ביקורת ספרים: מקראות - פרשת יתרו

לקראת פרשת יתרו המתקרב בעוד כשבועיים, אני מבקש להמליץ בפניכם על ספר העוסק כולו בפרשה זו.


הספר "מקראות - עיון רב-תחומי בתורה" על פרשת יתרו (כ250 עמ'), בהוצאת ידיעות-ספרים, אמור להיות הראשון בסדרה ארוכה של ספרים מעין אינצקלופדיים על כל פרשיות התורה. מחברי הספר הם הרב ד"ר יואל בן-נון והרב שאול ברוכי.





המחברים מחלקים את הפרשה לחלקים לפי נושאים. לדוגמא: יתרו חותן משה, מעמד הר סיני, וכו'.


בכל חלק יש מספר מדורים:


א. מדור דרישה בתורה - מדרשים ופרשנים לפי נושאים: מדור זה מביא אוסף מדרשים ופרשנים, בעיקר דברי חז"ל וראשונים, (עם משפטי קישור מועטים) שבעצם מסכמים את הפרשנות המצויה על הנושאים המרכזיים של אותו חלק. לדוגמא: בחלק העוסק במעמד הר סיני במדור דרישה בתורה יש פרק העוסק ב"חיבור שמים וארץ". למעשה ניתן להסתכל על מדור זה כמערכי שיעור הבנויים סביב דברי חז"ל והראשונים על הפרשה.


ב. מדור לשון התורה: מדור זה עוסק בהיבטים לשוניים הקשורים באותו חלק של הפרשה. לדוגמא: בחלק העוסק בעשרת הדברות, במדור לשון התורה יש דיון מהרב ברויאר בנוגע לטעם העליון של פסוק "אנכי ה' אלהיך". בחלק אחר בפרשה יש דיון אודות צורת המילה "ישפוטו" המופיע בפרשה.


ג. מדור מדע בתורה: מדור שעוסק בריאליה. לדוגמא דיון על הפסוק "על כנפי נשרים", כשאנו איננו מוצאים בטבע שהנשר נושא את ילדיו על גבו. דוגמא נוספת: דיון בקשר למיקום הר סיני.


ד. מדור בינה בתורה: במדור זה נמצא מאמרים קצרים בפרשנות הפרשה. לדוגמא: מתי התרחשו שילוחיה של אשת משה? ומדוע לא התפרש זמנו של מעמד הר סיני?





את מדורי דרישה בתורה כתב הרב שאול ברוכי. יתר המדורים נכתבו בחלקם ע"י הרב יואל בן-נון, ובחלקם ע"י מחברים נוספים, כגון: אביו של הרב יואל, ד"ר יחיאל בן-נון, שעסק רבות בענייני לשון במקרא, הרב יעקב מדן, שחלקים מספרו "כי קרוב אליך" תומצתו והובאו בספר, ועוד.





אחד המאמרים המופיעים במדור בינה בתורה בחלק העוסק בעשרת הדברות עוסק בשתי תשובות שהובאו לשאלה "למה הזכיר 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא 'אשר בראתי שמים וארץ'?". שאלה זו הובאה בפירוש האבן-עזרא על עשרת הדברות כשאלה שהוא נשאל מפי רבי יהודה הלוי. לשאלה זו עצמה מתייחס רבי יהודה הלוי בפתח ספר הכוזרי שלו. המחבר, הרב יואל בן-נון, מצטט באריכות את שתי התשובות, של ריה"ל ושל אבן-עזרא, זו מול זו. לאחר מכן הוא מנתח את ההבדלים בגישות בין שתי התשובות. לדבריו, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, מבין שאדם מסוגל להגיע לשלימות רוחנית אך ורק אם הוא חלק מעם ישראל שחווה את יציאת מצרים ומעמד הר סיני. לעומת זאת, אבן-עזרא סבור שזה נכון כשמדברים על שלימות רוחנית של ציבור שלם, או עם. אך כשמדברים על אדם יחיד, הרי שכל אדם בעולם יכול להגיע לשלימות רוחנית ע"י ידיעת ה' שכלית.





