מדרש לפרשת קדושים

א"ר שמעון בן לקיש: שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה ואנו למדין אותן מפרשת פרעה הרשע. כתוב אחד אומר: (דברים כח) "והיית רק למעלה" יכול כמוני? ת"ל: "רק" לשון מיעוט - גדולתי למעלה מגדולתכם. ואנו למדין אותה מפרעה הרשע שנא': (בראשית מא) "אתה תהיה על ביתי" יכול כמוני? ת"ל: "רק הכסא אגדל ממך" - גדולתי למעלה מגדולתך. והדין (=וזה) "קדושים תהיו" יכול כמוני? ת"ל: "כי קדוש אני" - קדושתי למעלה מקדושתכם. ועוד אנו למדין מפרעה הרשע, שנאמר: "ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה" יכול כמוני? ת"ל" אני פרעה - גדולתי למעלה מגדולתך (ויקרא רבה כד)

המדרש מביא את דבריו של ר' שמעון בן לקיש האומר כי על אף שמשה רבינו הביא בתורה שני עניינים, את עניינים אלו בכל זאת ניתן (צריך?) ללמוד דווקא מסיפור יוסף ופרעה. שני העניינים הם: הפסוק "והיית רק למעלה" - אין כוונתו שנהיה למעלה עד כדי דרגתו של ה', הפסוק "קדושים תהיו" - אין כוונתו שנהיה קדושים כמו הקב"ה.

ללא ספק המדרש דורש הסבר: מדוע אנו נצרכים ללמוד עניינים אלו מפרעה (שהמדרש אף מכנה אותו "רשע")? מה הפסוקים מפרעה מוסיפים לנו על פני הפסוקים המקוריים? האם חסר לנו משהו בהבנה לולי היינו לומדים מפרעה?

כאמור, המדרש נסוב על פני השגות שאליהם האדם צריך לשאוף: להיות קדוש, להיות רק למעלה. אל עבר שתי השגות אלו, כמו לכל השגה/שאיפה אחר, יכול האדם להתקדם רק אם הוא חוקר ומבין את מהותם ואת הדרכים המובילים למטרות אלו. אדם הרוצה להיות בעל ממון, צריך ללמוד איך עובדים שוקי הכספים למיניהם כדי שהוא יוכל להרויח את כספו, והוא גם צריך לדעת כיצד מתנהגים בעלי הממון כדי שכאשר הוא יגיע אל המטרה הנכספת יידע גם הוא איך להתנהג בה. כשם שכך הדרך בשאיפות גשמיות, כך גם בשאיפות רוחניות. אדם הרוצה ושואף להגיע לקדושה ולהיות למעלה, צריך לדעת כיצד אפשר להגיע לייעדים אלו וכיצד יש לנהוג כאשר מגיעים לייעדים אלו. עם זאת, אדם יכול ללמוד זאת רק ממי שכבר נמצא שם. אין ערך בכך שהאדם ילמד מאדם עני כיצד להיות עשיר. באותו אופן האדם הרוצה להיות קדוש צריך ללכת בדרכי הקב"ה שהוא הקדוש.

אך דרך זו היא בודאי בלתי אפשרית. האדם איננו יכול באמת להידמות להקב"ה. אך כאן טמונה סכנה גדולה. כיוון שהאדם יודע שהוא איננו יכול להידמות לבוראו באמת, אך יחד עם זאת צריך ללכת בדרכיו של בוראו על מנת להגיע לדרגות גבוהות, יש מקום שהאדם יתחיל לחקור על "ההבדלים שיש בינו לבין בוראו", אותם הבדלים הבאים לידי ביטוי במילים "אני" ו"רק" שבפיו של משה רבינו. אך ר"ש בן לקיש מלמד אותנו שגם את החקירה על אותם הבדלים אין לבצע - בגלל שעצם הדיבור על הבדלים בין אדם להקב"ה, משמעותו שיש מקום להשוואה ולתפיסה של הקב"ה. לכן בא ר' שמעון בן לקיש ואומר: את הדבר הזה, ההבדלים שיש בין אדם לבין ה' אני מעדיף ללמוד מפרעה. כל אדם שעומד בפני מלך יודע שעל אף ששניהם עשויים בשר ודם יש הבדל גדול ביניהם, ולא רק ביניהם אלא בין המלך לבין כל אחד אחר בממלכה - שר חשוב או עבד בזוי. אותה התודעה, החוסכת כל חקירה ופלפול, היא זו הצריכה להיות בתודעתו של האדם כאשר הוא בא להידמות לבורא ע"י הליכה בדרכיו.

נחמה ליבוביץ' ברשת

זה פעם ראשונה שאני מפרסם כאן דברים שפורסמו כבר ב"הרהורים בלוג", אך כמדומני שיש בזה עניין רב להביא ידיעה זו לידיעת הקוראים.

אתר חדש עלה לרשת ובו כל גליונות פרשת השבוע של נחמה ליבוביץ' ע"ה. האתר נראה מרשים ביותר וקל לשימוש.

לאתר גליונות נחמה

הכשרת כלים במסעדה לפסח

בעז"ה זו הרשימה האחרונה בנושא הלכות פסח לשנה זו. הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.


בפסח האחרון נזדמן לי להכנס למסעדה שהיתה פתוחה בחוה"מ פסח ובעלת תעודת כשרות מהרבנות המקומית "ללא חשש קטניות". במסעדה, הסועדים אכלו על כלים לבנים שלמראית עיני היו עשויים חרסינה (פורצלן בלע"ז). שאלתי את אחד המלצרים שעבדו במקום אם כלים אלו נקנו במיוחד עבור הפסח. המלצר ענה לפי תומו: לא, כל המסעדה עברה הכשרה לפסח וגם כלים אלו עברו הכשרה ולכן משתמשים בהם בפסח.

אמנם, כשחזרתי אל הספרים גיליתי שהרב הרצוג כותב שניתן להכשיר כלי פורצלן בשעת הדחק (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן נב (ה) ):
בנוגע לקערות של חרסינה, (פורצלין) צריך להשתדל להמנע מלהשתמש בהם ע"י הגעלה, אלא לסדר קערות וכו' חדשים, כי יש סוברים שדינם ככלי חרס ואין הגעלה מועילה להם, וגם הגעלה ממש חושבני שאי אפשר, שיפקעו, אך אם אין ברירה, כיון שהם כלי שני או כלי שלישי, וזהו בשעת הדחק כ"כ גדול, אפשר ע"י יציקת רותחין עליהם ג' פעמים מתוך כלי של מים העומד על האש.

עד כמה שידוע לי דעה זו של הרב הרצוג הינה דעת יחיד שחולקים עליה הרב ראטה בקול מבשר (ח"א סי' פ), הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ח"ב מו) שכתב שניתן להתיר הגעלה רק אם לא השתמשו בכלים יותר מי"ב חודש והרב עובדיה יוסף (יבי"א ח"ז יו"ד סי' י וח"א יו"ד סי' ו) שכתב שרק בשעת דחק גדולה להקל בדבר.

בחיפושי בעניין זה מצאתי כתבה מעיתון הארץ בו כתוב מפורשות שמסעדות ומלונות נדרשות ע"י הרבנויות לרכוש כלים חדשים לפסח (לינק):
כ-42% מבעלי המסעדות שמכשירות עצמן לפסח ציינו שהכשרת כלי האוכל מתבצעת לכלי מתכת וזכוכית בלבד, וכלי קרמיקה, חרסינה ופורצלן עוברים למחסן ובמידת הצורך רוכשים סט חדש שעולה בממוצע כ-40 שקל לסועד. את התנורים וכלי בישול למיניהם יש גם לשרוף, כך שישנו סיכוי שגם חלק מהם יוחלפו לקראת החג.

כידוע, הרב שלמה גורן התיר היתר דומה בעניין הגעלת כלי הפלסטיק בצבא, שניתן להגעילם שלוש פעמים וכך להכשיר אותם. עד כמה שידוע לי, הרב גורן צירף כסניף להקל את העובדה שלאף אחד לא איכפת אם הכלים של הצבא יישברו בהגעלה (דבר שאינני חושב קיים כשמכשירים מסעדה או מלון).

בחיפושי באינטרנט בעניין זה אף מצאתי תשובה בשו"ת באתר כיפה שבו הרב רונן לוביץ (שאינני מכירו) מתיר להגעיל כמעט את כל כלי הפורצלן (כאן):

אם מדובר בכלי חרסינה מזוגג =מצופה שכבה לבנה חלקה כמו רוב הכלים המקובלים כיום בשימוש, ניתן להכשירו בהגעלה ברותחים ולהשתמש בו לבשרי.

לסיום עניין זה אני חייב להבהיר שאינני יודע מה היה ההיתר של הרבנות המקומית (ואותה הרבנות המקומית אינה מקילה על מי שרוצה להתקשר אליה ולשאול שאלות בטלפון) ואם בכלל העובד ידע על מה הוא מדבר.

15 שנה לפטירתו של הגרי"ד סולובייצ'יק

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מארה"ב נפטר בחול המועד פסח לפני 15 שנה. הרב סולובייצ'יק היה למנהיג הלא-מעורער של היהדות הדתית (לא חרדית) בארה"ב. מאז פטירתו, ובעצם מאז פרישתו מחיים ציבוריים, אין תחליף לאדם הגדול הזה. ברשימה זו ברצוני להתייחס דווקא למספר פנים שבדרך כלל לא מרבים להתייחס אליהם. בנקודות אלה, רואים לענ"ד את גדולתו של האיש ואת המיוחד (אך לא בהכרח הייחודי) שבדמותו של מנהיג זה שאין לה תחליף לא בארץ ובטח שלא בארה"ב. יחד עם זאת, רואים גם את ירידת הדורות שחלה בחמישים השנים האחרונות הן בציבור הדתי בכלל והן בעולם הרבני בפרט.

א. הרב הגיע לשיא פריחתו ופעילותו בשנות הששים לחייו. את מאמריו הגדולים נאם וכתב בטרם הגיע לגיל שבעים. תלמידיו הגדולים ביותר למדו אצלו כשהוא היה צעיר ומלא אנרגיה, ולא אדם שקשה לו לעלות במדרגות. הבה נסתכל סביבנו - מרבית רבותינו ורבנינו הפופולאריים, אלה שדבריהם מתפרסמים באתרי האינטרנט ובעיתונות הדתית, הינם בסביבות גיל הששים. האם נוכל להצביע על מי מהם כרב ומנהיג ציבור הנמצא בשיא פריחתו? האם נוכל למנות מאמרים וספרים שרבותינו אלה פרסמו ושניתן לומר עליהם שבעוד עשרים שנה כמעט ולא יהיה אדם מן השורה בציבור הדתי שלא קרא או לפחות שמע עליהם ומכיר בגדול את תוכנם?

ב. בויקיפדיה מופיע המשפט הקצר הבא, שכל תלמידיו של הרב מעידים על נכונותו:
אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4-5 שעות רצופות.

