מה לכלב בבית הכנסת? חלק ב'

בחלק א' ראינו את תשובת הג"ר משה פיינשטיין המתיר להכניס כלב נחיה לבית כנסת שנבנה על תנאי והוא הביא לכך ראיה מהירושלמי שכתב:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנויכלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

בסוף דבריו הוא אף מעלה אפשרות שאולי יש מקום להתיר אף בבית כנסת שלא נבנה על תנאי שכן הכנסת הכלב הוא לצורך התפילה, בניגוד למאכל ומשקה שאינם לצורך התפילה ולכן אסורים.
כמו כן ר' משה כותב בפירוש שהמוטיבציה שלו להתיר הוא אי חסימת בית הכנסת בפני הסומא.

ה'חלקת יעקב' (אורח חיים סימן לד) חולק בעוז על דבריו של האגרות משה, וזאת בשבעה טיעונים (לצורך הפשטות אני מביא כאן רק ששה):
א. הירושלמי דיבר על מקום שהוא בית מדרש - מקום מיוחד ללימוד ולא בית כנסת - מקום מיוחד לתפילה. בבתי כנסיות שלנו מקפידים שלא לאכול בהם ובודאי שלא להכניס לתוכו בעלי חיים (לכאורה יש כאן מחלוקת במציאות. האגרות משה חי במזרח אירופה ובארה"ב ותיאר את מה שראו עיניו והחלקת יעקב תיאר את המקובל במערב אירופה, בציריך, מקום כהונתו. כך נראה לי).
ב. הירושלמי לא דיבר על זמן התפילה. בודאי שיש בהכנסת בעל חי בזמן התפילה הפרעה למתפללים:
דבחמור או כלב באמצע ביהכנ"ס וביהמ"ד בודאי יבא לידי היתול והוללת והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה.ג. יכול להיות שכוונת הירושלמי ל"חמר" - האיש המנהיג את החמור, ולא ל"חמור".
ד. גם אם הירושלמי מדבר על חמור, כלב גרע מחמור שהוא מתועב בעיני ה'.
ה. ועוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות... א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה, ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור, אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ, ... וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור, בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר...
ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור, מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו. ועי' בהקדמת אגרות משה או"ח דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם.ז. אין מקום להתיר משום חסימת בית הכנסת בפני הסומא, שכן אם ירצה לבוא הוא יוכל למצוא מישהו שיביא אותו ויסייע לו ואם לא ימצא מישהו שיעזור לו אזי הוא אנוס ואונס רחמנא פטריה.

מחלוקת דומה נמצא באותה תקופה בין הרבי מליובביץ' לבין בעל התורה-שלמה, הג"ר מנחם כשר, ראו בקישור. (קישור לדברי הרב כשר). שם הרב כשר טוען שאין מקום לטענתו של ר' משה פיינשטיין ש"כלב לא גרע מחמור", שכן התורה כתבה "לא תביא... ומחיר כלב" (אדם שהחליף כלב בשה - השה פסול לקרבן) ומכאן שכלב גרע.

הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים, פרסם מאמר בתחומין כט (הספר לא לפני, אני כותב מהזיכרון) על כניסת עיוור עם כלב נחיה לרחבת הכותל המערבי. הוא מסיק שם שכיוון שסדרני הכותל יכולים להיות לעזר לסומא אזי אין שום מקום להתיר הכנסת כלב (הוא כותב מתוך הנחה שקדושת רחבת הכותל הוא כקדושת בית כנסת שלא נבנה על תנאי). בין טיעוניו הוא כותב שכשם שאסור להכניס כלב לתיאטרון, כך לא תהא כהנת בפונדקית, ואין מקום להכניס כלב לבית כנסת או לרחבת הכותל המערבי.

יש מקום נרחב לומר ש"מבחן התיאטרון" הוא אכן המבחן שיקבע. כשלא יהיה מקובל (ויתכן מאד שכבר היום לא מקובל) לאסור על כניסת כלבי נחייה למוסדות תרבות, כך גם בתי הכנסת יצטרכו למצוא פתרון הלכתי לחסימת בית הכנסת בפני המוגבל.

