידות חב"ד. חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די (הפעם עמוד השער של "מעיינותיך לצעירים" אפילו מעוטר באדם עם כיפה סרוגה לראשו). חוברת "מעיינותיך לצעירים" מיועד בעיקר לנערים בגיל תיכון (אך גם מבוגרים יותר יכולים ליהנות ממנו מאד) ו"מעיינותיך" מיועד יותר למי שיש מעט רקע במושגים חסידותיים אך נדמה שגם מי שחסר רקע יכול למצוא בו עניין.

מעיינותיך #17 ניתן להוריד כאן:

ונתן לנו את תורתו - הרב יואל כהן

קונטרס עץ החיים - מדור חדש בשם "ניתי ספר ונחזי", סקירה על ספרים מחסידות חב"ד

הנפש האלוקית - הרב יצחק גינזבורג

שלשלת הדורות - הרב אריה הנדלר

הבעל שם טוב - סיפורים מאדמו"ר וחסידי חב"ד אודות הבעל שם טוב

מעיינותיך לצעירים #3 ניתן להוריד כאן:

למה ללמוד גמרא - מנחם איתן

טוב לי תורת פיך - ראיין עם לב לבייב (שמכונה כאן ר' לוי לבייב)

מה אומרת הכבשה - סיפור חסידי וביאור מאת ר' איל לוגסי

לומדים חסידות - קטע מבואר מספר התניא ע"י אהרוני ברנשטיין

מ"בול עץ" לגאון - סיפורו של החסיד ר' יקותיאל נכתב ע"י אהרוני ברנשטיין

אסיים בקטע קצר מאת "מעיינותיך לצעירים":

5 דברים באש:

1. שורפת.

2. עוברת בקלות להיאחז במקומות נוספים.

3. חומה ואורה מגיעים למרחקים.

4. מטילה אימה.

5. מגלה את האמת שלדבר גשמי אין קיום והוא מתכלה בין רגע.

וכן בלימוד תורה:

1. הלימוד שורף את היצר הרע.

2. בסביבת הלומד אנשים נוספים נמשכים ללמוד.

3. אור התורה מתפשט למרחקים.

4. הלימוד גורם יראת שמים.

5. התורה מגלה את האמת - שהכל אלוקות.

מדרש לפרשת נשא

ידוע הדבר שפרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה. קצת פחות ידוע, שגם המדרש רבה על פרשת נשא הוא הארוך ביותר מתוך מדרש רבה על התורה והמגילות. כמחצית מבמדבר רבה זה המדרש על פרשת נשא. אין זה מובן מאליו, שכן האריכות של הפרשה נובעת מפרשיית קורבנות הנשיאים החוזרים עוד ועוד על אותם פרטים. אף על פי כן המדרש מצא מקום להרחיב מאד מאד בביאור פסוקים "מיותרים" אלו - ללמדנו שלא לזלזל במאום באריכות שהתורה מאריכה בעניין מסויים - בכל דבר בתורה ישנה עמקות רבה המחכה ללומדים שיעסקו בה.

אנו בחרנו לעסוק השבוע במדרש הדן בסמיכות הפרשיות של מניין הלויים ושילוח המצורעים:

"וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'" למה נסמכה פרשת מצורעים לפרשת הלוים? את מוצא ישראל והלוים קבלו עליהם מלכותו של הקב"ה בסיני, שנאמר: (שמות יט) "ויענו כל העם יחדיו". לסוף מ' יום מרדו ישראל בהקדוש ברוך הוא (שם לב) "ועשו להם עגל מסכה וגו' ויאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", אבל הלוים נמצאו מושלמים עם הקב"ה שנאמר: (שם) "ויעמוד משה בשער המחנה וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא: (ש"א ב) "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" בני לוי שכבדוני שלא כפרו בי, להם אני מכבד. אבל ישראל שביזוני שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם בדין הוא שיקלו מה כבוד כיבד הקב"ה את הלוים שלקחם לחלקו שנאמר (במדבר ג) ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' וכיון שבא למנותם לעמוד בשימושו הוא בעצמו מנאם... וכן כשבא הקב"ה לעשות משכן קירב הלוים לשימושו כשם שאמר בפרשה. אמר הקדוש ברוך הוא: הלוים שכבדוני יהיו אצלי. אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת, שנאמר: (שמות לב) "וירא משה את העם כי פרוע" וכן הוא אומר: (תהלים קא) "עשה סטים שנאתי וגו'".