שיעורים אלו היו בנויים במעשה אומן משני חלקים: חלק הלכתי וחלק מחשבתי. החלקים ההלכתיים של חלק משיעורים אלו התפרסמו בספרי "שיעורים לזכר אבא מארי". החלקים המחשבתיים התפרסמו בחלקם בספרים ההגותיים שיצאו בשלושים השנים האחרונות, ושממשיכים לצאת לאור גם בימים אלו. על פי דברים ששמעתי מעדי ראייה, הרב היה מגיע לשיעורים אלו מצוייד בשיעור כתוב על פני עשרות עמודים, ואת רובו ככולו של השיעור הרב היה מקריא מתוך הכתב. גם כאן כדאי להסתכל סביב ולבחון, האם יש בינינו מישהו (ולו אדם אחד) שמסוגל למשוך קהל של אלפים לבוא ולשמוע שיעור למדני מורכב למשך שעות ארוכות? אינני בטוח שאני יכול למנות אדם אחד שיכול למשוך קהל של אלפים לשיעור של שעה בנושא הלכתי-למדני. כמובן, שהאשמה כאן איננה רק על כתפי הרבנים. הציבור היום הוא ציבור שרגיל למדיה אלקטרונית שמידת הסבלנות שלו פוקעת הרבה יותר מהר ממה שהיה פעם. עם זאת, תחשבו לרגע: מאמר "קול דודי דופק" הידוע, נאמר כנאום ביום העצמאות - מאמר זה פרוס על פני כ40 עמודים. מתי לאחרונה שמעתם נאום שיכול להתפרס בגאון על פני ארבעים עמודים?

ג. האם היה יכול להיות היום רב משפיע ומנהיג בציבור הדתי שאשתו לא מכסה את ראשה ושאינה הולכת עם שרוולים ארוכים? האם יכול להיות היום רב משפיע ומוערך בעל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטה לא יהודית שלא מרגיש שהוא צריך להתנצל על כך? השאלות הללו נכונות גם הפוך: האם יכול להיות היום רב, בנם של רבנים "חרדים", בעל השכלה אקדמית ושאשתו הולכת ללא כיסוי ראש, והוא בכל זאת יביע דעות שמרניות - יחד עם דעות מהפכניות של לימוד תורה לנשים וכד'?

ד. האם ניתן למצוא בינינו רבנים שישנו את דעתם על נושאים מהותיים מתוך מחשבה מחודשת אחרי שהם כבר הגיעו לגיל ולמעמד מסויים? הרב היה חבר באגודה ונשא נאומים חוצבי להבות על אמונת חכמים ועל אבני היסוד של האגודה, ולאחר כעשור נשא את הנאומים הנחשבים לאבני היסוד של המזרחי עד היום.

קריאה בתורה שלא בזמן תקנת חז"ל

חלק מהמקורות המובאים כאן לקוחים מדף מקורות משיעורו של הרב יהודה זולדן בעניין ביעור ווידוי מעשרות שהתקיים בכנס רבני צהר לקראת חג הפסח . הדברים המובאים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

לפני מספר שנים נזדמן לי להתפלל בבית כנסת אחד ולאחר התפילה אחד המתפללים אמר לי שכדאי לי לראות איך תיקנו את אחד מספרי התורה שבהיכל. לאחר שרוב המתפללים יצאו מאולם התפילה הלה הוציא את הספר המדובר מארון הקודש ופתח אותו על הבימה על מנת להראות לי כיצד הסופר הצליח להחזיר את הספר לכשרותו. בעודנו מסתכלים בספר עבר במקום תלמיד חכם אחד וניגש אלינו ושאל אם נמצאה טעות בספר. ענינו לו שאין טעות ושסך הכל הוצאנו את הספר כדי לראות תיקון שביצע סופר סת"ם. אותו תלמיד חכם הזדעזע ואמר לנו: בשביל זה מוציאים ספר תורה מההיכל?!
כארבע שנים עברו מאז אותו ארוע, וטרם הבנתי את פשר ההזדעזעות של אותו תלמיד חכם. [אשמח אם מי מקוראי הדברים יוכל להפנות אותי למקור ברור בנושא זה.]

לפני מספר שבועות נזדמן לי להיות בשבת במקום שבו הגבאים טעו והוציאו שני ספרי תורה במקום להוציא רק ספר אחד. הרב במקום התעשת מהר והחזירו את הספר "העודף" לארון. לאחר התפילה ניגש אלי תלמיד חכם אחד מהמתפללים במקום ושאל אותי אם אני מכיר מקור האומר שאסור להחזיר ספר תורה שכבר הוציאו מהארון מבלי לקרוא בו (והוא הוסיף שהוא זוכר שהוא שמע משהו כזה בצעירותו - מדובר באדם שגילו כפול מגילי). עניתי שמעולם לא שמעתי על דבר כזה. לאחר כמה שבועות פגשתי את אותו תלמיד חכם באקראי ושאלתי אותו אם הוא מצא משהו בנושא, והוא ענה לי שהוא חיפש הרבה ולא מצא שום דבר ושהוא חושב שאני צדקתי. [גם כאן, אשמח אם מי מקוראי הדברים יוכל להפנות אותי למקור ברור בנושא זה.]

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת בנושא ביעור מעשרות ווידוי מעשרות, ישנם שקבעו שניתן להוציא ספר תורה בציבור כדי לקרוא מתוכו (ללא ברכה) את פרשת וידוי מעשרות ביו"ט אחרון של פסח. כיום ישנם רבנים המעודדים הוצאת ספר תורה לצורך קריאת וידוי מעשרות על מנת לעורר מודעות לענייני מצוות התלויות בארץ בקרב הציבור הרחב.

ישנם (יותר בקרב האשכנזים, טרם ראיתי זאת אצל הספרדים) הנוהגים שבעת הכנסת ספר תורה חדש לבית כנסת קוראים ממנו, ואף נכחתי פעם בהכנסת ספר-תורה שהמרא-דאתרא הורה לקרוא בברכה (הוא דימה זאת למנהג לקרוא בתורה בליל שמחת תורה בחלק מהקהילות). בקרב חסידי חב"ד ישנו מנהג לארגן בצהרי חג שבועות קריאת "עשרת הדברות" לילדים מתוך ספר תורה.

הנצי"ב נשאל את השאלה הבאה (שו"ת משיב דבר חלק א סימן טז ):
על דבר אשר קרה בקהלה אחת בעירו כי חברה אחת ביום טובה שלהם שזכו לחנך ארון הקודש ועשו הקפות עם הס"ת בשמחת לבבם ורצה אחד שיקרא בתורה בצבור ביום א' ומע"כ מיחה בדבר, וביאר טעמו ונמוקו, כי הקורא בתורה שלא בזמן שקבעו חז"ל הרי זה עובר משום ב"ת (=בל תוסיף) וכסברת המרדכי במגילה (פ"א) לענין מקרא מגילה בט"ו אם מכוין לקריאה:

הנצי"ב כותב שאמנם אין בזה משום בל תוסיף אבל יש בזה מספר בעיות נוספות:

- לברך על קריאה שאינה בזמן שחז"ל תקנו לברך, פשוט הוא שזה ברכה לבטלה.

- להוציא ספר תורה ולקרוא בלא ברכה לא ניתן כי יש לחשוש לשיטת הירושלמי הסובר שחיוב ברכת התורה בזמן הקריאה הוא חיוב דאורייתא.

מה שמותר לדעת הנצי"ב הוא להוציא ספר תורה נוסף בזמן שמתבצעת קריאה שהיא מתקנת חז"ל, כדוגמת מה שנהגו בחלק מהמקומות להוציא ספר תורה נוסף בשבת חתן ולקרוא "ואברהם זקן" וכד'.

ה"גינת ורדים" נשאל (חלק אורח חיים כלל א סימן מט ):

זה כמה שנים שנהגו ק"ק שבמצרים לגזור תענית צבור בכל יום שלפני ר"ח מתחלת ר"ח כסלו ואילך עד חדש ניסן מפני הצרות המתחדשות ח"ו אם מצרת המזונות וקיפוח פרנסה והמשתכר משתכר אל צרור נקוב ויוקר השערים וקובעין ברכת ענינו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא ומוציאין ס"ת וקורין ויחל ולהיות שאין כח ב"ד יפה הן רבים עם הארץ מזלזלים בתעניות אלו ועל כן קראו תגר קצת משכילים שכיון שאין גזרת ב"ד מתקבלת כראוי אין בתעניות אלו דין תענית צבור ועוד שיש הרבה בתי כנסיות שלא ימצאון שם עשרה שמתענין ואין ראוי לקבוע ענינו ברכה בפני עצמה ולא להוציא ס"ת דיש חשש ברכות לבטלה

ומסיק שם ה"גינת ורדים":

אכן לענין קריאת ס"ת יש להקל שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה לקרוא בתור' ש"ד יוציאו ס"ת ויקראו בברכות מפני כבוד הצבור כי היא חיינו ואורך ימינו והלואי שיקראו ישראל בתורה כל יום ויום אלא שהראשוני' מפני טורח צבור לא רצו להכביד עליהם ותקנות קריאות שקוראים עתה הצבור נמשכו ונתוספו זו אחר זו ובימי חרפי בהיותי מתגדל בין ברכיהם של חכמים שאלתי מה טיבה של תענית משמרה שעושין בק"ק מוסתערב שמוציאין ס"ת וקורין ויחל ואין קובעין עננו רק אומרין אותו בשומע תפלה והשיבו אותי דבר שקריאת התורה ראוי להקל פה כמ"ש למעלה והלואי שיהיו קובעין לקרוא בתורה בכל יום יום וכיון שקורין בתורה ממילא חייבין לברך ברכת התורה והקריאה עצמה היא מחייבת לברך ברכות הראויות לה וקריאת התורה אינה מצוה קבועה ומיוסדת לא תחסר ולא תוסיף שהרי בגלילות אלו משלימין התורה בשנה א' ויש מקומות ומנהגים מוחלפים שמשלימים התורה לשלש שנים ובכל מקום ומקום מברכים על התורה כפי מנהגם

קשה לשער כיצד היו מגיבים הנצי"ב וה"גינת ורדים" אילו קיבל כל אחד את שאלתו של חברו, שכן ה"גינת ורדים" נדרש להמשיך מנהג קיים ואילו הנצי"ב נדרש לקעקע שינוי במנהג. בכל מקרה נראה שיש לחלק את עניין הקריאה בתורה בזמנים שלא תיקנו לנו חז"ל לכמה קטגוריות:

- עניין לימודי וחינוכי - כאשר הוצאת ספר תורה נעשית לצורך חינוכי נראה לענ"ד פשוט שאין בזה בעיה. בין אם הצורך החינוכי הוא ללמוד את צורות כתיבת האותיות, ובין אם הצורך הוא להביא את הילדים לבית הכנסת לשמוע את עשרת הדברות. ספר תורה הוא בראש ובראשונה ספר שיש ללמוד איתו וממנו, ולצורך כך ניתן להוציא אותו ממקומו בארון. לא שייך לברך על קריאה כזו, שאין היא שונה מכל לימוד אחר שאנו מברכים פעם אחת ביום.

