מהו פיקוח נפש?

סיפור קצר שמתמצת כל כך הרבה (מתוך: רפואה, מציאות והלכה, סימן א, הרב ד"ר מרדכי הלפרין):

ביקורת ספרים: מסילות בלבבם, הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ

פורסם באתר כיפה (קישור)

הספר "מסילות בלבבם - פרקי הגות, היחיד החברה והמדינה בראי התורה" ראה אור לפני כחצי שנה. הוא מכיל מאמרים מפרי עטו של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים. בחדשים שעברו מאז יציאת הספר, נאמר ונכתב לא מעט על כך שהג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל היה קצת נטע זר בעולם התורה בארץ. דברים דומים ניתן לומר על הרב רבינוביץ', שנולד שנים ספורות לפני הרב ליכטנשטיין ושקשה להתעלם ממספר קווי דמיון בביוגרפיות של השנים. הופעתו של ספר זה יחד עם שו"ת שיח נחום שראה אור לפני מספר שנים, מאיר באור בוהק על גדלותו של הרב, ומסמן לנו, בני התורה, שיש כאן אמירות ודעות שראוי לתת אליהם את הדעת.
המאמרים המחלוקים בספר לשני שערים, היחיד והחברה, נכתבו בזמנים שונים והתפרסמו בבמות שונות. איחוד המאמרים תחת קורת גג אחת מעמידה בפני הקורא השקפת עולם שלמה תוך עיסוק בנושאים רבים המעסיקים את האדם המאמין בזמנינו. נזכיר חלק מהנושאים שהמחבר מתמודד עמם: השינוי במעמד האשה בזמנינו, היחס לגויים ולבני המיעוטים בארץ לאור ציוויי התורה, סתירות בין תורה ומדע, המשטר הדמוקרטי והערכים הדמוקרטיים, היחס למי שאינו שומר מצוות, מהי אמונת חכמים, תפקידו של הפוסק, תפקידם של בתי הדין, עליה להר הבית, ועוד ועוד.
כמעט בכל נושא המחבר מתחיל מניתוח של דברי הרמב"ם העוסקים בנושא הקרוב לנושא הנדון, אך מהר מאד הוא עובר מהפן התאורטי לפן המעשי ובכל נושא הוא מגיע לתובנות הרחוקים מלהיות בנאליים.
ניתן כמה דוגמאות:
- בדרך כלל מאמרים העוסקים ב"דמוקרטיה ויהדות" מתמקדים באלמנט אחד של הדמוקרטיה והוא: שלטון העם, אך לאמיתו של דבר המרכיבים האחרים בדמוקרטיה הינם מאתגרים פי כמה לאיש האמונה. מרכיבים כמו חופש הדת וזכויות הפרט. הרב רבינוביץ כן עוסק במרכיב החופש שהדמוקרטיה מעניקה לאזרחים, ובייחוד בשאלת גבולות החופש הזה. אחד התחומים בהם הוא מעלה את השאלה הזו הוא תחום החינוך. לדבריו, היה נכון למדינה לממן רק בתי ספר המלמדים את "התרבות השלטת בארץ", קרי לימודים בשפה העברית והנחלת ערכי המוסר היהודי גם למגזרים של בני המיעוטים.
- במקום אחר הרב יוצא חוצץ כנגד הענקת חסות לחברי כנסת. לדעתו, יש להגביל מאד את החסינות כך שהוא יתמקד רק בנושאים שיכולים להפריע ישירות למילוי תפקידם ולא מעבר לזה. לדידו העקרון ש"מלכי בית דוד דן ודנין אותן" הוא עיקרון חשוב ביהדות של שויון בפני החוק.
- בפרק אחר בספר מתאונן הרב על ה"מצב כל כך בלתי נסבל" שנוצר בהר הבית שבו אסור ליהודי לעלות ולקרוא במקום "שמע ישראל". לדבריו "יש ללמד ולחנך ולהודיע כיצד יש להיכנס להר הבית" ו"אין לזנוח את המקום הקדוש או להמנע מלעלות".
- אחת השאלות הקשות בניסיון להסביר את הכתוב בתורה באופן שיתאים להתפתחות המדע הוא בפעמים מסבירים את התורה באופן הסוטה מהמסורה המקובלת בפרשנות התורה. לדברי הרב לכך בדיוק נוסחו עיקרי האמונה כדי לומר שאלו העיקרים שמהם אין לסטות ומה שאינו מן העיקרים אין בעיה אמונית לפרש שלא כפי המסורה.
- בפרק העוסק ביחסי ישראל והעמים הוא מאריך לעמוד על כך שעם ישראל צריך לשתף פעולה עם הגויים כדי לקדם מטרות וערכים החשובים לו.

מעבר לדוגמאות אלו יש בספר פרקים שכל ניסיון שלי לתמצת אותם או להביא מהם רק תובנה בודדת יהיה עוול הן לכתוב והן לקוראי מאמר קצר זה (לפחות שני פרקים עולים בראשי: פרק העוסק במוסר ופרק העוסק במעמד האשה), ואני ממליץ לכל אחד לקרוא וללמוד אותם. גם מהפרקים שכן בחרתי להביא תובנה אחת ניתן לומר "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן".

הספר "מסילות בלבבם" הוא בעיני כמורה נבוכים לבני הדור שלנו המנסים לשלב בחייהם מחויבות לתורה ולמסורת יחד עם השתלבות בעולם המערבי וערכיו. זכה דורנו שיש בו את הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שיורה לנו את הדרך.

הידע המדעי של חז"ל - המשך

המשך מכאן: "יוצא דופן והבא אחריו" - הידע המדעי של חז"ל

לפני מספר ימים כתבתי על אודות דבריו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין בספרו "רפואה, מציאות והלכה" על כך שחז"ל כתבו על מציאות רפואית שלא היתה ידועה לרמב"ם. מדבריו של הרב הלפרין השתמע שחז"ל כתבו על אודות מציאות רפואית עתידנית.
בהמשך הספר הרב הלפרין מתייחס שוב לדברי הרמב"ם על המשנה בבכורות, מתוך רצון להוכיח שבימי חז"ל הידע הרפואי, לפחות בכל הנוגע לרבייה, היה מתקדם יותר מאשר בתקופת הראשונים. כלומר, דבריהם במשנה בבכורות אודות יוצא-דופן, היה עפ"י הידע הרפואי שהיה נפוץ בזמנם, אך לא היה ידוע בתקופת הרמב"ם.
הנה דבריו (עמ' 426-427):

המקור לכך שניתוחי כריתת רחם היו מצויים במצרים היא מהמשנה בבכורות פ"ד מ"ד:

מעשה בפרה שניטלה האום שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. אמר תודרוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה, עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון, הלכה לה חמורך, טרפון. אמר לו רבי עקיבה, רבי טרפון, פטור אתה, שמומחה של בית דין אתה, שכל המומחה בבית דין פטור מלשלם.

אין לי ידע על כך, אך מעניין אותי האם המחקר התלמודי וההיסטורי על תקופת חז"ל מסכימים לקביעה הזאת. מהרמב"ם בהלכות טרפות משמע שלפחות בתחום של טרפות היו מחלות או פגמים שבתקופת הרמב"ם, בניגוד לתקופת חז"ל, ידעו לטפל בהם.

שינויים בין המדע לתפיסת חז"ל

לאחרונה, כשעסקנו בסקירת הספר "אכול בשמחה" הזכרנו את הנושא של שינויים בין המדע לתפיסת חז"ל. למשל, שחז"ל אומרים כי תולעים הנמצאים בבשר הדגים נוצרו שם, ולא הגיעו מחוץ לדג, זאת, לעומת המדע של היום המכחיש לחלוטין את הרעיון של בריאה ספונטנית. הזכרנו שהרב ביגל כותב כי "רוב הפוסקים אומרים שעלינו להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד".
עוד הזכרנו שם כי המחבר מציע כי ניתן לפשר בין העמדות ולהתייחס לנושא זה כפי שיש המתייחסים לנושא הריגת כינים בשבת, שגם בו יש סתירה בין אמירות חז"ל לבין הידע המדעי שאינו מקבל כמובן עקרון של בריאה ספונטנית. לפי אותם דעות חז"ל התייחסו בדבריהם לתפיסת האדם, ולא למציאות המדעית (התייחסנו לנושא זה כאן, וראו גם כאן), ובאותו אופן, לדברי המחבר, ניתן להסביר את דברי חז"ל בענין תולעים בדגים.
הפעם ברצוני להביא עוד מספר גישות לשאלה זו.
אחד המגיבים לרשומה הקודמת הפנה לדברי הרב איתם הנקין בהקדמה לספרו "לכם יהיה לאכלה", עמ' 17-18 בו הוא כותב כך (לחצו על התמונה להגדלה):

כלומר, לדבריו עצם זה שכך נהגו מימות עולם היא המורה שעלינו להמשיך לנהוג כך.וזאת, משום שלדבריו אין זה הגיוני לומר שבדור אחד יהיה משהו שהוא מותר, אך בדור שלאחריו פתאום הוא יהפוך לאיסור.

מקור נוסף לענין זה שברצוני להביא הוא דבריו של הרב אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" ח"ד עמ' 355, שם מביא עורך הספר הרב אריה כרמל את הדברים הבאים בשם רבו:

כשנשאל [הרב דסלר] על אודות דינים אחדים שהטעמים שניתנו להם אינם לפי המציאות שנתגלה במחקר הטבעי בדורות האחרונים, והרי הם עתה בגדר מה שהגמרא שואלת בכמה מקומות "והא קחזינן דלאו הכי הוא". שלוש דוגמאות נידונו אז:
א. הא דיש דרוסה לחתול ולא לכלב, שהגמרא מסבירה שזה משום שהחתול מטיל ארס מציפורני ידיו.
ב. הא דאין לשין המצות אלא במים שלנו, והטעם לכמה ראשונים לפי שבלילה החמה מהלכת תחת הארץ ולכן אז המעיינות רותחין.
ג. הא דמותר להרוג כינה בשבת משום שהכינה אינה פרה ורבה.
ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא. והטעם,... כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הנסיון, למשל, שדרוסת החתול עלולה יותר למות מאשר דרוסת הכלב, ושהמים הנשאבים מן המעינות בבוקר חמים יותר. אבל בענין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו.
... וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין דין אמת ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים. 