אך מעבר לשאלה בספציפית והפיקנטית על כלבים בבית הכנסת, השאלה הזו מציפה את הקונפליקט הכפול בין ההרגשה הטבעית של האדם (לאסור הכנסת כלבים מחד ומאידך לא למנוע מאף אדם גישה לבית הכנסת) לבין ההלכה היבשה שלא תמיד תואמת או משקפת את ההרגשה הטבעית. בקונפליקטים כאלו נתקלים לעיתים די תכופות.
קחו לדוגמא את המקרה הבא: בית כנסת רגיל לארח שיעורים מפי מרצים אורחים. שבוע אחד מרצה לא יכל להגיע ובמקום זה החליטו לשדר לקהל שידור וידאו מימי העיון בתנ"ך בגוש עציון. שמו מסך לפני הארון קודש ושידרו כך. האם יש בזה בעיה?
כמה שבועות אחרי זה שוב מרצה לא יכל להגיע והציע הגבאי לשדר סרט דוקומנטרי על נושא שקשור לפרשת השבוע. האם בזה יש בעיה? אם כן, מדוע?

חיסיון רפואי בהלכה - המשך

המשך מהרשימה חיסיון רפואי בהלכה.

העולה, להבנתי, מהמקורות שהובאו ברשימה הקודמת היא שההלכה אינה מכירה באיזה שהם זכויות יתר שיש לרופא על פני כל אדם אחר. כלומר, מידע שאסור לכל אדם לפרסם על אדם אחר - אסור גם לרופא לפרסם. מאידך, מידע שחובה על כל אדם אחר לפרסם גם הרופא חייב לפרסם. זה שהרופא נשבע את שבועת הרופאים לשמור על חיסיון המידע של מטופליו אינו מעלה או מוריד לפי המקורות הללו.

[יש להוסיף על זה שלחלוטין לא מובן לי דבריהם של ענקי העולם, הציץ אליעזר והחלקת יעקב, שהבאתי. לדבריהם הרופא חייב לספר, גם אם לא נשאל על כך משום שיש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך". עד היכן מגיע חיוב זה? האם על הרופא לעכוב אחר המטופל הזה לכל מקום שאליו יעבור להתגורר וידאג שלכל אדם שהם עלולים להתארס איתם לספר על מצבם הרפואי? או שמא, במקרה הנדון יש "חולה לפנינו" דהיינו הארוס/ה הנוכחי ורק אליהם מופנה התשובה?]

המצב הזה, שבעצם ההלכה אינה מכירה בקיומו של חיסיון רפואי, מעוררים הרבה שאלות. האם צריך רופא דתי להודיע למטופליו שהוא איננו מחוייב לשבועת הרופאים במקרים מסויימים? סביר להניח שאותה מטופלת חסרת רחם לא היתה מגיעה לטיפול אצל הרופא הספציפי הזה אם היא היתה יודעת שלא תהיה למצבה חיסיון, האם זה משנה?
וגם אם נקבל את המצב הבעייתי הזה אצל רופאים, מה נאמר לגבי המקרה היותר בעייתי של חיסיון משפטי? [היום יש בחדשות הרבה דיבורים גם ביחס לחיסיון עיתונאי, האם במדינה יהודית היינו מעוניינים לותר לחלוטין על המושג של חיסיון עיתונאי?]

האם מישהו מהקוראים מכיר מקורות הטוענים כי ניתן להכליל את החיסיון הרפואי בתור תקנות הקהל, שיש כאן אינטרס ציבורי שהמידע שהמטופל מוסר לרופא לא ימסר לאף גורם אחר?

[לסיום, בספר "שיח נחום" שו"ת של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' ישנה שאלה אם הרופא מחוייב לדווח למשרד הרישוי אודות מטופל שיש לו מחלת הנפילה. הרב רבינוביץ' העלה שבמקרה כזה שהחולה מסכן את עצמו ואת הציבור אזי הרופא מחוייב לדווח (אם אחד הקוראים ישלח לי את התשובה בפורמט שאני יכול להעלות לבלוג, אעשה זאת). עד כמה שידוע לי זה מקרה שגם החוק מחייב לדווח, והוא קיצוני יותר מהמקרים שנידונו לעיל.]

