מה ברא ה' ביום השמיני?

או: מדוע שבת זה רק יום אחד?

האם הקב"ה "עבד" ביום השמיני? ואם לא, מדוע השבת נגמרת במוצאי היום השביעי ולא נמשכת עוד?

התשובה הנכונה, להבנתי, היא שאין זה משנה משום שאין יום שמיני. כל סיפור הבריאה והפועל היוצא ממנו לעניין השביתה בשבת יוצאים מנקודת הנחה שיש רק שבעה ימים בשבוע. במילים אחרות, תיאורטית היה הקב"ה יכול להנחיל לעם ישראל שיש רק ששה ימים בשבוע ואז סיפור הבריאה היה מסתיים ב"ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ולא היה קיים יום מנוחה בעולם. זה שהקב"ה החליט להנחיל לבניו שיש שבעה ימים בשבוע - הוא זה שאפשר את קיומו של יום מנוחה בשבוע. ואם היו שמונה ימים בשבוע - כנראה שבאמת היה שבת יומיים.

עוד נקודה למחשבה בעניין קרוב: איננו יודעים שום דבר על מעשיו של אדם הראשון באותה שבת בראשית - האם הוא שבת ממלאכה באותה שבת? עפ"י מסורת חז"ל כל סיפור גן-עדן התרחש באותו יום ששי בו נברא האדם ועוד לפני שבת הוא גורש מגן עדן, אחרי שהוא ידע את אשתו וחווה נפקדה בקין והבל. למעשה, הדבר היחיד שאנחנו יודעים על מה שעשה אדם אחרי גרושו מגן עדן זה הפסוק:
וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת

חג שמח

הבלוג יוצא לחופש - להתראות אחרי סוכות.

חג שמח

מקראי קודש, הלכות סוכה

בימים האחרונים הגיע לידי הכרך החדש של ספרי מקראי קודש של ר' משה הררי מישיבת מרכז הרב על הלכות סוכה. בכרך זה, כבכרכים הקודמים של הסט, המחבר מאסף כעמיר גורנה את כל הדעות על כל האספקטים הקשורים להלכות סוכה בדגש על הבעיות והשאלות שהתעוררו בדור האחרון. מי שנהנה מהכרכים האחרים - כדאי שישים את ידו גם על הכרך הזה.

מלבד החלק ההלכתי של הספר (המכיל קרוב ל100% מהספר) ישנם גם סיפורים על הג"ר מרדכי אליהו שכתב המחבר, ר' משה הררי, מהכרותו הקרובה איתו בשלושים השנים האחרונות וכן הקדמה לספר. בשני החלקים הללו יש מספיק חומר כדי למלא כמה וכמה פוסטים בבלוג. אך מכיוון שזמני מועט, נסתפק הפעם רק במעט ואולי בהזדמנות אחרת נחזור לזה.

נתחיל בעניין חג הסוכות (עמ' 681):
רבנו (הג"ר מרדכי אליהו) היה פוסק שנשים תטולנה בסוכות בכל שבעת ימי החג את ארבעת המינים ואף תברכנה על כך את ברכת 'על נטילת לולב', ואף מששאלוהו ואמרו לו שהרי יש פוסקים שאוסרים על הנשים לברך ברכה זו, והרי קיי"ל שספק ברכות להקל, אמר רבנו: מרן הגחיד"א כבר כתב שבדבר זה כבר נהגו הנשים לברך, ומשום כך אין אומרים ספק ברכות להקל במקום מנהג. ועל פסק הלכה זה היה חוזר רבנו בדרשותיו מדי שנה לפני חג הסוכות.

