וכבר בארנו בפרק הרביעי כי ראוי לאדם שייטה לאחד משני הקצוות על צד הסייג, כדי שייקבע במיצוע הפעולות, חוץ מזאת המידה לבדה מכל המידות, רצוני לומר: הגאוה, כי לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים, וידיעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש זכר לגאוה בשום פנים.
וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו. ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה.
וזאת היא גאות הגוף שהיא טובה. שמא יאמר אדם: "הואיל והגאוה היא מידה רעה כל כך, אפרוש ממנה ביותר" - עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר, ובגדים קרועים ומלוכלכים, וישתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו, עד שישחית תוארו משאר אנשים - וכל זה כדי שיתרחק מן הגאוה עד שלא יוכל להתרחק יותר. המהלך בדרך זו - נקרא "חוטא", שהרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו יא): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", אמרו חכמים (תענית יא א): "ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה". אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א): "לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים". ועל ענין זה וכיוצא בו אמר שלמה (קהלת ז טז): "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם".
הגדולים חייבים לדלג. כדי להכנס למחשבות גדולות. צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר. כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית, כל העולם כולו מתעלה עמהם, ע"פ ההרגש, ע"פ הטבע המשותף, שיש לנפשות בני האדם כולם. אבל במדה גדולה, מכל פועל טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטת.
הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שיעור מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו, בין מצד הרע הכללי של העולם, כ"ז שלא נתברר כולו, בין מצד היושר והצדק שאינו מאיר בחלקים רבים מכחותיו. ומ"מ אינו מראה את שפלותו בגלוי ולפעמים גם ליבא לפומא לא גלי משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש הצד הטוב שבנפש ושלא ילקה אגב הוצא הכרבא, והשני שלא יתגאה בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה קנאה יתירה. ומ"מ מפני שבוחן לבבות ב"ה יודע עד כמה השפלות הפנימית מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה, אע"פ שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת מן הכח אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.