המדרש מסביר שהלווים נבחרו להימנות לחוד מעם ישראל וכן לשכון בנפרד מעם ישראל צמוד למשכן, כשכר על זה שהם לא חטאו בעגל. לעומת זאת, בני ישראל שחטאו בעגל לקו בצרעת, לדברי המדרש, ולכן הם שולחו מהמחנה.

כיצד ניתן להלום מדרש זה? מדוע מרגישים חז"ל צורך להעמיס על הכתובים שאותם חוטאים בעגל לקו בצרעת?

לאור מדרש זה, הניגוד שיש בסמיכות הפרשיות באמת זועקת לשמים. מיד כשהתורה מסיימת לצוות על בחירת הלוויים ותפקידיהם במשכן בחנייתו ובמסעו, התורה בוחרת לעסוק במי שאמור להיות מורחק לחלוטין מקירבה למשכן. ייתכן ואנו היינו מצפים דווקא לאיזה שהוא הדרגתיות: ראשית אלו הקרובים אל המשכן, לאחר מכן הרחוקים יותר ולאחר מכן המורחקים לחלוטין. אך התורה לא כתבה באופן זה, אלא בעצם חילקה לשתי קבוצות: הקרובים והרחוקים. אין משהו באמצע. כמובן שיש מורחקים יותר ומורחקים פחות, אך אלו גם אלו הינם מורחקים. כשם שיש מבני הלווים שנכנסים לתוך הקודש ויש שלא, אך שניהם הינם בני לוי העובדים בעבודת המשכן.

המדרש מסביר כי ברגע שחטאו בעגל והיה צורך לייחד את שבט לוי, כל השבטים האחרים הורחקו בדיוק באותו האופן שבו המצורע מורחק, הוא איננו ראוי להמצא בקרבת מקום אל הקודש. על פי הסבר זה, גם מחנה ישראל הינו מרוחק מהקודש, אמנם לא כמו שאדם מצורע מרוחק - אך בכל זאת מרוחק.

באופן זה, המדרש משרטט קו דמיוני ומחלק את ההויה לשני חלקים: או שאתה קרוב או שאתה רחוק.

היתר מכירה וקדושת שביעית

כשפרסמתי את הרשימה "שני תלמידי חכמים שאין נוחין זה את זה בהלכה" נהגתי בקטנות ראש ולא קלטתי עד כמה הדברים של הרב ויטמן נוגעים לי ולנעשה במטבח בביתי שלי.

כאמור, הרב זאב ויטמן, ראש ועדת השמיטה שמונה ע"י מועצת הרבנות הראשית, פרסם מכתב ובו התקפה על הרב אברהם יוסף המשמש יחד איתו בראשות ועדת השמיטה. בנוסף לזה, הרב ויטמן כותב בפירוש שעפ"י הוראות מועצת הרבנות הראשית הוא נמנע מלעשות היתר מכירה עבור מטעים - דהיינו פירות העץ.