מתוך ההקדמה לספר:
לפני כמה שנים תפשני בציציות ראשי אחד מגדולי הדור, וזעזעני בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי, הרעיף עלי צעקות אימה וזעקות שבר, מדוע בקונטרסים שכותב אני בס"ד, מציין אני את שני גדולים אלה - הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף שליט"א. הרי אין תורתם שווה, ואין גדולתם (לדעתו) באותה מדרגה. ואני באותו מעמד (שהיה בפני רבים) רציתי שתקברני האדמה תחתי מרוב מצוקה. אך בלמתי פי, שתקתי והחרשתי. אמנם בלבי ידעתי גם ידעתי, שהלא שני גדולים אלה מייצגים את שני בתי ישראל בהלכה: את ההלכה הנאצלת הנשענת על תורת רבינו האר"י זיע"א, ומאידך את ההלכה הצרופה מבית מדרשו של מרן הבית יוסף. אך זאת לא השבתי. וסהדי במרומים, את ה' אבקש, שיתן בי רוח נכונה, להמשיך ולאחוז בשתי כנפות המעיל ולאחד בס"ד... את שני בתי ישראל אלה.

יצא לאור: חידושי תורה @ NDS גליון 11

NDS היא חברת הייטק בירושלים המוציאה לאור כל שנה לפני ראש השנה חוברת מאמרים תורניים מפרי עטם של עובדיה. השנה מתפרסמים גם מאמרים של כותבים מפורסמים מחוץ לחברה. המאמרים עוסקים במגוון תחומים, מרביתם בעברית ומקצתם באנגלית.

אני בטוח שיהיו לא מעט אנשים שיתעניינו במאמרה של מלכה פיוטרקובסקי, חברת פורום תקנה, על תלמיד חכם שסרח, אני נהנתי ממאמר על מסעו של הרמב"ם בארץ ישראל ואמונתו בהשגחה הפרטית, אחרים מן הסתם יהנו ממאמרו של אודי ליאון על הסרט 'אשת כהן' או על נשים שומרות מצוות בשואה. אל תשכחו לבדוק גם את המאמר של מורכבות ופשטות בעבודת ה'.

יש גם חלק באנגלית (אני נהנתי מאד מהמאמר הקצר על עמוד השדרה של האדם).

את החוברת (וגם חוברות קודמות) ניתן לראות כאן, והשנה לראשונה תוכלו להוריד את החוברת לIPAD שלכם (אני בטוח שזה אחד מכתבי העת התורניים הראשונים שיש להם את האפשרות הזו).

יצא לאור: המעיין, תשרי תשע"א

בתוכן:
אהבת תורה (שיר) / הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

פירוש ספר יונה / הרב שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל - הדבר הכי מעניין שמצאתי בפירוש זה, הוא פירושו של רש"ר הירש לקיקיון. אז למה הקב"ה הצמיח קיקיון ליונה? לשיטתו של רש"ר הירש יונה לא רצה שהקב"ה יוותר לאנשי נינוה בגלל שהוא פחד מהם שיתנכלו לו כפי שעשו אנשי ירושלים לירמיהו. הקיקיון נועד כדי להפחיד את האנשים שיבקשו לפגוע ביונה ולנסוך ביונה ביטחון עצמי.
הרחקת נזקים סביבתיים / ד"ר ישעיהו בראור

עוד על חטא דוד ובת שבע / הרב משה גנץ – הרב גנץ מתפלמס עם דבריו הידועים של הרב אביגדור נבנצאל בסוף הספר שיחות לפרשת שבוע לספר בראשית שבו הרב נבנצאל דן, אגב "ברכתו" של ראובן בחטאי גיבורי התנ"ך. הרב נבנצאל מנסה להסביר את חטא דוד כ"חטא לשמה", הרב גנץ מראה את הבעתיות שבהנחה זו, ומציע במקומה שדוד באמת חטא, אך שאנחנו לא יכולים לדון אותו.
ברכת 'מציב גבול אלמנה' על בתי רשעים / הרב מאיר בראלי

לטהר את הטהור: עוד בענין כשרות הבֶּרְבֶּר (Muscovy) / פרופ' זהר עמר והרב ד"ר ארי צבי זיבוטפסקי

פרדוכס ואנטי-פרדוכס בהכרעת הלכה / הרב מיכאל אברהם – אני לא בטוח עם הבנתי מה מטרת מאמר זה.
בביאור נוסחאות שונות שבמוסף של שבת / הרב יוסף גבריאל בקהופר