חיסיון רפואי בהלכה

לפני כחדשיים שהיתי בשבת בקיבוץ שלוחות. לאחר תפילת מוסף בשבת בבוקר רב הקיבוץ נותן שיעור בנושאים בהלכה. יש לציין לזכותו של הרב במקום, הרב מיכאל סיטבון, שהוא נחשב בקרב חברי הקיבוץ כמעביר שיעורים מעולה ומספר חברים בקיבוץ פנו אלינו, האורחים, כדי להדגיש בפנינו שכדאי לנו להישאר ולשמוע את השיעור. השיעור באותו שבת עסק בנושא "כלה נאה וחסודה - המותר להסתיר מידע רפואי?".

במהלך השיעור הרב הביא שתי מקורות הנוגעים בנושא של חיסיון רפואי.

המקור הראשון משו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ד (מובא כאן עם קיצורים):
שאלה. כ"ג כסלו תשמ"ג. לכבוד הרב הגאון א. י. וולדינברג שליט"א. כבוד הרב שליט"א

אני מקוה כי כבודו זוכרני בעת עבודתי בבי"ח שערי צדק כרופא במחלקת נשים, כעת אני עובד בבי"ח לניאדו בקרית צאנז נתניה, וכן במרפאת פוריות במרפאה המרכזית של קופ"ח מרפאת זמנהוף בת"א. באחרונה נמצאת בטיפולנו אשה רוקה בת 19 שפנתה אלינו בגלל אי הופעת הוסת, במסגרת הבדיקות שבצענו אצלה נמצא כי אין לה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות בלבד. זוהי תסמונת נדירה הידועה בספרות. מכיון שהאשה עומדת להנשא ולאחר שהוסברה לה הבעיה במדויק היא בקשה מאתנו לבנות לה נרתיק בנתוח פלסטי על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, הוסבר לה בפירוש שללדת לא תוכל לעולם. ואכן נתחנו אותה. הנתוח עבר בשלום ובהצלחה מירבית כך שאדם בלתי מקצועי לא יוכל לגלות שאין מדובר בנרתיק טבעי. הבחור אתו היא עומדת להתחתן אינו יודע כלל על הבעיה של אשתו. והאשה בקשה בכל לשון של בקשה שלא נספר לו על כך דבר.

שאלתי מכבודו היא, האם מחובתי לספר לבחור גם אם אין הוא פונה אלינו בדבר אשתו לעתיד, או אולי רק אם הוא יפנה בשאלה מפורשת, האם יש דמיון בין בעיה זו ובין בעיה של אשה החולה במחלה ממארת ועומדת לפני נשואין שאז נפסק כי יש לספר לחתן.

כמובן שאותה בעיה קיימת במקרים דומים כאשר ברור שהבחור עקר לחלוטין - אשכיו מנוונים לחלוטין ולפי ידיעת מדע הרפואה היום אין לו תקנה. האם מחובתינו לגלות את אזנה של הנערה אתה עומד הוא להתחתן ולהסיר מכשול מלפניה. בכל הכבוד ד"ר יעקב ממט מחלקת נשים בי"ח קרית צאנז ע"ש לניאדו, נתניה.

תשובה: לדעתי מחויב הרופא לגלות לבחור ממום הבחורה הגם שלא עולה על דעתו לפנות אליו בשאלה על מצבה מפאת חוסר ידיעה מהחיסרון והגם שהבחורה ביקשה ממנו שלא לספר לו, אין לו לשמוע לה. ואותו הדבר אם קורה להיפך שהבחור עקר והבחורה איננה יודעת מזה מחובתו להודיע מזה לבחורה, ואבסס את דברי בהלכה.

למדנו מדברי הרמב"ם והשו"ע הנז' שבכלל האיסור של לא תעמוד על דם רעך כלול לא רק כשהמדובר על שפיכות דמים ממש, אלא הוא כולל על כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חבירו מכל רעה שחורשים עליו או מכל פח שטומנים לו, ולאו דוקא רציחה ממש, והוא יכול להצילו מזה הן באופן פיזי, הן על ידי פיוס שיפייס את חושב הרעה, והן על ידי הקדמה להקדים לגלות מזה את אוזן חבירו, ואיננו עושה זאת, בכל אלה הוא עובר על לאו של לא תעמוד על דם רעך.

