רפורמת יום ירושלים

השנה זו השנה הראשונה שיש לקהילתי בית כנסת ושמתקיימות בו תפילות ביום ירושלים, והיה עלי לקבוע כיצד ייראו תפילות יום ירושלים בבית הכנסת.

כבר כתבתי לפני מספר שנים את תחושותי בנוגע לחגיגיותו של יום ירושלים, ובהתאם לתחושות אלו ניסיתי להתוות דרך לתפילות היום.

ישנם מקומות רבים הפותחים את תפילת ערבית של ליל יום ירושלים במזמור "הודו... יאמרו גאולי ה'" שאומרים אותו גם בליל יום העצמאות ובימות חג הפסח. כך נהגו בישיבת מרכז-הרב שהתפללתי שם כמה פעמים בליל יום ירושלים (ומן הסתם עדיין נוהגים כך) וכך מופיע גם במספר ספרי תפילה שיצאו ליום העצמאות וליום ירושלים, כדוגמת סידורו של הרב אורי שרקי לימים אלו.

אני אינני מבין מה קשור מזמור זה לתוכנו של יום ירושלים. במקום זה אני מעדיף לומר מזמור המדבר אודות ירושלים. לדוגמא אפשר לומר את המזמור שאומרים כ"שיר של יום" של יום שני "שיר מזמור לבני קרח, גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלוקינו וכו'".

בנוסף, אם כבר משנים חלק מסדר התפילה, אפשר להחליף או להוסיף ל"שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" את אחד משירי המעלות המדברים אודות ירושלים (יש שניים מפורשים ועוד אחד במשתמע).

לגבי תפילות הבוקר, מכיוון שעיני חזו שפסוקי דזמרה הארוכים של שבת ויו"ט הינם מעמסה על ציבור המתפללים והציבור כלל לא חש בתוספת מזמורים אלו חגיגיות (הגם שגם במקורותינו מזמורים אלו נוספו משום שהעם בטל ממלאכתו, מה שאין כן ביום ירושלים), אני מעדיף שלא להוסיף אותם לתפילה ולא להאריך את התפילה ולהכביד על הציבור.

כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה

אני מקווה שלא נמאס לכם לחלוטין מהעיסוק שלי בהוצאה המחפירה של פירוש אור החיים על התורה של מוסד הרב קוק (ראו כאן, כאן, כאן וכאן).

על אף שבעבר הצבעתי על הביאורים המגוחכים והטעויות האיומות שנעשו בביאור דברי האור-החיים, עד היום לא מצאתי שהמבארים שלחו ידם לשנות בתוך דברי האור החיים. לא מצאתי, אין זה אומר שזה לא קיים, אלא שאני עוד לא מצאתי.

עם זאת בשבת האחרונה מצאתי משהו קרוב לכך. הנה לפניכם צילום מאחד העמודים מפירוש פרשת במדבר (יצוין אגב, שבספר במדבר נוסף למבאר על ספרים בראשית, שמות וויקרא, הרב ישראל יוסף פרידמן, מבאר נוסף והוא הרב אליעזר טורק):

כפי שאתם יכולים לראות המבארים הואילו בטובם לנקד מילה אחת מלשונו של האור החיים, שמא הלומדים ייטעו בה ויקראו משהו לא נכון. אני יכול לנחש מפני איזה טעות חששו המבארים, אך אינני מכיר את המילה שהם יצרו. מישהו מזהה באיזה שפה זה?
יש כאן גם בעיה בפרשנות אבל זה מתגמד לעומת הפרשנות על הפסוק שאליו מציינים כאן בפירוש (במדבר ב לג), שם כותב האור החיים:

"והלוים לא התפקדו" - פירוש הגם שמספר זה מספר הכבוד והמעלה שעשו כסדר המלאכים
שירדו עם השכינה בהר סיני כמאמרם ז"ל אף על פי כן לא וגו' כי מצות ה' הוא 'לא תפקוד
ולא תשא'.

המבארים הסבירו את דבריו כך:

בא לבאר למה שנה הכתוב לבאר כאן 'והלויים לא התפקדו' וכבר אמר זה לעיל 'והלויים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם', לז"א [=לזה אמר] שהמספר הכתוב כאן באמת גם הוא מנין ואעפי"כ לא מנו לצד כי מצות ה' הוא.

הבנתם?

מי שמעוניין לדעת מה כוונתו של האור החיים, פשוט החליפו בדברי האור החיים את המילה "מספר" במילה "מניין": הגם שמניין זה - מניין הכבוד והמעלה... אעפ"כ "לא התפקדו" כי מצות ה' הוא וכו'.

גיל העולם

על נושא גיל העולם כותב הרב מיכאל אברהם בסוף ספרו "את אשר ישנו ואשר איננו" (עמ' 428):

כיום כבר לא מקובל לעסוק בשאלה זו, וגם אני חש נבוך על כך שאני בכלל נזקק לה. דומני כי הסיבה לכך היא שהדילמה אינה ניתנת לפיתרון של ממש בכלים מדעיים, וגם לא בכלים פרשניים... אין כאן דילמה, אלא רק שאלה (בן כמה העולם) שהתשובה לה אינה ידועה, וכנראה גם לא תוכל להיוודע לנו. הפיתרון אינו ברור, אולם בדיוק בגלל זה השאלה היא חסרת עניין וערך לחלוטין.

למרות דברים אלו מצאתי את עצמי קורא בשקיקה מספר רשימות שפרסם השבוע ר' נתן סליפקין באתרו בנושא גיל העולם (קישור לראשון). סליפקין מתמודד מול מה שהרב מיכאל אברהם מגדיר כ"מודל הזירוז". כך מתאר הרב מיכאל אברהם את התיאוריה:

על פי המודל של הזירוז, כל התהליכים המדעיים, האבולוציוניים והפיסיקליים, התרחשו בפועל... אולם הם התרחשו במהירות רב מאוד, כך שבסך הכל גילו האמיתי של העולם הוא כששת אלפים שנה.

אני מניח שהתיאוריה הזו אינה חדשה לרוב הקוראים כאן, כפי שהיא לא היתה חדשה לי. מה שכן התחדש לי בדבריו של ר' נתן סליפקין היא הבעייתיות שיש בתיאוריה הזו.

נניח לרגע שהתיאוריה היא נכונה. בואו נדמיין איך העולם נראה. תהליכים גיאולוגיים שבדרך כלל לוקחים מליוני שנים (או יותר) התרחשו בכמה שעות. אלו דברים בעולם הטבע היו צריכים להיות מואצים, על פי חוקי הטבע כפי שאנחנו מכירים אותם, בשביל שזה יקרה? למעשה, חידש לי סליפקין, קשה להצביע על משהו בעולם שלא צריך להיות מואץ. כלומר, האם היצורים שחיו על כדור הארץ במהלך תקופת ההאצה אכלו שלוש ארוחות באותו יום, או שהם אכלו הרבה יותר סעודות. מכיוון שישנם גם ראיות מדעיות לקיומם של דורות שונים של סוגי בעלי חיים, האם נאמר שכל דור אכל רק סעודה אחת, או פחות, במשך ימי חייו?

אבל אם הכל מואץ, כבר אין שום משמעות למשך הזמן שעובר, שכן גם הזמן עצמו מואץ. כלומר, אם באמת רוצים לומר שכל התהליכים הללו קראו באמת תוך יום אחד, נצטרך להגדיר מהו יום. אם נגדיר יום כזמן שחולף מזריחה לשקיעה (או משקיעה לשקיעה, זה לא ממש משנה), כלומר הזמן שכדור הארץ סובב סביב עצמו פעם אחת, האם בכלל יש משמעות לסיבוב הזה, כשכל מה שמתרחש על פני כדור הארץ הוא מואץ פי מליון, ולמעשה על פי כדור הארץ עובר הרבה יותר מיום אחד? האם יש הבדל מהותי בין טענה זו לבין טענה שכל יום ארך הרבה יותר מעשרים וארבע שעות?

זה תורף דבריו של ר' נתן סליפקין. עבורי היה בזה חידוש.

דתיים בספורט, באומנות ובקולנוע

בימים כתיקונם אינני מוצא שום עניין בידיעות חדשותיות מתחום הספורט. כך היה מאז הייתי ילד. אך בחדשים האחרונים אני מוצא את עצמי קורא די הרבה ידיעות כאלה, בעיקר בתחום של כדורסל נשים. זה לא שהתחלתי להתעניין בספורט הזה, אלא בגלל שאני מרותק ע"י סיפורה של נעמה שפיר.

אז למי שלא יודע נעמה שפיר היא כדורסלנית מצטיינת, בת למשפחה ברוכת ילדים ממצפה הושעיה. שמה עולה לכותרות מדי פעם ובשבוע האחרון היו מספר ידיעות אליה (לכתבה ישנה יותר ראו כאן, ולידיעות מהשבוע כאן וכאן).