נסיים את דברינו עם דבריו של הרב משה שמואל גלזנר זצ"ל בהקדמתו הידועה ל"דור רביעי" על מסכת חולין. לדבריו, ברור שחז"ל טעו בדבריהם, ואעפ"כ עלינו לקיים את דבריהם, כחלק מקבלת התורה שבעל (שנקבעה ע"י כתיבתה) (מועתק מכאן):

וכן תראה מה שפסקינן באו"ח סימן שט"ז סעיף ט' דהורג כינה בשבת פטור, וכן ביו"ד סימן פ"ד דמותר לאכול פירות וגבינה שהתליעו כל זמן שלא פרשו התולעים, והני דינים נבנו על הסכמת חז"ל שבת ק"ז ע"ב, דכל אלו מעצמן קרבו ואינן פרין ורבין. והש"ס מקשה שם: "וכינה אינה פרה ורבה? והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים"? ונדחקו לתרץ "מינא הוא דמקרי ביצי כנים". ובאמת בזמננו מוסכם בחכמת הטבע דליכא בע"ח בלי פו"ר וע"י הטלת ביצים, ומ"מ לא נסתר דינא אפילו להחמיר, נגד הכרעת והסכמת חכמינו ז"ל. +וכן+ בכתמים של נדה פחות מכגריס תולין במאכולת, ועיין בשו"ת מעיל צדקה דמאכולת שלנו אפילו חלק רביעי אין בדמה, וצ"ל דנתקטנו הרבה, ומ"מ גם בזה"ז אנו תולין בה, אע"פ שבטח מגוף האשה קאתא עיי"ש. ועיין במשנה יומא פ"ג ע"א: "ר' מתיא בן חרש אמר, דמי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, וחכמים אוסרים". וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דאין הלכה כר' מתיא בן חרש אלא כחכמים, דסברו דאין עוברין על המצוות אלא ברפואה בלבד- ר"ל בדברים המרפאים בטבע וכו' אבל לא בדבר שהוא רק מדרך סגולה וכו', והוא עיקר גדול עיי"ש. ועיין בתוס' שבועות ט"ו ע"ב ד"ה אסור להתרפאות, דמשמע דלא ס"ל סברת הרמב"ם, ולא ידעתי למה השמיטו כל הפוסקים והרמב"ם בכללם דין זה דאסור להאכיל מחצר הכבד של כלב שוטה. ועכ"פ לפי מעמד חכמת הרפואה שבזמננו, אין זאת מדרכי הסגולה – כמו שדימה הרמב"ם – אלא רפואה בטבע, כידוע מן הפאסטיורסיסטעם +הכוונה לחיסון לכלבת שפיתח לואי פסטר+, ועוד מלפנים מן האימפפונג של הילדים נגד הבלאטטערן +לא יודע במה מדובר+. ועיין רמב"ן עה"ת פ' חוקת על הפסוק "ויעש משה נחש נחשת" +במדבר כא ט+, שכתב כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס: תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא וכו' עיי"ש, ובאמת הוא מדרכי הרפואה לרפאות חולי הארס בארס עצמו. הן אמת כי הסכמת חכמי הטבע ג"כ אינה אמת מוחלטת, ואפשר יעמוד דור יותר מושכל ויסתור כל בנייני הקודמים, אבל גם זאת אמת, כי אם לא היה הסכמת חכמי התלמוד ע"ה מכרחת אותנו, היינו דנין על פי מעמד החכמה במקום ובזמן ההוא. כמו שהראיתי דאנו דנין רוצח עפ"י אומד הרופאים שבכל זמן וזמן, ואם יאמרו שלמכה זו אין תרופה נהרוג את הרוצח ולא נאמר להם גמירי דאי בדרי ליה סמא – שאין אנו מכירים אותו עתה – חי, כי ע"ז נאמר "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". וכן פשיטא דאם חז"ל היו עומדים אז על מעמד חכמת הטבע דהיום – לידע שכל בע"ח פרה ורבה – לא היו מתירין להרוג כינה בשבת ולאכול גבינה מתולעת, רק בשביל שדורות הקודמין להם היו סוברים שהני בע"ח מנייהו קגבילי ונתהוו מעצמם, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל, דבי"ד מותר לסתור דברי בי"ד הקודמים בזמן אפילו אינו גדול בחכמה ובמניין. ואפילו בפירוש הכתובים, ומכ"ש בדברים התלויים בחכמת הטבע, דלא +ולא+ היו חוששים לסתור דבריהם, משום דשמא המה היו חכמים ביותר וידעו מה שאין אנו יודעים דמה בכך? הלא על זה נאמר: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". והרי תראה דאמרו ז"ל בעירובין י"ג ע"ב, דלמה לא קבעו הלכה כר"מ משום שלא ירדו לסוף דעתו.
אמנם כל זאת אפשר, כל זמן שלא הייתה הקבלה והשמועה כתובה וחתומה בעט ברזל וציפורן שמיר, אבל מאחר שההכרח העצום הביא לידי כך לעשות לתושבע"פ קיום לדורות, אין לנו רשות לשנות אף כקוצו של יו"ד בהסכמתם והכרעתם, הן מה שנוגע לפירוש הכתובים והן מה שנוגע בחכמת הטבע, כי כל תורתם קודש היא לנו ואין לזוז ממנה, וכמש"כ הרמב"ם בהלכות שחיטה הנ"ל.

"יוצא דופן והבא אחריו" - הידע המדעי של חז"ל

הדברים הבאים נכתבו ע"י הרב ד"ר מרדכי הלפרין בהקדמה לספרו "רפואה, מציאות והלכה":

המשנה בבכורות אומרת כך:

יוצא דופן והבא אחריו, שניהם אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן.

הרמב"ם כותב בפירושו למשנה את הדברים הבאים:

אפשרות דבר זה לדעתי אני הוא שתהא האשה מעוברת בשנים, וקרעו את דפנה והוציאו אחד מהם ואחר כך יצא השני כדרך העולם, ומתה אחרי יציאת השני. אבל מה שמספרים בספורים שיש שהאשה תחיה אחרי קריעת דפנה ותהרה ותלד, איני יודע לכך הסבר והוא דבר מופלא מאד. 

לפני שנחזור לדברי הרב הלפרין, ראוי להזכיר גם את הערתו של הג"ר יוסף קפאח על פירוש הרמב"ם:

מה שהיה מופלא בזמן רבינו הרי עם התפתחות חכמת הרפואה בימינו מעשים בכל יום בכל העולם קוראים אף פעמים מצדדי הרחם למעלה ופעם באמצע בשפולו ומוציאים את הולד וחיה ומתעברת ויולדת. 

נחזור עתה לדברי הרב הלפרין. לדבריו, ההבנה הנכונה במשנה (שאליה התכוונו התנאים בכתבם את המשנה) הוא למציאות ימינו, קרי שאשה מסוגלת ללדת יוצא דופן ולאחר זמן ללדת ילד נוסף בלידה רגילה. לדבריו, יש לראות בדברי חז"ל הללו במשנה סוג של ראייה לכך שחז"ל הבינו את עולם הטבע (כנראה בגלל מסורת מסיני) יותר טוב מחכמי זמנם.

אך הדבר צ"ע. נניח שהבנת הרב הלפרין למשנה היא הנכונה, וחז"ל דברו על מציאות שלא היתה קיימת בזמנם. אך מדוע הרמב"ם לא הבין שחז"ל מדברים על מציאות תיאורטית? מדוע הרמב"ם ראה צורך להידחק בפירושו למשנה, במקום לומר שחז"ל עסקו בסיפור תאורטי רק כדי להמחיש עקרון? האם זה עצמו לא מוכיח שלפחות לדעת הרמב"ם לחז"ל לא היתה הבנה מדעית שהיא מעבר לחכמי זמנם?

"אדם ומכונה תושיע ה'" - יום עיון בנושא חיישנים וגלאים

לפני כחודש התקיים באוניברסיטת בר-אילן יום עיון בנושא "אדם ומכונה תושיע ה'", שעסק בהשלכות ההלכתיות של פעולות אוטומטיות הנגרמות ע"י פעולת האדם ומחשבתו.
דברו ביום העיון:
- הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בנושא "אוטומציה בעולם ההלכה"
- הרב ד"ר דרור פיקסלר בנושא "פעולות האדם הטבעי, הטכנולוגי וההלכתי"
- הרב שבתי רפפורט בנושא "שליטה, כוונה ופעולה"

ההרצאות עלו לרשת וניתן לצפות בהם כאן:

הרצאתו של הרב רבינוביץ ניתנת לקריאה כאן

[בעז"ה אתייחס יותר באריכות לשיעורו של הרב שבתי רפפורט בשבועות הקרובים]


עוד רשימות בנושא:
- גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר
- גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס
- גלאים בשבת - דעת הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'
- הפעלת חיישנים בשבת
- הפעלת חיישנים בשבת - תגובת הרב ישראל רוזן
- הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים
- דעת הגרש"ז אוירבך על חיישנים
- אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם
- עוד בנושא גלאים בשבת
- הראשל"צ הרב שלמה עמאר על חשמל בשבת

מעשה ברב, אנוס וחלות בארון הקודש

ישנו סיפור ידוע אודות אנוס שהיה מביא חלות לבית הכנסת, בתורת לחם הפנים. הסיפור הודפס בספר משנת חכמים לרבי משה חגיז, לפני כשלוש מאות שנה - כאן תוכלו למצוא את הסיפור במקורו. ומעשה שהיה כך היה (קישור ממנו מועתק הסיפור, וראו שם נוסחא נוספת לסוף הסיפור):

‏אחד מן האנוסים בא מפורטוגל לגליל העליון ויתייהד וקבע דירתו לגור בעיר הקדושה צפת, תיבנה במהרה בימינו! וישמע בבית התפילה דרשת אב בית דין הקהילה בעניין לחם הפנים, שהיה קרב במקדש מדי שבת בשבתו. ונאנח אותו הרב בדרשתו ונצטער ואמר: "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן."
‏וילך האנוס, אחרי שמעו הדברים, בתום לבו לביתו וציווה את אשתו, שבכל יום ערב שבת תכין לו שתי כיכרות לחם מקמח מנופה שלוש עשרה פעמים ומעיסה נילושה בטהרה ותהיינה אפויות בטוב ובכל מיני יופי בתנור הבית, לפי שהוא רוצה להקריבן בהיכל יי, אולי יתעשתהאלהים לו ויקבלן ויאכל את העולה ההיא. וכאשר ציווה כן עשתה לו אשתו. ובכל יום ששי בשבוע היה מוליך ומביא את שתי הלחם בהיכל יי, מתפלל ומתחנן לפניו יתברך, שיקבלן ברצון טוב ויאכל אותן ויערב לו ויבושם לו. כה היה מדבר ומתחנן, כבן המתחטא על אביו, ומניח הלחמניות בהיכל הקודש והולך לו.
‏ושמש בית הכנסת היה בא ולוקח את שתי הלחם, בלי חקירה ודרישה, מהיכן באו ומי הביאן, ואוכל אותן ושמח בהן כשמחה בקציר. ובשעת תפילת ערבית למוצאי שבת היה רץ אותו האנוס ירא יי אל היכל יי; וכינן שלא היה מוצא את הלחמניות שהניח, היה שמח שמחה גדולה ורבה בלבו. הלך לביתו ואמר לאשתו: "השבח וההודאה לאל יתברך שמו, כי לא בזה ענות עני וכבר קיבל הלחם ואכלו חם." [והוסיף לזרזה] שלמען השם לא תתרשלי בבא בעשייתן ותיזהרי בזה מאד: אין בידינו במה לכבד את האלהים, ואנו רואים שלחם זה ערב לו; לכן חובה עלינו, לעשות לו נחת רוח בהן! – וכן היה הולך ומתמיד הדבר זמן-מה.
‏ויהי היום, ויקר מקרהו, שרב הקהילה, שעל פי דרשתו היה האנוס מביא את הלחמניות לבית המקדש, היה בערב שבת בבית יי, ועומד על הבימה וחוזר על דרשתו שהיה עליו לדרוש ביום המחרת שבת קודש. והנה האנוס בא כמנהגו הטוב בשתי הלחם, קרב אל היכל הקודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו לפני המקום באותה התלהבות ושמחה, שהיה לו בעת היה מביא הדורון לפניו. והוא לא הרגיש, שהרב עומד על הבימה ושומע לו. ויחרש לו הרב והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה. וחרה לו עד מאד, ויקרא להמקריב וגער בו ואמר לו: "‏שוטה! וכי האלוה שלנו אוכל ושותה?! בדאי שמש בית הכנסת לוקח אותן ואוכלן, ואתה מאמין וסבור, שהאלוה הוא מקבלן! עוון גדול הוא ליחס שום גשמיות להאל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף."
כה השמיע דברי מוסר לאוזנו, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. וכשראהו אותו רב קראו ואמר לו: "תן תודה לפני האיש, על מה באת עתה? ומי היה לוקח את שתי הלחם, שזה האיש היה מביא בכל יום ערב שבת להיכל הקודש הזה?"
ויודה השמש ולא בוש.
‏והאנוס כששמע את הדבר התחיל בוכה ומתאונן ואומר להרב, שימחול לו, כי טעה בדרשתו וחשב לעשות מצווה ולא עשה אלא עבירה כפי דבריו.
‏עוד לא כלו הדברים, והנה שלוח מיוחד בא מאת הרב הקדוש רבי יצחק לוריא להדורשויאמר לו בשם רבו: "לך לביתך וצו לביתך, כי מחר בעת שעליך לדרוש מות תמות !הכרוז כבר יצא על זה!"
וייבהל הדורש על השמועה הלא-טובה וימהר אל הרב הקדוש ויבקשהו שיגיד לו, מה פשעו ומה חטאתו? וישב לו הרב הקדוש ויאמר: "מיום שחרב בית המקדש, ייבנה במהרה בימינו, לאהיתה נחת רוח לפני המקום, כמו באותן השעות. שהאנוס מפורטוגל היה מביא את שתי הלחם בתמימות לבו להיכל יי וסבור היה שהשם יתברך קיבלן ממנו; ומפני כך שביטלת אותו מלהביאן הלאה, נגזרה עליך מיתה בלי שום פתח והצלה לפניך."
‏וילך הדורש לביתו ויצו לביתו. וביום שבת קודש, בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו. כדבר איש האלהים.