- ענייני כבוד וכדומה - על זה דן הנצי"ב, שאין מקום להוציא ספר תורה ולקרוא מתוכו רק כדי להגדיל את כבודו של בעל מצווה או בעל ממון מסויים, וקשה להניח שה"גינת ורדים" יחלוק על הנצי"ב בעניין זה. כמדומה שעל כגון זה אמר הנביא: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי".

- הוספת קריאות ציבוריות (שאינן למטרות חינוכיות, אלא למטרת הקריאה עצמה) - על זה ייתכן ויש מחלוקת בין הנצי"ב ל"גינת ורדים", לשיטת הנצי"ב יש בזה איסור וברכה לבטלה ולדעת ה"גינת ורדים" נראה שאין בזה שום בעיה.

גם לגבי חידוש מנהג של קריאה בתורה בציבור ביום העצמאות (אם נאמר שמישהו היה חפץ להתחיל מנהג כזה) נראה שבאנו למחלוקת ה"גינת ורדים" והנצי"ב. לדעת הנצי"ב יש איסור בדבר, ולדעת ה"גינת ורדים" ניתן לקרוא בברכה.

האם אלו המעודדים הוצאת ספר תורה לקריאת וידוי מעשרות סוברים שיש בזה עניין חינוכי (ואז לכאורה יש לשאול האם לא ניתן להסתפק בחומש) או שמא יש בזה קביעת קריאה ציבורית חדשה? אם זאת האפשרות השניה - אינני מבין מדוע לא להתחיל דווקא בקריאה ביום העצמאות (בעניין תפילות יום העצמאות - ראה מאמרו של הרב חיים נבון בצהר לב, וגם אנו נדון בזה בהמשך), האם אין בזה יותר עניין ציבורי מאשר וידוי מעשרות?

ביעור מעשרות ווידוי מעשרות

חלק מהמקורות המובאים כאן לקוחים מדף מקורות משיעורו של הרב יהודה זולדן בעניין ביעור ווידוי מעשרות שהתקיים בכנס רבני צהר לקראת חג הפסח.

התורה מצווה על מצוות וידוי מעשרות (דברים פרק כו):
(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: (יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: (טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

עפ"י המשנה (מעשר שני פרק ה משנה י):
במנחה ביום טוב האחרון [של פסח] היו מתודין

הרמב"ם פסק שמצווה זו נוהגת גם כשבית המקדש חרב ובעקבותיו פסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שלא סעיף קמא-קמב):
אימתי מתודין, במנחה, ביו"ט האחרון של פסח של רביעית ושביעית.
אין מתודין אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי המעשר. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.

בעקבות מצוות וידוי מעשרות ומצוות ביעור מעשרות התפתחו מנהגים שונים ביחס לקריאת הפטרת שבת הגדול "וערבה לה' וכו'" מהנביא מלאכי, שכן היו שהבינו שקביעת הפטרה זו נעשתה רק בגלל דברי הנביא אודות נתינת המעשרות "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" ושקריאת הפטרה זו נועדה להזכיר לציבור לערוך ביעור ווידוי מעשרות.
- עפ"י האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים), אדר היקר עמ' עה: בשנות הביעור [שנה רביעית ושביעית במחזור השמיטה] בלבד הוא שצריך להפטיר "וערבה"... ולא בשאר שנים.
- עפ"י הבאר היטב, או"ח סי' תל ס"ק א: אין מפטירין "וערבה" אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח.
- למנהג הגר"א, מעשה רב סי' קע"ו, אין מפטירין "וערבה" בערב פסח שחל בשבת, מכיוון שבשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות.

בשבתם כרבנים ראשיים פרסמו הגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ אליהו (שהקב"ה ישלח לו מהרה רפואה שלמה) את ההנחיות הבאות:
וידוי מעשר זה כל אחד ואחד אומרו בפני עצמו, וי"א שאפשר שאחד יוציא לאחרים כדין שומע כעונה, יש הקוראים את הפסוקים הללו בציבור מתוך ס"ת בלא ברכה ויש הקוראים בחומש. רצוי למי שביכולתו לקרוא בכותל המערבי.

על האפשרות לקרוא מתוך ס"ת נרחיב בעז"ה ברשימה הבאה.

יריד מוסד הרב קוק ה'תשס"ח

כבכל שנה מתקיים בימים אלו יריד "מוסד הרב קוק". השנה יש חדש וקטלוג הספרים הנמכרים נמצא ברשת, באתר האינטרנט החדש (והלא גמור) של מוסד הרב קוק - כאן. בקטלוג שבאתר מצויין המחיר הרגיל של הספר יחד עם המחיר של שבוע היריד. עפ"י המופיע באתר ישנם מספר ספרים במחירים ממש מצחיקים (ייתכן ויש טעות באתר, אך מחירי שאר הספרים נראה הגיוני), לדוג':
- ספר השמיטה, הרב י.מ. טיקוצ'ינסקי ב14 ש"ח.
- שמיטת כספים – מקורות ובירורים, הרב י. כ. .כהנא ב17 ש"ח.
- אסופת מאמרים, הרב פרופ' ב.ז. בנדיקט ב13 ש"ח.
- משפט המלוכה בישראל, הרב ד"ר ש. פדרבוש ב13 ש"ח.

בין הספרים החדשים והספרים שהודפסו מחדש ניתן למצוא את הספרים הבאים:
- אגרות צפון, רש"ר הירש (22 ש"ח)
- רבי מנחם מנדל מקוצק, ד"ר יוסף פאקס (30 ש"ח)
- ביאור הגר"א שיר השירים כרך א, הרב דוד כהן (42 ש"ח)
- משא עובדיה, שיעורים שנאמרו ב"כינוס הארצי לתורה שבע"פ" ע"י הרב עובדיה יוסף (46 ש"ח)

היריד מתקיים בבית מוסד הרב קוק בקרית משה י-ם, מיום ראשון כ"ב בניסן (24.4.08) עד יום ראשון כ"ט בניסן (4.5.08).

חג שמח!

בשבוע האחרון מספר הכניסות לבלוג זה קפץ באופן משמעותי, כנראה בעקבות ההכנות של עם ישראל לימי הפסח. אני מקווה שהנכנסים האקרעיים יחד עם הקבועים מצאו את מבוקשם ויחזרו לפקוד אותנו גם בעתיד.

במהלך ימי הפסח אינני מתכוין לעדכן את הבלוג, והרשימה הבאה תהיה בעז"ה לאחר החג.

אני מאחל לכל הקוראים ולכל בית ישראל חג פסח כשר ושמח ושנזכה לשיר שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

חברכם,
בני - רב צעיר

ארבע - מי יודע? חמשה - מי יודע?

המספר 4 מופיע מספר פעמים במהלך ליל הסדר:
א. ארבע כוסות.
ב. ארבע לשונות של גאולה.
ג. ארבע קושיות.
ד. ארבעה בנים.
ה. ארבעה פסוקים הנדרשים מפרשת "ארמי אובד אבי".

בהרבה בתים אחת השאלות שהאב ישאל את בניו הקטנים במהלך הסדר יהיה: מי יכול למנות דברים הקשורים למספר ארבע בהגדה של פסח? אך, השאלה שתמיד הטרידה אותי מאז עמדי על דעתי היא: מה הסמליות של המספר ארבע? מה הקשר בין המספר ארבע לליל הסדר וליציאת מצרים? בשיר "אחד מי יודע", המספר ארבע הוא בסך הכל מספר האמהות - לא משהו יוצא מגדר הרגיל.

באמת, כאשר מעיינים ברשימה הרשומה לעיל מגלים שבאמת אין כל מיוחד במספר ארבע, וכמעט לכל גורם ברשימה יש איבר נוסף המערער על ה"ארבע"יות שלו:

א. ארבע הכוסות - ישנה מחלוקת ראשונים גדולה בעקבות דברי גרסאות בגמרא, אם יש לשתות כוס חמישי. חלק גדול מהראשונים כתבו שכוס זו היא מצוה ולא לעיכובא, כדברי הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ח הלכה י):
ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל, וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות

ב. ארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", לארבע לשונות אלו יש לשון נוספת "והבאתי" (ולפי פירוש הנצי"ב ב"העמק דבר" שמות ו' ו' - "והייתי").

ג. ארבע קושיות - ביחס למספר הקושיות ישנם גרסאות המביאות במשנה בפסחים רק שלוש קושיות (ויש מקום רב להבין שכך היה הנוסח בזמן הבית) ואנו נוהגים כיום לומר ארבע, אך הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ח ה"ב) הביא לומר בזמן שבית המקדש קיים דוקא חמש קושיות: ארבע הקושיות שאנו שואלים כיום והקושיא החמישית המופיעה במשנה אודות אכילת "כולו צלי":
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות (1) שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים, (2) שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה, (3) שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי, (4) שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים, (5) שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין.

ד. ארבעה בנים - כאן נראה שהתיזה מפסיקה לעבוד (ואולי זה היוצא מן הכלל לכלל זה), אך בכל זאת נצטט מדברי הרבי מליובביץ' (מובא ב"הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים בהוצאת היכלמנחם וקה"ת):
ואולם, לצערנו יש, ובמיוחד בזמננו, בן חמישי, זה שאינו נמצא ליד שלחן הסדר ואינו יודע כלל על "העבודה הזאת" - של ליל הסדר, יציאת מצרים וקבלת התורה... יש להשקיע את כל הכוחות כדי לחלץ את הבן החמישי ממצבו ולהשיבו אל שלחן הסדר.

ה. ארבעת פסוקי "ארמי אובד אבי" - אנו מסיימים את דרישת הפסוקים במילים "ובאותות ובמופתים", אך בודאי שיש פסוק חמישי (שכתב רד"צ הופמן שבזמן הבית היו דורשים גם אותו, כך מופיע בהגדה שלמה): "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת וכו'". ראה גם דבריו של הרב ד"ר דוד משלוב בעניין זה - כאן.

הצד השווה בכל ה"משלימים לחמש" הללו הוא שהם דברים הקשורים לבניין בית המקדש: הלשון החמישית, הכוס החמישי, הקושיא החמישית, הבן החמישי והפסוק החמישי. למספר חמש יש גם סימבוליות הקשורה ליציאת מצרים - "ביד חזקה", וגם למתן תורה שהרי "חמישה מי יודע? חמישה חומשי תורה" - וזה עצמו קשור ליציאת מצרים שהרי "וזה לך האות בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלדים על ההר הזה".

