תפילת המיילדת, מאת: הרב אלי רייף

הדברים הבאים נכתבו ע"י חברי הרב אלי רייף



יותר משקשה להתפלל, קשה לחבר תפילה. לפני זמן מה פנתה אלי המיילדת מיכל ברק, וביקשה שאחבר לה 'תפילת הדרך' לקראת משמרת. התרגשתי מאוד מהבקשה. היא שיתפה אותי בחששות, בתקוות וביראת הקדש של המקצוע.
ואע"פ שאיני ראוי ואיני כדאי חזקה עלי בקשתה. ביקשתי ממנה שתסייע לי ותכוון אותי, והתפללתי לסייעתא דשמיא.
בשכבי, בקומי ובהילוכי הרהרתי בדברים. קראתי תפילות רבות. מלים נוסחים וניסוחים. עולם התפילה מופלא הוא. סודותיו מגלים טפח ומכסים טפחיים. לבטי האדם, צרכיו, צערו, מנעדי הלשון והשפה, המוזיקה שבמלים, כוונת הלב, שאיפות כמוסות, פחדים ועוד. ככל שצללתי לעומקיו כן גדלה יראתי והתחננתי והאר עיני בתפילתך.
דבר אחד היה ברור לי מתחילה, התפילה צריכה להתחבר עם שפת התפילה העתיקה. עליה להיארג מתוך אוצר התפילות, בבחינת הישן יתחדש והחדש יתקדש, ואט אט התרקמה לה תפילה תוך שהמיילדת וחברותיה מסייעות ומכוונות לברור את המלים ולכוונן, ובסיום המלאכה התפילה עברה הגהה לשונית ונוקדה. ואני תפילתי לך ה', ויהיו לרצון אמרי פי.

תפילת המיילדת

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי
וֵאלֹהֵי שָֹרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה שִׁפְרָה וּפוּעָה,
הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אֲנֹכִי
הוֹלֶכֶת לְקַיֵּם מִצְוָתְךָ לְרַפֵּא,
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
וּשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי,
וְזַכֵּנִי בְּלֵב שׁוֹמֵעַ וְעַיִן טוֹבָה,
וְתֵן בְּלִבִּי אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת
לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתִּי בֶּאֱמוּנָה יַחַד עִם בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתִי.
רַחֵם נָא עַל כָּל הַמְּעֻבָּרוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת,
וְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶן אֶת צַעַר עִבּוּרָן וְלֵידָתָן,
וְהַצִּילֵן שֶׁלֹּא תַּפֵּלְנָה וְלָדוֹתֵיהֶן.
עָזְרֵנִי נָא לְיַלֵּד אֶת הַמְּעֻבָּרוֹת לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם,
לְעָזְרָן וּלְתָמְכָן בְּצָרְכֵיהֶן וּבְמַכְאוֹבֵיהֶן,
וְשֶׁלֹּא תֵּצֵא תַּקָּלָה תַּחַת יָדַי,
וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לַנָּשִׁים הַיּוֹלְדוֹת וְלַוְּלָדוֹת.
כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה,
בָּרוּךְ אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה

חיסיון רפואי בהלכה - המשך

המשך מהרשימה חיסיון רפואי בהלכה.

העולה, להבנתי, מהמקורות שהובאו ברשימה הקודמת היא שההלכה אינה מכירה באיזה שהם זכויות יתר שיש לרופא על פני כל אדם אחר. כלומר, מידע שאסור לכל אדם לפרסם על אדם אחר - אסור גם לרופא לפרסם. מאידך, מידע שחובה על כל אדם אחר לפרסם גם הרופא חייב לפרסם. זה שהרופא נשבע את שבועת הרופאים לשמור על חיסיון המידע של מטופליו אינו מעלה או מוריד לפי המקורות הללו.