מה מוסר ההשכל של סיפור זה?
על פניו מוסר ההשכל דומה מאד לזה של הסיפור אודות הבעל שם טוב והילד עם החליל (עוד על סיפור זה האזינו כאן באנגלית - מומלץ), והוא שעבודת ה' הנעשית בתמימות, הגם שהיא סותרת הלכה פסוקה, נמצאת בדרגה גבוהה מאד.

הרב אביגדר נבנצל בספר "שיחות לספר במדבר", פרשת שלח, שיחה יא, כותב כי הוא אינו מאמין שהסיפור נסתיים כפי שמסופר, ואף על פי כן הוא מקבל לחלוטין את מוסר ההשכל אותו הגדרנו. הנה דבריו:

ומדוע איני מאמין לסיום זה? מפני שאם יהודי נכשל באיסור, חייבים להזהירו בנחת שלא יכשל עוד! שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". בסיפור זה היה חשש לאיסורים חמורים של היהודי, ויתכן שגם השמש נכשל באכילת קדשים, ולכן היה צורך להעיר לו, ואיני מקבל שהיתה בכך טעות. עם זאת אין ספק, שה' שילם שכר טוב ליהודי שהקריב בלב שלם, למרות שלא עשה מצווה, כי עיקר רצון ה' הוא: כוונת הלב. 

שלוש הערות לדבריו:
א. רבי משה חגיז כנראה לא ראה בעיה עם סיום הסיפור, והראיה שהוא הדפיס את הסיפור ללא שום הסתייגות...
ב. קשה מאד לקבל את דברי הרב נבנצל כשאנו קוראים עד כמה הרב גער ואף בייש את היהודי האנוס. עד כדי כך שלא אתפלא אם נמצא גרסאות של הסיפור בו האר"י מבשר לרב שימות רק על אופן התוכחה.
ג. הנצי"ב בפירושו לחטא נדב ואביהו מסביר את חטאם כך והוא אף מקשר זאת למעשה 250 האיש בעדת קרח (העמק דבר ויקרא י ב ושם בהרחב דבר):

שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה' אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה
שניהם נכנסו בדרך אחד של אהבת ה', ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלהים וברוב תשוקה נכנסו להקטיר קטורת בהיכל.

האם דברי הרב נבנצל עולים בקנה אחד עם דברי הנצי"ב הללו?

ביקורת ספרים: "אכול בשמחה", מאת: הרב משה ביגל

ראו גם: "אכול בשמחה" בפסח

לפני חדשים ספורים יצא לאור ספרו של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר, "אכול בשמחה - כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר סוקר כמעט את כל הבעיות ההלכתיות הקשורות לאכילת מזון על פי ההלכה. הספר וההלכות הנידונות בו מופנות לצרכן בן ימינו, ולכן לא נמצא בספר הלכות מליחה מפורטות, לדוגמא, אך כן נמצא הסבר מתומצת ודיון במה שנעשה במפעלי המזון ובמשחטות ובגישות השונות הננקטות בידי גופי הכשרות השונים. ככזה, יש התייחסות רבה בספר לצריכת אוכל שהוכן במפעלי מזון, מסעדות וכד'. יחד עם זאת ישנה התייחסות לנושאים המשיקים לעולם הכשרות, כגון הכנת "טיפול במזון בשבת וביום טוב".

ניתן לסכם ולומר שהמחבר מאד מזדהה עם הנחיות הכשרות של הרבנות הראשית ובספר הוא מחזק ומבסס רבים מההנחיות הללו. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בדיונים סביב כשרות הבשר. כך אנו מוצאים כי המחבר מתנגד לגופי כשרות המצריכים השגחה על מתן החיסונים לעופות, ולא רואה בזה שום צורך ושום הידור. וכן מתנגד המחבר לגופי כשרות שאינם מסתפקים בבדיקת צומת הגידים של עופות בראייה ומישוש, ומצריכים פתיחת השוק. וכן לפתיחת גב העוף לפני המליחה, וכן לנוהל שהתפתח של חותם בתוך חותם. בכל אלו אין המחבר רואה שום צורך הלכתי, ובודאי שלא הידור מכל סוג שהוא. להיפך, כפי שכותב בתחילת הספר, יש ב"הידורים" אלו טעם לפגם שכן הם מעלים במידה ניכרת את מחירי העופות ומכבידים בכך את העול הכלכלי של משפחות קשות יום המבקשות לצרוך רק אוכל מהדרין.
מאד הייתי רוצה לראות תגובה מנומקת מבית מדרשם של גופי הכשרות המצריכים "הידורים" אלו לטענות המחבר. לצערי, אינני תולה תקוות שתגובה כזו תיכתב אי פעם (וגם בזה נגע המחבר בתחילת הספר).

אחד מפרקי הספר המחודשים הוא פרק יג העוסק ב"חרקים במזון". על פי מחקר שערך המחבר ניתן בצורה פשוטה ביותר, ע"י תמיסת 'סטרילי', לנקות את מרבית סוגי ירקות העלים מחשש חרקים. אם תוצאות המחקר התורני הזה יתקבלו הלכה למעשה, אזי ניתן לחסוך כסף רב בצריכת ירקות עלים מגידולים מיוחדים, ולצרוך תוצרת רגילה. בפרק זה ובנספחים לספר המחבר מתאר את סוגי החרקים השונים, את סוגי הירקות השונים, מציג את צורת הניקוי בו הם השתמשו ואת תוצאות הניקוי. מעניין יהיה לראות אם למחקר זה יהיו השלכות על הנחיות הרבנות לכשרות של בעלי עסקים.

אני מבקש להתייחס לנקודה אחת, שולית יחסית, שהמחבר העלה. בענין תולעים בדגים, כידוע חז"ל עשו הבחנה בין תולעים הנמצאים במעיים, שהם הגיעו מבחוץ ולכן אסורים, לבין תולעים הנמצאים בבשר, שהם "נבראו מעצמם" ולכן מותרים. הבעיה היא שאנו היום יודעים שאין דבר כזה בריאה ספונטנית, ולכן לא ברור כיצד ניתן לומר שהתולעים הנמצאים בבשר נבראו מהדג. אעפ"כ כותב המחבר כך:

כאשר אנו יודעים כיום שלדעת המדענים בכל הדגים המוכרים לנו התולעים באו מבחוץ, ולדעתם אין בכלל מציאות שום דג שהתולעים שבו הן באופן שעליו דיברה הגמרא, ממילא אנו חוזרים לשאלה הבסיסית על המחלוקת המוחלטת בין דברי הגמרא לדברי המדענים. בשאלה זו רוב הפוסקים אומרים שעלינו להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד. 

אמנם כנראה נכון הדבר שלדעת רוב הפוסקים "עלינו להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד", אך לענ"ד לא ניתן כיום להסתפק באמירה הזאת, מבלי להעיר על הבעיה ההשקפתית באמירה זו. אף אחד מהציבור שלנו אינו חי את חייו כאילו שדברי המדענים הם סברות בלבד. רבים מאתנו אף אינם מוכנים לקבל כי יש להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת כאשר מדובר באמירות הקשורות לידיעת הטבע, ולא לאמירות תורניות. לדידי, לחלוטין לא ברור שחז"ל, שהסתמכו על חכמת המדע בזמנם, היו מסכימים לאמירה כי יש "להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד".
אמנם, המחבר מציע כי ניתן לפשר בין העמדות ולהתייחס לנושא זה כפי שיש המתייחסים לנושא הריגת כינים בשבת, שגם בו יש סתירה בין אמירות חז"ל לבין הידע המדעי שאינו מקבל כמובן עקרון של בריאה ספונטנית. לפי אותם דעות חז"ל התייחסו בדבריהם לתפיסת האדם, ולא למציאות המדעית (התייחסנו לנושא זה כאן, וראו גם כאן), ובאותו אופן, לדברי המחבר, ניתן להסביר את דברי חז"ל בענין תולעים בדגים. האם זה משכנע? אשאיר לכם לגבש תשובה לשאלה זו בעצמכם. 

עקידת יצחק: תפיסת הרב רבינוביץ'

ראו גם:

עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס
עקידת יצחק: תפיסת הרב שג"ר

מתוך: ויקיפדיה

דברי הרב נחום אליעזר רבינוביץ בנושא עקידת יצחק מופיעים בספרו "מסילות בלבבם" במאמר בשם "המוסר הטבעי ומוסר התורה" (על חלק אחר ממאמר זה כתבנו כאן), בסעיף הנקרא "בין מוסר טבעי לצו דתי - פרשת העקדה" (עמ' 80-88 בספר).

להלן חלק מדבריו (הדגשים במקור):

מה היתה המטרה בנסיון הזה? לא רק לבחון את אמונתו של אברהם במראה הנבואה, אלא גם ללמדו שגם כדי לקלוט את האמת שבנבואה יש צורך בתורה. מדוע עשה לו הקב"ה את זה? כדי שאברהם יבין שאי אפשר לסמוך על מוסר טבעי ושכל אנושי בלבד, אלא צריך גם תורה. אין תורה אלא בהתגלות נבואית לעם ישראל כולו, ולא בהתגלות אישית לנביא.
...הקב"ה בא ללמד את אברהם שבינת האדם לבדה אינה מספיקה, גם אם האדם מצליח לגלות באמצעותה את הבורא יתברך ולהבין את רצון הבורא, מכל מקום שכל האדם מוגבל הוא בתפישתו. הוא משיג רק את מה שהוא מבין מתוך הרגל של לשון, תרבות ושפה. לפיכך, הוזקק אברהם ללמוד את המשמעות האמתית של הצו: "קח נא את בנך... והעלהו שם לעלה", מתוך ניסיון אדיר, עד דכדוכה של נפש.
... ושני צדדים לדבר: מצד אחד, התורה באה להדריך את האדם בדרך הישר והיא מורה לו מהי האחריות המוסרית שהוא מחויב בה. ומצד שני, מי שלא פיתח רגישות מוסרית גבוהה - לא ידע לפעול כראוי על פי התורה. 