בעיניי, הסיבה שהמספר ארבע חוזר על עצמו במהלך ליל הסדר הוא כדי לומר לאדם - אתה נמצא כעת במצב של "ארבע" ואתה אמנם חוגג גאולה, אבל הגאולה האמיתית זה כשתגיע למצב של "חמש". [ראה גם דברי הנצי"ב בהגדת "אמרי שפר" המסביר שהכנסת "הא לחמא עניא" להגדה נועדה להסיט את מוקד ליל הסדר מהפסח לעבר המצה בזמן הגלות].

ייתכן ודברים נוספים בליל הסדר מרמזים על עקרון זה:
מחלוקת ר' יוסי הגלילי, ר' אליעזר ור' עקיבא ודיינו - ר' אליעזר ור' עקיבא מסכימים לר' יוסי הגלילי על העקרון שעל הים לקו פי חמש מאשר לקו במצרים. המחלוקת בין ר' אליעזר לר' עקיבא הוא האם כל מכה כללה בתוכה ארבע מכות או חמש מכות. כאשר קוראים את ההגדה, קשה להלום את המחלוקת הזאת שנראית לא קשורה לחלוטין לכל מהלך ההגדה. אף שמעתי בצעירותי מהרב פנחס היימן נר"ו כמילי דבדיחותא שמן הסתם אחד מבעלי ההגדה שמע שמתחילים בדרשנות ובפלפולים בפסוקי "ארמי אובד אבי", אז הוא החליט שהוא יראה לחבריו שגם כוחו גדול בדרוש ופלפלנות והוא הכניס מחלוקת זו להגדה, ואז חבריו ענו לו "דיינו"! - מספיק! עברנו את הגבול! על פי דרכנו, ייתכן ומחלוקת זו הוכנסה להגדה כדי להביא לתשומת ליבו של הקורא את עניינו של המספר חמש - ושוב להזכיר לו שהוא עוד צריך לשאוף להגיע לליל סדר שבו המספר חמש יהיה המספר החשוב. מחלוקת זו בא בהגדה כמקשר בין דרישת ארבע פסוקי "ארמי אובד אבי" ל"דיינו" המונה ט"ו מעלות טובות שעשה עמנו הקב"ה - שלוש פעמים חמש, שלוש שהוא המספר הקובע חזקה. כמובן, שהסיום של "דיינו" יהיה עפ"י העניין של המספר חמש שהראנו לעיל - "בנה לנו את בית הבחירה".

יה"ר שנזכה לקיים סדר שנסוב סביב המספר חמש - ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון.

שיעור כזית בליל הסדר

כידוע ישנו חובה מהתורה לאכול כזית מצה בליל הסדר. עפ"י הפוסקים, לכתחילה יש לאכול חמש כזיתות מצה (2 מוציא מצה, 1 - כורך, 2 - אפיקומן) ועוד שתי כזיתות מרור (1 - מרור, 1 - כורך). עוד דבר שידוע הוא שכיום אבד הוודאות בכל הקשור לכמות הנכללת בכזית.
לפני כשלושים שנה פירסם הג"ר יהושע בן-מאיר, ראש ישיבת שבות ישראל באפרת, מאמר ב"מוריה" ובו טען שכיוון שהשיעור המחמיר של כזית הוא פי שניים מהשיעור המקל, בשתי האכילות החשובות (מוציא מצה ואפיקומן) ניתן לאכול שיעור כזית אחת כשיעור המחמיר וזה כולל בתוכו שתי כזיתות כשיעור המקל (שיטת הגר"ח נאה, שהוא גם עיקר להלכה). מאמר מעודכן המבוסס על אותו מאמר ניתן למצוא כאן.
בסיכום דבריו הוא כותב שכך ראוי לנהוג:
ב- 2 דקות ראשונות יאכל לפחות 9.6 גרם [שהוא פחות משליש] מצה (כזית דאורייתא למנהג). ב- 4 דקות יאכל לפחות 16.5 גרם [שהוא כחצי] מצה (כזית לחזו"א וכזית דאורייתא ועוד כזית דרבנן לגר"ח נאה ע"פ המנהג). ואם אפשר 19.2 גרם [שהוא פחות מ- 2.3] מצה (כזית דאורייתא לגר"ח נאה דלא החשיב לנקבוביות). ב- 9 דקות המחמיר יסיים בשיעור זה קרוב למצה שלמה.
כפי שמציין הרב בן-מאיר במאמר המעודכן, שיטה זו היא היום נפוצה ומקובלת מאד בפי הרבה רבנים ומגידי שיעורים. [יש להוסיף במאמר מוסגר, שניתן להשתמש באותו היגיון גם בתחומים אחרים, כדוגמת נתינת זכר למחצית השקל שיש שיטות שאומרות שצריך לתת שלוש פעמים שיעור מחצית השקל, ויש שיטות הסוברות שצריך לתת עבור כל אחד מבני המשפחה - ניתן לתת את הכמות הגדולה עבור חלק מבני המשפחה ואז יוצאים לפי כל השיטות, וד"ל].

לפני כמה שנים סיפר לי אברך בישיבת מרכז הרב שהוא שאל את ר' אברהם שפירא זצ"ל אם לנהוג לכתחילה כפי שכותב הרב בן-מאיר או שלכתחילה עדיף לאכול יותר ולצאת לחלוטין ידי השיטות המחמירות, ר' אברום ענה לו שלכתחילה עדיף לאכול את כל השיעור לפי השיטות המחמירות לפחות באכילות שהם דאורייתא.
יש להוסיף על זה את מה שאומרים בשם הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק בדעת הרמב"ם שכל מצה שאוכלים בליל הסדר מקיימים מצווה, גם מעבר לכמות של כזית.
עם כל זאת יש לזכור את מה שהרב יהושע בן-מאיר מסיים בו את מאמרו:
ואפשר שאין ראוי להחמיר טפי בזה, שהוא חומרא דאתי לידי קולא שאולי נכנס לספק אכילה גסה, ולא מקרי כדרך אכילתו ולא קיים מצוות מצה כלל, ועוד ספקות רבים.

יצא לאור: "מעלין בקודש" גיליון ט"ו

יצא לאור גיליון חדש של "מעלין בקודש", כתב העת של כולל האברכים "בית הבחירה". הגיליון כולו מועלה לרשת וניתן למוצאו כאן (לי יש בעיה לראות את התרשימים, אינני יודע אם זה בעיה של המחשב שלי או בעיה בהעלאת הדברים לאתר).
תוכן העניינים של הגיליון:
- הקדמה
- האולם ופתחיו, הרב זלמן מנחם קורן
- מקום מזבח העולה בעזרה, הרב יהושע פרידמן
- סדר עבודות התמיד, יוסף מרקוס
- קרבן אשם תלוי וחומרתו המיוחדת, הרב אוריאל בנר
- הלילה הזה כולו צלי, הרב יהודה זולדן
- חרב הרי הוא כחלל, הרב עזריה אריאל
ביקורת ספרים, הרב אליקים קרומביין:
- בעקבות תולעת השני הארץ-ישראלית
- ספר הקטורת
תגובות:
- מיתת הכוהנים הגדולים בימי בית שני, בנימין לנדאו

להלן מספר משפטים ממאמרו של הרב זלמן קורן, על מנת לפתח את הסקרנות:
נראה שחז"ל מבקשים ללמדנו שהחצר והאוהל נמצאים במקדש, כביכול המקדש כולל בקרבו את המשכן; המשכן "בלוע" בתוך ההיכל.
מובן כי חלקו הפנימי של המקדש, דהיינו ההיכל וקודש הקודשים, אינם אלא הקודש וקודש הקודשים שבמשכן. אמנם מידתם היא כפולה באורך, אך מידת הפתח לא נשתנתה והיא נשארה ברוחב עשר אמות. אך החידוש הגדול יותר הוא שחצר המשכן, שמבחינה הלכתית אינה אלא העזרה, כביכול נכנסת כולה במקדש לתוך הבניין עצמו. כביכול רמז יש בדבר, שהעזרה של משה ואהרון חביבה לפני הקב"ה יותר מן העזרה שבבית עולמים, ועל כן כולה נכנסת לתוך בניין המקדש עצמו.
וכך הבניין הוא באורך כולל של מאה אמה, כלומר כאורך העזרה שבמשכן, ובקצהו המזרחי, דהיינו במקום שבו היה פתח העזרה שבמשכן, קיים פתח שמתאים במידותיו לפתח העזרה שבמשכן. פתח זה הוא פתח האולם. רוחבו של פתח זה הוא עשרים אמה, והוא למעשה הפתח המזרחי של הבניין כולו (רוחב העזרה במשכן היה חמישים אמה. רוחב בניין המקדש היה גדול יותר).

סיפור וזכירה

חז"ל למדו שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, מהפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". דברי חז"ל אלו אף מובאים בהגדה במחלוקתם של חכמים ובן-זומא. אנו מקיימים מצווה זו כל יום בקריאת שמע שחרית וערבית. כל זאת, על אף שפסוק זה "למען תזכור" מובא בפשט כסיבה לשמירת חג הפסח - כדי שנזכור את יום צאתנו מארץ מצרים, ולא כציווי על מצווה נוספת שחובתה כל יום.
מלבד זאת ישנה מצווה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו. מצווה זו לרוב (כך הביא ספר החינוך) נלמדת מהפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". בפסוק זה אכן יש פועל הגדה - שמשמעותו סיפור. אך הרמב"ם הביא מצווה זו דווקא מפסוק עם שורש זכירה (שדווקא היה מקום רב לומר שזו מצווה לכל יום מימות השנה):
מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן--שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). ומניין שבליל חמישה עשר--תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה" (שמות יג,ח), בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ידועה השאלה, מה ההבדל בין שתי מצוות אלו: סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים?

ר' חיים מבריסק מנה שלושה חילוקים בין שתי המצוות (מובא בהגדת "שיח הגרי"ד" עמ' לז):
א. זכירה זה לומר בקצרה שיצאנו, ואלו סיפור זה לספר בארוכה - וכל המרבה לספר הרי זה משובח.
ב. זכירה היא בינו לבין עצמו, סיפור זה לאחרים.
ג. זכירה זה על מנת לקבל עליו עול מלכות שמיים שכן זה חלק מקריאת שמע, סיפור היא מצווה העומדת בפני עצמה.

הרבי האחרון מחב"ד, הרמ"מ שניאורסון זי"ע, בהגדה שלו גם כן דן בעניין זה והוא מביא שישה חילוקים בין שתי המצוות:
א. זכירה זה גם בלב, סיפור זה דווקא בלב.
ב. זכירה די בזכירה בעלמא (היה יציאת מצרים), לעומת סיפור שזה צריך להיות דווקא בדרך של סיפור (עבדים היינו וכו' ויוציאנו).
ג. סיפור זה בדרך של שאלה ותשובה, מה שאין כן זכירה. (דומני ששמעתי דבר זה פעם גם בשם ר' חיים)
ד. "סיפור יצי"מ דפסח נימנה במנין המצות משא"כ הזכירה דכל יום, ונפ"מ לדינא" (אולי כוונתו שמכיוון שזה לא נמנה במניין המצוות זה לא דאורייתא לגמרי ואולי כוונתו מה שר' חיים אמר בסעיף ג' - שזה חלק ממצווה אחרת, וצ"ע)
ה. זכירה אינה לימות המשיח לשיטת בן-זומא ולפוסקים הפוסקים כמותו.
ו. סיפור הוא במשך כל הלילה (או לפחות עד חצות) גם אם סיפר כבר בתחילת הלילה, לעומת זכירה שמספיק זכירה אחת בלילה.

