לפני מספר שנים נזדמן לי להתפלל בבית כנסת אחד ולאחר התפילה אחד המתפללים אמר לי שכדאי לי לראות איך תיקנו את אחד מספרי התורה שבהיכל. לאחר שרוב המתפללים יצאו מאולם התפילה הלה הוציא את הספר המדובר מארון הקודש ופתח אותו על הבימה על מנת להראות לי כיצד הסופר הצליח להחזיר את הספר לכשרותו. בעודנו מסתכלים בספר עבר במקום תלמיד חכם אחד וניגש אלינו ושאל אם נמצאה טעות בספר. ענינו לו שאין טעות ושסך הכל הוצאנו את הספר כדי לראות תיקון שביצע סופר סת"ם. אותו תלמיד חכם הזדעזע ואמר לנו: בשביל זה מוציאים ספר תורה מההיכל?!
כארבע שנים עברו מאז אותו ארוע, וטרם הבנתי את פשר ההזדעזעות של אותו תלמיד חכם. [אשמח אם מי מקוראי הדברים יוכל להפנות אותי למקור ברור בנושא זה.]
לפני מספר שבועות נזדמן לי להיות בשבת במקום שבו הגבאים טעו והוציאו שני ספרי תורה במקום להוציא רק ספר אחד. הרב במקום התעשת מהר והחזירו את הספר "העודף" לארון. לאחר התפילה ניגש אלי תלמיד חכם אחד מהמתפללים במקום ושאל אותי אם אני מכיר מקור האומר שאסור להחזיר ספר תורה שכבר הוציאו מהארון מבלי לקרוא בו (והוא הוסיף שהוא זוכר שהוא שמע משהו כזה בצעירותו - מדובר באדם שגילו כפול מגילי). עניתי שמעולם לא שמעתי על דבר כזה. לאחר כמה שבועות פגשתי את אותו תלמיד חכם באקראי ושאלתי אותו אם הוא מצא משהו בנושא, והוא ענה לי שהוא חיפש הרבה ולא מצא שום דבר ושהוא חושב שאני צדקתי. [גם כאן, אשמח אם מי מקוראי הדברים יוכל להפנות אותי למקור ברור בנושא זה.]
כפי שכתבתי ברשימה הקודמת בנושא ביעור מעשרות ווידוי מעשרות, ישנם שקבעו שניתן להוציא ספר תורה בציבור כדי לקרוא מתוכו (ללא ברכה) את פרשת וידוי מעשרות ביו"ט אחרון של פסח. כיום ישנם רבנים המעודדים הוצאת ספר תורה לצורך קריאת וידוי מעשרות על מנת לעורר מודעות לענייני מצוות התלויות בארץ בקרב הציבור הרחב.
ישנם (יותר בקרב האשכנזים, טרם ראיתי זאת אצל הספרדים) הנוהגים שבעת הכנסת ספר תורה חדש לבית כנסת קוראים ממנו, ואף נכחתי פעם בהכנסת ספר-תורה שהמרא-דאתרא הורה לקרוא בברכה (הוא דימה זאת למנהג לקרוא בתורה בליל שמחת תורה בחלק מהקהילות). בקרב חסידי חב"ד ישנו מנהג לארגן בצהרי חג שבועות קריאת "עשרת הדברות" לילדים מתוך ספר תורה.
הנצי"ב נשאל את השאלה הבאה (שו"ת משיב דבר חלק א סימן טז ):
על דבר אשר קרה בקהלה אחת בעירו כי חברה אחת ביום טובה שלהם שזכו לחנך ארון הקודש ועשו הקפות עם הס"ת בשמחת לבבם ורצה אחד שיקרא בתורה בצבור ביום א' ומע"כ מיחה בדבר, וביאר טעמו ונמוקו, כי הקורא בתורה שלא בזמן שקבעו חז"ל הרי זה עובר משום ב"ת (=בל תוסיף) וכסברת המרדכי במגילה (פ"א) לענין מקרא מגילה בט"ו אם מכוין לקריאה:
הנצי"ב כותב שאמנם אין בזה משום בל תוסיף אבל יש בזה מספר בעיות נוספות:
- לברך על קריאה שאינה בזמן שחז"ל תקנו לברך, פשוט הוא שזה ברכה לבטלה.
- להוציא ספר תורה ולקרוא בלא ברכה לא ניתן כי יש לחשוש לשיטת הירושלמי הסובר שחיוב ברכת התורה בזמן הקריאה הוא חיוב דאורייתא.
מה שמותר לדעת הנצי"ב הוא להוציא ספר תורה נוסף בזמן שמתבצעת קריאה שהיא מתקנת חז"ל, כדוגמת מה שנהגו בחלק מהמקומות להוציא ספר תורה נוסף בשבת חתן ולקרוא "ואברהם זקן" וכד'.