בכתבות שאני נתקלתי בהם עד כה תמיד עלה נושא שמירת המצוות. כך לדוגמא בכתבה מהקישור הראשון דלעיל:

כשהחברות שלך חגגו במגרש עם 7,300 אוהדים, את צעדת לדירה כדי לא לחלל שבת.
"צעדתי 20 דקות עם חברה לקבוצה, וכל הזמן הלכנו ושרנו. זו היתה הצעדה הכי שמחה בחיים שלי".

בכלל, איך מסתדרים באוניברסיטה עם שמירת השבת שלך?
"באופן מדהים. כולם הולכים לקראתי. משחקים שנקבעים לשבת משוחקים, אין מה לעשות, אבל אימונים דוחים, ואם משחק נופל על שבת, שולחים אותי יום קודם. אפשר להגיד שבגללי שונו שם כמה דברים".

בכתבות שהתפרסמו השבוע הנושא הנדון היה אם יותר לה לשחק עם חולצה בניגוד לגופיה, מטעמי צניעות.

לאחרונה סיפר לי מכר שאחד מנכדיו המתגורר בחו"ל הוא רקדן מקצועי המופיע בכל העולם. הוא תיאר בגאווה שהנכד לא מופיע בשבתות אך כן מופיע מיד במוצאי שבתות והוא הולך ברגל למקום ההופעה בשבת או חוזר ברגל מהופעות המתקיימות בשישי בצהריים. הוא גם הוסיף וסיפר שאמנם יש גם בנות בלהקה, אך הבחור סיפר שבזמן שהוא רוקד הוא בכלל לא מבחין במינם/ן של הרוקדים סביבו והוא שקוע כולו בריקוד.

ובפן מעט שונה, השבוע גם התפרסם שהבמאי יוסי סידר זכה בפרס יוקרתי על סרט חדש העוסק בלימוד תלמוד.

שלוש הדוגמאות הללו הינן דוגמאות של אנשים שלמדו במערכת החינוך הדתי, הם מצטיינים בתחום שבו הם בחרו לעסוק והם בחרו שלא לנטוש את החינוך אותו קיבלו ולפחות חלקם גם משלמים מחיר מקצועי על הבחירה הזו. אך בעינים השיפוטיות שלנו שלושת המצטיינים הללו אינם בסדר, בגלל שהם לא עומדים בסטנדרטים שלנו.

עד כאן אני חושב שלא הבעתי דעה, אלא תיארתי מציאות. זה לפחות מה שרציתי לעשות.

אני גם לא מעוניין כעת להביע דעה שיפוטית על הדוגמאות דלעיל, אלא להציב שאלה חינוכית.

נניח ואתם מחנכים של בנות דתיות. מתוך קבוצה של בנות יש סיכוי שלפחות אחת או שתיים מתעניינות בספורט. האם יהיה זה נכון שהמחנך יהפוך את נעמה שפיר לדמות להערצה עבור הבנות הללו? מצד אחד במידה ולא הן כנראה תבחרנה להעריץ ספורטאי/ת אחר שערכיו מנותקות לחלוטין מעולמן הדתי. ומאידך, מישהי כמו נעמה הקרובה יותר לעולמן, זה עשוי לעודד עוד בנות ללכת בדרך הזו.

אותו הדבר לגבי סידר. אין עוד במאי דתי שהגיע לרמה שלו. סרטיו (עד כמה שאני מכיר, ואינני מכיר כל כך) הם יחסית נקיים, ביחס לעמיתיו החילוניים. אך הוא מצייר את הדתיים באופן לא הולם. כיום בישיבות רבות יש מגמת תקשורת. האם יוסי סידר יכול לשמש עבור בחורים אלו מודל לדוגמא (אם לא מודל לחיכוי), או שנעדיף שהם ירעו בכלל בשדות זרים?

אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה

הגמרא בתחילת מגילה (ג ע"א) מביאה את הדרשה הבאה על הפסוקים מספר יהושע:

'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו)' (יהושע ה', יג). והיכי עביד הכי? והאמר רבי יהושע בן לוי: 'אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא'. שאני התם דאמר ליה: 'כי אני שר צבא ה'' ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. אמר לו: 'אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה' אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי

רש"י מבאר שם:

בתשובה שהשיבו 'עתה באתי', אנו למדין תחלת דברי המלאך האשימן בשני דברים: אמש, כלומר כשהעריב היום, היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם, שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, ועכשיו, שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה. 'עתה באתי' - על של עכשיו

ההבנה הפשוטה של הגמרא היא כפי שמנסח זאת הרב יהודה עמיטל (קישור):

מתוך דברי רש"י אנו למדים שגם חיילים העסוקים במלחמה בפועל, אינם פטורים מתלמוד תורה בזמנם הפנוי.

הרד"ק בספר יהושע (ה יד) כותב כך על דרשת חז"ל זו:

וזה דרש רחוק כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה.

מחלוקת זו בין הרד"ק לבין פשטות הגמרא, נוגעת בדברים שהבאנו בעבר לעניין פטור ממצות בזמן שירות בצבא.

עם זאת, ייתכן וזה בדיוק החילוק בין "תמיד של בין הערביים" לבין ביטול תלמוד תורה. המלאך אינו מגיע עקב ביטול תמיד - ביטול המצוות שאדם מקיים תמידים כסדרם, שכן בני ישראל נמצאים לקראת מלחמה ואך טבעי הוא שהמלחמה יגרום לביטול המצוות התדיריות. אך יהושע אמור לכבוש את הארץ כפי שהוא נצטוה בפרק א':

חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם... לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה.

לכן המלאך בא על ביטול תלמוד תורה.

שאלני מישהו על הגמרא במגילה בה פתחנו. הגמרא שואלת:

והיכי עביד הכי [=איך יהושע השתחוה למלאך]? והאמר רבי יהושע בן לוי: 'אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא'

מהיכן הגמרא הבינה שהפסוק מתרחש בלילה?

יש לכם רעיונות? אשמח לשמוע.

לע"נ האי גברא רבא הרב אורי דסברג. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב

בפרשה שעברה, פרשת בחקתי, מופיעים הפסוקים הבאים:

וּרְדַפְתֶּם אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

בפסוקים אלו יש חזרה על המילים "ונפלו לפניכם לחרב".

על הפסוק הראשון (ויקרא כו ז) כותב האור החיים הק' כך:

אומרו 'לחרב' פירוש תהיה נפילת האויבים לפני עם ה' כשיעור הנפילה אשר תהיה מהחרב.

כלומר, לכאורה בפסוק הראשון המילה 'לחרב' מיותרת. על זה עונה האור-החיים שזה בא לומר שנפילה תהיה "כשיעור הנפילה אשר תהיה מהחרב".

אני מודה שאינני מבין מה כוונתו של האור החיים במילים אלו. אף על פי כן, אני די בטוח שאין כוונתו למה שהסביר אותו הביאור על האור החיים בהוצאת מוסד הרב קוק:

כשיעור הנפילה אשר תהיה מהחרב - אולי כוונתו על דרך מה שאמרו אצל גלית שנפל לפני דוד וראשו סמוך לדוד שלא יצטער לטרוח ללכת עד ראשו בשביל לכרות אותו - אמנם פשטות הלשון יורה שאף אם לא יהיו כלי מלחמה בידם יפלו אויביהם לפניהם, כאילו הם שולפים חרבותם כנגדם בנס, ועי' בברכ"ש, עוד כתב שם עפ"י מש"כ רש"י מתורת כהנים שיפלו איש בחרב רעהו ועז"א שיפלו לפני עם ה' כשיעור הנפילה שתהיה מהחרב של איש ברעהו.

אי אפשר לומר שהוא לא יצירתי... [לתזכורת: האחראים על מהדורת אור החיים בהוצאת מוסד הרב קוק הם "המבאר" הרב ישראל יוסף פרידמן, ו"העורכים" הרב שמואל נחום הלחמי, הרב מרדכי ליב קצנלנבוגן, הרב אליעזר טורק והרב נתן לויפר, וכמובן מנהלי מוסד הרב קוק.]

בכל זאת נראה לי שאולי צריך להבין את דברי האור החיים הללו מתוך הדברים שהוא כותב על הפסוק השני (פסוק ח):

'ונפלו אויביכם וגו', כפל לומר דבר זה פעם שנית, רז"ל דרשו שהכוונה היא שיפלו איש בחרב רעהו, ונראה עוד לומר לפי שעשה הפרש בין רדיפת חמשה לרדיפת מאה, הוסיף עוד לומר שהוא הדין אם יהיה אלף מישראל תגדל הנפילה באויביהם כשיעור ההפרש שבין חמשה למאה יהיה כמו כן בין מאה לאלף, והוא אומרו 'לחרב' פירוש לשיעור מנין חרב נוקמת.

כלומר, הוא מסביר שככל שמספר הרודפים יהיה רב יותר מעם ישראל כך שיעור המנוסה והנפילה יהיה גדול יותר. ולזה הוא קורא "שיעור מנין חרב נוקמת". ייתכן וזה גם כוונתו בפסוק הראשון "כשיעור הנפילה אשר תהיה מהחרב".