[יש להוסיף על זה שלחלוטין לא מובן לי דבריהם של ענקי העולם, הציץ אליעזר והחלקת יעקב, שהבאתי. לדבריהם הרופא חייב לספר, גם אם לא נשאל על כך משום שיש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך". עד היכן מגיע חיוב זה? האם על הרופא לעכוב אחר המטופל הזה לכל מקום שאליו יעבור להתגורר וידאג שלכל אדם שהם עלולים להתארס איתם לספר על מצבם הרפואי? או שמא, במקרה הנדון יש "חולה לפנינו" דהיינו הארוס/ה הנוכחי ורק אליהם מופנה התשובה?]

המצב הזה, שבעצם ההלכה אינה מכירה בקיומו של חיסיון רפואי, מעוררים הרבה שאלות. האם צריך רופא דתי להודיע למטופליו שהוא איננו מחוייב לשבועת הרופאים במקרים מסויימים? סביר להניח שאותה מטופלת חסרת רחם לא היתה מגיעה לטיפול אצל הרופא הספציפי הזה אם היא היתה יודעת שלא תהיה למצבה חיסיון, האם זה משנה?
וגם אם נקבל את המצב הבעייתי הזה אצל רופאים, מה נאמר לגבי המקרה היותר בעייתי של חיסיון משפטי? [היום יש בחדשות הרבה דיבורים גם ביחס לחיסיון עיתונאי, האם במדינה יהודית היינו מעוניינים לותר לחלוטין על המושג של חיסיון עיתונאי?]

האם מישהו מהקוראים מכיר מקורות הטוענים כי ניתן להכליל את החיסיון הרפואי בתור תקנות הקהל, שיש כאן אינטרס ציבורי שהמידע שהמטופל מוסר לרופא לא ימסר לאף גורם אחר?

[לסיום, בספר "שיח נחום" שו"ת של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' ישנה שאלה אם הרופא מחוייב לדווח למשרד הרישוי אודות מטופל שיש לו מחלת הנפילה. הרב רבינוביץ' העלה שבמקרה כזה שהחולה מסכן את עצמו ואת הציבור אזי הרופא מחוייב לדווח (אם אחד הקוראים ישלח לי את התשובה בפורמט שאני יכול להעלות לבלוג, אעשה זאת). עד כמה שידוע לי זה מקרה שגם החוק מחייב לדווח, והוא קיצוני יותר מהמקרים שנידונו לעיל.]

חיסיון רפואי בהלכה

לפני כחדשיים שהיתי בשבת בקיבוץ שלוחות. לאחר תפילת מוסף בשבת בבוקר רב הקיבוץ נותן שיעור בנושאים בהלכה. יש לציין לזכותו של הרב במקום, הרב מיכאל סיטבון, שהוא נחשב בקרב חברי הקיבוץ כמעביר שיעורים מעולה ומספר חברים בקיבוץ פנו אלינו, האורחים, כדי להדגיש בפנינו שכדאי לנו להישאר ולשמוע את השיעור. השיעור באותו שבת עסק בנושא "כלה נאה וחסודה - המותר להסתיר מידע רפואי?".

במהלך השיעור הרב הביא שתי מקורות הנוגעים בנושא של חיסיון רפואי.

המקור הראשון משו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ד (מובא כאן עם קיצורים):
שאלה. כ"ג כסלו תשמ"ג. לכבוד הרב הגאון א. י. וולדינברג שליט"א. כבוד הרב שליט"א