עקידת יצחק: תפיסת הרב שג"ר

ראה גם:
עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס

דברי הרב שג"ר על העקדה מובאים בספר "נהלך ברג"ש" במאמר בשם "אי הוודאות כניסיון העקדה". הוא בונה את דבריו סביב דברי חז"ל במדרש הגדול:

ועליו הכתוב אומר: "הניסה דבר אליך תלאה", נאמר הפסוק הזה כנגד אברהם אבינו, שבשעה שאמר לו הקב"ה: שחוט בנך והעלהו לפני, מיד קיבל עליו והלך לשחטו. קדמו השטן לדרך...
אמר לו: זקן שכמוך יטעה בכך?! לא אמר אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתיב בתורה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ואתה טועה והולך לשחוט את בנך?! יכול אתה לומר לו "שאמרת לי" - הוא אומר לך: מי מעיד בי? ואפילו יש לך עדים, עבד שמעיד ברבו אי אפשר, ואם העיד אין עדותו כלום. חזור בך!
אמר לו: איני שומע לך שלא לעשות רצון אבי שבשמים, לך נאמר: "הניסה דבר אליך תלאה". 

הרב שג"ר מנתח מדרש זה באריכות ומשווה את דברי השטן ודברי אברהם לטענות רעי איוב. 

הנה מסקנתו של הרב שג"ר מדברי חז"ל על העקדה (עמ' 121):

הלקח ברור: עמדה דתית יומרנית ויודעת כל הופכת את הניסיון ועמו את המאמץ הדתי בכלל, לפיקציה. הניסיון בפרט, וחיים דתיים ומגע ממשי עם האלוקים בכלל, קיימים רק במקום של אישיות בעלת ענווה המסתפקת באי ידיעתה. עמדה יומרנית נובעת מגאווה, והיא קולו של השטן. הניסיון שייך תמיד לסובייקט שמעצם טיבו נתון בערפל. אובייקטיביזציה של הניסיון הדתי היא הפרכתו. מכאן תגובתו של אברהם אבינו, שאמנם יודע את האמת האובייקטיבית, אך ידיעה זו אינה גורעת כמלוא הנימה מהניסיון ומרצינותו.
נוכל אם כן לסכם את דברי המדרש בהקשר הדיון שלפנינו. טענת המדרש נגד הניסיון כפולה:
ראשית, הציווי המוסרי הנורמטיבי אוסר את מעשהו של אברהם. שנית, אי אפשר להגיע לוודאות לגבי טיבו של הניסיון. מהו רצון ה' האמיתי - לקיים את הציווי או למרוד? כל אמירה אלוקית נתונה לפרשנויות שונות ואפילו הפוכות. מהו, אם כן, רצונו של אלוקים? עונה המדרש: תמימות. אך העימות המוסווה בין תגובתו של איוב לזו של אברהם מלמד שלתמימות זו אין אפיק אחד קבוע וברור מראש. המחאה, לפי המדרש, היא תגובה דתית נכונה, שאיננה נופלת מהציות בהקשר של הניסיון.

עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס

ראה גם: עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק

הרב זקס
ויקיפדיה

הרב השר יונתן זקס דן בפרשת העקידה, בספרו "השותפות הגדולה" (ספר מעניין ומעורר שנהניתי עד מאד לקרוא. מומלץ מאד!), כאשר הוא מנסה לבנות תזה כי "לוז אמונתו של אברהם [הוא] האהבה ככוח-העל היצירתי שבתוך העולם" (עמ' 158).
אחת הבעיות שיש בטענה זו הוא שאנו מוצאים את אותו א-להי אהבה מצווה על אברהם לעקוד את בנו!
לצורך התמודדות עם הבעיה הזו, מנסח הרב זקס הבנה חדשה לפרשת העקידה. נביא את עיקרי דבריו (עמ' 172-174, הדגשים במקור):

אלוהים מבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב שני דברים, פעם אחר פעם: ילדים ונחלה... ופעם אחר פעם ההבטחות נתקלות במכשולים ובהשהיות... ילדים וקרקע הם הטבעיים שבנכסינו. כמעט לכל אחד יש מהם... מה שלכולם יש באופן טבעי, [לאבות ולאמהות האומה] יש רק כמתנה מאלוהים... האמהות, לבד מלאה, היו כולן עקרות. כשנפקדו בילדים, ניכר היה שזו מתת אל...
וכך גם הארץ... האבות היו נוודים... ישראל נעשה לעם שיש לו ארץ רק בחסד האל...
בני ישראל אינם בעליה של הארץ. הם רק תושבים בה, וזכותם זו מותנית בהכרתם שהיא שייכת לא להם אלא לה'. והאמור על הארץ אמור גם על הילדים. אברהם... נועד לעבור על בשרו חוויה שתכונן... את ההכרה שילדינו אינם שייכים לנו, אלא אך ורק לה'...
הניסיון שנתנסה אברהם בעקידת יצחק נועד אפוא לבחון אם הוא מוכן לותר על הבעלות על בנו ולהשיבו לידי אלוהים. לזאת מכוון המלאך כשהוא עוצר את אברהם משלוח ידו בנער ומסביר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
...התורה אומרת לעם הברית: אינכם הבעלים של ארצכם, ובאותו אופן גם אינכם הבעלים של ילדיכם. זו הייתה לידתה של דמות האב המקראי, האב-כמחנך, המנוגדת לתפיסה האחרת של האב, תפיסת האב-כבעלים.

לדבריו, הניסיון נועד ללמד את אברהם תובנה שכלל לא היתה מקובלת בזמן העתיק: שהילדים אינם שייכים להורים. לילדים יש חובות כלפי ההורים, אך גם להורים יש חובה לחנך ולדאוג לילדים, כפיקדון שנתן להם האלוהים.

עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק

רשומה ראשונה בסדרה (בעז"ה)

רמברנדט, עקדת יצחק, 1635
מתוך: ויקיפדיה

עקידת יצחק היא ללא ספק אחת הפרשות המעסיקות מאד את עולמנו הדתי. הן מפאת שזו מוצגת בתורה כשיא חייו ומפעלו של אברהם אבינו, והן מפאת המתח הבלתי נמנע בין המצפון לבין הציווי האלקי. מחברים רבים כתבו וניתחו את העקידה ומשמעויותיו, ואני מבקש בסדרה זו לעסוק בחלק מתשובותיהם לשאלות: מה היתה מטרת העקידה? מה ניסה הקב"ה ללמד את אברהם ואת הדורות אחריו?

הרב קוק כתב מסה ארוכה של פרשנות על פרשת העקידה בסידור עולת ראיה, אך מסתבר שתפיסתו של הרב קוק אינה פשוטה להבנה כלל.
הרב חיים סבתו מביא סיכום לדברי הראי"ה (קישור) והוא מסביר את מהות הניסיון כך (הדגשים שלי):

כל מעשה העקידה בא להוכיח את ההיפך מהחוויה המצויה בעבודת הפסילים. העקידה נעשית מתוך שיקול דעת והיגיון, ועל כן היא דרגה גבוהה בהרבה מעבודות ה-ל הנעשית בשיכרון דעת.

על פי הבנה זו של דברי הרב קוק העיקר בנסיון העקדה להראות שבעבודת ה' יש פוטנציאל להגיע לדבקות בה' גם ללא צורך באקסטזה רגעית, אלא בשיקול דעת והיגיון.
אך העקידה מסתיימת בציווי לא לשלוח יד אל הנער כדי להמחיש ולהראות שהקב"ה חפץ בחיים:

על כן, מוכיחה פרשת העקידה על תפיסתה ההפוכה של התורה לעבודת ה'. הלא עיקרה הינה באמירה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אולם רוצה התורה להראות לאדם את הדבר והיפוכו, את כך שאין זה רצון ה"כלל", אולם אם היה זה רצון ה' - לא היה בדבר חיסרון.

הרב יואל בן-נון בספרו "המקור הכפול - השראה וסמכות במשנת הרב קוק" מנתח גם הוא את דברי הרב קוק על העקידה. אך אם היה מי שאינו יודע כי מדובר על אותו טקסט ועל אותו רב קוק, בקלות אפשר היה לחשוב כי מדובר על משהו אחר לחלוטין. מה היתה מטרת העקידה לדעת הרב קוק? כך מסביר הרב יואל את דברי הרב קוק (עמ' 180-183):

כל הקונפליקט שבניסיון, בין הציווי על העקדה, לבין המוסר ואיסורי התורה על תועבות המולך, נכון רק עד לרגע שבו קרא מלאך ה' מן השמים, הרגע שבו תם הניסיון, והעתיד המוסרי, התורני והאנושי חזר לחיות, אחרי שהיה בסכנה של חדלון גמור... מלאך ה' החזיר את המוסר למקומו. האלוהים ניסה את אברהם, עצירת הניסיון הופיעה דרך מלאך ה' - הופעת דבר ה' באמצעות מלאך, מסביר הראי"ה, מבטאת את החזרה אל האיסור המוסרי על שפיכות דמים בכל תוקפו, ואת רחמי האב על בנו, שגם הם "מן השמים".
... הראי"ה ראה דווקא בפרשת העקדה מקור מובהק, אשר מבסס את הצדק והמוסר, כמו את החסד ואת האהבה הטבעית. כל הערכים האנושיים, הטבעיים והמוסריים, אשר נראה כנידחים כליל בשלב הניסיון, "חוזרים ונראים" ביתר שאת בדבר ה' השני שמופיע בקריאת מלאך ה' מן השמים. הנסיון לא בא אלא כדי לחשוף את מסירות הנפש של אברהם, ואילו קיום המוסר והערכים האנושיים הטבעיים לדורות מכוח דבר ה' ואהבתו - נובע מקריאת מלאך ה' מן השמים, בשלב השני של הפרשה.
... פרשנים והוגים, מתוך שכנוע פנימי עמוק או מתוך מצוקת האימה, הפכו את ניסיון העקדה לאבן פינה יחידית או עיקרית, לשם הגדרת תפיסת התורה. הם קראו את הופעת ה' בפרשה באופן ברור - רק פעם אחת - ולא נתנו משקל לכך, שאמירתו מופיעה ונשמעת בפרשת העקדה שלוש פעמים - שבעיקרן הן שתיים, הנסיון מחד גיסא וקריאת מלאך ה' "מן השמים" מאידך גיסא, ויחד הן מגדירות היטב את המקור הכפול של הסמכות ושל הערכים.

פרשת העקדה אצל הראי"ה, דוקא היא מקור מובהק להכרעה מן השמים לטובת המוסר, באשר העיקר בה במאמר ה' הוא: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".

לדידו של הרב יואל בן-נון, בהבנת דברי הראי"ה, השיא של העקידה היא בציווי השני בה הקב"ה מלמד את אברהם (ואת כולנו) שאין סתירה בין המוסר האלקי לבין המצפון האנושי, וויתור על אחד מהם הוא פגיעה בא-ל.

על הדיבור הראשון לאברהם, הציווי על העקידה, מסביר הראי"ה שאברהם נכנע לחלוטין למלא את הצו בלי שום רגש "של כהות, של רישול ושל דיכאות". כשהרב יואל בן-נון מביא דברים אלו של הראי"ה הוא מעיר על כך הערה מאד אישית:

מעולם לא יכולתי לקבל במנוחת הנפש פירוש זה של הראי"ה - הרגשתי ממש סלידה וריחוק בניגוד עמוק למה שהרגשתי בדרך כלל בכתביו. רק ההמשך הרגיע את נפשי הסוערת, כאילו עברתי משהו מהניסיון. 

ואכן ההמשך, שהבאנו לעיל, הרגיע את נפשו של הר"י ושוב הוא מעיר על דברי הראי"ה:

תגלית זו היתה בשבילי חויה מכוננת - המשמעות היהודית העיקרית (לדורות עולם) בפרשת העקדה, איננה הניסיון, אלא דבר ה' מפי מלאכו, שבא לחזק את הערכים האנושיים, המוסריים והרגשיים, ולגלות בהם את משמעותם העליונה מכוח דבר ה'.

לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה... (אם אתה ילד), מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם בעלון "עולם קטן"

כשנגמרה חופשת הפסח בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שעברנו את שבוע החופש שקיבלו הילדים שבוע לפני פסח כדי לעזור בנקיונות הבית, ולאחר שעברנו גם את האיסרו דאיסרו חג שקיבלו הילדים ע"מ שיוכלו להישאר בירושלים אחרי שעלו לרגל, אתה כבר מריח את החופש האמיתי – החזרה לעבודה. אלא מה הקטנטונת שלנו מאוד מאוד נהנתה בחופש, עד כדי כך נהנתה שהיא ממש לא תכננה לסיים אותו בכזו קלות. איך שהיא התעוררה החלו הקרעכצן – "אמא, אני לא מרגישה טוב", "מה כואב לך חמודה?" שאלנו בדאגה, ואז החלה הנסיכה לירות בכל התותחים – "כואבת לי הבטן, והקול שלי צרוד וכואב לי הגרון". האינסטינקט הראשוני שלך כהורה הוא שילד לא מתלונן סתם על זה שהוא לא מרגיש טוב, חס וחלילה! למה שילד יתלונן סתם?! הוא לא מתלונן סתם, הוא פשוט משקר כדי לא ללכת לבית ספר. אבל בכל זאת זה ממש לא נעים לך לומר לילד שלך "לא מאמין לך שקרן קטן", זה יכול לגרום למשבר אמון קשה ביניכם, אז אתה מרחם עליו אבל קצת – "בואי חמודה, נשתה תה ואז נרגיש הרבה יותר טוב", "שתיתי כבר וזה לא עזר" השיבה הילדה בנחרצות, "אני יודע מה יעזור לך – פרק של ארתור בטלפון של אבא וממתקים במכולת לפני הגן", אבל הילדה מכוונת הרבה יותר גבוה - היא רוצה את כל החבילה – למה להסתפק בפרק של ארתור אם אפשר בקצת נחישות לקבל יום חופש שלם עם אמא (או אבא כשלאמא נשבר) שבו תוכל לראות 50 פרקים ברצף?

אין ספק שזו דילמה, איך אפשר לדעת מתי הילד באמת חולה ומתי הוא קצת מורח? אני יודע, אני יודע, יש את ההורים המצקצקים בלשונם כעת ואומרים לעצמם "הילד שלי לא צריך לשקר. אם הוא לא רוצה ללכת לבית ספר הוא פשוט אומר לי והוא נשאר בבית", אבל מצד שני אולי יום אחד הם ימצאו עבודה ואז מי יישאר עם הילד בבית ? חכמי אומות העולם היו מודעים לבעיה וע"כ הגו את המדחום. מעתה נקוט האי כללא בידך ואי אתה בא לידי תקלה – כל שהוא מעל 37.5 הרי הוא בבית וכל שהוא מתחת מתחזה. אלא אם כן הילד למד לעבוד על המדחום. אבל זה לא כ"כ פשוט – כשהיינו ילדים היתה שמועה שלבלוע גיר מעלה את החום, אבל מה יעשו הילדים המסכנים היום? יבלעו טוש מחיק? כשהייתי ילד אף פעם לא הצלחתי לעבוד על המדחום, שפשפתי את המדחום במכנסיים, חיככתי אותו עם הלשון, כלום לא עזר. אמנם פעם קירבתי את המדחום למנורה אבל כשהגשתי בגאווה את המדחום לאבא שלי, הוא אמר לי שלפי המדחום אני לא חולה. אני מת. האמת שהיום אני כבר יודע איך לעשות את זה אבל זה מאוחר מדי. באחת הפעמים שהבן שלי דחף את המדחום בפעם העשירית מתחת ללשון והצליח לסחוט ממנו, אחרי כל נסיונות הזיוף, רק 36.5 , אמרתי לו "ככה לא עושים את זה, תביא לאבא שיראה לך" הכנסתי מתחת ללשון והוצאתי 39 ללא קושי מול עיניו הכלות. מאחר שהגיליון חשוף לעיני כל מיני מתחזים פוטנציאליים הסוד יישמר במערכת.

אין מה להגיד כשאתה ילד זה יכול להיות נחמד כשאתה חולה, במיוחד אם אתה לא חולה. אבל כשאתה מבוגר זה קצת איבד מהקסם. קודם כל תמיד ישנה ההתלבטות – האם אני חולה או סתם מפונק? אני יכול הרי לקחת כדור ולהסתדר איכשהו... אני אמנם משתעל כמו חולה שחפת, מפוצץ בנזלת, אבל בכל זאת... גם לא נעים בעבודה. בכל זאת...יש לך משהו דחוף לסיים והשיחה הזאת לבוס "אני לא יכול לבוא. אני לא מרגיש כ"כ טוב" נשמעת לך בדיוק כמו הילדים שלך שמנסים לעבוד עליך. אז אתה בא לעבודה, מחרף את נפשך למען הצלחת החברה, העם והארץ. ואז באמצע ישיבה עם ראש מתפוצץ, צרוד כמו הזמר אדם בשנות ה80, אתה נתקף בהתקף שיעול מול הבוס שלך ובמקום שיגיד לכולם "שימו לב איזה עובד מצטיין יש לנו כאן! איזו הקרבה!" הוא מתרחק ממך בכעס ושואל "בשביל מה באת? להדביק פה את כולם?"... מצד שני להישאר בבית אמנם יכול להישמע מפתה – להיכנס כל היום מתחת לפוך ולהשלים שעות שינה שתמיד חסרות, אבל אז מסתבר לך ש"כל היום" הוא מושג פיקטיבי. אחרי שגירדת את עצמך מהמיטה להניח תפילין ולהתפלל שחרית, אתה רואה שאפקטיבית נשארו לך פחות מארבע שעות עד שהגדולים יחזרו מהבי"ס, לא תכין להם ארוחת צהריים?! אתה קצת חולה אבל אל תגזים... ואז אישתך מתקשרת אליך כדי לרחם עליך "מה שלומך? איזה מסכן אתה... אין סיכוי שתוכל להוציא את הילדה מהגן נכון?" ואתה אולי חולה אבל לא מטומטם "מה פתאום, אני יוציא אותה, אני לא עד כדי כך חולה", אתה יודע שזה ישתלם לך כשאישתך תחזור הביתה מלאת אמפתיה ורחמים ותגיד לך "רוצה כוס תה? אולי תיכנס למיטה?". סה"כ גבר חולה הוא כמו כלבלב חמוד שמחפש קצת חום. אבל מה ממש מבעס? אם אשתך חוזרת הביתה ואחרי שהיא נותנת לך את התה ומנת החום היא אומרת לך "האמת שגם אני ממש לא משהו...". וואו וואו וואו, רגע אחד! זה שלי. זה תפוס. "מתפוצץ לי הראש. לקחתי שני כדורים". סליחה??? ראש זה בטוח שלי. תבחרי מקסימום כאב בטן. אבל שוב, אתה חולה לא מטומטם אז אתה משלים עם גורלך ואומר לה "עזבי, אני כבר נחתי היום. תיכנסי למיטה, אני אסתדר כאן. רוצה כוס תה?".

סיכומו של דבר - אחרי קצת שוחד מפה ואכזריות משם הצלחתי לשכנע את הקטנה ללכת לגן. היא כבר שכחה שהיא לא הרגישה טוב אחרי קצת סרטים בטלפון וסוכריה מהמכולת. אין מה לעשות, כישורי אבהות נרכשים עם הזמן - אני טופח לי על השכם ונוסע בשמחה לעבודה. אחרי שעתיים מגיע טלפון מהאישה "התקשרו מהגן, יש לילדה חום". עקשנית הילדה הזאת.

רשימות על הרב ליכטנשטיין ומשנתו

רשימות על הרב ליכטנשטיין ומשנתו שהתפרסמו בעבר בבלוג "רב צעיר":
- הרב ליכטנשטיין בגבורות שמונים שנה
- על הלכה ושוויוניות
- ביקורת ספרים: מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשיין, מאת: הרב חיים סבתו
- ביקורת ספרים: באור פניך יהלכון, הרב אהרן ליכטנשטיין
- מבקשי פניך
- דתי וחילוני - צדיק ורשע?
- דתי וחילוני - צדיק ורשע? - המשך
- רבנן לא צריכי נטירותא
- בחזרה ל"מכתב הרבנים"
- חשיבה מחודשת על ה'הסדר'
- התקדמות המוסר
- עוד על העבודה כמצווה
- "אם אין דעת, מנהיגות מנין?"
- הרב ליכטנשטיין מתייחס לפרשת הרב אלון
- כלים הלכתיים פורמליסטיים: תינוקות שנשבו
- אי-מתן לגיטימציה
- ידי עשו, קולו של יעקב וצדקותו של רבין
- רב-שיח עם הרב ליכטנשטיין
- שינויים בהלכה

היחס למחללי שבת בשו"ת שבט הלוי

בעקבות פטירתו של הג"ר שמואל הלוי ואזנר, בעל "שבט הלוי" לפני כשבועיים בליל הסדר, עיינתי מעט בכרכי "שבט הלוי". 

נושא אחד שפגשתי בו מספר פעמים בספרו הדהים אותי. הנושא הוא היחס לחילונים ולמחללי שבת בימינו. הרב ואזנר לא מקבל קטגורית את הגדרתם של חילונים כ"תינוקות שנשבו", אא"כ ידוע שהם כאלה, וככלל הוא מתייחס אל אדם המומר לחלל שבת כגוי גמור.

כך לדוגמא רואים בתשובה לשאלה שנשאל מהרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים, אודות כיבוד בעליה לאבא של נער בר-מצוה שמחלל שבת (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן סא):

ב"ה, בין המצרים תשנ"ה לפ"ק.
כבוד ידידינו המפואר הרב הגאון המושלם כש"ת ר' אלי' שלזינגר שליט"א, רב שכ' גילה ומקו"ח.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.

מצאתי תוך מכתבים מכ' של כ"ת בענין מחללי שבת הבאים לבית הכנסת לערוך בר מצוה, והם רוצים שיתנו גם עלי' לאב ולסבא מחללי שבת בפרהסיא, הנה ביסוד הדברים דנתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' י"ט וע"ש מלשון הח"צ סי' י"ג, ומה דברור להלכה דמומר ממש, או מחלל שבת בפרהסיא דנדון כמומר לכה"ת וגוי לכל דבריו דאין להעלותו בשום פנים, והקטן הזה שנעשה בר מצוה יש לדון אולי ישאר שומר התורה וישמור שבת, והן אמת דלדעת הגאון בנין ציון בח"א דאם מחללי שבת עושים קידוש דמאמינים בבה"ע [=בבריאת העולם] דאפשר אין נדונים כגוים וה"נ כשבאים לברך עה"ת וכה"ג, מכ"מ סו"ס עדין ברשעתם, ואיכא גדר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כמש"כ הח"צ סי' י"ג ואף אם בכל זאת נדון אותם כתינוק שנשבה כאשר העיר כ"ת, ואף זה אינו ברור כלל, מכ"מ לו יהא כן מכ"מ מן הנסיון והמסורה דאם אנחנו נותנים להם כל הכבוד המגיע לשומרי המצוות והתורה שגם הם מסתפקים בדרכם דיחשבו הרני כמותכם, ולעולם לא ישובו.

אבל הא ודאי שאם הם באמת תינוקות שנשבו שמצוה לדבר אליהם באהבה ולקרבם אולי יתעורר ניצוץ הישראלי בקרבם לבא אל תחת כנפי השכינה.