מה דעתכם?

העבודה כמצווה - הנצי"ב

בעבר עסקתי בשאלה האם העבודה היא מצווה (ראו מאמר: "ששת ימים תעבוד" - המצוה לעבוד).

בימים האחרונים גליתי את הדברים של הנצי"ב (הרחב דבר, דברים ה יב) בנושא. הנצי"ב דן במחלוקת הלל ושמאי, שהגמרא (ביצה טו) מתארת ש"אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת... אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמיים, שנאמר: ברוך ה' יום יום", ובעקבות זה במחלוקת בית הלל ובית שמאי באותו נושא:

תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשבא לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום.

על כך כותב הנצי"ב:

אבל מכל מקום נראה דכ"ע מודי בעיקר הדין דמצוה להכין מחד בשבא אלא שנחלקו בהא שכתב הרמ"א סוף סימן רמ"ח שאפילו הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ורשאי לצאת לפני השבת אף על גב שיודע שיהא נצרך אחר כך לחלל שבת משום עוסק במצוה [= מצוות פרנסה] פטור מהמצוה. ולכאורה קשה טובא הא אין בכח מצות פרנסה לדחות כל המצות. ותו הרי אפילו מילה בזמנה בשבת הסכימו הפוסקים שם נתפזרו הסמנים שאחר המילה אסור למול ושיהא נצרך לחלל שבת אחר כך. ועל כרחך צ"ל דאע"ג דמצוה להכין לפני השבת על השבת קודש אינו אלא כמו כל המצות דכתיב ההכנה בתורה ומכל מקום אינו מצות עשה ממש אלא הכנה למצוה... והכנה דמצוה נדחית אפילו מפני מצוה קלה כמו פרנסה. ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי דהוא כמצוה גמורה ואינה נדחית מפני מצוה דפרנסה ובית הלל סברי ברוך ה' יום יום, פירוש דבכל יום איכא מצוה לפרנסה אשה ובנים ודוחה מצוה זו.

הפוסט שלא ראיתם

תכננתי הבוקר לפרסם רשימה. אך לא יכלתי.

תודה לאינטרנט רימון.

מאד מאד הוי שפל רוח

הרמב"ם פירוש המשנה, אבות פרק ד' משנה ד':

וכבר בארנו בפרק הרביעי כי ראוי לאדם שייטה לאחד משני הקצוות על צד הסייג, כדי שייקבע במיצוע הפעולות, חוץ מזאת המידה לבדה מכל המידות, רצוני לומר: הגאוה, כי לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים, וידיעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש זכר לגאוה בשום פנים.

וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו. ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה.

אורחות צדיקים, שער גאווה:

וזאת היא גאות הגוף שהיא טובה. שמא יאמר אדם: "הואיל והגאוה היא מידה רעה כל כך, אפרוש ממנה ביותר" - עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר, ובגדים קרועים ומלוכלכים, וישתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו, עד שישחית תוארו משאר אנשים - וכל זה כדי שיתרחק מן הגאוה עד שלא יוכל להתרחק יותר. המהלך בדרך זו - נקרא "חוטא", שהרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו יא): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", אמרו חכמים (תענית יא א): "ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה". אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א): "לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים". ועל ענין זה וכיוצא בו אמר שלמה (קהלת ז טז): "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם".

הראי"ה קוק, אורות הקודש ג' רטז:

הגדולים חייבים לדלג. כדי להכנס למחשבות גדולות. צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר. כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית, כל העולם כולו מתעלה עמהם, ע"פ ההרגש, ע"פ הטבע המשותף, שיש לנפשות בני האדם כולם. אבל במדה גדולה, מכל פועל טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטת.

הראי"ה קוק, אורות הקודש ג' רמט:

הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שיעור מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו, בין מצד הרע הכללי של העולם, כ"ז שלא נתברר כולו, בין מצד היושר והצדק שאינו מאיר בחלקים רבים מכחותיו. ומ"מ אינו מראה את שפלותו בגלוי ולפעמים גם ליבא לפומא לא גלי משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש הצד הטוב שבנפש ושלא ילקה אגב הוצא הכרבא, והשני שלא יתגאה בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה קנאה יתירה. ומ"מ מפני שבוחן לבבות ב"ה יודע עד כמה השפלות הפנימית מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה, אע"פ שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת מן הכח אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

רב זה לא פלסתר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאחרונה פנה אלי אחד ממכריי, תיאר בפני בעיה שנתקל בה בשבת ושאל אותי אם הפתרון עליו חשב (ואותו כבר יישם) תקף הלכתית. עניתי לו בצער שהאופן שבו הוא פעל איננו לפי ההלכה. מכיוון שידעתי שהוא עומד להיתקל באותה בעיה בשבת הקרובה הוספתי, שיש רב אחד, ונקטתי בשמו של הרב, שמציע דרך הלכתית חדשנית לפתור את אותה הבעיה ולדעתי לפחות בשעת צורך גדול בודאי אפשר לסמוך על דעתו של הרב האמור. חברי השואל ענה לי בהחלטיות: "אני לא סומך על הרב הזה, הוא מיקל מדי, אני לא אוהב את שיטת הפסיקה שלו". עמדתי משתומם, הרי רק לפני שני רגעים התוודה האיש בפני שהוא עבר על איסור הלכתי מפני מיעוט ידיעותיו, ואעפ"כ הוא מעדיף להמשיך לסמוך על מיעוט ידיעותיו ולא על רב שיודע על מה הוא מדבר!

לפני שבועיים פרסמתי במדור זה טור, ובו תיארתי מספר קהילות שזקוקות לרב. מבלי לערוך רישום מדוייק, התחושה שלי היא שבעקבות טור זה קיבלתי את מספר התגובות הגדול ביותר מכל שאר הטורים שפרסמתי במסגרת זו. מיעוט המגיבים הסכימו איתי, רובם חלקו עלי בחריפות. מתוך אלו שחלקו עלי, תחושתי היא שחלק גדול מהם לא ירד לסוף דעתי. מכיוון שאני מכיר היטב חלק מאותם אנשים, ואני יודע שהם אנשים חכמים ונבונים, אין לי אלא לתלות את האשמה בי, ולהגיע להבנה שלא הייתי מספיק ברור. לכן, אשתדל הפעם לחזור מעט על הרעיון שניסיתי להביע בפעם הקודמת, תוך כדי התייחסות גם לדעות שחלקו עלי, ואם עדיין אתקל בהתנגדות גדולה לדברי, לפחות אהיה בטוח שעשיתי את מיטב המאמצים להבהיר את עמדתי.

ובכן, בפעם הקודמת הצבעתי על מספר קהילות שבהן לדעתי חסרה התשתית הבסיסית ביותר לחיי דת ציבוריים, קרי, התפילות אינן מתנהלות כתקנן ואין בסביבה מישהו מספיק מלומד ומספיק מקובל על הציבור שיכול להעמיד את העניינים כהלכתם. מסקנתי, מתוך הכרות עם קהילות מסוג זה, כי קהילות אלו צריכות רב. כמובן, שאין בכך בכדי לקבוע שלדעתי קהילות יותר מבוססות אינן צריכות רב. אליהן נתייחס בהזדמנות אחרת.

לאחר קריאת דברי, חבריי השיבוני: וכי בשביל זה צריך רב? כדי לבדוק שספר התורה נמצא במקומו? כדי להורות שביום פלוני אומרים תחנון וביום אלמוני לא אומרים תחנון? האם זה תפקידו של רב בישראל, להיות מעין לוח אנושי? יתכבדו נא חברי הקהילה וימצאו להם לוח שנה טוב ונהיר, ויפעלו על פיו. לא בשביל זה צריך רב. תפקידו של הרב, המשיכו חבריי, הוא להוות מנהיג ומורה דרך רוחני, להציב חזון לקהילה, לחבר את אנשי הקהילה לרוח ישראל סבא. לסיכום דבריהם, הקהילות שתוארו אולי צריכות רב, אך לא מהטעמים שאני מניתי.

נחזור לרגע לסיפור שפתחתי בו. לאיש שפנה אלי היתה סך הכל בעיה הלכתית ספציפית ויחסית פשוטה. אני בהחלט יכול למצוא לו פתרון לבעיה ההלכתית שמולו הוא ניצב. לימדתי אותו שהאופן בו הוא פעל עד עתה הוא אסור אליבא דכולי עלמא, והוריתי לו את האפשרויות השונות העומדות בפניו. אך האם בזאת פתרתי את הבעיה שלו? להבנתי, השאלה ההלכתית איננה הבעיה הגדולה שלו.

בואו ננתח את אחד המקרים שאותם תיארתי. תוך כדי התפילה מתעורר ויכוח קולני אם אומרים הלל שלם או חצי הלל. עקרונית, אפשר למצוא פתרון פשוט לבעיה הזו. אפשר להתכנס יחד וכיוון שאף אחד איננו מעוניין בויכוחים קולניים במהלך התפילה, וקל וחומר כשמדובר בויכוח שבו צד אחד טועה לחלוטין, יעבירו החלטה שהקהילה פועלת מכאן ולהבא על פי הלוח המופיע בסוף סידור "רינת ישראל". האם בזה פתרנו את הבעיה?