זמירון לסעודה שלישית לזכרו של רועי רוט הי"ד

מתוך אי-מייל שהגיע אלי:
קבוצת חברים של רועי אהרון רוט מאלקנה שנרצח בפיגוע במרכז הרב, הפיקו זמירון עם שירי סעודה שלישית שהיו אהובים במיוחד על רועי הי"ד.
את הזמירון אפשר להוריד מאתר שורש - כאן.

קטניות

איסור קטניות זה קצת כמו שירות מילואים, זה נמשך רק כמה ימים אבל מדברים על זה במשך חדשים. למען הגילוי הנאות, כותב שורות אלו אוכל קטניות בפסח לתאבון כמנהג אביו.
בכנס רבני צהר שנערך בשבוע שעבר בירושלים, אף אחד מהנושאים שהוגדרו מראש לא עסק בקטניות ואף על פי כן שלושה מתוך חמשת הדוברים התייחסו לנושא. פתח המארח, נשיא מכון לב, פרופ' אריה בודנהיימר ואמר שלדעתו האתגר העומד בפני רבני ישראל כיום הוא להציב את הגבולות של איסור הקטניות, לא לבטל את האיסור אלא להגדיר מה יכול להיות כלול באיסור ומה לא יכול להיות. לדעתו (על אף שאינני בטוח שהוא אמר זאת בפירוש, אבל זה בהחלט השתמע מדבריו), כאשר גבולות אלו ייקבעו אין ספק שמעברו השני של הגבול (בצד המותר) צריכים להיות כל סוגי המאכלים שלא היו בנמצא בזמן הגזרה.
אחריו דיבר הרב דוד לאו, רבה של מודיעין, והוא פתח בתשובה לפרופ' בודנהיימר ואמר שצריך להכיר בכך שהיום באמת יש הרבה יותר אוכל מאשר היה כאשר הוא היה ילד ובכל שנה יש יותר ויותר מוצרים שניתן למצוא (על אף שהוא לא מרוצה מהימצאותם של מאכלים כשרים לפסח הדומים מאד למאכלי חמץ גמור, כדוגמת: ואפלים, ביסלי וכד'). הרב לאו הוסיף שאין לנו את הכוח לומר שמה שלא היה בזמן הגזרה אינו כלול בה, אך מאידך צריך לעמוד בפרץ ולדאוג שכל מיני צרי עין לא ינצלו חומרות אלו כדי לעשות קופה על גבם של משפחות קשות יום.
הג"ר יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן, גם כן התייחס בסוף דבריו לעניין הקטניות ודבריו היו עבורי חידוש. הרב אמר שהוא איננו סבור שאיסור קטניות נולד מזה שרבני דור מסויים פתאום ראו שיש פרצה שצריך לפרוץ ולכן הם החליטו לאסור קטניות, אלא שלדעתו שורשי איסור החמץ היו כנראה מאז שהאורז הגיע לאזורינו. לאחר שהתנאים נחלקו בדין האורז: האם הוא מחמיץ או לא, והלכה נפסקה כרבנן שאורז לא מחמיץ ולא כרבי יוחנן בן-נורי. כנראה, לדעת הרב יעקב אריאל, היו קבוצות שכהנהגה טובה המשיכו להחמיר על עצמם ולנהוג כרבי יוחנן בן נורי, על אף שלא נקבעה הלכה כמותו. בשלב מסויים בהיסטוריה פשוט העלו את המנהג הזה על הכתב וזה הפך להיות מנהג מחייב. על פי זה הרב הסביר את העובדה שהאיסור על חלק מהקטניות התפשט גם מעבר לארצות אשכנז, מטעמים שונים, לארצות המגרב ואחרות.
הרב אריאל הוסיף שהוא איננו מבין את כל אלו האומרים שהקינואה הוא מותר מכיוון שהוא לא היה בזמן התקנה, שהרי גם התירס לא היה בזמן האיסור ואף על פי כן נתקבע המנהג שתירס הוא חלק מאיסור הקטניות. הקינואה, הסביר הרב, היה המאכל שאכלו הילידים בדרום אמריקה והתירס היה מה שאכלו בצפון אמריקה ולכן הוא לא רואה סיבה שיהיה הבדל ביניהם בדין. אף על פי כן, הוא אמר שאם אדם מסיבה בריאותית צריך לאכול מאכלי קטניות, עדיף שיאכל קינואה ולא אורז.
הרב אריאל הוסיף בסוף דבריו שלדעתו ראוי שרבני צהר יפרסמו בקהילותיהם רשימות של שמנים שמותרים על פי דעת הרב קוק בשמן קטניות. בעניין פולמוס שמן הקטניות של הרב קוק - ראה כאן.
הרב אריאל סיים בסיפור: בחג הפסח לפני שישים שנה בדיוק, ערב קום המדינה, היה מצור כבד בירושלים והיה מחסור גדול באוכל. באותה שנה פרסם הרב פרנק כרוזים בירושלים שמותר לכולם לאכול אורז בפסח, בגלל המחסור באוכל. אביו של הרב אריאל חזר הביתה יום אחד לפני פסח וסיפר לאשתו שהרב פרנק מתיר לאכול אורז בפסח. האמא (שלדברי הרב אריאל היתה אשה פשוטה, שאף הלכה בגילוי ראש, ובעניין זה ראה דבריי כאן) קמה על רגליה והצהירה: שהרב פרנק יאכל אורז - בבית הזה לא יכנס אורז בפסח. הרב אריאל סיים: הנח להם לישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם.

מוציא מצה

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

קטעים מתוך מאמר שכתב ר' אליהו לוין יחד עם ר' משה אייזיק בלוי. המאמר המקורי פרוס על פני שבעה עמודים וניסיתי להביא כאן את עיקרו. כמודמני שהמאמר התפרסם לפני פסח שנה שעברה באחד העיתונים החרדיים: כמדומני משפחה או המודיע. אני מודה לר' אליהו לוין שנתן לי רשות לפרסם את דבריו.

המשותף למצות המצויות בינינו [יד או מכונה] הוא שהן מבצק כמעט יבש וממילא התוצאה היא שהן פריכות, ולכן הן מחזיקות מעמד זמן רב בתנאי אחסון רגילים ואין הן נוטות להתעפש. זה מאפשר להתחיל לאפותם זמן ממושך לפני פסח, וכך יכול מספר קטן יחסית של מאפיות לספק את כל הביקוש למצות בארץ ואף לשלוח לחו"ל.
המצות המזרחיות דומות למה שקרוי אצלנו 'אישתנורה' (או 'פיתה עירקית') אלא שה'אישתנורה' של כל השנה עשויות מבצק שמרים, ושל פסח כמובן ללא שמרים וללא התפחה (ומובן מאליו שללא מלח). ובגלל הכמות הגדולה יותר של המים בלישתם הן רכות וגמישות ומתקפלות. לפני עשרות שנים בייסוד מאפיית מצות קוממיות המצות משם נחשבו המהודרות ביותר למרות שהיו שמנות מאוד, אבל הם הפסיקו לעשותן עבות כי בבצק הזה הן היו קשות כאבן, אבל לא בגלל הידור כלשהו.
ה"ידענים" שבינינו יביאו את דברי הש"ע או"ח ת"ס סעיף ה': אין עושין בפסח פת עבה טפח. והרמ"א בסעיף ד: ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ. כיון שהרמ"א לא הגדיר מהם 'רקיקים', הרי יש טועים שעל הרקיקים להיות דקים בתכלית הדקוּת.
מגמת המאמר היא להראות את הטענות שעד לפני דור או שנים גם האשכנזים השתמשו במצות עבות יותר ורכות, ורק אילוצים כמו צורך להכין הרבה מצות זמן רב מראש הביאו לאפית מצות יבשות, ויתרה מזו לא רק שאין תוספת הידור במצות האלה אלא לגריעותא, יתכן שאין לברך עליהן המוציא אפילו בקביעות סעודה. יתכן שהן אינן חייבות בחלה. נראה שאינן ראויות לחמוץ גם אחרי שהייה ממושכת. ולכן יש חשש לצאת בהן ידי חובת מצה. גם החשש המפורסם של שרויה ("גיברוקס") אינו קיים ברַכּוֹת. [...]

אך הבאנו כבר שהרמ"א עצמו אמר להשתמש במצות עבות (וממילא רכות). הרמ"א בסי' תנד סעיף א כתב וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדי דהוי כאשישה. ובסי' תע"ה סעיף ז' כתב ונהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעשרון (אחד) זכר ללחמי תודה. והנה שעור עשרון הוא שיעור עיסה שחייב בחלה הוא בערך קילו וחצי. בממוצע אופים מקילו אחד כשתים עשרה מצות, ואם המצות יותר עבות רק עשר. לפי זה בשיעור עשרון יש שטח של לפחות חמש עשרה מצות, ואם רוצים לעשות שלוש מצות מעשרון הרי כל מצה היא בגודל של חמש מצות יד. מובן מאיליו שאין שלחן בגודל מספיק ותנור בגודל מספיק לטפל במצה כזו. ואין ספק שזה בניגוד לדברי הרמ"א להמנע ממצות גדולות מדי. באופן זה גם כן מובן איך בעל הבית יכול לחלק לכל המסובין מהמצה הפרוסה ומהאפיקומן. [...]

והנה בשו"ת מנחת יצחק חלק א תשובה עא דן על ברכת הוופלים, והביא את דברי השל"ה דאותן רקיקין דקין מאוד שאופים בדפוס ברזל הנקראים בלשון פיהם וופלעקיס, אין להם תורת לחם כלל הואיל ונתפשטו כל כך דק דק, ואפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות. וממשיך המנחת יצחק: א"כ לפי המבואר דאפילו היכא דבלילתה עבה אי סופה סופגנין לא הוי לחם לענין המוציא וברכת המזון להלכה.... והיכא דלא הוי תוריתא דנהמא (= תואר לחם) לכ"ע, אם כן אפילו היה בלילתה עבה, רק אח"כ נתפשט דק דק כגון על ידי מעגילית שבמכונה (או ביד, מצות דקות מאוד כמו "ציטרין" וכד').... אפילו קביעות לא מהני, דמאי נ"מ אם נתפשט דק דק מעצמו ע"י שהיתה בלילתו דקה, אי מחמת מעגילית.
וממשיך המנחת יצחק: אך קשה דלפי זה גם במאשין מצות (= מצות מכונה) שנעשו רקיקין דקין מאוד עלידי מעגילית שבמכונה יש לומר דהוי בכלל דק שבדקות ולא הוי עליו תואר לחם (לא מובן למה במצות יד שאינן יותר עבות הוא לא שאל שאלה זו, וכי יש הבדל בין "מעגילית שבמכונה" ל"מעגילית" שבמערוך?). אמנם ראיתי באמת דנין בזה לענין מצה. דהנה בשיורי כנסת הגדולה כתב דנשאל האוכל מצה שנילושה במים לבד אחר הפסח אם צריך נטילה וברכת המזון.... אכן המצה שדיבר מזה השיורי כנסת הגדולה בודאי לא הוה מצות דקות כעין מאשין מצות.