ה"גינת ורדים" נשאל (חלק אורח חיים כלל א סימן מט ):
זה כמה שנים שנהגו ק"ק שבמצרים לגזור תענית צבור בכל יום שלפני ר"ח מתחלת ר"ח כסלו ואילך עד חדש ניסן מפני הצרות המתחדשות ח"ו אם מצרת המזונות וקיפוח פרנסה והמשתכר משתכר אל צרור נקוב ויוקר השערים וקובעין ברכת ענינו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא ומוציאין ס"ת וקורין ויחל ולהיות שאין כח ב"ד יפה הן רבים עם הארץ מזלזלים בתעניות אלו ועל כן קראו תגר קצת משכילים שכיון שאין גזרת ב"ד מתקבלת כראוי אין בתעניות אלו דין תענית צבור ועוד שיש הרבה בתי כנסיות שלא ימצאון שם עשרה שמתענין ואין ראוי לקבוע ענינו ברכה בפני עצמה ולא להוציא ס"ת דיש חשש ברכות לבטלה
ומסיק שם ה"גינת ורדים":
אכן לענין קריאת ס"ת יש להקל שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה לקרוא בתור' ש"ד יוציאו ס"ת ויקראו בברכות מפני כבוד הצבור כי היא חיינו ואורך ימינו והלואי שיקראו ישראל בתורה כל יום ויום אלא שהראשוני' מפני טורח צבור לא רצו להכביד עליהם ותקנות קריאות שקוראים עתה הצבור נמשכו ונתוספו זו אחר זו ובימי חרפי בהיותי מתגדל בין ברכיהם של חכמים שאלתי מה טיבה של תענית משמרה שעושין בק"ק מוסתערב שמוציאין ס"ת וקורין ויחל ואין קובעין עננו רק אומרין אותו בשומע תפלה והשיבו אותי דבר שקריאת התורה ראוי להקל פה כמ"ש למעלה והלואי שיהיו קובעין לקרוא בתורה בכל יום יום וכיון שקורין בתורה ממילא חייבין לברך ברכת התורה והקריאה עצמה היא מחייבת לברך ברכות הראויות לה וקריאת התורה אינה מצוה קבועה ומיוסדת לא תחסר ולא תוסיף שהרי בגלילות אלו משלימין התורה בשנה א' ויש מקומות ומנהגים מוחלפים שמשלימים התורה לשלש שנים ובכל מקום ומקום מברכים על התורה כפי מנהגם
קשה לשער כיצד היו מגיבים הנצי"ב וה"גינת ורדים" אילו קיבל כל אחד את שאלתו של חברו, שכן ה"גינת ורדים" נדרש להמשיך מנהג קיים ואילו הנצי"ב נדרש לקעקע שינוי במנהג. בכל מקרה נראה שיש לחלק את עניין הקריאה בתורה בזמנים שלא תיקנו לנו חז"ל לכמה קטגוריות:
- עניין לימודי וחינוכי - כאשר הוצאת ספר תורה נעשית לצורך חינוכי נראה לענ"ד פשוט שאין בזה בעיה. בין אם הצורך החינוכי הוא ללמוד את צורות כתיבת האותיות, ובין אם הצורך הוא להביא את הילדים לבית הכנסת לשמוע את עשרת הדברות. ספר תורה הוא בראש ובראשונה ספר שיש ללמוד איתו וממנו, ולצורך כך ניתן להוציא אותו ממקומו בארון. לא שייך לברך על קריאה כזו, שאין היא שונה מכל לימוד אחר שאנו מברכים פעם אחת ביום.
- ענייני כבוד וכדומה - על זה דן הנצי"ב, שאין מקום להוציא ספר תורה ולקרוא מתוכו רק כדי להגדיל את כבודו של בעל מצווה או בעל ממון מסויים, וקשה להניח שה"גינת ורדים" יחלוק על הנצי"ב בעניין זה. כמדומה שעל כגון זה אמר הנביא: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי".
- הוספת קריאות ציבוריות (שאינן למטרות חינוכיות, אלא למטרת הקריאה עצמה) - על זה ייתכן ויש מחלוקת בין הנצי"ב ל"גינת ורדים", לשיטת הנצי"ב יש בזה איסור וברכה לבטלה ולדעת ה"גינת ורדים" נראה שאין בזה שום בעיה.
גם לגבי חידוש מנהג של קריאה בתורה בציבור ביום העצמאות (אם נאמר שמישהו היה חפץ להתחיל מנהג כזה) נראה שבאנו למחלוקת ה"גינת ורדים" והנצי"ב. לדעת הנצי"ב יש איסור בדבר, ולדעת ה"גינת ורדים" ניתן לקרוא בברכה.
האם אלו המעודדים הוצאת ספר תורה לקריאת וידוי מעשרות סוברים שיש בזה עניין חינוכי (ואז לכאורה יש לשאול האם לא ניתן להסתפק בחומש) או שמא יש בזה קביעת קריאה ציבורית חדשה? אם זאת האפשרות השניה - אינני מבין מדוע לא להתחיל דווקא בקריאה ביום העצמאות (בעניין תפילות יום העצמאות - ראה מאמרו של הרב חיים נבון בצהר לב, וגם אנו נדון בזה בהמשך), האם אין בזה יותר עניין ציבורי מאשר וידוי מעשרות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.