התשובה לשאלה הזאת תלויה בהגדרה של מהי הבעיה. אם הבעיה היא שהקהילה (או חלק מהקהילה), אינה יודעת מתי אומרים הלל ומתי לא, שימוש בלוח בהחלט יפתור את הבעיה. אם הבעיה היא שיש אנשים שמרגישים צורך להביע את דעתם באופן קולני על סדרי התפילה, יש סיכוי מסוים שהחלטה כזו תפתור את הבעיה לזמן מסוים (כדי להיות על הצד הבטוח, אפשר להוסיף להחלטה שבפעם הבאה שמישהו מעורר ויכוח כשהוא טועה לחלוטין, אזי הלה יתחייב בתשלום סכום מסויים לקופת הגמ"ח של הקהילה). אך אולי הויכוחים הקולניים הם רק תסמין לבעיה אחרת? אם זה המצב, כנראה ששימוש בלוח מוסכם לא יפתור את הבעיה.

אם הבעיה היסודית של קהילה שיש בה ויכוחים קולניים במהלך התפילה היא, שחברי הקהילה אינם מרגישים שיש מישהו שמנהל נכון את העניינים, מישהו שהם מרגישים שהם יכולים לסמוך עליו, שימוש בלוח לא יפתור את הבעיה. כנראה בגלל זה הם אכן לא קיבלו החלטה להשתמש בלוח עד היום, כי הם מבינים במודע או בתת מודע שזה לא יפתור את הבעיה האמיתית.

הדוגמאות האחרות שהבאתי, אולי שונות מעט מהדוגמא הזאת. אך בכל זאת דומני שאפשר להצביע על כלל. הקהילה נמצאת כעת במצב מסויים, מצב שהוא מאד לא אופטימלי. בודאי שאפשר למצוא פתרונות נקודתיים כדי לפתור את הבעיות הפרטיות העומדות בפנינו. אך בעיני זו תרופה לתסמין בלבד ולא לבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שאין מורה דרך. אין דמות שמוסכמת ומוסמכת ויודעת מספיק כדי ליטול אחריות ולהוביל את הקהילה למקום אחר. לכן, המסקנה שלי ברורה - כאשר חסר בקהילה התפקוד הבסיסי ביותר, כל פתרון שאיננו מינוי הנהגה רוחנית יהווה פתרון נקודתי ובלתי מספק. קהילה שתעדיף למצוא את הפתרון הנקודתי דומה בעיני לאותו אדם שעליו סיפרנו, שרק עתה גילה שעשה דבר אסור ותוך כדי דיבור מצהיר שהוא ברמה גבוהה מדי מכדי להידרש לפסיקות מקלות של רב מסוים.

חרמות, נשים, הלכה ויראת שמיים

אני מניח שכל אחד שקרא את דברי על הספר "גשר בנות יעקב" שחיבר ידידי הרב חיים נבון, הבין שאינני יכול להימנות על מעריצי הספר. דווקא משום כך אני רואה צורך להעלות על הכתב דברים בנוגע לשמועה מבוססת שהגיעה לאזני. על פי השמועה ישנו מפיץ של ספרי קודש, המחזיק רשת של חנויות ודוכנים ברחבי הארץ, שהצהיר שהוא לא מוכן להפיץ את הספר "גשר בנות יעקב" משום דברי הכפירה שיש בו.

מהם דברי הכפירה? אתם בודאי שואלים. הכוונה היא לדבריו של הרב חיים נבון בנוגע לברכת "שלא עשני אשה". על פי מה שהתפרסם באינטרנט כשהספר יצא לאור, הרב נבון קורא לשינוי הברכה לנוסח פוגעני פחות כלפי נשים. בעקבות פרסום זה, החליט אותו מפיץ שהוא אינו מוכן להפיץ את הספר. המפיץ אפילו לא טרח לקרוא את הספר.

איך אני יודע שהוא לא טרח לקרוא את הספר? כפי שמן הסתם התרשמתם מדברי הביקורת שלי על הספר, הספר כולו הוא שיר הלל לשמרנות. אינני יכול לדמיין שאדם שמרן יקרא את הספר ויצא מכליו ממשהו שכתוב בו. לא בהכרח שהוא יסכים עם כל מה שכתוב, אך מכאן להחרמה דומני שהמרחק רב מאד.

ובנוגע לברכת "שלא עשני אשה" אלו דבריו של המחבר:

לאור ההכרה הבסיסית בשוויון בין איש ואישה לפי היהדות, ראוי לשקול בכובד ראש הצעות לשינוי מתון בנוסח הברכה "שלא עשני אשה". הבסיס לנוסח הברכה הוא פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן... גברים מברכים על כך שזכו לקיים מצוות רבות. אך בסופו של דבר ניסוח הברכה יוצר רושם של עליונות הגבר על האישה, זהו רושם שגוי, ועלינו לקעקעו... אם גדולי חכמי ישראל יצליחו להסכים על שינוי מתון בנוסח הברכה, הדבר יביא תועלת רבה בביעור שיבוש רעיוני מסוכן.

מתקבלת מאד על דעתי הצעתו המתונה של הרב שלמה ריסקין, שהגברים יברכו: "שלא עשני אישה ועשני כרצונו", והנשים יברכו: "שעשני כרצונו ולא עשני איש". הצעה זו נראית סבירה מבחינה הלכתית ורעיונית כאחד. ואולם, כפי שכתב הרב ריסקין עצמו, שינוי כזה צריך להתקבל על דעתם של גדולי חכמי ישראל. שינוי עצמאי של נוסחות התפילה עלול להפוך אותנו לכת מתבדלת.

אני מניח שכל אחד שיקרא את דבריו, יסכים שאין בהם אפילו שמץ של פריצת גדר. אך הפרסום האינטרנטי של כתב אחד או שניים שחיפשו כותרות היה מספיק עבור מפיץ הספרים כדי לגזור את דינו.

לא הפצת או אי הפצת הספר הפרטי הזה כואב לי. כואב לי חוסר הקרדיט ליראת השמיים של הזולת. אדם יכול לתפקד כרב קהילה ומלמד תורה בישראל, ולכתוב כבר כמה ספרים ומאמרים רבים שאין בהם סטייה כלל מהמסורת שקבל מרבותיו, ובכל זאת ביום מן הימים יכריזו עליו שהוא אינו ירא שמיים ושספריו פסולים מלבוא בקהל. כל זאת, על סמך כתבה באתר אינטרנט.

ביקורת ספרים: איש על העדה

הטור הבא נכתב ע"י ידידי הרב אלי רייף עבור עלון הבוגרים של ישיבת "ברכת משה".

איש על העדה- הרב יוסף דוב סולוביצ'יק

ערך: נתנאל הלפגוט, מאנגלית: אביגדור שנאן הוצאת ידיעות אחרונות

'איש על העדה' זה שמו של הספר החדש בסידרה "מאוצר הרב" - כתבי הרב יוסף דוב סולוביצ'יק (הגרי"ד). החידוש שבספר שאינו קובץ מסות או דרשות כשאר הספרים שיצאו עד כה, אלא כינוס של איגרות וראיונות אישיים של הגרי"ד.

המכנה המשותף לכתבים המקובצים בו, שהם עוסקים בשאלות ציבוריות אליהן התייחס הגרי"ד. בספר יש התייחסות לתחומים רבים ומגוונים: התייחסותו לתנועת המזרחי, הימנעותו מהגשת מועמדות לרב ראשי לישראל, סוגיות בין דתיות, תפילה בביה"כ שמתקיימת בו ישיבה מעורבת, תוכניות לימודים חינוכיות, הפניית ילדים אסופים לגופי סעד יהודיים ועוד.

הכתבים מציגים תמונה מרתקת של הבעיות, ההתלבטויות ודרכי הפעולה של ההנהגה הרבנית בגולה בכלל ושל הגרי"ד בפרט - הן בפעולה בתוך העולם הדתי, והן בשיח המתנהל עם זרמים יהודיים אחרים או מול גופי הממשל.

"האגרת כמו תאר הפנים וקצב תנועות הגוף ואבריו וכמו אופן הדבור וצורת הכתב וסגנונם מביאה היא לידי התבטאות גם בנידוניה וגם בסגנונה את עצם מהותו של בעליה" (הרצי"ה קוק).

בספר זה מורגש מאוד ייחודו של הגרי"ד. ניכר כי הגרי"ד ניגש לכתיבת כל איגרת כמלאכת מחשבת. כל איגרת היא עולם גדוש ומלא בשל כך גם קריאתה צריכה לימוד והתבוננות. חלק מהאיגרות אף נראות כמניחות תשתית לכתיבת מסה. יש בכתבים מדרכי החשיבה של בית בריסק ומהלך חשיבתו הייחודי של הגרי"ד. מרתק ומאלף לראות כיצד הגרי"ד ניגש להתמודד עם הבעיות השונות. חלק מהנושאים נפתחים בניתוח הבעיה מכוונים שונים וברבדים שונים – הלכתי, פילוסופי, היסטורי תיאורטי וישומי. לאלו מוסיף הגרי"ד נימות אישיות ורגשות הלב.