בהמשך מובאים דברי המחזיק ברכה (מרן החיד"א ז"ל) שמצה לא נעשתה על דרך כיסנין ובפסח קובע סעודה, ומה גם דרוב המון עם קודם הפסח אוכלים מצה ומברכים מזונות וכן נוהגין אחר הפסח להחשיבה ככעכים יבשים.
ואח"כ מביא מהרש"ם בשם גן המלך (של הגינת ורדים) דמצות דקות הם בכלל רקיקים דקין שכוססין אותן... אלא דלפי שהם עיקר לחם של חול המועד (למה דוקא חול המועד?) פסח מברכין עליו המוציא ע"ש.[...]

ועתה הגענו לעיקר העניין, יש קיבעון מסויים אצל אנשים שבנוגע למצות אפייה היא ייבוש. אך כמו שלא יעלה על הדעת לגבי עוגת טורט שאם היא איננה יבשה שהיא לא אפויה – כן גם לענין מצה! יתרה מזו, גם המושג יבש התחלף אצל אנשים עם המושג פריך ושביר. הלחם שאנו אוכלים הוא יבש, אין הוא מרטיב את הנוגע בו אבל הוא גמיש ורך ואף על פי כן אין ספק שהוא אפוי היטב. [...]

כבר כתבנו לעיל שהטעם שעברו למצות פריכות ויבשות הוא עמידותם בתנאי אחסון רגילים. בדורנו, דור המקררים והמקפיאים, כמו שאין בעייה לאחסן דגים בשר ועופות בהקפאה אפשר להכין מראש מצות יד או מכונה רכות ולהקפיאם עד לזמן השימוש בהם בחג הפסח, ואין צורך להשתמש ב"מצות" כעין 'דיקטים' שיש בעיה חמורה בשם לחם שלהם. ואם אינם לחם יש פקפוקים על היותם ראויים לקיים בהם מצוות אכילת מצה. סוף סוף ברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה, ולא המוציא גחלת מהדיקט ועל אכילת קרקר.... (נקודות אלו מהמקור)

יצא לאור: צהר, גליון לב

גליון האביב של כתב העת צהר יצא לאור (כתב העת צהר מתפרסם כאן בדחייה של כחצי שנה). מאמרי הגליון מוקדשים ברובם לזכרו של הג"ר אברהם שפירא זצ"ל ולשנת השמיטה. הנה חלק מדברי העורך, הרב עזריאל אריאל, הקשורים לשני נושאים אלו:
גם הגישה שלו לנושא השמיטה הייתה רחוקה מעצבנות וממטענים כבדים. בשמיטת תש"ם התקבצו סביבו תלמידים מהישיבה ושאלו אותו היכן לקנות פירות וירקות. תשובתו הייתה: בחנות הקרובה ביותר...

בגליון תוכלו למצוא את המאמרים הבאים:
על הרב שפירא:
- איש ההלכה, הרב יעקב אריאל
- הכהן הגדול מאחיו, הרב אהרן איזנטל
- רבם של הרבנים, הרב יגאל אריאל
- קברניט הדור, הרב שלמה בן חמו
על השמיטה:
- עבודת יהודים בשמיטה לאחר המכירה, הרב דוד בן זזון (עין צורים)
- היתר המכירה בשמיטה תשס"ח - שינויים וחידושים, הרב זאב ויטמן
- מבט לתוככי הציבור הדתי-לאומי בשמיטת התשס"ח, אלי טרגין
- שמיטת כספים ושחרור עבדים ("פשיטת רגל" כיישום של שמיטת כספים בימינו), הרב אשר מאיר
- בעוון שמיטה גלו ישראל?! (על השמיטה ועל חורבן גוש קטיף), הרב עזריאל אריאל
נושאים שונים:
- יהדות ואקטואליה, הרב יעקב אריאל
- מצוות שבין אדם לחבירו, הרב איתמר ורהפטיג
- נוסח התפילה במציאות משתנה (תפילות יום העצמאות ותפילת "נחם" בתשעה באב), הרב חיים נבון (למאמר זה אתייחס בעז"ה ברשימה עתידית)
- יציאת מצרים - מיד רפה ליד רמה, איתי אליצור
- על השבת, החגים והעולם המודרני, איתיאל גולד
ביקורת ספרים:
- מרגליות של טל (על הספר "טל לברכה"), הרב כרמיאל כהן
- ספר משנה תודעה (על הספר "החזית שבעורף"), הרב אליעזר חיים שנוולד

רק נקודה אחת לסיום: בגליון זה בא לידי ביטוי בעיה שאני ער לה כבר הרבה זמן, ושמה: ביקורות ספרים בכתבי עת של דתיים. בגליון זה, כמו גם בכתבי עת נוספים, שני ביקורות הספרים כתובים ע"י אנשים ה"נוגעים בדבר" ללא שהמערכת רואה כל צורך להודיע על כך בפירוש לקורא. אני רואה ערך רב בטורים שתפקידם להודיע לקורא שספרים מסויימים יצאו לאור (גם עם אין שום "ביקורת" על הספר גופא), אך אם ה"מודיעים" על יציאת הספרים הינם אנשים עם נגיעה - יהיה זה מן הישרות להודיע על כך לקורא.

מדרש לפרשת מצורע

הפעם נעיר מספר הערות קצרות על מדרש מאד מוכר:

ד"א "זאת תהיה תורת המצורע" הה"ד: (תהלים לד) "מי האיש החפץ חיים" מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן (=מי רוצה לקנות) סם חיים? אודקין עליה (=נאספו אליו אנשים), ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה (=ר' ינאי היה יושב ולומד בטרקלינו. שמע שמכריז: מי רוצה סם חיים? אמר לו: בא עלה לכאן ומכור לי. א"ל: אתה ושכמותך לא צריכים לו. הפציר בו ר' ינאי והרוכל עלה אליו) הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים", מה כתיב בתריה: "נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב". א"ר: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו "מי האיש החפץ חיים" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע" - תורת המוציא שם רע. (ויקרא רבה פרשה טז)
התורה כינתה אדם ההולך ומספר לאדם אחד כיצד אדם אחר פגע בו "הולך רכיל" - "לא תלך רכיל בעמך". כינוי זה הוא בהשאלה מהרוכל שמסתובב ומנסה למכור לכולם את סחורתו, כך ההולך רכיל מסתובב ומנסה לפזר בין כולם את דברי רכילותו. אך כנראה שלא לחינם התורה לקחה כינוי זה דוקא מהרוכל - כנראה שכך גם היתה המציאות הרווחת שהרוכלים היו האנשים בעלי המידע ואלו שמעבירים את החדשות מהכא להתם. זהו צד אחד של מלאכת הרוכלות.

הצד השני של מלאכת הרוכלות הוא שהרוכל חייב להאמין בסחורה שאותו הוא מוכר, או למצער להעמיד פנים של מאמין בסחורה שהוא מוכר. מאידך, עליו לשכנע כל אדם שהוא באמת נצרך לסחורה שיש בידי הרוכל. הביטוי הידוע בין אשפי המכירות כיום הוא "למכור קרח לאסקימוסים" - זה נחשב לרוכל ממולח ומצליח.

בסיפור המובא במדרש מסופר אודות רוכל שלא מתקיימים בו שני התכונות האופייניות כל כך לרוכלים. מצד אחד הוא משכנע את ר' ינאי שהוא איננו נצרך לסחורה שיש בידיו למכור. מצד שני הוא זה שבא ומלמד על החשיבות של אי הליכת רכיל.

כל אחד יודע שאין באמת דבר כזה שהוא "סם חיים". בכל זאת ר' ינאי, שמן הסתם יש לו דברים יותר טובים לעשות מאשר לפתח שיחות עם רוכלים, מחפש אחר הרוכל לדעת מה הדבר הזה שהוא מוכר. הרוכל מצידו מלמד אותו, מה שנראה לנו כפשט של הפסוק: מי שחפץ חיים - ינצור את לשונו מלדבר רע.

כנראה שמה שהרוכל מלמד זה שמי שבאמת רוצה לחיות חיים שלמים - צריך לדעת לכלוא את הטבע שלו. מי שנותן דרור ללשונו - הוא לא חפץ חיים, בדיוק כשם שרוכל המתנהג כמו שרוכל סטריאוטיפי מתנהג איננו באמת חפץ חיים. החפץ בחיים צריך לשעבד את טבעו לרצונותיו ולא את רצונותיו לטבעו. זה הפשט שהרוכל מלמד את ר' ינאי. וזה מה שהמדרש מלמד אותנו בפרשת השבוע שלנו, פרשת מצורע. האדם שמוציא שם רע איננו חי, הוא מכלה את חייו. שכן אם הוא לא ישים גבולות לאברי גופו, ובראש ובראשונה לפיו, אזי גופו יבגוד בו ויהפוך לכלא שלו - הוא יהפוך למצורע.