דומני שכל אדם יוכל למצוא בספר הזה משהו להתחבר אליו. מי שלא מתחבר לדיונים לשוניים, שמא ימצא ענין בדיונים סביב הריאליה בפרשה, או בדיונים הפרשניים. מי שפחות מתחבר לפרשנות בת זמנינו, יוכל למצוא נחת במדור "דרישה בתורה" בקרב דברי חז"ל והראשונים. וכך הלאה.





בתחילת הספר מובאים פסוקי הפרשה במלואם, לטובת מי שרוצה לראות את הפסוקים בפנים תוך כדי קריאת הפרשנות. הדבר היחיד שהייתי משנה בספר, זה הוספת פסוקי ההפטרה בתחילת הספר (ואולי אף פרשנות מסויימת על ההפטרה) כדי שיהיה אפשר לשבת בבית הכנסת ולעקוב אחר קריאת פרשת השבוע וההפטרה עם ספר נפלא זה.





לאחרונה יצא לאור גם "מקראות" על פרשת משפטים ואני מחכה בכליון עיניים להשיג עותק.

ביקורת ספרים: "אמת ולא יציב" מאת: הרב ד"ר מיכאל אברהם

אם ננסה לסכם את התזה העיקרית של הספר "אמת ולא יציב" בכמה משפטים, נאמר כך:
הפונדמנטליזם והפוסט-מודרניות הם שני צדדים של אותה מטבע - שניהם סבורים שלא ניתן להוכיח לוגית שום טענה ושום אמירה משמעותית על העולם. עם התובנה הזאת שניהם מתמודדים בשני אופנים הפוכים: הפונדמנטליזם מעודד אמונה ורעיונות שלא נתונים לשום ביקורת שכלית, ומנגד הפוסט-מודרניזם מאמץ כל הגיג וכל תובנה כדבר שיש בו אמת.
שני המתודות הללו נכשלים בעיקרון אחד: זיהוי אמת עם ודאות. כלומר, לדידם, רק מה שיש לגביו ודאות הוא אמת.
הספר בא לטעון כנגד האיחוד בין האמת לבין הודאות. ישנן טענות שניתן לומר עליהן שהן אמת, למרות שאין לגביהן ודאות.

הספר פותח בסקירה אודות "ריקנותו של האנליטי". כלומר, הוכחה שבנויה על היסק מתוך הנחות לעולם אינה מחדשת שום דבר שלא היה כבר מובלע בתוך ההנחות. הצעד הבא של הסקירה דן באינדוקציה ובאנלוגיה - כלומר להסיק מאיבר אחד בקבוצה על איבר אחר בקבוצה, וכן להסיק מהפרט אל הכלל. כל חוק מדעי בנוי על אינדוקציה ואנלוגיה. אך פילוסופית לא ברור מדוע ניתן להסתמך על הסיקים אלה (הגם שעינינו רואות שהן עובדות).

הפתרון של המחבר למבוכה הפילוסופית הזו היא הסינטיות, שלדברי המחבר, מקבלת את האינטואיציה, או "עיני השכל" או "ההגיון השמעי" כחלק מההכרה שלנו, ולכן ניתן להסתמך על ההנחות שלו, אך לא לקבל אותן כודאיות. באופן דומה אנחנו מסתמכים על האינטואיציה שלנו לצורך אינדוקציות ואנלוגיות.