אבל התדהמה הגדולה באמת היתה כשגיליתי שהוא דבק בקו זה גם בשאלות פיקוח נפש. כך לדוגמא בשאלה מרופא ששאל האם לטפל בחולה מחלל שבת שהמירב שאפשר העניק לו מבחינה רפואית זה חיי שעה (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן מח):

כבוד ידידי הרב הארוך השלם טובא בתורה הרה"ג ר' דוד טרופ לאי"ט.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.
זה איזה שבועות קבלתי מכתבו היקר, ואשיב בקצור, השאלה חופשי שבנסיעתו בש"ק נפגע בתאונה והובהל לבית חולים במצב אנוש (מרוצץ) חייו חיי שעה מוגבלים ביותר האם לטפל בו בש"ק כאשר כרוך הטיפול בחילול ש"ק. 

ומסקנת התשובה, לאחר דיון ארוך:

סו"ד דברי הפמ"ג סי' שכ"ח ופשטות ההלכה מפורשים לאיסור, ורק אפשר ללמד זכות על המקילים בזה כיון דהרבה מחללי שבת הם תנוקות שנשבו בין הגוים ומומרים, וגם אולי מאמינים במעשה בראשית וכזה אינו מומר לכה"ת לדעת הגאון בנין ציון כאשר הבאתי כ"פ בתשובתי.

ובתשובה אחרת, לאחר שהוא נשאל האם על כבאי חרדי לצאת בשבת לטפל בפצועים מחללי שבת, הוא משיב את התשובה הזאת (שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סה):

ב"ה, יום א' וישלח תש"ס לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הרב הגאון מפואר ונכבד כש"ת מוהר"ר מאיר קסלר שליט"א ראב"ד מודיעין עילית קרית ספר. אחדשה"ט וש"ת.

לפני כמה ימים קבלתי מכתבו, ויסלח על האיחור מחמת העומס. בענין איש הכבאי בקהילתכם קרית ספר שנדרש מארגון הכבאים לצאת בשבת במקרה של תאונות בכביש הראשי הסמוך לעירכם, ושאלתו דמר אם מותר לו לצאת להציל מחללי שבת, והפוסקים דנו בזה, וכ"ת ראה מש"כ בעניי בשבט הלוי ח"ה סי' מ"ח, דאעפ"י דהדבר נוטה להחמיר יש לימוד זכות על המקילים, וספיקא דמר אם לעמוד ע"ז שבשום פעם לא יצא במקרה של תאונת דרכים.

באמת הקשה לשאול, כי גם הקום ועשה וגם השב ואל תעשה בזה צריך הרבה סיעתא דשמיא, אמנם הדבר נוטה כי כל זמן שקבלו רק הקריאה ועדין לא ידוע הפרטים ויתכן שישנם נפגעים שחיוב להציל, יעשה הנסיעה ברכב שגוי מנהיג והוא יושב על ידו, ובהגיע לשם בפרט אם ישנם עוד מצילים יעשה רק מלאכה דרבנן, ואם אי אפשר להכריע, בפרט דאולי נמצאים גם תינוקות וקטנים שלדעת הרבה פוסקים יש להם דין תינוק שנשבה לא כאביהם, או דמצב בהול ודחוף כ"כ שאי אפשר לברר שום דבר, מספק או ס"ס דפקו"נ המותר צריך שיעשה גם מעשה דהצלה ממש, מהלכה, וגם בצירוף עונש אם מונע עצמו, ומחשש הסתה נגד יראי ה', כסניף לעיקר ההלכה, ואם יעלה בידכם להמנע לגמרי בשבתות, מרויחים שלא להכנס להלכה מסובכת.

את התשובה הזאת אינני מבין גם לשיטתו של הרב ואזנר. הוא הרי מסכים ש"לדעת הרבה פוסקים" תינוקות וקטנים הם תינוקות שנשבו ומותר לחלל שבת עבורם, גם לשיטתו. וא"כ כל מקרה של תאונה בכביש גם ספק פיקוח נפש, אז מדוע אסור לצאת לקריאה בלי נהג גוי? זאת ועוד, שעל הכביש, כל כביש, יש מקרים של נסיעה של פיקוח נפש שהיא נסיעה בהיתר בשבת, וא"כ כל תאונה זה ספק פיקוח נפש של מישהו שלא מחלל שבת. 

אונאת הגר ופוליטיקה רבנית – מה נדחה מפני מה?

פורסם באתר כיפה (קישור)

"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט נוטה להשחית במוחלט" (הלורד אקטון, מובא ב"השותפות הגדולה", הרב י. זקס, עמ' 125)

אברהם נולד לפני כשלושים שנה למשפחה לא יהודית, ואומץ זמן קצר לאחר לידתו ע"י משפחה יהודית. בתהליך האימוץ הוא נימול וגויר ע"י בית דין אורטודוקסי בארה"ב. כמה שנים לאחר מכן אברהם עלה עם משפחתו המאמצת לארץ, התגורר ביישוב דתי ביו"ש, התחנך במוסדות דתיים, חגג את כניסתו לעול מצוות והתחיל את חייו הבוגרים כיהודי לכל דבר. כשהגיע לפרק "האיש מקדש", פגש אברהם את שרה וביקש לישא אותה לאשה ולבנות בית נאמן בישראל.

הזוג ניגש למשרדי הרבנות הקרובים למקום מגוריה ופתח תיק נישואין. החתן בא מוכן עם כל המסמכים שהיו ברשותו, כולל את תעודת הגיור שלו מלפני כשלושים שנה. רב העיר שקיבל את פניהם, הידוע כרב מסביר פנים, קיבל את כל התעודות ואמר לזוג: "הכל נראה מצוין. הכל בסדר". עברו בערך שבועיים והרב מסביר הפנים מטלפן לחתן: "תשמע יש בעיה. הרב שגייר אותך הוא לא מוכר. אבל אל תדאג אני אנסה לסדר לך תהליך גיור זריז, כדי שזה לא יעכב את החתונה שלכם. אולי אתה מכיר מוהל אצלכם ביישוב?".

נעצור לרגע בתיאור המעשה, ונסביר לקורא מה קרה כאן.

הרבנות הראשית לישראל והפועלים מכוחה אינה מכירה בכל תעודת גיור המובא בפניה. היא חייבת לקבוע כללים על מנת להבחין באילו תעודת גיור והרכבי גיור היא מכירה ובאילו לא. מכיוון שסיפורנו נסוב סביב גיור שהתקיים בארה"ב, נמקד את דברינו לנהלים של הרבנות הראשית בקבלת תעודות גיור מארה"ב. ארגון הרבנים המרכזי הדתי-לאומי בארה"ב נקרא הסתדרות הרבנים של אמריקה, או RCA בקיצור. לפני שנים מעטות הרבנות הסכימה שכנוהל היא תאשר גיורים שנעשו ע"י חברי הRCA.

הרב החתום על תעודת הגיור של אברהם הוא רב מוכר מאד הן בארה"ב והן בארץ. כשרב העיר רשם הנישואין אמר לאברהם ש"הרב שגיר אותך אינו מוכר", אין הכוונה שלא מכירים מי זה אותו רב פלוני, אלא שהרבנות אינה מכירה בגיוריו, משום שהוא אינו עונה לקריטריונים שהרבנות הציבה.

אבל זה לא כל כך פשוט. הרב עליו אנו מדברים היה מראשי הRCA בזמן הגיור המדובר. כשנה לאחר הגיור של אברהם הוא אף התמנה לנשיא הRCA. אלא, שלפני כשבע שנים אותו רב, אחרי ששימש כארבעים שנה ברבנות בארה"ב, החליט לעזוב את הRCA ולהקים ארגון רבני חדש משמאל לRCA. הפרישה מהRCA והקמת הגוף החדש זיכתה את אותו הרב שהרבנות בארץ לא תכיר בגיוריו.

רק לשבר את האוזן נזכיר כי בחג סוכות האחרון התגלה שרב, שהיה ממונה בRCA על נושא הגיורים, נעצר לאחר שנתפש שצילם מועמדות לגיור בתוך המקווה במצלמות נסתרות. כשהסיפור התפוצץ התחילו גרים וגיורות לשאול האם הם וילדיהם צפויים לבעיה בהכרה בגיורים שאותו רב חתום עליהם. לאחר ימים ספורים הבית דין של אמריקה, המזוהה עם הRCA, הודיע כי יכירו בכל הגיורים שאותו רב סורר חתום עליהם. כעבור יום גם הרבנות הראשית בארץ הוציאה הודעה דומה בתוכנה.

כלומר, הרבנות לא ראתה בעיה להכיר בגיוריו של רב שצילם מתגיירות במקווה בזמן שהוא היה אמור לגייר אותם, אך רואה בעיה להכיר בגיורים שנעשו ע"י רב שעשרים שנה לאחר מכן הקים גוף ליברלי מדי לטעמה.

אז מה עושים עכשיו? יש חתן, יש כלה, שניהם חיים כיהודים כמעט מאז היולדם, כיצד הם יתחתנו?

השלב הראשון היה לנסות להסביר לרב העיר שחלה כאן פשוט טעות. אמנם הרבנות אינה מכירה בגיוריו של הרב מאמריקה, אך זה בגלל שכיום הוא אינו חבר בRCA. אבל לפני שלושים שנה, בעת ביצוע הגיור הזה, הוא כן היה, ולכן אין סיבה לא להכיר בגיור. זה לא עבד. הרב תירץ את חוסר היכולת להכיר בגיור בכך שהדבר לא תלוי בו, ושהוא כפוף לפקידים ברבנות הראשית הקובעים את הנהלים, ושהוא לא רוצה להסתבך, ושהוא לא מצליח אף פעם לתפוס אותם בטלפון.

החתן הופנה לבית הדין הרבני בירושלים. ביום המיועד התייצב החתן בפני שלושה דיינים שהתחילו לבחון אותו על ידיעותיו ביהדות. לאחר דיון לא ארוך במיוחד החתן התבקש לצאת מחדר הדיונים על מנת לאפשר לדיינים לדון בינם לבין עצמם במקרה הסבוך. כעבור כמה דקות החתן נקרא שוב לעמוד בפני הדיינים. הדיינים פסקו כי כדי לעבור גיור לחומרא הוא לא יצטרך הטפת דם ברית, אלא רק טבילה בפני בית הדין והם הורו לו להצהיר שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. לאחר מכן אב בית הדין נתן לאברהם את מספר הטלפון האישי שלו וביקש שייצור איתו קשר על מנת לתאם טבילה. אברהם יצא מבית הדין שמח וטוב לב ביודעו, שעל אף הטרחה לטבול בפני בית הדין, הפרשה עומדת בפני סיום והוא יוכל להתפנות להכנות לחתונתו.

בשבוע וחצי שלאחר הדיון בבית הדין אברהם התקשר מדי יום למספר אותו נתן לו הדיין. פעמים הדיין לא ענה, פעמים הוא ענה ואמר שיחזור אליו ולא חזר ופעמים שהוא ביקש מאברהם להתקשר שוב מאוחר יותר. השורה התחתונה היא שכחלוף שבוע וחצי טרם ידע אברהם מתי והיכן הוא יוכל לטבול.