טוב עשה העורך שהקדים לכל איגרת סקירה תמציתית על הרקע לכתיבתה המאפשר לקורא (ולחוקר) הבנה טובה יותר של ההקשר. אמנם היתה לי תחושה מסוימת שחלק מהאיגרות קובצו לא במקרה, והן נועדו להבליט את הקו השמרני בדמותו של הגרי"ד כמי שעומד על משמרת הקודש של מסורת ישראל.

בחלק ניכר מהנושאים שבספר ניכרת המודעות של הגרי"ד למתח בין העמדה התקיפה והבלתי מתנצלת השומרת על רוח ישראל סבא, לבין ההכרה העמוקה בשינויים התרבותיים והלכי הרוח המודרניים בכלל והחברה האמריקאית בפרט. הניווט והאיזון של הגרי"ד בין השניים היא חוכמה הצריכה לימוד.

פרשיה היסטורית בפני עצמה היא מועמדותו של הגרי"ד לרב ראשי לישראל והימנעותו. הישארותו בגולה היתה קו פרשת מים בהנהגתו הרבנית שם, ולחילופין מי יודע מה היה גילגולה של הרבנות הראשית בארץ אילו היה מגיע לכהונה.

הגרי"ד העלה כמה נימוקים להימנעותו. העיקריים שבהם התלות שבין מוסד הרבנות לבין הכוח הפוליטי, וכן סוגי התפקודים של הרבנים הראשיים, שחלק ניכר ועיקרי בהם הוא המימד הטקסי והייצוגי ממנו סלד הגרי"ד. מתוך המכלול הרחב נציג היבט אחד המבליט דווקא את הקו אישי בדמותו של הגרי"ד.

"מטבעי הנני מורה ומלמד. אין לי בעולמי אלא ד' אמות של הלכה. אין אני בקי בהנהלת משרדים ובמילוי תפקידים אדמיניסטרטיביים. בורח אני מן הטקסים, היצוגים הרשמיים...ועיקר העיקרים מן הפוליטיקה" (עמ' 206)

"מוצאי הוא ממשפחה רבנית עתיקה שכינויה בליטה היה "בית הרב"...מצד אחד היו אבותיי רבנים גדולים ונחשבו כמנהיגי הדור, אך מאידך גיסא הם לא התיימרו לייצג את דמותו הטיפוסית של רב. הצד הנפשי-הרוחני שלהם לא התאים למסגרת הרבנות, כפי שרואה אותה היהודי הפשוט... התייחסותם אל חברי קהילותיהם לא היתה פורמלית כלל וכלל, אלא אישית ואינטימית כפי שרב מעניק לתלמידיו... בגדיהם לא היו כבגדי הרבנים. הם מעולם לא הניחו לקהל להמתין להם עד שיסיימו את תפילת שמונה עשרה... ולא הוסיפו לחתימותיהם תארים... כל צורת הנהגתם היתה עממית ונטולת רשמיות... אינני רואה את הרבנות כמוסד... הרבנות מזדהה אצלי עם היותי רב מלמד, עם לימוד תורה לעצמי ועם אחרים, עם הגות, כתיבת דברי תורה ומחשבה... אני מתעב טקסיות... בתור רב פורמלי... הריני "לא יוצלח". בתור מלמד ומרצה אני "גברא רבא".

נזדקרה לעיני באופן בולט העובדה שלרבנים בארץ אין כל שייכות אל החינוך הדתי. אין שואלים לדעתם והם אף אינם מתערבים בו... רבנות המתעסקת רק בפסיקת הלכה באירגון ובעניינים אדמיניסטרטיביים, איננה עולה בקנה אחד עם האידיאל שלי" (עמ' 213-209).

הספר מומלץ מאוד, וכבר אנו ממתינים לספר המשך שיקבץ גם את האיגרות האישיות שיציגו את דמותו כמלמד לתלמידים.

דברים המתחדשים בכל יום

מכיוון שאני יוצא לחופש עד תחילת שבוע הבא, אני אנסה בפוסט לא ארוך לכתוב על כמה דברים שבדר"כ הייתי מקדיש לכל אחד מהם פוסט בפני עצמו. אתם מוזמנים לדון עליהם באריכות בתגובות, ואני אשתדל גם כן לבקר ולקרוא את התגובות במהלך חופשתי.

- ללא ספק, הסיפור הזה עשה לי את יום העצמאות השנה.

- עלה לרשת גליון כתב העת "המעיין", ניסן תשע"א.

- בליל יום השואה שודר בגלי צה"ל ראיון עם פרופ' דוד הלבני, בעקבות ספרו "עלה לא נדף" (אם לא קראתם - ספר חובה), על הלימוד בצל השואה. התוכנית נמצאת כאן. לצערי, המראיינת היא לא בדיוק בקיאה במקורותינו, ובכל זאת יצאה תוכנית איכותית.

- "לתפארת מדינת ארץ ישראל" - בליל יום העצמאות הדליק הרב שמעון רוזנברג, הידוע יותר בכינוי "הסבא של מוישי", משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. כפי שתוכלו לראות בסרטון הזה, הרב רוזנברג שינה מהטקסט שציפו ממנו (כפי שתוכלו לראות בהבדלים בין דיבוריו לבין הכתוביות). לטעמי, השינוי הכי צורם היה שהוא סיים את דבריו ב"לתפארת מדינת ארץ ישראל", במקום "לתפארת מדינת ישראל". אני מניח שרוב הצופים חשבו שזה סתם טעות בלשון, אך ברור לכל המצוי בשיח הדתי ביובל האחרון שזו לא המציאות. יש מליצה בשם הרבי מסאטמר:

על מה אבדה "הארץ" (כלומר, מדוע השמיטו תיבת "ארץ") וע"ז השיב הנביא "על עזבם את תורתי". כלומר, מפני שחילוניים המה, לכן אין קורין לארץ ישראל בשמה שקראו לה במסורה זה כבר אלפי שנים. (הציטוט מתוך "נפש הרב" עמ' צג)

[ראו גם דברי הלל גרשוני בבלוגו, על נושא זה]

בכל מקרה, דומני שאם מלכת אנגליה היתה מעניקה אות כבוד לשליח חב"ד בממלכה, היו רואים בזה כבוד גדול בחב"ד ולא היו מעיזים לשנות מאומה מכללי הטקס הנוקשים. אך מוסדות וטקסי מדינת ישראל הם כנראה אפילו לא מגיעים לדרגת מלכת אנגליה, בעיניהם של כמה מבני עמינו. לאן נעלם הכלל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא"?

- כמעט באותו עניין התפרסמה כתבה ב"בחדרי חרדים" כתבה על רבני עיר חרדיים ביום העצמאות.

תגובה לביקורת על "גשר בנות יעקב"

ראו: ביקורת ספרים: גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון.

הרב חיים נבון מגיב על הביקורת שלי כנגד ספרו:

למה יצא הקצף על "גשר בנות יעקב"?

ידידי המתכנה "רב צעיר" כתב ביקורת על ספרי "גשר בנות יעקב". דומני שאפשר לסכם את מוקד המחלוקת בינינו כדלהלן: הרב הצעיר מסכים שאני מתאר נאמנה את מעמד האישה בהלכה המצויה בידינו ואת המסקנות הנובעות ממנו, אלא שכאן נפרדות דרכינו. אני לומד מן ההלכה שיש הבדלים בין גברים ונשים, גם אם צרה בינתנו מהבנת משמעותם. בגלל ההבדלים הללו באופי ובאישיות, יש הבדלים גם בהלכות. לעומת זאת, הרב הצעיר טוען שאין ברירה אלא לקיים את ההלכות הללו, אך הוא מייחל ליום שבו תקום סנהדרין ותבטל אותן. עד אז, לדבריו, "ההלכה היא בגלות".

לדעתי, אין מניעה שאדם יכריז שהוא מקווה שביום מן הימים תקום סנהדרין ותשנה פרט מסוים בהלכה. ברם, הרב הצעיר מכריז הרבה מעבר לכך: אין הוא מדבר על פרט מסוים בהלכה, אלא על (כל?) ההבדלים בין גברים לנשים בהלכה. למעשה, דומה שהוא מייחל לביטולו של סדר שלם בש"ס - סדר נשים.