אם קראתם את "שתי עגלות וכדור פורח", ספרו הראשון של המחבר, מן הסתם התזה שהצגתי לעיל אינה חדשה לכם. החידוש בספר הזה הוא בשתיים: ראשית, הספר הנוכחי כתוב באופן הרבה יותר קל לקריאה מאשר הספר הראשון (אך אם תרצו לקרוא את ה"הארות" תצטרכו בכל זאת לחזור לקוורטט. שנית, בספר הנוכחי המחבר מנסה להוסיף נדבך שלא היה קיים בספר הראשון: לא להסתפק בהכאת האנליטיות, אלא להציג באופן קוהרנטי את החלופה הסנטתית. את ההצגה הזאת הוא עושה בעזרת הצגת קצהו של העבודה העצומה שעשה על המידות שהתורה נדרשת בהם וההגיון התלמודי.

ככלל, הספר איננו ספר דתי, אלא ספר פילוסופי. עם זאת, שני החלקים האחרונים נוגעים גם בנושא הדתי, ועוסקים בסבלנות דתית ובפלורליזם. את החלק הזה לא מצאתי משכנע מספיק.

הנה דברים שהמחבר כותב (עמ' 340):

אני רוצה לחדד את ההבדל הזה [בין סובלנות לפלורליזם] באמצעות דוגמה מחיי האישיים. לפני כמה שנים נפגשתי עם קבוצה ממכון הרטמן שעסקה ב"אמנת כנרת", שבין היתר חתרה לפיוס, לגישור ולהבנה, או לכבוד הדדי, בין דתיים וחילונים. כפי שאסביר מיד, תחושתי היתה שאמנה כזאת היא פגומה מפני שהיא לא דורשת מאנשים, דתיים או חילונים, לשלם את המחיר הנחוץ על הסובלנות שהם דורשים. לכן טענתי בפניהם שאמנם אף אחד לא שואל אותי כיצד לחיות, ואולי טוב שכך, אבל כשלעצמי בשום אופן לא הייתי מוכן לחתום על אמנה כזאת ולתת בכך לגיטימציה לעמדה חילונית. המשפט הזה נשמע אולי מעט מתנשא, ודומני שגם שם הוא נתפס כך על ידי חלק מהמשתתפים, ולכן אנסה לחדד את ההסבר שנתתי שם לדברים.  

אני מוכן ורוצה לשמוע כל טיעון, שכן אני בהחלט מאמין בפתיחות - אפשר ללמוד מכל אחד, ואולי גם לשנות עמדה אם השתכנעתי, אבל פתיחות אינה קשורה להסכמה וגם לא לפלורליזם, ואפילו לא לאוטונומיה של האחר. אני מוכן לשמוע כל אחד שלהערכתי יכול ללמד אותי משהו חדש, אבל אני מכיר באמת שבדבריו רק אם הוא משכנע אותי. כאמור, אני מוניסט ולא פלורליסט, ואם הגעתי למסקנה שיש אלוהים ושחובה לציית להוראותיו, כי אז מי שחושב אחרת ממני טועה. מדובר כמובן באמת מנקודת המבט שלי, ואם אני אדם ריאלי ולא שחצן מדי, אז עלי להכיר בכך שהחלט ייתכן שאני טועה. אבל כל עוד לא השתכנעתי - זוהי האמת שלי ואני פועל על פיה. לכן אני גם מנסה ככל יכולתי להשפיע על אחרים שינהגו נכון. 

לפני שנמשיך, אני ממליץ להציץ בערך של אמנת כינרת בויקיפדיה או בנוסח האמנה עצמה.

אז מה יש בקטע הזה? קודם כל אתם יכולים לראות את הגישה של המחבר שתיארתי לעיל: המחבר נסמך על האינטואיציה שלו, מקבל את המסקנות שלו כאמיתות, הגם שהוא מודה שאין הן ודאיות. זה הנדבך הראשון. הנדבך השני הוא ההבדל בין פלורליזם לסובלנות: פלורליזם מכיר בכך ש"לכל אחד האמת שלו, וצריך לכבד זאת". את הפלורליזם המחבר דוחה, מכיוון שאם דעתו שונה מהאמת שלי, אזי מחובתי להכיר בכך שזה שקר (לפחות לתפיסתי). הסובלנות אינה מקבלת את הדעות האחרות, אלא מוכנה לחיות עם האדם האחר, מתוך כבוד לכך שהוא הגיע למסקנות שלו כפי שאני הגעתי למסקנות שלי. ההבדל או הנפקא-מינה בין שני המונחים הוא בגבולות הסובלנות. הגבולות (או אולי חוסר הגבולות) של הפלורליזם רחבות הרבה יותר מאלו של הסובלנות.