ומעתה, לנידוננו, היש לך חרישת רעה וטמינת פח גדול מזה, ממי שרוצה לאמלל בחור להטמין לו פח מראש שלא יוכל להביא תולדות בחיה, ויהא מנוע מלקיים מצות פריה ורביה ולעסוק בבנינו של עולם? והלא בהודע לו לאחר מיכן מזה ילקה בהלם גדול אשר יוכל כתוצאה מזה לחלות בגופו או בנפשו, וכעת מחוסר ידיעה הוא הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא, עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח, ולא ידע כי בנפשו הוא, וא"כ היעלה על הדעת שלא מוטל חוב גדול להודיעו מכך? ולכן ברור הדבר ע"פ הדין שכל מי שיודע מזה ואיננו מגלה לו להזהירו מזה, דהוא פשוט עומד על דמו, כי הדבר כלול בכלל אזהרת התורה של לא תעמוד על דם רעך.

והתחשבתי דיתכן דבכגון דא דשבועת הרופאים, יתכן כי בתור רופא צריך בדייקא לעשות התרה לפני שיגלה, דהא השבועה היא בכולל על דבר הרשות ועל דבר מצוה, דהא כללית היא, וכשהשבועה היא בכולל הא היא חלה גם על דבר מצוה, כדמצינו שמבארים כן האורים ותומים בחו"מ סי' כ"ח סק"א, ושער המשפט סק"ב, ופ"ת בסק"ג, וכן בפ"ת בסי' ל"ד ס"ק י"ד, בנוגע להעדאת עדים יעו"ש.

אבל התרה שפיר מועיל בזה, וגם צריך לעשות בכזאת כדי שלא יעבור על המצוה, וכפי שמבאר באמת בדומה לזה הערוך השלחן בחו"מ שם סימן כ"ח סעיף ה' וכותב שבמקרה שחלה השבועה לענין העדאת עד אחד, דמכל מקום מצוה להתיר לו השבועה על ידי חרטה היות והוא דבר מצוה כדי להציל ממון חבירו ע"ש, ודון מינה ומינה.

ובכלל נזהרתי לכתוב בזה בלשון של "יתכן" שצריך לעשות התרה, כי למעשה יש גם לצדד לאידך גיסא ולומר שהרופא, ובפרט הרופא הדתי, לא כוון בכלל בשעת שבועתו "שבועת הרופאים" לכלול בה שלא לגלות דבר אשר בהמנעותו מלגלות יעבור על דבר תורה, כשם שפשוט הדבר שלא כלול בזה שלא לגלות דבר שיכול לסכן את הציבור, או אחד את משנהו, כגון לגלות מחלה מדבקת אצל פלוני ל"ע כדי שיזהרו ממנו שלא לבוא במגע אתו, וכל הדומה לזה [והרי אין משביעים זאת בלא על דעתך וכו'], וא"כ אין בכלל שאלה של חלות שבועה זאת על כגון מקרים חריגים כאלה, וממילא אין גם בכלל מקום להצרכת התרה.

לאור כל האמור המסקנה להלכה לדעתי היא, כי כבו' מחויב לגלות לבחור מהמום הגדול הזה שאצל הבחורה אפילו אם הבחור לא יפנה אליו בשאלה מפורשת על כך, ומהיות טוב שיעשה מקודם התרה אצל שלשה מחשש שבועת הרופאים, על מקרה שיש לה חלות על כגון דא, ועל מקרה שנרצה לחשוש לאולי היא חלה בכולל גם על דבר מצוה.