משל למה הדבר דומה? לאדם שיבוא ויכריז: אני חולק על קביעת חז"ל בנוגע לל"ט המלאכות האסורות בשבת. אני חושב שצריך לאסור מלאכות אחרות. למשל: החושב, החורז וההוגה. בינתיים אני עושה כמו שציוו חז"ל, אך לדעתי זו הלכה שגויה ופגומה. ואז הוא ממשיך הלאה: גם בספירת העומר טעו חז"ל, והיא צריכה להתחיל משבת ולא מיום טוב. וגם בארבעת המינים צריך לקחת תפוז ולא אתרוג. כך הוא מתיימר לבטל את כל סדר מועד בש"ס. יוסיף המבטל ויאמר: אמנם בינתיים אני מקיים מה שאמרו חז"ל, אך לדעתי זו הלכה בגלות. שמא יצטדק המבטל ויסביר: אולי בדורות קדומים הפירוש של חז"ל היה סביר, אך בדור הזה עלינו לחפש פירוש אחר לתורה. דומני שתוספת זו אינה מרככת את דבריו כהוא זה.

למה הדברים קשים כל כך? משום שרובנו לא מגיעים לקב"ה דרך הפשטות פילוסופיות, כפי ששאף הרמב"ם. תמהני אם אפילו הרמב"ם עצמו הגיע לקב"ה בדרך זו. אנחנו מגיעים לקב"ה דרך אורח החיים היהודי. אנחנו טועמים מהשבת היהודית, מחיי המשפחה היהודיים, מהתפילה היהודית, מהלכות כשרות - ורואים כי טוב ה'. כאשר אדם בא ואומר שהוא מקיים נתח נכבד של החיים היהודיים כמי שכפאו שד, הוא מטיל ספק בממד בסיסי של מפגשנו עם הקב"ה.

צריך להיות לנו אמון בסיסי בחז"ל. גם הם היו בני אדם, וגם הם מן הסתם טעו פה ושם. אך אנו צריכים להניח שבאופן בסיסי חז"ל הם פרשנים נאמנים של רצון ה'. שאם לא כן - אנא אנו באים. כך הנחתי בספרי "גשר בנות יעקב", ועל זה יצא הקצף.

אני מבקש רק להשיב על תגובתו בנקודה אחת. אני לא סבור שחז"ל טעו. אני סבור שחז"ל פירשו את התורה באופן הכי נכון שהיו יכולים עבור בני דורם. וכשם שאני מאמין שכך עשו חז"ל, כך אני מאמין שבכל דור על ההנהגה הרוחנית להתאים את התורה למציאות בני דורם. לטעמי, אנחנו נמצאים בבעיה מתסכלת כאשר חכמי הדור אינם מסוגלים או אינם מעוניינים למלא תפקיד זה.

ביקורת ספרים: גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון

גילוי נאות: הרב חיים נבון הוא חבר שלי. דומני שהקורא ייווכח שדבריי נכתבים ללא משוא פנים ובה בעת הינם בבחינת תוכחת אוהב.

אתחיל ע"י הצגת הנושא הראשון הנדון בספר, במילים שלי.

- אשה פטורה ממצוות שהזמן גרמא באופן קטגורי.

- אשה פסולה להעיד

- אשה פסולה לדון

- אשה פסולה מלהיות מלך (ולשיטת הרמב"ם להחזיק בכל תפקיד שיש בו שררה)

- אשה פטורה מלימוד תורה

- אשה פטורה ממצוות פריה ורביה

- איש מקדש אשה, אך אשה אינה מקדשת איש

- איש מגרש את אשתו, אך אשה אינה מגרשת את בעלה

- בעל מפר את נדרי אשתו, אך אשה אינה מפרה את נדרי בעלה

- מציאת אשה לבעלה

- אשה אינה יכולה לעלות לתורה

- אשה אינה משמשת כחזן (גם במקומות בהם לא נדרש כלל חזן)

- אשה אינה מצטרפת למניין (גם לא לזימון – עשר נשים מזמנות ללא "אלקינו")

- אדם יכול למכור את בתו לאמה, אך לא את בנו.

- אדם יכול למסור את בתו לאשה לאדם זר (גם מנוול ומוכה שחין) ולזכות בכסף קידושיה, אך לא את בנו.

- מעשה ידיה של בת לאביה ושל אשה לבעלה

- מהתורה איש יכול להתחתן עם שתי נשים, אך אשה רק עם איש אחד.

עקרונית אני חושב שיש מה להוסיף לרשימה הזאת, אך זה מספיק כדי להציג את הנושא: האם התורה מפלה נשים לרעה?

ובכן, הרב נבון משיב על השאלה באופן נחרץ: התורה אינה מפלה נשים לרעה, אלא פשוט מתאימה את המצוות לתובנה הפשוטה שנשים וגברים שונים זה מזה.

הרב נבון אינו דוחה כל מיני נסיונות להגדיר את השוני שבין גברים ונשים, כדוגמת חלוקה בין רגש לשכל, מאדים ונוגה, חוץ ופנים וכד', ומעדיף להצהיר שהוא אינו יודע ואולי אף אינו מתיימר להבין את תפיסת התורה בקשר לחלוקה שבין המינים. אך יחד עם זאת כיוון שתפיסת התורה היא נצחית ומחייבת, הוא מקבל את אותה תפיסה שהוא אינו יודע להגדיר.

הטענה הזאת היא מוזרה לי משתי בחינות. ראשית, בעולם החול לא היינו מוכנים לקבל אמירה כזאת. בפקולטה להנדסה באוניברסיטה יש רק מיעוט קטן של נשים מבין הסטודנטים, אך אם היינו שומעים שהאוניברסיטה החליטה להגביל את ההרשמה לפקולטה להנדסה רק לגברים מכיוון שיש שוני בין גברים ונשים ועשרות שנות ניסיון לשלב נשים לא עלו יפה וכנראה שיש להוסיף את לימודי ההנדסה לרשימת ההגבלות על הנשים שכתבנו לעיל, היינו בודאי מתרעמים – ובצדק. בכל תחומי החיים אנחנו שואפים לאפשר שוויון הזדמנויות לנשים, ולא מוכנים לקבל את השוני המובנה בין גברים לנשים כסיבה מספקת לנעול שערים באופן גורף בפני הנשים. בכל תחומי החיים כתבנו, חוץ מחיי הקדושה שלנו.

זה מוביל לבעיה השנייה שאני רואה בדבריו. הרב נבון מאריך להסביר שעמדת התורה שיש שוני בין גברים לנשים הינה שונה מהעמדה המערבית הנפוצה כיום הקוראת לשוויון בין המינים. הוא מוכיח את דבריו מהפולמוס הקיים בקשר להשתלבות נשים בצבא, שבה נשמע הבון-טון שאין הבדל בין גברים לנשים. דומני שהטענה הזאת אינה נכונה. ניקח לדוגמא את מובילי מיכלי המים של החברות למים מינירליים. חברת המים מחלקת ללקוחותיה בקבוקים ענקיים של מים ששוקלים לא מעט. האנשים העובדים בחלוקת הבקבוקים הללו הינם גברתנים בעלי מידות גדולות. אינני מכיר אף אשה או ארגון פמיניסטי הטוען שכל עוד לא יהיו חמישים אחוז נשים העובדות בקו החלוקה של מיכלי המים, אז המהפכה הנשית עוד לא הגיעה לסיומה. מנגד, הקול הנשי הרווח הוא שאם תימצא אשה שיש לה את הכישורים הגופניים לעבודה הזו והיא מעוניינת לעבוד בעבודה הזו, אזי אין למנוע זאת ממנה רק מפני שהיא אשה. לא שויון יכולות יש בטענה הנשית, אלא שויון הזדמנויות. קל מאד להתווכח עם עמדה, שלטעמי לא קיימת במציאות, הרואה זהות בין יכולות הגברים והנשים. הרבה יותר קשה להתווכח עם עמדה הדורשת שויון הזדמנויות.

אמנם, הרב נבון כן מתייחס במקום אחד בספר לדרישה לשויון הזדמנויות לנשים חריגות וכותב כי התורה נותנת כלל לרבים, ואינה יכולה להתייחס לכל יוצאת דופן. אני מוכן לקבל טענה זו, על אף שגם היא צריכה לדעתי יתר ביאור: הרי התלמוד כולו מלא במקרים "יוצאים דופן" שבהם דנים האם הכלל התורני עומד בעינו באותו מקרה אם לאו.

את השוני התפקודי בין המינים, שעליו מדבר הרב נבון, הוא משווה לשוני התפקודי בין כהן לישראל. כשם שאנשים מן השורה מבינים שיש כאלו שנולדו כהנים ויש אחרים שנולדו ישראלים, וזה משונה למצוא בחברה הדתית ישראל שיתרעם על כך שההלכה לא מאפשרת לו לעלות לדוכן ולברך את ברכת הכהנים, כך אין סיבה שלא יבינו שיש שוני בין המינים וזה לא שייך שאשה תתרעם על כך שלא נותנים לה לעלות לתורה או להניח תפילין וכד'.