מה שהמחבר למעשה טוען בקטע הזה הוא שהוא נמנע מלשתף פעולה עם אמנת כנרת, משום שהם דרשו ממנו פלורליזם ולא סובלנות. מציאותית, לאחר קריאת האמנה, לא השתכנעתי שטענתו נכונה. אך יש לדעתי בעיות גם ברמה העקרונית. וזאת מכמה הבטים.
המחבר טוען שאין ערך מוסרי להתנהגות סובלנית שמונעת מכפייה על הזולת רק משום שלדעתך הכפייה לא תעזור, או משום שאתה מפחד שבעתיד יכפו עליך. אינני יודע מדוע זה נכון. כל עוד יש חברות אנושיות שכופות אמונות על פרטים בחברה, אזי אם מישהו נמנע מכפייה כזו, גם אם זה משיקולים תועלתניים, הרי שיש ערך מוסרי בזה. דעאש הם לא מוסריים, ומי שלא מתנהג כמו דעאש יש לו ערך מוסרי.
יש עוד סיבה לאמץ את הסובלנות שהמחבר אינו מזכיר. גם אם אני לא מפחד שבעתיד חברי יכפה עלי את דעותיו, אני לא אכפה עליו את דעתי, כי לא הייתי רוצה שהוא יכפה עלי את דעתו. זה מה שעומד בבסיס עקרון חופש הדת. לעמדה זו יש לדעתי גם ערך מוסרי: מה ששנו עליך אל תעשה לחברך.
אך יותר מזה, המחבר מציג את הפלורליזם לדעתי בצורה לא נכונה. אם אני סבור שה' הוא האלוהים, אז חברי שסבור שהפסל הוא אלוהים הוא בודאי טועה. עם זאת, יתכן ויש בתוך מכלול אמונותיו השגויות גרעין מסויים של אמת. זה לדעתי הבסיס לעקרון הפלורליזם. הגם שאני סבור א' וחברי סבור לא-א', אני מכבד את דעתו של חברי, כי יש סבירות שהוא לא 100% טועה, ויש אולי אחוזים בודדים בהם יש אמת כלשהי (אמת, גם לדידי! הגם שכעת אינני מצליח להבין מה היא, וייתכן ובחיי גם לא אגלה).

בעת שקראתי את הספר נסעתי יום אחד ברכבת, וישב מולי קצין דתי ששאל אותי איך הספר. עניתי לו בלי למצמץ: מצויין! ואז חשבתי רגע ואמרתי לו: אבל זה לא חכמה, קראתי ונהנתי מכל הספרים של הרב ד"ר מיכאל אברהם (להוציא את הסדרה על הלוגיקה התלמודית שלא קראתי). הוא שאל אותי מה רמת הקושי יחסית ל"אלוהים משחק בקוביות". אינני יודע לענות על השאלה הזאת. בגדול, הספר הוא קריא, והמחבר עשה מאמץ שניכר בספר כדי שהחומר יוגש באופן קריא. יש חלקים קצת יותר קשים לקריאה, אבל הם לא לגמרי הכרחיים למהלך הספר.
אז אני ממליץ על הספר, כפי שאני ממליץ על שאר ספריו של המחבר.

אגב, בספר הנוכחי מוזכר שהספר הבא עליו עובד המחבר יעסוק באמונה רציונלית. אני מחכה בכליון עיניים.