אני מקוה כי כבודו זוכרני בעת עבודתי בבי"ח שערי צדק כרופא במחלקת נשים, כעת אני עובד בבי"ח לניאדו בקרית צאנז נתניה, וכן במרפאת פוריות במרפאה המרכזית של קופ"ח מרפאת זמנהוף בת"א. באחרונה נמצאת בטיפולנו אשה רוקה בת 19 שפנתה אלינו בגלל אי הופעת הוסת, במסגרת הבדיקות שבצענו אצלה נמצא כי אין לה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות בלבד. זוהי תסמונת נדירה הידועה בספרות. מכיון שהאשה עומדת להנשא ולאחר שהוסברה לה הבעיה במדויק היא בקשה מאתנו לבנות לה נרתיק בנתוח פלסטי על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, הוסבר לה בפירוש שללדת לא תוכל לעולם. ואכן נתחנו אותה. הנתוח עבר בשלום ובהצלחה מירבית כך שאדם בלתי מקצועי לא יוכל לגלות שאין מדובר בנרתיק טבעי. הבחור אתו היא עומדת להתחתן אינו יודע כלל על הבעיה של אשתו. והאשה בקשה בכל לשון של בקשה שלא נספר לו על כך דבר.

שאלתי מכבודו היא, האם מחובתי לספר לבחור גם אם אין הוא פונה אלינו בדבר אשתו לעתיד, או אולי רק אם הוא יפנה בשאלה מפורשת, האם יש דמיון בין בעיה זו ובין בעיה של אשה החולה במחלה ממארת ועומדת לפני נשואין שאז נפסק כי יש לספר לחתן.

כמובן שאותה בעיה קיימת במקרים דומים כאשר ברור שהבחור עקר לחלוטין - אשכיו מנוונים לחלוטין ולפי ידיעת מדע הרפואה היום אין לו תקנה. האם מחובתינו לגלות את אזנה של הנערה אתה עומד הוא להתחתן ולהסיר מכשול מלפניה. בכל הכבוד ד"ר יעקב ממט מחלקת נשים בי"ח קרית צאנז ע"ש לניאדו, נתניה.

תשובה: לדעתי מחויב הרופא לגלות לבחור ממום הבחורה הגם שלא עולה על דעתו לפנות אליו בשאלה על מצבה מפאת חוסר ידיעה מהחיסרון והגם שהבחורה ביקשה ממנו שלא לספר לו, אין לו לשמוע לה. ואותו הדבר אם קורה להיפך שהבחור עקר והבחורה איננה יודעת מזה מחובתו להודיע מזה לבחורה, ואבסס את דברי בהלכה.

למדנו מדברי הרמב"ם והשו"ע הנז' שבכלל האיסור של לא תעמוד על דם רעך כלול לא רק כשהמדובר על שפיכות דמים ממש, אלא הוא כולל על כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חבירו מכל רעה שחורשים עליו או מכל פח שטומנים לו, ולאו דוקא רציחה ממש, והוא יכול להצילו מזה הן באופן פיזי, הן על ידי פיוס שיפייס את חושב הרעה, והן על ידי הקדמה להקדים לגלות מזה את אוזן חבירו, ואיננו עושה זאת, בכל אלה הוא עובר על לאו של לא תעמוד על דם רעך.

ומעתה, לנידוננו, היש לך חרישת רעה וטמינת פח גדול מזה, ממי שרוצה לאמלל בחור להטמין לו פח מראש שלא יוכל להביא תולדות בחיה, ויהא מנוע מלקיים מצות פריה ורביה ולעסוק בבנינו של עולם? והלא בהודע לו לאחר מיכן מזה ילקה בהלם גדול אשר יוכל כתוצאה מזה לחלות בגופו או בנפשו, וכעת מחוסר ידיעה הוא הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא, עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח, ולא ידע כי בנפשו הוא, וא"כ היעלה על הדעת שלא מוטל חוב גדול להודיעו מכך? ולכן ברור הדבר ע"פ הדין שכל מי שיודע מזה ואיננו מגלה לו להזהירו מזה, דהוא פשוט עומד על דמו, כי הדבר כלול בכלל אזהרת התורה של לא תעמוד על דם רעך.

