נפלתי היום על שיחה שנתן הג"ר אהרן ליכטנשטיין ביום העצמאות ה'תשכ"ח. הוא מדבר על ירושלים של מעלה - ירושלים של הרוח, לעומת ירושלים של מטה - ירושלים של החומר.
בין השאר הוא מציב את השאלה הבאה:
איך אדם לוקח לידיו את ה"ידיים ידי עשו" אך נשאר עם מידותיו של יעקב? בעיה זו אינה חדשה, היא קיימת בעצם מאז הקמת המדינה...
ולאחר כמה רגעים הוא אומר את הדברים הבאים:
ישנם אנשי צבא הערים לבעיה זו. אינני יודע כמה מכם קראו את נאומו של רב אלוף יצחק רבין כשקיבל תואר של כבוד ביוני האחרון. מי שלא הזדמן לו לקרוא את הנאום, ראוי לו שיראה בזה מחויבות לעשות זאת. זה נאום מרתק. לא משום הרתוריקה שלו, אלא משום הרגישות הרוחנית שלו. יש שם הבנה למהי הרוחניות של ישראל. אינני בעל אשליות באשר ל"צידקות" של רבין. אבל אני מאמין שיש שם הבנה מהי תפקידו של חרבו של עשו בתוך התרבות של קולו של יעקב. אם תקראו את הנאום, אני חושב שתחושו כמוני.יש לרכון ראש בפני האדם הזה, אני עושה כך. ובכל זאת לא כל אחד הוא רבין, והבעיה עדיין קיימת.
(הקישור הוא כאן, באזור הדקה ה-70, השיחה היא באנגלית והתרגום כאן הוא שלי)
שם השולח: ׁמישקה תאריך: 05/05/11, 21:02:12
השבמחקקצת מעלה חיוך, בפרספקטיבה לאחור - "להרכין את הראש בפני רבין", על נאום שחיבר אחד בשם מרדכי בראון (שהיה הקצח"ר)...
שם השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 06/05/11, 05:32:42
אגב, הנושא המרכזי של השיחה (אם אפשר לקרוא למשהו באורך שעה וחצי שיחה) הזאת זה לא להיגרר למצב של "כחי ועצם ידי" ולהדבק בכך שעיקר הוויתנו זה "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר".
האם מישהו יודע לומר אם זה היה מסר מקובל באותם ימים של פוסט מלחמת ששת הימים? הן בציבור הדתי-לאומי, והן בציבור החרדי?