אלא ברצוני ליעץ לו עצה הוגנת נוספת, והוא זה, שלפני שיגלה להבחור מהחיסרון שאצל הבחורה (וכן יש לעשות גם במקרה הפוך) יזמן אליו את הבחורה ויסביר לה בשפת נועם מחובה זאת המוטלת עליו על פי דין תורה לגלות ממום זה לבחור, פן על ידי כן תסכים בעצמה לגלות מזה לבחור, ועי"כ ימנע עלבון ובושת פנים ממנה, ואם לא תאבה שמוע לו אזי יהא נקי מכל, ויגלה לבחור ממומה גם בלי הסכמתה כדי שלא יעבור על לאו של לא תעמוד על דם רעך, וכדי להציל עשוק מיד עושקו, ולקיים מצות השבת גופו וממונו גם יחד, הכל כפי שנתבאר לעיל בדברינו בע"ה. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג

המקור השני משו"ת חלקת יעקב אבן העזר סימן עט (גם הוא מובא רק בחלקו):
רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וז"ל בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו רח"ל חולאת מסוכנת (רח"ל סרטן) ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החולאת כשיתוודע זאת להחולה, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחי' יותר משנה או שנתיים, וכמובן שאם הכלה תדע זאת לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף דכל זמן שלא נשאל על זה לא הוי בכלל יעצנו רע, ואינו מחויב לחזור עלי' בכדי לייעצה.

ולאחר העיון קצת בזה, נלפע"ד שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, ובאתי בזה בשתים.

א) ברמב"ם פרק א' דרוצח הלכה י"ג, ונעתק לשונו בחו"מ סי' תכ"ו, וז"ל הרואה את חברו טובע בים וכו' או חיה רעה באה עליו או ששמע עכו"ם או מומרים מחשבין עליו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך עכ"ל. הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך - וני"ד ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו" דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל (בעשטראלונג בלע"ז) לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד להולד, אם תתעבר בינתיים שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

ב) יש בזה הלאו דלפ"ע, וכמבואר ברמב"ם הל' רוצח פי"ב הל' י"ד וז"ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בל"ת דלפ"ע

עוד מקורות בנושא החיסיון הרפואי בהלכה ראו כאן, כאן וכאן.

המשך יבוא...

ניפוח בלון ומזרן בשבת

בשבת האחרונה נקרתה בדרכי שאלה: האם מותר לנפח בשבת מזרן מתנפח? מדובר במזרן שאמורים לנפח אותו בעזרת משאבה אך עקרונית אפשר לנפח אותו גם בעזרת הפה. במבט ראשון, לא עלה בראשי שום צד לאסור לנפח את המזרן, אך חשבתי שאולי בכל זאת יש כאן אולי בניין בכלים או עשיית כלי, אולי אפילו מכה בפטיש.

לאחר כמה זמן שאני חושב על השאלה הזו ניגש אלי אחד מילדי ובידו בלון והוא מבקש ממני לנפח את הבלון. הסתכלתי על הבלון, ואמרתי לעצמי: זו בעצם אותה שאלה - האם יש בעיה לנפח בלון בשבת? כך עמדתי מול הבלון כדקה עד שאמרתי: אינני רואה שום בעיה לנפח את הבלון בשבת, אך אחרי שמנפחים את הבלון יש בעיה שאסור לקשור אותה בשבת, שכן קשר הבלון הוא מסוג הקשרים שהרמ"א כותב עליה (או"ח סי' שיז ס"א):
והא דבעינן ב' קשרים זה על זה [כדי שהקשר יהיה אסור], היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה, דינו כשני קשרים [וזה אסור (מדרבנן) מדין קושר].