אשתי ערכה קנייה של פירות וירקות בחנות השכונתית לפני שבת. החנות בשכונה מחולק לשניים: בחציו האחד זהו חנות של "אוצר הארץ" ובחצי השני יש שלט גדול מימדים שכתוב עליו "היתר מכירה". אשתי חזרה הביתה עם מגוון גדול של פירות קיץ והודיעה לי שמכיוון שלא נשאר הרבה סחורה בחנות של "אוצר הארץ" היא קנתה את הפירות בחנות של ה"היתר מכירה". בתחילת השבוע התחלתי לשאול את עצמי איך יכול להיות שיש כאן חנות שמוכרת פירות היתר מכירה אם הרב ויטמן פרסם רק לפני שבוע-שבועיים שאין דבר כזה בשמיטה הזאת.
פניתי בנושא לרב האחראי על הכשרות בעיר מגוריי ושאלתי אם יכול להיות שהפירות הללו הינם בעצם "אוצר בית דין" והם לא מסומנים ככאלה. הוא ענה לי תשובה שלא היתה ברורה, אך נמנעתי משום מה מלהמשיך את השיחה עד שהדבר יתבהר לי. אתמול התקשרתי לרב ויטמן ושאלתי אותו אם יש אפשרות שאשתי קנתה אפרסקים, משמשים ושזיפים שהינם היתר מכירה. תשובתו היתה חד משמעית שאין דבר כזה. המשכתי לשאול אותו אם יכול להיות שהפירות הללו מגיעים ממקום שאין בהם קדושת שביעית. תשובתו היתה שיש סיכוי שהם מגיעים ממגדל דרוזי או לא-יהודי אחר, אבל אם הם לא נמכרים במקום המיועד ליבול נכרי הוא לא מאמין שזה המצב. המשכתי לשאול עוד מספר פעמים האם ניתן היום למצוא בשווקים פירות קיץ שאינם קדושים בקדושת שביעית, והוא ענה לי שמההכרות שלו את השוק אין דבר כזה.
את המידע הזה העברתי לרב האחראי על הכשרות בעירי, אך טרם קיבלתי את תשובתו. אם אקבל והדברים יהיו רלוונטים גם למקומות אחרים, אפרסמם בעז"ה. אני ממליץ לכל אחד מהקוראים להתיעץ בעניין זה עם הרב האחראי במקום מגוריו, כדי להבין מה קורה באזור שלו.

הצרכן הפרטי לא צריך להכנס להיסטריה מהמצב הזה. בסופו של דבר רוב הפירות הללו הינם תחת "אוצר בית דין" של הרבנות הראשית ואשרנו שזכינו לאכול פירות הקדושים בקדושת שביעית. ההבדל הגדול בין פירות שאינם קדושים לפירות שהינם קדושים בקדושת שביעית זה בעיקר במודעות. כמובן שהמודעות מביאה לקיום הלכות מסויימות: שמירה על "פח שביעית", יותר זהירות בכמויות כדי לודא שהפירות באמת ייאכלו ולא ייזרקו וכד'.

יש עוד מה לדון בנושא זה, האם לאור התוצאות היה ראוי שהרבנות הראשית תעשה אוצר בית דין כל כך גורף או לא. את הדיון הזה ודומיו נשאיר להזדמנות אחרת.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק א'

בפרשת יתרו שבספר שמות, בני ישראל באו למדבר סיני לקבל את התורה (שמות יט א):
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
על אף שבתורה לא מצויין התאריך המדוייק שבאו למדבר סיני, אלא רק שזה היה "בחודש השלישי... ביום הזה", חז"ל, ובעקבותיהם כל הפרשנים (אם מישהו יוכל להאיר את עיני בפרשן שאומר אחרת אשמח להחכים) מסרו שזה היה בראש חודש סיוון, דהיינו א' בסיוון (שבת דף פו עמוד ב):
דכולי עלמא - בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא: "ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב התם: (שמות יב) "החדש הזה לכם ראש חדשים", מה להלן - ראש חדש, אף כאן - ראש חדש.
[במאמר מוסגר יש לומר שגם בשמות יב, שמשם מביאים חז"ל ראייה שמדובר בראש חודש, לא כתוב בפירוש שהדיבור היה בראש חודש. ויש לעיין אם עפ"י הפשט זה מוכרח.]

את מדבר סיני בני ישראל עוזבים בפרשת בהעלותך שבספר במדבר (במדבר י יא-יב):
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:
כלומר, בני ישראל עוזבים את מדבר סיני בשנה השנית בכ' באייר.

סיכום ביניים: התקופה שבני ישראל היו במדבר סיני היה מא' בסיוון ועד כ' באייר. כלומר, שנה (12 חדשים) פחות עשרה ימים.