והתחשבתי דיתכן דבכגון דא דשבועת הרופאים, יתכן כי בתור רופא צריך בדייקא לעשות התרה לפני שיגלה, דהא השבועה היא בכולל על דבר הרשות ועל דבר מצוה, דהא כללית היא, וכשהשבועה היא בכולל הא היא חלה גם על דבר מצוה, כדמצינו שמבארים כן האורים ותומים בחו"מ סי' כ"ח סק"א, ושער המשפט סק"ב, ופ"ת בסק"ג, וכן בפ"ת בסי' ל"ד ס"ק י"ד, בנוגע להעדאת עדים יעו"ש.

אבל התרה שפיר מועיל בזה, וגם צריך לעשות בכזאת כדי שלא יעבור על המצוה, וכפי שמבאר באמת בדומה לזה הערוך השלחן בחו"מ שם סימן כ"ח סעיף ה' וכותב שבמקרה שחלה השבועה לענין העדאת עד אחד, דמכל מקום מצוה להתיר לו השבועה על ידי חרטה היות והוא דבר מצוה כדי להציל ממון חבירו ע"ש, ודון מינה ומינה.

ובכלל נזהרתי לכתוב בזה בלשון של "יתכן" שצריך לעשות התרה, כי למעשה יש גם לצדד לאידך גיסא ולומר שהרופא, ובפרט הרופא הדתי, לא כוון בכלל בשעת שבועתו "שבועת הרופאים" לכלול בה שלא לגלות דבר אשר בהמנעותו מלגלות יעבור על דבר תורה, כשם שפשוט הדבר שלא כלול בזה שלא לגלות דבר שיכול לסכן את הציבור, או אחד את משנהו, כגון לגלות מחלה מדבקת אצל פלוני ל"ע כדי שיזהרו ממנו שלא לבוא במגע אתו, וכל הדומה לזה [והרי אין משביעים זאת בלא על דעתך וכו'], וא"כ אין בכלל שאלה של חלות שבועה זאת על כגון מקרים חריגים כאלה, וממילא אין גם בכלל מקום להצרכת התרה.

לאור כל האמור המסקנה להלכה לדעתי היא, כי כבו' מחויב לגלות לבחור מהמום הגדול הזה שאצל הבחורה אפילו אם הבחור לא יפנה אליו בשאלה מפורשת על כך, ומהיות טוב שיעשה מקודם התרה אצל שלשה מחשש שבועת הרופאים, על מקרה שיש לה חלות על כגון דא, ועל מקרה שנרצה לחשוש לאולי היא חלה בכולל גם על דבר מצוה.

אלא ברצוני ליעץ לו עצה הוגנת נוספת, והוא זה, שלפני שיגלה להבחור מהחיסרון שאצל הבחורה (וכן יש לעשות גם במקרה הפוך) יזמן אליו את הבחורה ויסביר לה בשפת נועם מחובה זאת המוטלת עליו על פי דין תורה לגלות ממום זה לבחור, פן על ידי כן תסכים בעצמה לגלות מזה לבחור, ועי"כ ימנע עלבון ובושת פנים ממנה, ואם לא תאבה שמוע לו אזי יהא נקי מכל, ויגלה לבחור ממומה גם בלי הסכמתה כדי שלא יעבור על לאו של לא תעמוד על דם רעך, וכדי להציל עשוק מיד עושקו, ולקיים מצות השבת גופו וממונו גם יחד, הכל כפי שנתבאר לעיל בדברינו בע"ה. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג

המקור השני משו"ת חלקת יעקב אבן העזר סימן עט (גם הוא מובא רק בחלקו):
רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וז"ל בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו רח"ל חולאת מסוכנת (רח"ל סרטן) ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החולאת כשיתוודע זאת להחולה, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחי' יותר משנה או שנתיים, וכמובן שאם הכלה תדע זאת לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף דכל זמן שלא נשאל על זה לא הוי בכלל יעצנו רע, ואינו מחויב לחזור עלי' בכדי לייעצה.

ולאחר העיון קצת בזה, נלפע"ד שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, ובאתי בזה בשתים.