הרב גדליה דוב שוורץ
מתוך: http://www.rabbis.org/news/article.cfm?id=100942

במקביל לפניה לבית הדין הרבני בארץ, אדם המקורב לחתן פנה לארגון רבני צהר ושאל אם יש משהו שהם יכולים לעשות על מנת לפתור את בעייתו של החתן. רבני צהר עשו את מה שלמעשה היתה הרבנות צריכה לעשות. הארגון מעסיק רב, שמחד מבין משהו בהלכות גיור, ומאידך עלה זה לא מכבר לארץ מארה"ב ומכיר היטב את הנפשות הפועלות שם. אותו רב פנה לבית הדין של אמריקה, גוף המוכר ע"י הרבנות הראשית בארץ, בשאילתא האם יש בעיה להכיר בגיור הספציפי הזה. כעבור יומיים קבל הרב מצהר לידיו מכתב הכתוב וחתום בכתב ידו של הרב גדליה דוב שוורץ, ראש בית הדין, מזקני רבני ארה"ב ואדם שאין עליו שום מערערים, שהגיור הזה מוכר ושאין לפקפק עליו כלל.

המכתב מהרב שוורץ הועבר לחתן, שחזר עם המכתב לרב העיר רושם הנישואין לשאול האם עתה הוא יוכל סוף סוף לסיים את הרישום. רב העיר אמר לחתן שהוא אינו יכול לקבל את המכתב הזה, משום ש"אולי זה מזויף". משום מה, הרב העדיף לטעון שאולי המכתב מזויף, מאשר להרים טלפון ללשכת הרב שוורץ ולשאול אם אכן זו חתימת ידו. בשלב זה החתן הציע לרב שהם ייפרדו כידידים והוא פשוט ילך ויירשם לנישואין דרך רבני צהר. גם על זה היתה לרב העיר תשובה: "חבל לא לסיים את התהליך מול בית הדין. אם תלך לצהר עלולים בעתיד להחשיב אותך כיהודי סוג ב'".

כיצד הסיפור הסתיים? לצערי, אינני יודע לומר. אני כן יודע שכעבור עוד כמה ימים אותו רב עיר הסכים לרשום את אברהם לנישואין, מבלי שהוא עבר טבילה, ואברהם ושרה נישאו זה לזו בשעה טובה ומוצלחת ובעז"ה יבנו בית נאמן בישראל.

מה הסיכום והמסקנות שלי מהסיפור הזה?

א.      לכל אורך הדרך ובכל תחנה, מרב העיר דרך בית הדין וכל מיני פקידים ועד לראש הפירמידה, עמד אדם/רב שיכל לומר "עד כאן! אין סיבה להמשיך את הסאגה הזאת", אך העדיף להיצמד באטימות לנהלים. עמדה בפני כל אחד מהם הברירה בין ההלכה לבין הפוליטיקה, וכל אחד מהם העדיף את הפוליטיקה על פני ההלכה. ההלכה האומרת שיש איסור מהתורה להונות את הגר, וההלכה האומרת שאפילו אם אדם גויר ע"י בית דין של הדיוטות הרי הוא גר, לא עמדו בפני הצורך של גורם אחר גורם להיצמד באדיקות לנהלים המורים שאסור להכיר בגיוריו של אותו רב מארה"ב.

ב.      כדאי לזכור, שאותו רב מארה"ב, שכל הגורמים הללו דחו מצוות לא-תעשה של אונאת הגר כדי לא להכיר בו, לא יודע מאומה מכל הפרשה הזאת. היחידים שהפרשה הותירה עליהם רושם הם החתן והכלה המסכנים שנרמסו בשם העיקרון הריק הזה.

ג.       אומרים משמו של ר' חיים מבריסק שבראש ובראשונה תפקיד הרב הוא להציל עשוק מיד עושקו. לדאבון לב, במקרה הזה לא זו בלבד שהרבנות לא חשה שתפקידה להציל את הגר העשוק, אלא שהיא עצמה החזיקה בתפקיד העושק.

ד.      חלק מאירועי הסיפור הזה התרחשו פחות או יותר במקביל למלחמה של הרבנות להשאיר בידיה את סמכויות הגיור. הרבנות טענה שוב ושוב שאין זה הגיוני שכרטיס הכניסה לעם היהודי יהיה נתון לכל רב עיר, אלא רק לגוף אחד מרכזי. סיפורו של אברהם הבהיר לי שכשמדברים על אותו גוף מרכזי, לא מדובר על רב ראשי בעל שם ושיקול דעת רחב, אלא על פקיד ממונה שייתכן והוא לא רואה את הגרים ממטר.

ה.      לעמיתיי, הרבנים בארה"ב, שכיום הינם חברים בRCA ותומכים בכל ליבם בנהלי הרבנות הראשית באשר לקבלת גרים מארה"ב: עליכם לדעת שאם יבוא יום בעוד עשרים או שלשים שנה ותחליטו מכל סיבה שהיא לעזוב את הRCA, ייתכן והגיורים שעשיתם לפני עשרות שנים לא יוכרו במדינת ישראל. אני ממליץ שתודיעו לכל גר וגיורת המגיעים לפתחכם שזו המציאות שהם עלולים להיתקל בה.

"ריכוזה של סמכות בידי מעטים מביא לעתים קרובות לידי שחיתות והידרדרות רוחנית. אותם בעלי כוח מועטים הופכים יהירים וחמדנים. הם חשים שביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם, ולאלץ את זולתם להסתגל אליהם.... הרעל קטלני במיוחד, כאשר דת ופוליטיקה מתערבבות זו בזו." (הרב מ. אנג'ל, מלאך לשבת, עמ' 34)

"האם חובה עלי לשלם קנס?"

בגליון אמונת עתיך האחרון (107) כתב אחד מחברי-רבותי מאמר קצר. כידוע, כתב העת אמונת עתיך יוצא לאור ע"י מספר מכונים תורניים, והם מפרסמים בגליונות כתב העת את תוצרי עבודתם.
חברי ומורי פרסם את מאמרו כחלק מאמרי מכון משפטי-ארץ, שניתן להבין משמו שהוא בא לחזק את מעמד המשפט העברי.
נושא המאמר: תשלום קנס.
הנה לכם הצגת השאלה עליה דן המאמר בן שלוש העמודים:

בקיצור, השאלה היא: אני חושב שניתן לי קנס שלא בצדק - האם עלי לשלמו?
המחבר דן בעניין דינא במלכותא, מעמד טובי העיר, מעמד הנוסע בתוך הרכבת כמקבל שירות ועוד כהנה וכהנה, ומגיע בסופו של דבר למסקנה הלא מפתיעה:

אקדים ואומר שחברי מחבר המאמר הוא יחיד ומיוחד, תלמיד חכם ברמה לא מאד מצויה, חריף ובקי. אני גם מרשה לעצמי לנחש שזה לא הוא בחר לפרסם את המאמר הזה, ואולי מישהו ממנהלי חיפש במה למלא עוד כמה עמודים בכתב העת והוא לקח את התשובה הזו, שאולי נכתבה רק כדי לתת לשואל להרגיש חשוב.
ואחרי כל זה, צריך לשאול: האם לשם כך צריך מכונים תורניים שיעסקו במשפט עברי? כדי לומר לאדם שעליו לשלם קנס שהוא מקבל?!
ואולי ירצה מאן דהוא לומר שהשאלה היתה רק היכי תמצי כדי לעסוק בנושאי יחס מקבל-נותן שירות, דינא במלכותא וכד', אם כן אשיב ואומר שהיה אפשר להרחיב את הדיון לאספקטים נוספים. לדוגמא:
א. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם הרב היה עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם יכל השואל לתבוע את הרב שישלם עבורו את כפל הקנס שהיה מקבל?

בערב עיון בנושא משפט עברי שהשתתפתי בו לפני מספר חדשים עמד אחד מהפאנליסטים, פרופ' ידוע למשפטים והעלה את השאלה במלוא חומרתה:
איזה בשורה מוסרית מביא אתו העיסוק במשפט עברי? אם הבשורה היחידה היא שאפשר לעשות שמיניות באויר כדי להוכיח שכמעט בכל מקרה ניתן לנהוג כמנהג המדינה ואז לפסוק כפי החוק הישראלי, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אני חושב ששאלת אותו פרופ' וביקורתי על פרסום המאמר הזה הם שני צדדים של אותו מטבע. העיסוק במשפט העברי שרק מוכיח את מה שידוע לכל ילד, או שבאופן עקבי רק מחזק את מנהג המדינה, הוא בהגדרה ריק. לא על זה אנו מתפללים בברכת "השיבה שופטינו".

"אכול בשמחה" בפסח

"אכול בשמחה" הוא שם ספרו החדש של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר (ובעל הבלוג מובי"ל בכשרות), העוסק במה שמתואר בכותרת משנה של הספר כ"כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר, בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית-ארבע, הגיע לידי לפני מספר ימים בודדים, ומיהרתי לקרוא את הפרקים הנוגעים בהלכות חג הפסח המתקרב (יתר הספר על פרקיו המעניינים יצטרך לחכות לי לאחר שהבית כשר לפסח, ובעז"ה אתייחס אליהם ברשימה נפרדת).
מדובר בשני פרקים מתוך הספר: פרק יז וכן הרחבה ד' המוקדשים שניהם ל"כשרות בפסח".
בפרק יז מובאים הלכות פסוקות בנושא צרכנות בפסח וכן בנושא הכשרת המטבח. בהרחבה (כ20 עמודים) המחבר דן בקצרה בשלל נושאים הקשורים לכשרות בפסח, ביניהם: הכשר לפסח על מוצרים שאינם ראויים לאכילה, קטניות בפסח, מצה שרויה, התארחות אצל אחרים בפסח, חלב וקמח בפסח, וחמץ שעבר עליו הפסח.

מספר פעמים במהלך הדיונים עולה שחלק מהסטנדרטים שהציבור הורגל אליהם בשנים האחרונות אינו נצרך מבחינה הלכתית. כך לדוגמא בהערה לסעיף העוסק בכלים שבישלו בהם קטניות, כותב המחבר (עמ' 226):

יצויין כי על מזון לתינוקות העשוי מקטניות מופיע לפעמים הכיתוב: "יש לבשל בכלים נפרדים". ניסיתי לברר, בעבר, אצל הבד"צים האחראים לכיתוב הזה, המנוגד לפסק השלחן ערוך (סי' תנג סע' א בהגה) והמשנה ברורה (שם ס"ק ח-ט), ולא קבלתי תשובה מספקת לשאלה זו. ולעניות דעתי כיתוב זה אינו נכון. 

גם לעניין רשימות התרופות הכשרות לפסח מסיק הרב ביגל שאין בו צורך כלל:

צריך לדעת שהחוברות המתפרסמות בקופות החולים ומכילות מידע על התרופות השונות וכשרותן לפסח באו לעולם לא בשל דרישת ההלכה, אלא בגלל הצורך של קהל החולים שהחמירו על עצמם ולא רצו לקבל תרופות שאינן כשרות לפסח. 

אחד הנושאים בהם המחבר מאריך הוא בשאלה: האם קמח הוא חמץ?
קראתי את דברי המחבר, המשכנעים לדעתי (גם שמעתי אותו ממנו כתורה שבע"פ לפני מספר שנים), ואת מסקנתו כי הקמח אינו חמץ ומותר להשהות אותו בבית בימי הפסח מבלי למכור אותו לגוי (אך יש להחמיר ולא להשתמש בו בפסח). לכן, התפלאתי לראות שלפני יומיים הרב חגי בר-גיורא, אחראי כשרות ברבנות הראשית לישראל, פרסם שהקמח אינו כשר לפסח.
הנה דברי הרב בר-גיורא (קישור):

לפני טחינת החיטה היא מורטבת בין 3-9 שעות לכן יש בקמח חשש חמץ.