בתקופה זו ששהו בני ישראל במדבר סיני נאמר חלק גדול מהתורה: מפרשת יתרו (שמות יט) ועד פרשת בהעלותך (במדבר י). אנו, במהלך מספר רשימות, ננסה לקטלג אילו פרשיות נאמרו באילו תאריכים. במיוחד נבקש לעמוד על הפרשיות שנאמרו בסביבות ראש חודש ניסן (של השנה השניה, שבו היו במדבר סיני).

פרשיות המשכן
מסורת בידי חז"ל שחטא העגל ארע בי"ז בתמוז, משה רבינו עלה למחרת למשך ארבעים יום וירד בערב ראש חודש אלול, עלה שוב בראש חודש אלול וירד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים. לאור זאת מסבירים הפרשנים בעקבות חז"ל שלמחרת יום הכיפורים משה רבינו הקהיל את העם ואמר בפניהם את פרשת ויקהל (רש"י שמות לה א):
ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר

לגבי הפרשיות שכתובות לפני המשכן (תרומה, תצוה ותחילת כי תשא), ישנה מחלוקת בין הראשונים. הרמב"ן (שתמיד דבק בשיטתו שלא אומרים "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אא"כ התורה חייבה לומר כך) סבור שפרשיות אלו נאמרו לפני חטא העגל (רמב"ן שמות פרק כה):
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.

לעומת דברי הרמב"ן, ישנם ראשונים הסוברים שהציווי על מעשה המשכן היה רק אחרי העגל, ויש לומר כאן את הכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כך כותב רבינו בחיי שתרומת השקל היה לכפר על הנתינה לעגל, וכך הוא כותב בתחילת פרשת ויקהל:
למחרת יום הכיפורים נצטוה על המשכן, והוא ההקהל הנזכר כאן.

אוצר החכמה

אוצר החכמה הינו מאגר עצום ממדים של ספרי קודש. פרוייקט זה יצא בשבועות האחרונים בפרסום נרחב כדי לעודד קונים מהציבור הדתי והחרדי. המאגר מכיל עשרות אלפי ספרי קודש במהדורת צילום. את הפרטים המלאים ורשימות הספרים ניתן לראות באתר של אוצר החכמה (לינק).

במסגרת השווק מוצא לציבור לקנות את המאגר המלא המכיל כ25,800 ספרים או את "מהדורת בני תורה" המכילה 24,600 ספרים. כאמור, באתר של החברה ניתן לעיין ברשימות הספרים של שתי המהדורות (רשימת הספרים של המאגר המלא מכילה 541 עמודים). אך עד כמה שיגעתי באתר של אוצר החכמה לגלות את רשימת 1,200 הספרים שהורידו מהמאגר המלא כדי שהוא יהיה "מותאם במיוחד לבני הישיבות", כלשונם, לא מצאתי. חכם אחד גילה את אוזני שההבדל בין שתי המהדורות הוא שבמהדורת "בני תורה" לא נכללים ספריו של הרב קוק וכן ספרים בנושאי דקדוק והיסטוריה. מבדיקה קצרה שאני ערכתי, חלק מספריו ההלכתיים של הראי"ה קוק כן מופיעים במהדורת "בני תורה" אך לא מצאתי אף אחד מספרי המחשבה של הראי"ה (שמופיעים אגב במהדורה המלאה). הספרים שכן מופיעים הם: חבש פאר, דעת כהן ועץ הדר ואולי עוד אחד או שניים שפספסתי.

אינני יודע לומר אם השמועה אודות ספרי הדקדוק נכונה או לא, אם כן כנראה שאותם הרואים עצמם מתאימים להתאים את התורה לבני הישיבות לא קראו את מאמרו של ר' אוריאל פרנק על "דעת הרמב"ם על קדושת הלשון והכתב" (המעיין, תשרי ה'תשס"ז) - ניתן להוריד כאן.

כאמור, בשבועות האחרונים אוצר החכמה מתפרסם בהרבה עלונים ועיתונים ציונים-דתיים. מעניין אם בטאון חרדי היה מוכן לפרסם מודעה ובה יהיה דגש או אפילו רמז ש"בני תורה" הם רק אלה הלומדים בישיבות מרכז הרב ובנותיה.