סיפור וזכירה

חז"ל למדו שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, מהפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". דברי חז"ל אלו אף מובאים בהגדה במחלוקתם של חכמים ובן-זומא. אנו מקיימים מצווה זו כל יום בקריאת שמע שחרית וערבית. כל זאת, על אף שפסוק זה "למען תזכור" מובא בפשט כסיבה לשמירת חג הפסח - כדי שנזכור את יום צאתנו מארץ מצרים, ולא כציווי על מצווה נוספת שחובתה כל יום.
מלבד זאת ישנה מצווה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו. מצווה זו לרוב (כך הביא ספר החינוך) נלמדת מהפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". בפסוק זה אכן יש פועל הגדה - שמשמעותו סיפור. אך הרמב"ם הביא מצווה זו דווקא מפסוק עם שורש זכירה (שדווקא היה מקום רב לומר שזו מצווה לכל יום מימות השנה):
מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן--שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). ומניין שבליל חמישה עשר--תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה" (שמות יג,ח), בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ידועה השאלה, מה ההבדל בין שתי מצוות אלו: סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים?

ר' חיים מבריסק מנה שלושה חילוקים בין שתי המצוות (מובא בהגדת "שיח הגרי"ד" עמ' לז):
א. זכירה זה לומר בקצרה שיצאנו, ואלו סיפור זה לספר בארוכה - וכל המרבה לספר הרי זה משובח.
ב. זכירה היא בינו לבין עצמו, סיפור זה לאחרים.
ג. זכירה זה על מנת לקבל עליו עול מלכות שמיים שכן זה חלק מקריאת שמע, סיפור היא מצווה העומדת בפני עצמה.

הרבי האחרון מחב"ד, הרמ"מ שניאורסון זי"ע, בהגדה שלו גם כן דן בעניין זה והוא מביא שישה חילוקים בין שתי המצוות:
א. זכירה זה גם בלב, סיפור זה דווקא בלב.
ב. זכירה די בזכירה בעלמא (היה יציאת מצרים), לעומת סיפור שזה צריך להיות דווקא בדרך של סיפור (עבדים היינו וכו' ויוציאנו).
ג. סיפור זה בדרך של שאלה ותשובה, מה שאין כן זכירה. (דומני ששמעתי דבר זה פעם גם בשם ר' חיים)
ד. "סיפור יצי"מ דפסח נימנה במנין המצות משא"כ הזכירה דכל יום, ונפ"מ לדינא" (אולי כוונתו שמכיוון שזה לא נמנה במניין המצוות זה לא דאורייתא לגמרי ואולי כוונתו מה שר' חיים אמר בסעיף ג' - שזה חלק ממצווה אחרת, וצ"ע)
ה. זכירה אינה לימות המשיח לשיטת בן-זומא ולפוסקים הפוסקים כמותו.
ו. סיפור הוא במשך כל הלילה (או לפחות עד חצות) גם אם סיפר כבר בתחילת הלילה, לעומת זכירה שמספיק זכירה אחת בלילה.