טענה זו גם כן לא מתיישבת על דעתי. אני נשוי לבת לוי, ובאמת שאין לי שום קנאה וחמדה לבני הלויים שיוצאים ליטול את ידיהם של הכהנים. אבל זה רק בגלל שזה משהו שלא חסר לי. אבל אם מאידך חכמי הדורות היו "מעדכנים" את חיוב התרומות והמעשרות והיה עלי לתת מעשר ממשכורתי לאחד מגיסי שמרויח משכורת מכובדת מצד עצמו, עם כל הצער שבדבר מן הסתם הייתי מתחבר מאד לטענתו של קרח ושואל: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הרי דיני מעשרות נתנו בתקופה ששבט הלוי לא היו בעלי נחלה ויועדו להיות משרתי עליון, כיום מה טעם יש בנתינת מעשר ללוי. הנשים הטוענות כנגד הדרתן מתחומים מסוימים טוענות טענה אמיתית: הדרת הנשים נעשה בשעה שהנשים היו מודרות גם חברתית ותרבותית. כיום זה לא המצב.

לדברים אלו יש להוסיף. פתחנו ברשימה מכובדת של תחומים בהם יש שוני בתורה בין האיש לבין האשה. בכל תחומי החיים שלנו מעמד הנשים השתנה פלאים במאתיים השנים האחרונות וכמעט שלא ניתן להשוות בין האשה של פעם לבין האשה של היום. כיצד התורה וההלכה התאימו את עצמם לשינוי הזה? איך השינוי הזה מוצא את מקומו בחיינו הדתיים? כל שנה לפני יום העצמאות אני שומע אנשים מהמגזר שלנו המסבירים על השוני העצום שעבר עם ישראל במאתיים השנים האחרונות. "האם ייתכן שהתורה לא דורשת מאיתנו לתת ביטוי לשינוי הזה גם בעולם הדתי שלנו?!", זועקים הדרשנים בימי אייר. ואני שואל: האם ייתכן שלא נאמר אותו הדבר גם ביחס למעמד האשה?

אמנם, הרב נבון מרחיב להסביר שאין טעם כיום שנשים לא תלמדנה תורה באותה רמה ועמקות שגברים לומדים. אך האם זה מספק? מכל הרשימה הגדולה, הדבר היחיד כמעט שהשתנה במאתיים השנים האחרונות זה אכן לימוד תורה לנשים. האם זה מספק?

דבר נוסף שכותב הרב נבון בספרו הוא לגבי חיוב נשים במצוות שהן פטורות מהן, ובכללן כל המצוות הקשורות לציבוריות הדתית. הרב נבון מעיר, בצדק לטעמי, שלא ניתן לרקוד על שתי החתונות – גם להתלונן על כך שהנשים פטורות מהמצוות וגם לא להיות מעוניינות להיות חייבות במצוות אלו. לטענה זו הוא מוסיף סקר לא מקצועי שהוא ערך, ולדבריו:

"דנתי בנושא זה עם נשים רבות. כולן תהו: האם היו רוצות להיות חייבות בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום כדי ש'בתמורה' יהיו חלק מן המניין? בסופו של דבר, לא היתה אשה אחת שענתה בחיוב על השאלה הזו. אורח החיים של נשים אינו מאפשר להן להתפלל בציבור דרך קבע. התוצאה היא שאין הן חלק מן המניין המאפשר תפלה בציבור"

טענה זו היא בעייתית מאד. בקהילות רבות שאני מכיר גם רוב הגברים אינם מעוניינים בחיוב בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום. מה נאמר אז? שאורח החיים של הגברים אינו מאפשר להם להתפלל בציבור דרך קבע?!

הדבר האחרון שברצוני להתייחס אליו בספר הוא נושא השמרנות. באחד מפרקי הספר, הרב נבון מרחיב ומנגיש מאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת אקדמות. הפרק כולו הוא שיר הלל לשמרנות. עקרונית, הטענה המרכזית בו היא טענה נכונה, ברגע שעושים שינויים על מצב נתון, קשה מאד להעריך את השפעותיהם. כך אנחנו יכולים ללמוד מהתנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית, שפתחה את שעריה לשויון בין המינים ובכך החלישה את המחויבות הגברית לתנועה, ובכך החלישה את התנועה כולה. עם זאת, אני מסתייג משני דברים בפרק. הראשון הוא הסמנטיקה. הרב נבון מכנה את השינויים בציבוריות הדתית, כגון מינוי רב-אשה בתואר "ניסויים בבני אדם". זהו תיאור דמגוגי שנועד להרתיע. אך בפועל כולנו עורכים "ניסויים בבני אדם". את בני שלחתי ללמוד בבית ספר חדש, שנפתח בדיוק כשהוא נכנס לכיתה א', לא היה לי מידע או ניסיון אם בית הספר יהיה מוצלח או לא. אך חקרתי ובדקתי את הנושא כמיטב יכולתי והגעתי למסקנה שכדאי לנסות את בית הספר החדש. האם זהו ניסויים בבני אדם? הקהילה שלי מינתה אותי כרב, למרות שלא היה לי שום ניסיון ברבנות קהילה, האם זהו ניסוי בבני אדם?!

בנוסף, הרב נבון מזכיר ששמרנות עובדת כל עוד אין משבר. לדבריו, אם זה לא שבור – לא ננסה לתקן. אך ברור שבמצב משבר שמרנות היא הרסנית. אם רבי יוחנן בן זכאי היה שמרן, כנראה שהוא לא היה מבקש את יבנה וחכמיה. האפשרות לבחור כעת בדרך השמרנית היא אפשרית כל עוד ההערכה היא שאיננו נמצאים בתקופת משבר. הסתייגות ברורה זאת לדעתי חסרה מהפרק הזה.

בספר "גשר בנות יעקב" הרב נבון מציב מראה מול המציאות ומסביר בצורה קולחת ומעניינת מדוע לאור הכלים ההלכתיים הנתונים בידינו כיום התקבלה המציאות הנתונה. כמובן, שאינני יכול לחלוק על הרב נבון בקשר למציאות כפי שהיא. אף אינני יכול לחלוק על ההיסק מן הכלים ההלכתיים הנתונים בידינו למציאות בהווה. המחלוקת שלי עם המחבר הוא בעיקר בנימה. הרב נבון מוצא לנכון להצדיק את הכלים ההלכתיים הנתונים בידינו, תוך כדי שהוא מדגיש שיש הרבה תחומים בהם הוא אינו יכול להצדיק את הקיים אך הוא מקבל זאת כחלק מאמונתו בתורה. לעומתו, אני אינני רואה סיבה או צורך להצדיק חלקים מההלכה שאינני מזדהה איתם. במקום הצדקת ההלכה אני מייחל שיקום גוף בעל ראייה ארוכת טווח ורוחב כתפיים שיקדם אותה ויתאים אותה למציאות ימינו. עד שזה יקרה, כחלק מההכרה שהשכינה הנמצאת בגלות, כך גם ההלכה נמצאת בגלות במובנים מסויימים. אחד התחומים בהם ההלכה היא בגלות, לטעמי, זה ביחס בין המינים.

ידי עשו, קולו של יעקב וצדקותו של רבין

נפלתי היום על שיחה שנתן הג"ר אהרן ליכטנשטיין ביום העצמאות ה'תשכ"ח. הוא מדבר על ירושלים של מעלה - ירושלים של הרוח, לעומת ירושלים של מטה - ירושלים של החומר.

בין השאר הוא מציב את השאלה הבאה:

איך אדם לוקח לידיו את ה"ידיים ידי עשו" אך נשאר עם מידותיו של יעקב? בעיה זו אינה חדשה, היא קיימת בעצם מאז הקמת המדינה...

ולאחר כמה רגעים הוא אומר את הדברים הבאים:

ישנם אנשי צבא הערים לבעיה זו. אינני יודע כמה מכם קראו את נאומו של רב אלוף יצחק רבין כשקיבל תואר של כבוד ביוני האחרון. מי שלא הזדמן לו לקרוא את הנאום, ראוי לו שיראה בזה מחויבות לעשות זאת. זה נאום מרתק. לא משום הרתוריקה שלו, אלא משום הרגישות הרוחנית שלו. יש שם הבנה למהי הרוחניות של ישראל. אינני בעל אשליות באשר ל"צידקות" של רבין. אבל אני מאמין שיש שם הבנה מהי תפקידו של חרבו של עשו בתוך התרבות של קולו של יעקב. אם תקראו את הנאום, אני חושב שתחושו כמוני.

יש לרכון ראש בפני האדם הזה, אני עושה כך. ובכל זאת לא כל אחד הוא רבין, והבעיה עדיין קיימת.

(הקישור הוא כאן, באזור הדקה ה-70, השיחה היא באנגלית והתרגום כאן הוא שלי)

הנאום של רבין, אגב, נמצא כאן. קראו עוד על הנאום, נאום הר הצופים, כאן.

מי צריך רב?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנתיים, כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, קבעתי לעצמי שאחת ממטרותיי בכתיבת הטור היא עידוד הרבנות הקהילתית בארץ. יצאתי מתוך נקודת הנחה שאם הקוראים ייחשפו למחשבותיו של רב קהילה צעיר, אולי יהיה בכך בכדי לדרבן אותם לרצות בקשר עם רב קהילה לא-וירטואלי. אין לי שום דרך לדעת האם עמדתי ביעד הזה, או אם חלילה גרמתי הפוך. כך או כך, אין להתפלא על כך שלעיתים קרובות אני מסתכל על המציאות מתוך מבט של הצורך ברב קהילה. לפניכם מספר דוגמאות מהשבועות האחרונים לקהילות שצריכות רב, וחבל על כל יום שעובר עליהן ללא רב.

ביום טוב ראשון של פסח התארחתי בבית כנסת ותיק, שמעולם לא כיהן בו רב. כשהחזן סיים את חזרת הש"ץ של שחרית ובעודו מחפש את העמוד של ההלל, העיר אחד המתפללים מהשורות האחרונות בקול: "קוראים הלל בדילוג", מתפלל אחר חש צורך להעמיד אותו על טעותו, והשיב בקול רם: "אתה טועה! בחג ראשון קוראים הלל שלם". המתפלל הראשון לא נשאר חייב: "אתה טועה! מה שקוראים בחג ראשון הלל שלם, זה ההלל שקוראים בלילה. ההלל ביום זה הלל בדילוג". בסופו של דבר, גברו המצדדים בקריאת הלל שלם על המצדדים בקריאת הלל בדילוג, והתפילה המשיכה בקריאת הלל שלם. קהילה זו צריכה רב.

בשבת חול המועד פסח החליטו הגבאים של קהילה אחת שמכיוון שהתפילה היא ארוכה, יחד עם קריאת הלל ושיר השירים, יש צורך לארגן קידוש בסוף התפילה. הגבאים החרוצים קנו את המצרכים הדרושים, תוך שהם שמים דגש לקנות אוכל שיתאים לכולם, ואכן האוכל היה ללא חשש קטניות וללא חשש שרויה. בשבת בבוקר לקראת סוף התפילה הגבאים ערכו את השולחנות עם עוגות, דגים, פירות וירקות חתוכים ושתייה קלה. בסיום התפילה הציבור ניגש לשולחנות הערוכים, הגבאים הוציאו בקבוק יין לקידוש וקידשו. לצערנו הגבאים והקהל לא הבחינו בכך שלהלכה לא היה ניתן לעשות קידוש בתנאים אלו. שכן אחד התנאים לעשיית קידוש הוא שזה יהיה במקום סעודה. מקום סעודה הינו מקום שיש בו לפחות מיני מזונות או יין. מכיוון שהיה זה בפסח, כל העוגות על השולחן היו "שהכל", ויין היה רק למקדש. כך שלמעשה לא היה זה נכון לערוך קידוש כלל, וגם לאחר מעשה שכבר עשו קידוש באותם תנאים, היה על כל הציבור לחזור ולקדש בביתם במקום סעודה. הגבאים, שהתכוונו לטובה, פשוט לא ידעו מזה ולא נערכו כהוגן. קהילה זו צריכה רב.

ביום ראשון בבוקר, ערב חג שביעי של פסח, בקהילה נוספת היכן שהוא בארץ, הכינו הגבאים את ספרי התורה לקריאה של אותו היום. הגבאי פתח את סידורו וחיפש לראות מהי הקריאה של אותו בוקר. הוא זכר שביום שישי קראו את פרשת "אם כסף", אז הוא דפדף לראות מה יש אחרי פרשת "אם כסף" בסידור. הוא מצא את העמוד הנכון – פרשת "פסל לך" מתוך "כי תשא". "מצויין", חשב לעצמו הגבאי, "ספר התורה נמצא במקום מאתמול בבוקר שגם קראנו פרשת כי-תשא". וכך קראו קהל באי בית הכנסת את פרשת "פסל-לך" באותו בוקר, במקום לקרוא את פרשת פסח שני מתוך פרשת בהעלותך שבספר במדבר. קהילה זו צריכה רב.

מלבד טעויות יש גם דוגמאות למנהגים לא ברורים, שהקהילה התחילה לעשות מתי שהוא ולאף אחד לא ברור באמת מדוע. הנה כמה דוגמאות:
בשבת זכור מקובל בקרב קהילות אשכנזיות רבות לחזור על המילה "זכר" פעמיים, פעם בצירי תחת האות ז' ופעם בסגול. למנהג הזה יש איזה שהוא הגיון (אם כי יש מי שערער גם על הגיון זה), כל עוד בעל הקורא מבחין בקריאתו בין צירי לסגול. אך אם המילה היחידה שבו הוא מבחין זה במילת "זכר" – מה הוא עשה בזה? הרי אם יש הבדל בקריאת המילה "זכר", אז יש הבדל גם במילה "את" ו"עמלק".

ישנן קהילות הקוראות בליל יום העצמאות הלל שלם בברכה. זו לא אחת מתקנות הרבנות הראשית ליום העצמאות. מדוע הן עושות זאת? ידוע לי שיש מספר ישיבות ורבנים הדוגלים באמירת הלל שלם בברכה בלילה, אך מכלל מחלוקת הדבר בודאי לא יצא. אז בקהילה שהרב הורה לעשות כך, מן הסתם הוא חקר את הנושא והגיע למסקנתו. אך בקהילה שבה אין רב, על פי מה החליטו לקבל על עצמם מנהג זה?

כידוע, גם רבנים טועים לפעמים. כך שתיאורטית ייתכן שגם בשלושת הסיפורים הללו, אילו היה רב בקהילות שהוזכרו, היה יכול להיות שהוא היה טועה. ההבדל הוא שכל עוד הרב לא מפחד לומר "טעיתי", יש סיכוי טוב יותר שהוא יגלה את טעותו ובמקרה שזה אפשרי יטרח למצוא את הדרך לתיקון הטעות. חוץ מזה, כשיש רב יש לפחות את מי להאשים בטעות. אצל יהודים, גם זה משהו.

דין תורה או משפט שדה?

לפני כחדשיים עסקנו כאן בהרחבה במכתב הרבנים המעריכים את הנשיא קצב "כאז כל עתה". באותה תקופה פרסם הרב אריאל בראלי, שהינו דיין בבית הדין לממונות בשדרות ור"מ בישיבת ההסדר המקומית, מאמר בנושא משפט קצב לאור דין תורה, שבו הוא בעצם מגן על דעתם של רבותיו.

בטור שכותרתו היה "לפי ההלכה אי אפשר להרשיע את קצב" הוא מסיק בין היתר כי:

על פי ההלכה אין אפשרות להגיע להחלטה חותכת כאשר הכלים העומדים בפני השופט הם גרסה מול גרסה. לפי דיני תורה אפילו האדם עצמו לא מוסמך להרשיע עצמו "אין אדם משים עצמו רשע".

יש משמעות להתרשמות השופט רק כאשר מדובר על הרשעה בהאשמות קלות יותר כגון הטרדה מינית וניצול מרות שלא במקומה. לעומת זאת הרשעה באונס משמעותה פגיעה גדולה בנילון לכן היא צריכה ביסוס חזק על ידי מקור חיצוני ולא על ידי המתלוננות.

קצת התפלאתי לראות היום מאמר מאותו רב אריאל בראלי בנושא מאד קרוב, והפעם "האם לפי דין תורה תוקפי אריק קרפ ז"ל נחשבים רוצחים?". מן הסתם אתם מבחינים כמוני בשינוי הניסוח של הכותרת שגם מלמד על תוכנה:

הדיינים מצווים לאמוד האם האבן ששימשה את התוקף אכן גדולה מספיק כדי לדעת שהיא יכולה להרוג, אם האבן קטנה מדי, על אף שבפועל התוקף הרג איתה, הוא אינו מוגדר רוצח במזיד.

לאור התרשמות השופטים, שתוקפי אריק קרפ הכו אותו בראשו במשך דקות ארוכות, מכות שיש בהם להמית, יש להרשיע אותם ברציחה.

אולם, על פי ההלכה רוצח במזיד לא יענש בעונש מרבי שהוא מיתה אלא אם כן הייתה התראה תוך כדי הארוע (הצורך בהתראה מופיע בגמרא סנהדרין מ:). אך כן יענש בכליאה בצינוק, ובמקרים מיוחדים ישנה אפשרות לחרוג מהכללים ולהרוג אותו על ידי מלך או השלטון. (הלכות רוצח פרק ד).

מכאן שיש סיוע הלכתי להמלצה שהונחה על שולחנו של שר המשפטים, הקוראת להרחיב את הגדרת רוצח למקרים שהכוונה לרצח מתבררת מתוך המעשה עצמו על ידי שימוש בכלים שיש בהם כדי להמית.

אולי מישהו מהקוראים יכול לומר לי מה ההבדל בין שני המשפטים? גם במשפטם של רוצחי אריק קרפ השופטים היו צריכים להכריע בין גרסאות האם והבת לבין גרסאות התוקפים. בנוסף, היו עדויות שהתקבלו ע"י השופטים כי קרפ עזב את הזירה ברגליו. ולפי ציטוט בגלובס בכלל השופטים הכריעו כי:

הנאשמים לא השתמשו בנשק קטלני ובסופו של דבר הניחו לקרפ להימלט

אז מה קורה כאן?