דין תורה או משפט שדה?

לפני כחדשיים עסקנו כאן בהרחבה במכתב הרבנים המעריכים את הנשיא קצב "כאז כל עתה". באותה תקופה פרסם הרב אריאל בראלי, שהינו דיין בבית הדין לממונות בשדרות ור"מ בישיבת ההסדר המקומית, מאמר בנושא משפט קצב לאור דין תורה, שבו הוא בעצם מגן על דעתם של רבותיו.

בטור שכותרתו היה "לפי ההלכה אי אפשר להרשיע את קצב" הוא מסיק בין היתר כי:

על פי ההלכה אין אפשרות להגיע להחלטה חותכת כאשר הכלים העומדים בפני השופט הם גרסה מול גרסה. לפי דיני תורה אפילו האדם עצמו לא מוסמך להרשיע עצמו "אין אדם משים עצמו רשע".

יש משמעות להתרשמות השופט רק כאשר מדובר על הרשעה בהאשמות קלות יותר כגון הטרדה מינית וניצול מרות שלא במקומה. לעומת זאת הרשעה באונס משמעותה פגיעה גדולה בנילון לכן היא צריכה ביסוס חזק על ידי מקור חיצוני ולא על ידי המתלוננות.

קצת התפלאתי לראות היום מאמר מאותו רב אריאל בראלי בנושא מאד קרוב, והפעם "האם לפי דין תורה תוקפי אריק קרפ ז"ל נחשבים רוצחים?". מן הסתם אתם מבחינים כמוני בשינוי הניסוח של הכותרת שגם מלמד על תוכנה:

הדיינים מצווים לאמוד האם האבן ששימשה את התוקף אכן גדולה מספיק כדי לדעת שהיא יכולה להרוג, אם האבן קטנה מדי, על אף שבפועל התוקף הרג איתה, הוא אינו מוגדר רוצח במזיד.

לאור התרשמות השופטים, שתוקפי אריק קרפ הכו אותו בראשו במשך דקות ארוכות, מכות שיש בהם להמית, יש להרשיע אותם ברציחה.

אולם, על פי ההלכה רוצח במזיד לא יענש בעונש מרבי שהוא מיתה אלא אם כן הייתה התראה תוך כדי הארוע (הצורך בהתראה מופיע בגמרא סנהדרין מ:). אך כן יענש בכליאה בצינוק, ובמקרים מיוחדים ישנה אפשרות לחרוג מהכללים ולהרוג אותו על ידי מלך או השלטון. (הלכות רוצח פרק ד).

מכאן שיש סיוע הלכתי להמלצה שהונחה על שולחנו של שר המשפטים, הקוראת להרחיב את הגדרת רוצח למקרים שהכוונה לרצח מתבררת מתוך המעשה עצמו על ידי שימוש בכלים שיש בהם כדי להמית.

אולי מישהו מהקוראים יכול לומר לי מה ההבדל בין שני המשפטים? גם במשפטם של רוצחי אריק קרפ השופטים היו צריכים להכריע בין גרסאות האם והבת לבין גרסאות התוקפים. בנוסף, היו עדויות שהתקבלו ע"י השופטים כי קרפ עזב את הזירה ברגליו. ולפי ציטוט בגלובס בכלל השופטים הכריעו כי:

הנאשמים לא השתמשו בנשק קטלני ובסופו של דבר הניחו לקרפ להימלט

אז מה קורה כאן?