יש סברא של הג"ר שלמה זלמן אוירבך שנדפס בספר שלחן שלמה על הלכות שבת (אני מקווה שאני לא טועה בשם הספר, הוא איננו לפני). שם הוא דן בעניין האם מותר לכונן שעון בשבת (לצעירים בינינו: פעם היה שעון עם מחוגים במקום ספרות, עוד לפני שהיו בטריות השעונים הללו עבדו על קפיץ שהיה צריך לכונן אותו כל יום). הגרש"ז אוירבך מחלק שם בין שעון שאיננו מכונן לבין מכשיר מכאני אחר (אינני זוכר איזה מכשיר נדון שם, אבל לענייננו נדבר על נדנדת תינוקות מכאנית). הגרש"ז אומר שאדם שרואה שעון שאיננו מכונן, מחליט מיד בדעתו שזהו שעון מקולקל שכן הוא איננו ממלא את ייעודו להראות את השעה הנכונה. לעומת זאת, הנדנדה הידנית שאינה מתנדנדת, אינה נראית לאדם המתבונן מהצד כדבר מקולקל, אלא כדבר שפשוט לא משתמשים בו כרגע. לכן, פוסק רש"ז שלכונן שעון שאיננו פועל יש בזה משום מתקן בשבת, שהרי כך זה נתפס בעיני האדם, לעומת זאת להפעיל את הנדנדה אין איסור בשבת שהרי האדם לא מתקן את הנדנדה אלא רק מפעיל אותה בדרך המותרת בשבת.

הבה נשאל, מדוע האדם רואה את השעון כדבר מקולקל, ולא כדבר שפשוט צריך לכונן אותו ולהפעיל אותו? התשובה לענ"ד זה שהאדם מצפה שהשעון תמיד יעבוד (אחרת, אין לשעון שום תכלית), ואם הוא לא עובד אזי הוא מקולקל. אך הנדנדה איננה צריכה תמיד לעבוד, אלא רק כשרוצים לנדנד איתה, ולכן הפעלתה איננה החזרתה למצב תקין.

לאור זאת, היה ברור לי שגם ניפוח המזרן איננו תיקונו אלא הפעלתו. מזרן מתנפח נועד שינפחו אותו רק כשרוצים להשתמש בו ולכן אם כרגע הוא לא מנופח יהיה מותר לנפח אותו לצורך שימוש בו בשבת. אך עדיין התלבטתי בעניין המשאבה (ידנית, כמובן), אם אין בזה עובדין דחול או משהו דומה.

לאחר מכן מצאתי בשמירת שבת כהלכתה כדברים האלה (פט"ז סע' ח):
כדורים שהדרך לנפח בהם אויר ולקשור אותם - הרי הם מוקצה בשבת וביו"ט, אבל מותר לנפח כדורים שאין הדרך לקושרם וכן גם דמויות חיות וכד', אשר האויר נשמר בהם על ידי פקק מיוחר או על ידי גומי וכד'.

בהערה שם כתוב כך:
שמעתי מהגרש"ז אויערבך, דכל שאין בו טורח גדול וגם אין בו אומנות שפיר שרי, דהו"ל כלי של פרקים [=דבר שהדרך להרכיב ולפרק אותו תדיר שהוא מותר בשבת ואין בו בניין] דשרינן בכי האי גוונא... ומותר אפילו לנפח במשאבה, כיוון שזו היא דרך ניפוחו.

בהמשך ההערה הוא מפנה לפרק לד ושם ממש הוא כותב דומה מאד למה שכתבתי לעיל - שמדובר בהפעלה ולא בתיקון.