וכך מתאר הרב ביגל את התהליך:

תהליך הרטבת החיטים מתבצע לפני טחינתן לקמח. הגרעינים מוסעים בתנועה סיבובית קבועה בתוך מערכת סגורה מיוחדת המטפטפת עליהם מים במשך כשש עשרה שעות. אורך המערכת, המכונה 'חילזון', הוא כארבעה מטרים, ובכל שעה עוברים בה כעשרים טונות גרעיני חיטה, כך שכל גרגיר מקבל בממוצע רק כחמש שניות של הרטבה. 

האם יש כאן מחלוקת במציאות? על איזה מהם נסמוך?
אני אישית השתכנעתי מדבריו של הרב ביגל, הן מתיאורו את המציאות, והן מהסקת המסקנות ההלכתיות מהמציאות.

הערה אחת יש לי על דברי המחבר. באחד הסעיפים כותב המחבר כי יש לצרוך משחת שיניים וסבון לכלים עם הכשר לפסח. אני מבין את ההגיון במשפט זה, הגם שאינני יכול לומר שהוא הגיון מוסכם לכולי עלמא. ההגיון אומר שכיוון ששני מוצרים אלו ראויים למאכל (ובמקרה של משחת שיניים אף דואגים שיהיה לו טעם טוב), והם באים במגע עם הפה או האוכל שאנחנו אוכלים בפסח, אזי צריך שהם יהיו כשרים לפסח. לענ"ד זו אינה סיבה מספקת להורות לצרכנים שמוצר צריך הכשר לפסח. אלא, צריך שיהיה במוצר חשש חמץ, כגון שיהיה בו רכיב שלפעמים עשוי חמץ. אם לא ידוע לרב העוסק בכשרות לפחות על סבון כלים אחד שעשוי מרכיבי חמץ, אל יורה שכל סבון כלים זקוק להכשר. 

שיעור הזית והביצה

מאז שהגיע לידי ספרו החדש של פרופ' נדב שנרב, קרן זוית, אני קורא בו בהנאה גדולה, ואני בטוח שעוד נדון ברבים מתכניו. יש מבין קוראי בלוג זה כמה כאלה שחולקים אתי את אותו הטעם בספרים. לאלה אומר: זה הספר שאתם רוצים שיקנו עבורכם לחג הקרוב (אפשר להשיג כאן וכאן).

המחבר העלה כמה פרקים מהספר לרשת, ביניהם את הפרק על פרשת צו (קישור). פרק זה עוסק בדבריו הידועים של הנודע ביהודה על כך שהביצים שלנו קטנים בכחצי מהביצים בתקופת חז"ל, ולכן יש להכפיל את השיעורים.

איך הנודע ביהודה הגיע למסקנה הזו?
כפי שמסביר המחבר בטוב טעם, הנודע ביהודה מצא סתירה בין שתי שיטות מדידה: שיטה אחת התלויה בגודל האגודל, ושיטה שניה התלויה בנפח הביצים בתקופת הנודע-ביהודה.
לאור הסתירה, הנודע ביהודה הסיק שיותר הגיוני שגודל הביצים השתנה, ולא שגודל האגודל השתנה.

על דברי הנודע ביהודה הללו, שאומצו גם ע"י החזון איש, מביא המחבר קושיה. מצינו ששיעור קמיצה (זה הקשר לפרשת צו) הוא לפחות גודל של שני זיתים. עכשיו, אם ניקח שני זיתים בגודל שאנחנו מכירים, אזי ניתן להכניס שני זיתים בתוך קמיצה. אבל אם נכפיל את השיעור, נגיע שכל זית הוא כשיעור ביצה קטנה שלנו. שני זיתים-ביצים כאלה לא ניתן כלל להכניס בקמיצה של יד. כך שלא ברור כיצד אפשר לומר שהשיעורים היו כפולים מהשיעורים שלנו היום.

המחבר מביא שהתירוץ שרגילים לתת על קושיא זו היא שנשתנו הטבעים ושפעם הידיים היו גדולים יותר, ולכן הקמיצה היתה יכולה להכיל שני זיתים ענקיים.
אבל תירוץ זה לא רק שהוא אינו תירוץ אלא שהוא מפריך לחלוטין את כל שיטת הנודע ביהודה! הנודע ביהודה, כאמור, הראה סתירה בין גודלי האגודל לבין מדידת נפח של ביצים. מזה הוא הסיק שהביצים קטנו בכ50%. אם נאמר עתה שגם גודל היד השתנה, כל דברי הנודע ביהודה מאבדים לחלוטין את כל נקודת האחיזה שלהם. שכן אם שני הגדלים השתנו, גם גודל הביצים וגם גודל היד, כבר אין למה להשוות, וכלל אי אפשר להכריע מה היתה גודלם של הביצים בתקופת חז"ל.

עד כאן דברי המחבר.

אני אוסיף שניתן לתרץ את הקושיא מגודל הקמיצה, שאינה מכילה שני זיתים ענקיים, בצורה פשוטה יחסית: ע"י ניתוק הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה. כלומר, ניתן לומר שגודל הביצה השתנה, אך גודל הזית נשאר כפי שהיה. דברי הנודע ביהודה נסובים על מדידת נפח של ביצים, ולא של זיתים. הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה הוא ממש לא מוכרח כפי שמראה מאמרו של הרב נתן סליפקין על השתלשלות גודל הזית (באנגלית). לדבריו, הדעה שזית זה מחצית ביצה נולדה עקב אי הכרת הזית הטרי ע"י הראשונים האשכנזים, ולפי כל העדויות שיש בידינו מהזיתים שהיו כאן בארץ ישראל בתקופת חז"ל, גודלם לא השתנה מאז. 

מבנה עשר המכות

הדברים הבאים מבוססים ברובם על המובא בספרים "צא ולמד" של הרב דוד סילבר (הוצאת מגיד) ו"כי קרוב אליך - שמות" של הרב יעקב מדן (הוצאת ידיעות ספרים).

הדרשה האחרונה של פרשת מקרא ביכורים, "ארמי אבד אבי", המובאת בהגדה של פסח:

דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות, רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב.

כיצד יש להבין את דברי רבי יהודה?

ההגהות מיימוניות (על נוסח ההגדה ברמב"ם) מביא כמה דעות:

י"מ טעם הסימנים דם צפרדע ע"י התראה תחלה עד לא הוכו, כנים בלא התראה, וכן ערוב ודבר בהתראה ושחין בלא התראה, וברד וארבה בהתראה וחשך בלא התראה. אבל ראב"ן פי' כי דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה, ולכן סימנם רבי יהודה. וריב"א פירש דלהכי נקט להו הכי שאות שלישי של הסימנים דהיינו כנים שחין חשך כל אחד היה משמש עם חבירו כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין אלא שהיו כנים עיקר המכה ותדע לך שהוא כן כי כולם קשורין זה בזה כשתכתוב זה על זה ותקח אותיות ראשונות מן השלש יהיה חשך, ושניים שלהן שחן, שלישית שלהן כנם, לפיכך סימנם כך להשמיענו זה החדוש. ור"ח פי' דאשמעינן שבסדר הזה היו קורין מביאי בכורים ולא כסדר שכתוב בתילים א"ה. ואני שמעתי כל המחלה אשר בגימ' דצ"ך עד"ש באח"ב, ע"כ:

נתמקד כאן בעיקר בשיטות האומרות כי רבי יהודה בא להציע חלוקה של המכות לשלוש קבוצות: דצ"ך, עד"ש ובא"ח. כאשר מכת בכורות עומדת בפני עצמה, אך לצורך הבהירות הוצמדה לקבוצה השלישית (כך מובא בחזקוני שמות ח טו). 

מה פשר החלוקה לשלוש קבוצות?

ההגה"מ לעיל מביא הבדלים שונים בין הקבוצות: דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה. כמו כן דפוסים החוזרים בכל אחת מהקבוצות: המכה הראשונה בכל קבוצה עם התראה בבוקר, השניה עם התראה והשלישית ללא התראה. 

בנוסף לכך אפשר לעמוד על התכנים השונים שהקב"ה מנסה להעביר למצרים דרך המכות. תכנים, המשתנים בכל אחת מהקבוצות. 

ההתראה שלפני מכת דם, המכה הראשונה של קבוצת דצ"ך (שמות ז):

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: (טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: (טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: (יז) כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:

המטרה הראשונה היא שהמצרים ידעו "כי אני ה'".
מטרה זו מתגשמת כאשר במכה השלישית, מכת כינים, החרטומים מצהירים (שמות ח טו):
אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא

קבוצת המכות הבאות מגיעות עם ההתראה:

(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ:(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:(יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:

כעת המטרה היא "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שיהיה בהם "פדות בין עמי ובין עמך".

בקבוצת המכות השלישית המטרה שוב שונה:

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ:(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:(יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:

כעת המטרה היא "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שטרם נראה כמותן מעולם "לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה" (ברד) ו"אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (ארבה).

המכה האחרונה היא מכת בכורות הכוללת בתוכה את שלוש השיעורים שהמצרים למדו עד כה:

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

- "אני יוצא בתוך מצרים" - "בזאת תדע כי אני ה'".

- "אשר כמוהו לא נהיתה " - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"

- "למען תדעון אשר יפלה ה'" - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"

עד כה עסקנו בחלוקה של רבי יהודה את המכות לשלוש קבוצות של שלוש מכות. 

אך נראה כי הדרשן במגיד מציע חלוקה אחרת, חלוקה עליה חולק רבי יהודה:

דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים

המגיד מציע לחלק את המכות לחמש קבוצות של שתי מכות. עפ"י חלוקה זאת אפשר לראות שאכן יש קשר בין כל זוג מכות:

ביד חזקה שתים		ובזרוע נטויה שתים		ובמורא גדול שתים		ובאותות שתים		ובמופתים שתים
דם	מים	כינים	מכות מבע"ח	דבר	מחלות גופניות	ברד	השמדת הצומח	חושך	הרס מוחלט וסופי
צפרדע		ערוב		שחין		ארבה		בכורות

בפירושו להגדה של פסח מציע רבי יצחק אברבנאל דרך אחרת לחלק את המכות לזוגות, שלא עפ"י סדרן. לדבריו יש לחלק כך:
יד חזקה - דבר ובכורות.
זרוע נטויה - ברד וארבה.
מורא גדול - ערוב וחושך.
אותות - דם וצפרדע.
מופתים - כנים ושחין.

חלוקה נוספת של המכות, הנראית מתבקשת, היא לשתי קבוצות של חמש מכות. חלוקה זו מקבלת חיזוק משמעותי שוב מדברי הדרשן במגיד:

ביד חזקה, זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד".

ובזרוע נטויה, זו החרב כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם".

המגיד כאן מצביע על שתי מכות: הדבר ו"החרב" - שזה נראה כמו מכת בכורות. קרי, המכה החמישית והמכה העשירית. בלשון הזה מצינו, וזה כנראה מקורו של הדרשן, בתחילת דברי משה לפרעה בפרשת שמות (שמות פרק ה פסוק ג):

וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:

 לפני מכת ברד, המכה השביעית, חוזר משה ומזכיר את מכת הדבר, המכה החמישית:

(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:
(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:

הדבר מוזכר כמכה שהיתה יכולה לגרום לפרעה ולמצרים להכחד מן הארץ, ולמעשה לסיים את שעבוד מצרים, אך ה' משאיר אותו בחיים "למען ספר שמי בכל הארץ".
בנוסף, לאחר מכת דבר, מתרחש השינוי בחיזוק לב פרעה. במחצית הראשונה של המכות פרעה הוא זה שמחזק את לבו, ואלו במחצית השניה של המכות ה' הוא זה שמחזק את לבו. כפי שכותב הרמב"ן (שמות פרק ז פסוק ג):

ואני אקשה את לב פרעה - אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקדוש ברוך הוא אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך: