ביקורת ספרים: איש על העדה

הטור הבא נכתב ע"י ידידי הרב אלי רייף עבור עלון הבוגרים של ישיבת "ברכת משה".

איש על העדה- הרב יוסף דוב סולוביצ'יק

ערך: נתנאל הלפגוט, מאנגלית: אביגדור שנאן הוצאת ידיעות אחרונות

'איש על העדה' זה שמו של הספר החדש בסידרה "מאוצר הרב" - כתבי הרב יוסף דוב סולוביצ'יק (הגרי"ד). החידוש שבספר שאינו קובץ מסות או דרשות כשאר הספרים שיצאו עד כה, אלא כינוס של איגרות וראיונות אישיים של הגרי"ד.

המכנה המשותף לכתבים המקובצים בו, שהם עוסקים בשאלות ציבוריות אליהן התייחס הגרי"ד. בספר יש התייחסות לתחומים רבים ומגוונים: התייחסותו לתנועת המזרחי, הימנעותו מהגשת מועמדות לרב ראשי לישראל, סוגיות בין דתיות, תפילה בביה"כ שמתקיימת בו ישיבה מעורבת, תוכניות לימודים חינוכיות, הפניית ילדים אסופים לגופי סעד יהודיים ועוד.

הכתבים מציגים תמונה מרתקת של הבעיות, ההתלבטויות ודרכי הפעולה של ההנהגה הרבנית בגולה בכלל ושל הגרי"ד בפרט - הן בפעולה בתוך העולם הדתי, והן בשיח המתנהל עם זרמים יהודיים אחרים או מול גופי הממשל.

"האגרת כמו תאר הפנים וקצב תנועות הגוף ואבריו וכמו אופן הדבור וצורת הכתב וסגנונם מביאה היא לידי התבטאות גם בנידוניה וגם בסגנונה את עצם מהותו של בעליה" (הרצי"ה קוק).

בספר זה מורגש מאוד ייחודו של הגרי"ד. ניכר כי הגרי"ד ניגש לכתיבת כל איגרת כמלאכת מחשבת. כל איגרת היא עולם גדוש ומלא בשל כך גם קריאתה צריכה לימוד והתבוננות. חלק מהאיגרות אף נראות כמניחות תשתית לכתיבת מסה. יש בכתבים מדרכי החשיבה של בית בריסק ומהלך חשיבתו הייחודי של הגרי"ד. מרתק ומאלף לראות כיצד הגרי"ד ניגש להתמודד עם הבעיות השונות. חלק מהנושאים נפתחים בניתוח הבעיה מכוונים שונים וברבדים שונים – הלכתי, פילוסופי, היסטורי תיאורטי וישומי. לאלו מוסיף הגרי"ד נימות אישיות ורגשות הלב.

טוב עשה העורך שהקדים לכל איגרת סקירה תמציתית על הרקע לכתיבתה המאפשר לקורא (ולחוקר) הבנה טובה יותר של ההקשר. אמנם היתה לי תחושה מסוימת שחלק מהאיגרות קובצו לא במקרה, והן נועדו להבליט את הקו השמרני בדמותו של הגרי"ד כמי שעומד על משמרת הקודש של מסורת ישראל.

בחלק ניכר מהנושאים שבספר ניכרת המודעות של הגרי"ד למתח בין העמדה התקיפה והבלתי מתנצלת השומרת על רוח ישראל סבא, לבין ההכרה העמוקה בשינויים התרבותיים והלכי הרוח המודרניים בכלל והחברה האמריקאית בפרט. הניווט והאיזון של הגרי"ד בין השניים היא חוכמה הצריכה לימוד.

פרשיה היסטורית בפני עצמה היא מועמדותו של הגרי"ד לרב ראשי לישראל והימנעותו. הישארותו בגולה היתה קו פרשת מים בהנהגתו הרבנית שם, ולחילופין מי יודע מה היה גילגולה של הרבנות הראשית בארץ אילו היה מגיע לכהונה.

הגרי"ד העלה כמה נימוקים להימנעותו. העיקריים שבהם התלות שבין מוסד הרבנות לבין הכוח הפוליטי, וכן סוגי התפקודים של הרבנים הראשיים, שחלק ניכר ועיקרי בהם הוא המימד הטקסי והייצוגי ממנו סלד הגרי"ד. מתוך המכלול הרחב נציג היבט אחד המבליט דווקא את הקו אישי בדמותו של הגרי"ד.

"מטבעי הנני מורה ומלמד. אין לי בעולמי אלא ד' אמות של הלכה. אין אני בקי בהנהלת משרדים ובמילוי תפקידים אדמיניסטרטיביים. בורח אני מן הטקסים, היצוגים הרשמיים...ועיקר העיקרים מן הפוליטיקה" (עמ' 206)

"מוצאי הוא ממשפחה רבנית עתיקה שכינויה בליטה היה "בית הרב"...מצד אחד היו אבותיי רבנים גדולים ונחשבו כמנהיגי הדור, אך מאידך גיסא הם לא התיימרו לייצג את דמותו הטיפוסית של רב. הצד הנפשי-הרוחני שלהם לא התאים למסגרת הרבנות, כפי שרואה אותה היהודי הפשוט... התייחסותם אל חברי קהילותיהם לא היתה פורמלית כלל וכלל, אלא אישית ואינטימית כפי שרב מעניק לתלמידיו... בגדיהם לא היו כבגדי הרבנים. הם מעולם לא הניחו לקהל להמתין להם עד שיסיימו את תפילת שמונה עשרה... ולא הוסיפו לחתימותיהם תארים... כל צורת הנהגתם היתה עממית ונטולת רשמיות... אינני רואה את הרבנות כמוסד... הרבנות מזדהה אצלי עם היותי רב מלמד, עם לימוד תורה לעצמי ועם אחרים, עם הגות, כתיבת דברי תורה ומחשבה... אני מתעב טקסיות... בתור רב פורמלי... הריני "לא יוצלח". בתור מלמד ומרצה אני "גברא רבא".

נזדקרה לעיני באופן בולט העובדה שלרבנים בארץ אין כל שייכות אל החינוך הדתי. אין שואלים לדעתם והם אף אינם מתערבים בו... רבנות המתעסקת רק בפסיקת הלכה באירגון ובעניינים אדמיניסטרטיביים, איננה עולה בקנה אחד עם האידיאל שלי" (עמ' 213-209).

הספר מומלץ מאוד, וכבר אנו ממתינים לספר המשך שיקבץ גם את האיגרות האישיות שיציגו את דמותו כמלמד לתלמידים.