בהערה זו הוא גם מפנה לשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן קסז) שבו הוא כותב לאסור (מן התורה!!!) לנפח כר גומי בשבת (ההדגשות הם שלי, כמובן):
בדבר השאלה לנפח כר גומי ולמלאותו באויר לישב עליו בשבת, למי שיש לו מחלת טחורים, וקשה לו לשבת על כסא רגיל, רק על כר גומי שהוא כגלגל המלא רוח וחלל באמצע, במקרה שיצא הרוח מן הכר, אם מותר לו לנפח בשבת בפיו בכדי למלא את הכר רוח. ראיתי בירחון הפוסק בניסן תשי"ב, שהעורך מתיר בפשיטות משום צערא שאינו יכול לעמוד על רגליו, ומקורו וטעמו מהא דסי' שי"א סע' ח' בקש שעל המטה שהכינו מבעוד יום לשכיבה מנענע בשבת אפי' בידו, וקש המקומט ונכבש לגוש אחד מפזר ומפריד ומכניס עי"ז אויר בין הדבקים עד כדי שיהי' נוח לו לישב עליו, ומה לי אויר בין הקשים, ומה לי אויר באופן כזה, והכר מוכן הי' לישיבה גם מבעו"י, כי גם באותו שבת ישב עלי', אמת שהוי כמתקן מנא, אבל כשמנפח בפיו אין זה כ"כ עובדא דחול, רק כשמנפח ע"י מכונה זה עובדא דחול עכ"ל.
ולפע"ד הפריז על המדה להתיר, במחכת"ה, ולא הביא מקור נאמן לזו ההלכה, והיא גמ' ערוכה בשבת מ"ח א' אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת בשבת ויו"ט וכו' הא בחדתי הא בעתיקי, וברש"י שם בחדתי שלא היו מעולם לתוכו אסור דהשתא עביד לי' מנא, בעתיקי להחזירו לכר זה שנפלו ממנו (מותר) וכן גם לשון הר"ן שם, ונפסק כן באו"ח סי' ש"מ סע' ח'. ובמ"ב שם ס"ק ל"ג, אסור ליתנם בתחילה בכסת דהשתא עביד לי' מנא ויש בזה חיובא דאורייתא, ובשער הציון שם ס"ק ס"ח וז"ל ולהרמב"ם הוא רק משום גזירה שלא יתפור, וסתמתי כרש"י משום דהר"ן והריטב"א והאו"ז והמאירי סתמו כרש"י, ומברייתא דנקטה לדין זה עם דין דפותח לבית הצואר בחדא מחתא משמע נמי כרש"י, דהתם חיוב חטאת איכא כדאיתא שם בהדי' עכ"ל. ועיינתי בריטב"א שבת מ"ח שם (נרמז בספר כף החיים) וז"ל הא בחדתי לאו חדתי ממש, אלא שלא עמדו בתוך כר זה, אבל עמדו בתוך כר אחר, יש בחזירתן משום עושה כלי, דאי חדתי ממש מאי איריא לתת לתוך הכר דאסור, אפילו בטלטול נמי אסירי אלא לאו כדאמרן עכ"ל הריטב"א, ומלשון רש"י והר"ן שכתבו בעתיקי להחזירו לכר זה שנפלו ממנו (מותר) נמי משמע כן כהריטב"א, דאם עמדו בתוך כר אחר יש בחזירתן משום עושה כלי. והשתא איתברר לן גם שאלה דידן, דמה לי אם עושה הכר על ידי מוכין או ע"י רוח, בשניהם עביד לי' מנא ויש בזה איסור דאורייתא, ואינו מותר רק בעתיקי, כלומר להחזיר המוכין לכר זה שנפלו ממנו, אבל מוכין מכר אחר כיון שלא היו שם הוי כתחילה, וכן האויר שמנפח להכר כיון שלא הי' שם נמי הוי כבתחילה ואסור משום עושה כלי ואסור מן התורה.

אך בהערות על התשובה הזו כותב (אינני בטוח אם זה מהמחבר או מבן המחבר):
בודאי כל זה ניחא היכא דאין דרך כר זה למלאותו כל פעם באויר אלא אם נתרוקן מאליו, אבל באופן דדרך למלאותו מחדש כל פעם באויר כשרוצים להשתמש בו, ואחרי השימוש מוציאין האויר כדי לקפלו בניקל וכשמשתמשים בו פעם שניה מנפחים אותו מחדש, יש לדון בזה דמותר לנפחו בשבת, דלכאורה יש לדמותו להא דמבואר בסי' רנ"ט ס"ז דמותר לסתור דף ששורקין אותו בטיט לתנור, וכמבואר שם בטו"ז בשם ב"י כיון דאינו עשוי לקיום כלל.

ובסוף הוא נשאר בצ"ע:
אכן יש לדחות בכל הני כיון דדרך להחזיר אותו דף ואותו כיסוי עצמו, שפיר אמרינן דע"י נטילתו עדיין לא נסתר הכלי כיון שעומד להחזירו, וממילא אין בחזרתו איסור בונה וסותר, אבל כשדרך למלאותו בכל פעם באויר אחר, א"כ יש מקום לומר דע"י שמוציא האויר נסתר הכלי כיון שאין אויר זה עומד להחזירו, ומה שממלאו אח"כ באויר אחר הו"ל כבנין מחדש וצ"ע בזה.