מדרש לפרשת מצורע

הפעם נעיר מספר הערות קצרות על מדרש מאד מוכר:

ד"א "זאת תהיה תורת המצורע" הה"ד: (תהלים לד) "מי האיש החפץ חיים" מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן (=מי רוצה לקנות) סם חיים? אודקין עליה (=נאספו אליו אנשים), ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה (=ר' ינאי היה יושב ולומד בטרקלינו. שמע שמכריז: מי רוצה סם חיים? אמר לו: בא עלה לכאן ומכור לי. א"ל: אתה ושכמותך לא צריכים לו. הפציר בו ר' ינאי והרוכל עלה אליו) הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים", מה כתיב בתריה: "נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב". א"ר: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו "מי האיש החפץ חיים" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע" - תורת המוציא שם רע. (ויקרא רבה פרשה טז)
התורה כינתה אדם ההולך ומספר לאדם אחד כיצד אדם אחר פגע בו "הולך רכיל" - "לא תלך רכיל בעמך". כינוי זה הוא בהשאלה מהרוכל שמסתובב ומנסה למכור לכולם את סחורתו, כך ההולך רכיל מסתובב ומנסה לפזר בין כולם את דברי רכילותו. אך כנראה שלא לחינם התורה לקחה כינוי זה דוקא מהרוכל - כנראה שכך גם היתה המציאות הרווחת שהרוכלים היו האנשים בעלי המידע ואלו שמעבירים את החדשות מהכא להתם. זהו צד אחד של מלאכת הרוכלות.

הצד השני של מלאכת הרוכלות הוא שהרוכל חייב להאמין בסחורה שאותו הוא מוכר, או למצער להעמיד פנים של מאמין בסחורה שהוא מוכר. מאידך, עליו לשכנע כל אדם שהוא באמת נצרך לסחורה שיש בידי הרוכל. הביטוי הידוע בין אשפי המכירות כיום הוא "למכור קרח לאסקימוסים" - זה נחשב לרוכל ממולח ומצליח.

בסיפור המובא במדרש מסופר אודות רוכל שלא מתקיימים בו שני התכונות האופייניות כל כך לרוכלים. מצד אחד הוא משכנע את ר' ינאי שהוא איננו נצרך לסחורה שיש בידיו למכור. מצד שני הוא זה שבא ומלמד על החשיבות של אי הליכת רכיל.

כל אחד יודע שאין באמת דבר כזה שהוא "סם חיים". בכל זאת ר' ינאי, שמן הסתם יש לו דברים יותר טובים לעשות מאשר לפתח שיחות עם רוכלים, מחפש אחר הרוכל לדעת מה הדבר הזה שהוא מוכר. הרוכל מצידו מלמד אותו, מה שנראה לנו כפשט של הפסוק: מי שחפץ חיים - ינצור את לשונו מלדבר רע.

כנראה שמה שהרוכל מלמד זה שמי שבאמת רוצה לחיות חיים שלמים - צריך לדעת לכלוא את הטבע שלו. מי שנותן דרור ללשונו - הוא לא חפץ חיים, בדיוק כשם שרוכל המתנהג כמו שרוכל סטריאוטיפי מתנהג איננו באמת חפץ חיים. החפץ בחיים צריך לשעבד את טבעו לרצונותיו ולא את רצונותיו לטבעו. זה הפשט שהרוכל מלמד את ר' ינאי. וזה מה שהמדרש מלמד אותנו בפרשת השבוע שלנו, פרשת מצורע. האדם שמוציא שם רע איננו חי, הוא מכלה את חייו. שכן אם הוא לא ישים גבולות לאברי גופו, ובראש ובראשונה לפיו, אזי גופו יבגוד בו ויהפוך לכלא שלו - הוא יהפוך למצורע.