מדרש לפרשת שלח

"שלח לך אנשים". ר' אחא הגדול פתח: (ישעיה מ) "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה. הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו: אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו, בוא וטול אתה. כך הדבר המלך - ממ"ה הקב"ה, והאוהב זה אברהם שנאמר: (שם מא) "זרע אברהם אוהבי". אמר לו הקדוש ברוך הוא בא לך עמי (בראשית יב) "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" התנה עמו שיתן לו מתנה שנאמר: (שם יג) "קום התהלך בארץ", וכה"א: (שם) "כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה". אמר לו הקב"ה למשה: אעפ"י שהתנתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי אלא (ישעיה מ) "ודבר אלהינו יקום לעולם":

המדרש מסביר כי אמנם הארץ הובטחה לאבות, אך גם לאחר מתתם הקב"ה ימלא הבטחתו לבניו - עם ישראל.

המדרש דורש הסבר: הקב"ה איננו מלך בשר ודם, אם רצה הוא לתת את הארץ בדווקא לאבות לפני מיתתם היה יכול לעשות זאת. האם באמת ההבטחה לאבות נועדה בדווקא לאבות ולא לבניהם? זאת ועוד, מדוע ר' אחא הגדול רואה בעניין זה פתיחה לפרשת שלח?

כמובן שאיננו יכולים לסטות מההבנה הפשוטה של התורה שהבטחת הארץ לאבות איננה הבטחה פרטית לאבות בדווקא, אלא בעיקר הבטחה לזרעם, הרי כך כתוב במפורש בפסוק שמדרש זה מצטט: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". איך אם כן נוכל להסביר את דברי המדרש כאילו שההבטחה היתה לאבות בדווקא? נראה שכוונת המדרש לומר שכל זמן שהבנים הולכים בדרכי האבות ומתקיים בהם "זרע אברהם אוהבי" והם מוכנים למלא אחר הייעוד של "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" אזי הם נחשבים עדיין בגדר האבות עצמם. אך כאשר הם נוטים מדרך זו ומואסים בארץ חמדה, אזי זה נחשב כאילו "האבות מתו" - כבר לא רואים את השתקפות האב בקרב הבן.

אך המדרש בא ומחדש שגם כאשר "האבות מתו" והבנים אינם הולכים בדרכי האבות, עדיין "דבר אלוקינו יקום לעולם" - המלך יעשה את שלו וימלא את הבטחתו לאב. הנמשל הוא כמובן שבני ישראל יקבלו את הארץ המובטחת גם אם הם אינם הולכים בדרך האבות. יוצא אם כן, שמילוי ההבטחה של הקב"ה לבנים ומסירת הארץ לידיהם על אף שהם אינם בגדר "האבות בחיים", היא עצמה עוזרת לבנים לשוב ולמלא אחר ייעוד האבות של "קום התהלך בארץ". מלבד קיום ההבטחה גרידא, הקב"ה מסייע לבנים כן לשוב ולהחיות את האבות.