א) ברמב"ם פרק א' דרוצח הלכה י"ג, ונעתק לשונו בחו"מ סי' תכ"ו, וז"ל הרואה את חברו טובע בים וכו' או חיה רעה באה עליו או ששמע עכו"ם או מומרים מחשבין עליו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך עכ"ל. הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך - וני"ד ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו" דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל (בעשטראלונג בלע"ז) לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד להולד, אם תתעבר בינתיים שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

ב) יש בזה הלאו דלפ"ע, וכמבואר ברמב"ם הל' רוצח פי"ב הל' י"ד וז"ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בל"ת דלפ"ע

עוד מקורות בנושא החיסיון הרפואי בהלכה ראו כאן, כאן וכאן.

המשך יבוא...

העוסק במצוה פטור מן המצוה

הדברים הבאים הם כתוצאה מדיון שניהל בימים האחרונים גיסי הרב יואב שטרנברג. תזכורת: הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

דברי הר"ן במסכת סוכה:
ובפרק היה קורא נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור (לתת פרוטה לעני העומד אצלו) ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו
לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר:

מדברי הר"ן (המודגשים) נראה, שגם כאשר נחים במהלך התרגיל, כגון בזמן ה'שינוי משימה', יש פטור מקיום מצוות. עד כמה יש להרחיב פטור זה?
יוצא למשל, שאם אני נוסע כדי לנחם אבלים, או לבקר חולים, אני פטור באותו זמן מתפילה למשל (שהרי גם ההולך להקביל פני רבו נחשב עוסק במצווה כמבואר בסוגיא שם).

אמנם, הפוסקים כותבים, שכאשר ניתן לקיים את שתיהן בקלות, יש להשתדל לקיים את שתיהן, ולכן יש להניח תפילין ולהתפלל בהפסקות בתרגילים גדולים וכד', אבל מי שנמצא במחסום או במקום שבו הוא עסוק כל הזמן, אכן פטור מן המצוות. גם מי שצריך את המנוחה, פטור מן המצוות בזמן זה.

דיון בנושא זה בתחום דומה נמצא במאמר של הרב נחום נריה באסיא ט שעוסק בנושא של פטור צוות רפואי מדין העוסק במצווה.

מכאן תוספות שלי: כל אחד מאיתנו שעבר שירות צבאי או שירות מילואים יודע שבפועל אנחנו עושים הכל גם שמירות וסיורים כמו כולם, גם מתפללים וגם דואגים לצרכינו הגשמיים.
ישנן צורות שונות להסתכל על התופעה הזו:
א. יכול להיות שיש בזה משהו שלילי (אולי גלותי) - איננו מסוגלים להתנתק תודעתית מקיום המצוות הפרטי ולהרגיש שאנחנו מקיימים מצווה ציבורית. המצווה הציבורית נראית לנו כמפריעה לנו לקיים את המצווה הפרטית, על אף שבאמת אין זו הסתכלות נכונה.
ב. יכול להיות שזה חלק מ"חיי החומרות" שאנחנו חיים בתוכו. רצון לעשות הכל בצורה הטובה והמושלמת ביותר, הגם שזה לא ממש נדרש מאיתנו. הסתכלות זו יש מקום לדונה לשבח ויש מקום לדונה לגנאי.
ג. ההסתכלות שאני מעדיף - זה חלק מהעידן המודרני. אנחנו חיים בעולם שעושים בו הכל, בכל מקום, ובכל זמן. תחושה זו משפיעה גם על אופן קיום המצוות שלנו. אם פעם אדם עבד רק בשעות האור, היום האדם יכול (ולפעמים מוכרח) לעבוד בכל שעה ביממה. פעם האדם היה צריך להיות במקום מסויים כדי לבצע את עבודתו ולתקשר עם אנשים אחרים, היום הוא יכול לעשות זאת מכמעט בכל מקום בעולם. האדם התרגל לחיים כאלה, ואין זה פלא שגם קיום המצוות שלו מושפע מחשיבה זו.