קניידלעך בערב פסח

בבית בו גדלתי תמיד נהגו שבמשך שבועות לפני פסח לא אכלו קניידלעך. בערב פסח היה עלינו לבדוק ברכיבים של כל מה שהיינו רוצים לאכול ולוודא שלא רשום שם קמח-מצה, אחרת היה אסור לנו לאכול את אותו המוצר. שנה אחת נזדמן לי לשבות בשבת הגדול בביתו של הרב יצחק פרנק, בעמח"ס "דיקא נמי" (אביו של ר' אוריאל פרנק, הרב "מענה לשון") ונדהמתי כאשר הגישו לי לאכול בליל שבת מרק עם קניידלעך. אבל כשהתחלתי ללמוד שו"ע ופוסקים גיליתי שלא רק שאיסור אכילת הקניידלעך בשבועות שלפני הפסח לא מופיע בשום מקום, הרבה מן הפוסקים כותבים בפירוש שאין שום בעיה לאכול את אותם הכופתאות בערב הפסח (ציטוט בעניין זה מהמשנ"ב הבאתי כאן).
הרקע ההלכתי לעניין זה הוא גמרא בירושלמי האומר ש"האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו". ירושלמי זה הובא ברי"ף בפסחים ובשו"ע להלכה. ישנה הסכמה די רחבה בין הפוסקים שכל מצה שלא יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר אינה נכללת באיסור זה, ובכלל זה מצה עשירה ומצה מבושלת (להרחבה בעניין זה מומלץ לעיין בהגדה שלמה של הרב כשר, נספח בעניין אכילת מצה בערב פסח שחל בשבת ובשו"ת יחווה דעת חלק א' סימן צא - הלכות ערב פסח שחל בשבת).
בשלב זה החלטתי שכנראה כל המנהג של בדיקת הרכיבים ואי אכילת הקניידלעך כנראה הוא מנהג טעות שהגיעה למשפחתי ממקור לא נודע. אך בשנים שלאחר מכן המשכתי לגלות עוד ועוד אנשים שמנהג זה נמצא במשפחתם, ובכלל זה משפחת רעייתי שתח'. טרם מצאתי אפילו פוסק אחד שאוסר לאכול (או אפילו ממליץ להמנע מלאכול) קניידלעך בערב פסח. אבל ישנם מהפוסקים שכותבים שאין לאכול דבר אפוי המכיל קמח מצה - על אף שכמדומני שלית מאן דפליג שלא יוצאים ידי חובת מצה בליל הסדר בעוגות המכילות קמח מצה (שהרי ברכתם בכלל "מזונות"). אחד מהפוסקים הללו שהובא לתשומת ליבי רק אמש הוא הרב זצ"ל. הרצי"ה בעולת ראיה מביא רשימה של דברים שאביו היה מקפיד להזכיר אותם בדרשתו בשבת הגדול ובכללם:
קטן וקטנה שיודעים להבין מענין יצ"מ כשמספרים להם, אסור להאכילם מצה בע"פ, וכן טארט (עוגה) שעושים מקמח מצה כיון שהוא אפוי ולא מבושל אסור לאכלו בע"פ.
בכנס רבני צהר לקראת חג הפסח אמר הרב יעקב אריאל שעניין זה, לא לאכול עוגה או לחמניה המכילים קמח מצה, הוא בודאי רק חומרא ומידת חסידות ולא מעיקר הדין. ולכן מי שבמשפחתו אין מנהג לא לאכול עוגות אלו יכול לאכול לחמניות העשויות מקמח מצה כלחם-משנה בכל שלושת הסעודות בשבת ערב פסח.
ומה אני עושה לגבי מנהג משפחתי שלא לאכול את הקניידלעך? בשנה רגילה אני רואה סיבה להמשיך לשמור על המנהג ולפחות בערב פסח לא לאכול קניידלעך, שכן ייתכן ובאמת הוא ממנהגי ישראל שיסודתם בהררי קודש. אך השנה שערב פסח חל בשבת ויש בזה משום תוספת עונג שבת והפוסקים ממליצים בפירוש לאכול בדווקא קניידלעך בשבת בצהריים כדי שאדם יוכל לברך "מזונות" בסעודה שלישית, אינני רואה שום טעם להחזיק במנהג זה.
אשמח לקבל את חוות דעת הקוראים על מנהג זה, ובייחוד אם מישהו מכיר מקור או דיון על מנהג זה.

אסיים במתכון לקניידלעך של אמי שתח':
1 כוס קמח מצה
1 ביצה
1 כוס מים רותחים
2 כפות שמן
מלח + זנגוויל + פלפל + פטרוזיליה
אופן ההכנה: פשוט מאד - מערבבים הכל ביחד, אחרי שיוצרים כדור גדול נותנים לזה להתקרר ואז יוצרים את הכדורים הקטנים.

אתר חדש למכון צומת

בשבת ראיתי באחד מעלוני השבת (אני מניח שזה היה ב"שבת בשבתו", אבל אינני בטוח) פרסומת אודות האתר החדש של מכון צומת. האתר אכן חודש באופן שמי שהכיר את האתר הישן לא יזהה אותה. לפני כמה שנים התעניינתי בעניין ה"הכשר" שמכון צומת נותנים למיחמים לשבת. רציתי לדעת מהן הבעיות ההלכתיות המצויות במיחמים כיום. חיפשתי באתר הישן ולא מצאתי שום אינפורמציה. כמדומני שבזמנו אף ניסיתי לפנות דרך האתר אל מכון צומת על מנת לקבל מידע בנושא, אך גם זה לא השביע את רעבוני. שמחתי לראות שבאתר החדש, שעל פי האמור באתר עלה לפני כחודש לאוויר הרשת, ישנם הסברים רבים על מכלול העניינים שאנשי מכון צומת מתעסקים בהם.
בעניין המיחם, הנושא מנותח באתר תחת ראשי הפרקים הבאים (לינק):
החששות העיקריים במיחמים ובתרמוסים חשמליים הם: 1. חשש שמא הוצאת מים תזרז הפעלה חשמלית. 2. חשש להרתחת המים הכלואים במדיד. 3. הפעלת מנגנונים נלווים.
מלבד המידע ההלכ-טכני האתר גם מקדם את גליון שבת בשבתו ואת ספרי תחומין. באתר מתאפשרת גישה וחיפוש בכמה מאות מהגליונות האחרונים של שבת בשבתו. כמו כן, ניתן לחפש ולעיין במפתחות של תחומין, אך עיון במאמר מסויים יעלה למשתמש 10 שקלים. אך יש לציין שקיימים כמה עשרות מאמרים נבחרים מתוך תחומין במגוון נושאים, כדוגמת מאמרו של הג"ר שבתי רפפורט בנושא מכונות גילוח ומאמרו של הג"ר שלמה דיכובסקי בנושא היציאה לחוץ לארץ.

בהחלט יש לברך על הצעד הגדול שעשו מכון צומת ויש לקוות שעוד גופים יילכו בעקבותיהם.

לעמוד הבית של אתר מכון צומת - לחץ כאן.

מעניין לעניין באותו עניין. מוסד הרב קוק שוקדים בימים אלה על בניית אתר אינטרנט. בשיחת טלפון נודע לי שהם מתכננים עד לחג הפסח להעלות לאתר את הקטלוג של יריד מוסד הרב קוק המסורתי המתקיים מאסרו-חג פסח ועד ר"ח אייר. זהו התקדמות אדירה, שכן בשנה שעברה לא היה ניתן לקבל את הקטלוג בשום דרך מלבד הדואר המסורתי. בעז"ה אפרסם בבלוג הודעה נפרדת כאשר הקטלוג אכן יעלה לאתר ובנתיים הנה הלינק.

חוברת הלכות חג הפסח לאשכנזים ולספרדים

החוברת המצורפת, שחוברה ע"י הרב יצחק שלו מישיבת ההסדר בירוחם, הגיע אלי באי מייל. בשל איכותו ובשל הכיתוב שעל השער "חוברת זו מחולקת ללא מטרות רווח" אני מפרסם אותה כאן (זו הפעם הראשונה שאני מנסה להעלות לכאן קובץ pdf ואני מקווה שאצליח).
החוברת מעוטרת בהסכמה מאת הג"ר מרדכי אליהו שליט"א ומכילה את כלל הלכות הפסח הלכה למעשה וכן את ההלכות המיוחדות שנוגעות לפסח השנה - ערב פסח שחל בשבת.
ממה שראיתי עד כה לענ"ד הדבר היחיד החסר בחוברת משובחת זו זה מפתח עניינים.
את החוברת ניתן להוריד כאן.

ערב פסח שחל בשבת - סעודה שלישית

הדברים המובאים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

מה אוכלים בסעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת?

דבר זה כבר היה נתון במחלוקת בין המחבר לרמ"א בשלחן ערוך (או"ח תמד ס"א). המחבר כתב שיש לעשותה במצה עשירה:
דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית.
הרמ"א לעומתו, שסבר שאין לאכול מצה עשירה לאחר סוף זמן אכילת חמץ, סבר שיש להסתפק במיני פירות, בשר ודגים:
ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים.

באופן די משונה, הפוסקים המאוחרים יותר לא הלכו בעקבות המחבר והרמ"א וחיפשו ומצאו פתרונות אחרים עבור סעודה זו.
המשנה ברורה הביא שאפשר לאכול בסעודה זו קניידלעך, ולברך עליהם מזונות - ומבחינה זו זה כנראה עדיף ממיני פירות ובשר ודגים. לחילופין מביא המשנה ברורה (ס"ק ח) דעות הסוברים כי אפשר לחלק את סעודת השחרית לשתי סעודות ובזה לצאת ידי חובת סעודה שלישית:
וה"ה דיכול לקיים בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים יוכל לקיים אפילו אחר שעה עשירית אך בכ"ז יזהר שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל מצה לתיאבון.
ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה:

הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק א סימן צא) מביא אפשרות נוספת - לאכול מצה מבושלת (ולדעתו, ראוי לאכול בכל שלושת הסעודות בשבת זו מצה מבושלת):
ישנה עצה טובה לכל מי שירצה בכך, כדי שלא יצטרך להשאיר חמץ בביתו בשבת, ויבוא לידי חשש מכשול ותקלה מפירורי חמץ הנשארים מהסעודה (ובפרט כשנמצאים ילדים קטנים בבית וקיים חשש שיפזרו את החמץ אנה ואנה), וכן שלא יצטרך להניח את כלי החמץ שנשארו מסעודות השבת, שאין אפשרות לנקותם בשבת להדיחם כראוי שאין שבת מכין לחול, וישארו בבית כאבן שאין לה הופכים, עד מוצאי יו"ט של פסח, לפיכך טוב ונכון לנהוג לבער החמץ מכל וכל בערב שבת, לבלתי השאיר לו שריד כלל ועיקר, להצניע במקום מיוחד כל כלי החמץ לאחר הדחתם ושטיפתם בערב שבת כראוי, ולהשתמש בשבת אך ורק בכלים הכשרים והמיוחדים לפסח, ובתבשילים ומאכלים הכשרים לפסח, ויקיים מצות סעודות שבת, במצה מבושלת בתוך מרק של בשר או של עוף, באופן שכזה: שלאחר שנתבשל התבשיל יורידנו מעל האש, ובעוד התבשיל שבסיר חם שהיד סולדת בו, יתן בזה אחר זה בתוך התבשיל כמה רקיקי מצות כדי צרכו, באופן שהמצה ספגה היטב טעם התבשיל, ואז יוכל לקיים בה מצות שלש סעודות. וטוב שלא יוציא את רקיקי המצות מתוך הסיר אלא עד שיצטנן התבשיל, ויוכל להוציא המצה בשלמותה, שלא תתפורר בתוך המרק, שיהיה אפשר לבצוע אותה בשבת ולברך עליה המוציא וברכת המזון, כיון שנשאר עליה צורת פת

ערוך השלחן, הרב יחיאל מיכל עפשטיין שהיה הרב בנובהרדוק, בסימן תמד סע' ה-ו מחדש בעניין זה מספר חידושים גדולים ומופלאים:
א. אפשר לאכול בסעודה שלישית מצה עשירה:
ונראה שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג דאין שום טעם בזה, אלא הכוונה כיוון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה ממילא דאין מכינין אצלנו מצה עשירה ולהכין רק על סעודה שלישית אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה.
ב. אפשר לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת, וכך נהגו בזמנו (המג"א הביא מהרי"ל שכתב שהיה ראוי לעשות במצה מבושלת אך הוא לא ראה שנוהגים כן):
והנה גם אצלנו יכולין לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת והרבה נוהגין אצלנו כן. [והרמ"א לא הזכיר מצה מבושלת] כדי שלא ישבע ויאכל מצה לתיאבון.
ג. ייתכן ואין בכלל חיוב לאכול סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת, וזאת בעקבות דברי המג"א שהביא של"ה שהביא בשם הזוהר שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית:
ונלע"ד ברור... שהרי בשבת זו בע"כ לא נצטוינו כלל על ג' סעודות כיון שאי אפשר, מידי דהוה ליוה"כ שחל בשבת [שלא אוכלים ג' סעודות], וה"ה שבת ערב פסח לעניין סעודה שלישית דאפילו אם נאמר דאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדרבנן מ"מ הא מצינו במצות עשה גמורות שנדחו בשב ואל תעשה מפני גזירות דרבנן.

מדרש לפרשת תזריע

ר' אבין בשם ר' יוחנן אמר: כתיב "ואם לא תמצא ידה די שה" ומה כתיב בתריה "אדם כי יהיה בעור בשרו" - וכי מה ענין זה אצל זה? אמר הקב"ה: אני אמרתי לך הבא קרבן לידה ואתה לא עשית כך, חייך שאני מצריכך לבא אצל כהן, שנאמר: "והובא אל אהרן הכהן" (ויקרא רבה טו)

המדרש דורש את סמיכות הפרשיות בתחילת הפרשה. הפרשה מתחילה בפרשת קרבן וטהרת היולדת. פרשה זו מהווה מעין הקדמה ופתיחה לשאר הפרשה העוסקת בדיני המצורע והצרעת. המדרש מסביר כי הסיבה שהתורה הקדימה את פרשת היולדת לפרשיות המצורע הוא כדי לתת מעין בחירה לאדם: לבוא אל המקדש עם קרבן יולדת או לחילופין לבוא אל הכהן לראות את צרעתו.

הקורא את המדרש מיד שואל: איך קשורים שני הדברים? המדרש הרי מעמיד שני קטבים אחד מול השני: מצורע ויולדת. על מנת לומר שקטבים אלו הם מנוגדים ושהאחד בא מידה כנגד מידה מול השני חייב להיות קשר תוכני המקשר בין השניים. מהו הקשר הזה?

אדם שהיה שומע שהיולדת מחיובת להביא קרבן ומתבקש לתייג קרבן זה בין שאר הקרבנות שאנו מכירים, מן הסתם היה תחילה מנסה לומר שקרבן זה שייך לקבוצת קרבן התודה. אך המעיין בכתובים מיד רואה שאין כל קשר בין קרבן התודה לקרבן היולדת. קרבן היולדת בא לפי השגת ידי היולדת, בשונה מהתודה אין בו לחמים, ובעיקר התורה מדגישה מספר פעמים בפרשה זו שקרבן זה בא לכפרה. איננו מבינים כיום איזה כפרה צריכה אשה יולדת, ובכל זאת ברצוני להציע כיוון מסויים.

הגמ' בנידה (לא ע"א) אומרת:

תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו.

כאשר איש ואשה מגדלים ילד הם מן הסתם מחנכים אותו שיש הקב"ה בעולם ושהוא הנותן כח לכל חי, אך ההכרה של הילד את הוריו, במיוחד בשנים הראשונות לחייו, הוא הרבה יותר חזק ומשמעותי מההכרה שיש בו ברבון העולם. ייתכן שעל זה התורה דורשת מהאם הטריה לכפר, מעין הקדמת כפרה לחטא המעטתו של הקב"ה בגידול הילד. קרבן היולדת, לפי כיוון זה, בא לכפר על אי הנחלת שותפותו של הקב"ה בגופו של הילד - האדם. [באופן זה ניתן להסביר גם את דברי חז"ל על היולדת שצריכה כפרה על שנשבעת בעת לידתה].

לעומת זאת, הצרעת באה לאדם כדי לומר לו בדיוק את ההיפך המוחלט. הצרעת נועדה לומר שהקב"ה שולט על כל פיסה מגופו, בגדיו וביתו של האדם. אין משהו הקשור לאדם שאין להקב"ה חלק ושליטה בו. וכאשר האדם איננו יודע כיצד להשתמש בקניינים שהקב"ה הקנה לו, אותם קניינים הולכים ו"נרקבים".

גם קרבן היולדת וגם הצרעת באים להזכיר את שותפותו של הקב"ה באדם.

רצוי לרוב אחיו

הרב מרדכי אלון זכה עד לפני מספר שנים לפופולאריות שמעטים הרבנים שזכו לשכמותה. את הפופולאריות הרבה הוא הרויח בזכות שיעוריו המצויינים בבית כנסת ישורון בירושלים ובמכון הגבוה לתורה באונ' בר-אילן ששודרו ברדיו בשידור חי ולאחר מכן גם בתכנית השבועית בערוץ הראשון בטלויזיה בימי שישי בצהריים. הרב אלון נודע לאחד הדרשנים המוכשרים ביותר והציבור צרך את דברי התורה בשמחה ובחשק רב.

לפני מספר שנים הרב אלון קרא נכון את הצורך בציבור והקים את "מבראשית", מפעל פרשת שבוע המופנה לילדים החל מגילאי הגן ועד לכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי. בשיחה ששמעתי ממנו לפני שהוא השיק את מבראשית הרב אלון הסביר שהציבור כבר מאס בעוד ועוד מסגרות והוא מחפש תכנים, לכן צריך להשתמש במסגרות הקיימות על מנת להפיץ תכנים חדשים שיתקבלו ברצון על ידי הציבור. אין צורך להרחיב עד כמה צדק הרב אלון בהבחנה זו.

כשהרב אלון היה ראש ישיבת הכותל הזדמן לי להכנס להיכל הישיבה בסוף תפילת ערבית של יום הכיפורים עת אמרו את שיר הייחוד. בשלב זה התחילו התלמידים הצעירים יותר בישיבה לעמוד בתור על מנת לאחל ולקבל ברכת גמר חתימה טובה לראש הישיבה, הרב אלון. את המחזה שראיתי קשה לתאר במילים. כל תלמיד שניגש לרב התקבל אצלו בחיבוקים ונשיקות, שספק בעיני אם תלמידים אלו זכו לחמימות כה רבה מאבותיהם מאז הגיעו לגיל בגרות. עד היום אינני יודע כיצד לשפוט את המחזה הזה - לחיוב או לשלילה? בכל מקרה, אז הבנתי שבנוסף להערצה הגדולה שקיימת לרב אלון מציבור המבוגרים ששותים בצמא את דבריו בשיעורים ברדיו ובטלויזיה, ישנה הערצה אולי אפילו יותר גדולה בקרב הצעירים.

ואז קרה השינוי. כך הוא מתואר בויקיפדיה:

במהלך שנת תשס"ו הודיע הרב אלון על יציאה לחופשה. הרב אלון הודיע על הפסקת שיעוריו בפרשת שבוע (בבית הכנסת ישורון, באוניברסיטת בר-אילן ובטלוויזיה); דברים אשר הקנו לו את פרסומו הרב בקרב הציבור. כמו כן, מזמן זה, הרב אלון מיעט בעריכת חתונות ובהגעה ללוויות. על אף יציאתו לחופשה המשיך הרב אלון לשמור על קשר עם "מבראשית" ועם "ישיבת הכותל". ב-28 בינואר 2007 נפצע קשה בנו של הרב אלון, רפאל, בתאונת דרכים בהתהפכות רכב אך הבריא עם הזמן. ב-31 בדצמבר 2007 הרב הודיע רשמית על פרישתו מראשות ישיבת הכותל ועל מעבר מרב "דורש" לרב "כותב" והחל לכתוב את פירושו על חמישה חומשי תורה.

הרב אלון עבר להתגורר במגדל שבצפון ודי נעלם מהתודעה הציבורית. לפני כמה חדשים, אבא שלי סיפר לי שהרב אלון התחיל לערוך "משמר" בימי חמישי בלילה ושחברים שלו נסעו כמה פעמים כדי להשתתף במשמרים הללו, ושגם הוא חושב אולי לנסוע פעם אחת. כמה שבועות לפני פורים הושק אתר אינטרנט חדש ובו שיעורים שהרב אלון מסר במשמרים הללו. כותרות התקשורת דווחו שהרב אלון מתחיל לחזור לציבור שכה מתגעגע אליו (לינק). בדיווחים אלו נאמר שהרב אלון אף הקים לעצמו מעין חצר חסידית במגדל. מקטעי הוידיאו שבאתר החדש, אכן נראה שיש דמיון מסויים לטיש החסידי.

הקוראים הנאמנים של בלוג זה יודעים שאני אהיה הראשון שאברך על העלאת תכנים לאינטרנט, במיוחד תכנים שהציבור הרחב צמא להם והם אינם נגישים לו. אבל במקרה הזה אני חושב שחסר משהו.

הרב אלון עזב לפני שנתיים, כמעט מבלי לתת שום הסברים, והשאיר אחריו מעריצים רבים. אין לי ספק שמעריצים אלו, ובכללם אבא שלי שהוזכר לעיל, יקבלו את הרב אלון בחזרה בכל צורה שהוא יבחר לחזור בו, ובכלל זה גם אתר אינטרנט. אבל אני חושב שחסר איזה שהוא שקיפות. אחרי העזיבה הלא מוסברת, כמדומני שמגיע לציבור איזה שהוא הסבר על ההווה ואולי אף על העתיד. האם הרב אלון באמת מתכוון להקים חצר חסידית? האם הוא רואה את עצמו כאדמו"ר? האם הוא באמת מתמקד בכתיבה, ולשם כך עבר לצפון, או שיש לו כרגע אידיאולוגיה שבשמה הוא גר בצפון? זה לגבי ההווה. ולגבי העתיד, מהם כוונותיו? האם הוא מתכוון לחזור ולשמש ראש ישיבה? האם יש כוונות לחזור למסור שיעורים המוניים, שיעורים בטלויזיה?

ייתכן והתשובה של הרב אלון לחלק מהשאלות הללו הוא: אני לא יודע או עוד לא החלטתי. גם אמירה כזאת עדיפה בעיני על פני שתיקה. אינני מבקש שום הסבר על העזיבה אך אם הרב אלון מתכוין לחזור, לענ"ד ראוי שהוא לפחות יתייחס במשהו לכוונותיו כעת.

אני יודע שמרוב הפופולאריות שיש לרב אלון, הדברים שאני כותב הינם ממש לא פופולאריים - ובכל זאת נראה לי שראוי שמישהו יעלה אותם לדיון בתוך הציבור שלנו.