מסרק מקרני ראמים ליטול בו 'ביצי כינים' / הרב יעקב ישראל סטל

זיכרון להולכים
גלה כבוד מישראל - מעט נטפי דמעות אחר מיטתו של מורנו הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל / הרב עמיחי כנרתי

דברי הספד בלווית אבי מורי הרב יהודה עמיטל הכ"מ / הרב יואל עמיטל

הספד על הרב עמיטל זצ"ל ביום השבעה בישיבת הר עציון / הרב מאיר שלזינגר

על ספרים ועל סופריהם
על 'ספר הגרושין' / הרב ד"ר איתמר ורהפטיג

על המהדורה החדשה של 'ספר התרומה' / הרב יואל פרידמן

על פיענוח פשטים ולעזים ברשב"ם / אברהם מאיר גלאנצר

נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן – הרב יואל קטן שב ומביע את תמיכתו בהוצאת הספר תורת המלך לאור, דוחה את מי שמבקרים את הספר מבלי שקראו/למדו את הכתוב בו, ועומד על כך שיש לדון גם בשאלות נוסח "הריגת גויים" בבתי המדרש.

מכירת המצוות

כמי שגדל בסביבה אשכנזית, מעולם לא התחברתי ל"מכירת המצוות" הנהוגה בבתי הכנסת הספרדיים. לא רק זה, אלא שאחד מהדברים שמשך אותי לקהילה הנוכחית שלי זה שבשבתות במשך השנה אין מכירת מצוות, אלא המצוות מחולקות למי שמעוניין/צריך כמו שנהוג ברוב בתי הכנסת האשכנזים בארץ. בימים הנוראים ובחגים שמרו על מנגנון מכירת המצוות בשל האורחים הרבים הפוקדים את בית הכנסת במועדים אלו ולמעשה התכנית הכלכלית של בית הכנסת, כולל תשלום הלוואה גדולה שנלקחה לכיסוי הוצאות הבנייה, מושתתת בעיקר על ההכנסות מחודש תשרי.
אמנם, יש משהו איכותי בזה, שבאמצעות מכירת המצוות, עלויות אחזקת בית הכנסת יתחלקו בסופו של דבר עפ"י מפתח של ביסוס כלכלי (העשירים ישלמו פחות והעניים ישלמו יותר). אך תמיד חרה לי שאת עליות הימים הנוראים מקבלים מי שמוכן לשים הכי הרבה כסף ולא למי שהכי מתאים (ראו גם מאמר זה בYNET).
השנה אף הספקתי להתקוטט עם ועד בית הכנסת שלי על זמן קיום המכירה. אחרי מספר שנים שעורכים את מכירת המצוות לפני כל נדרי, אני סברתי שזה לא מתאים שציבור גדול (ואני בתוכם) שמגיע עם התרוממות רוח כדי להתפלל "כל-נדרי" יצטרך לחכות חצי שעה לסיום המכירות, במקום זאת סברתי שראוי להתחיל את התפילה ולהפסיק מתי שהוא באמצע ולעשות אז המכירות. ועד בית הכנסת בהתחלה היה מוכן ללכת לקראתי, אך כשלא הצליחו להסכים מתי כן יערכו את המכירות הם החליטו שדעתו של הרב תישקל שוב בשנה הבאה ובינתיים הם ימשיכו לערוך את המכירות כפי שעשו עד עתה.

השנה, עקב המצוקה הכלכלית של הקהילה, החליטו למכור לפני נעילה דבר הנקרא "ברכת השנה" האומר שמי שיזכה בקנייה זו יאמרו "מי שברך" על שמו/משפחתו כל שבת בשעת פתיחת ההיכל. מכרו חמישה "ברכות" כאלו. קהל היעד למכירת ה"ברכות" היה הציבור המסורתי שאינו מרבה לפקוד את בית הכנסת במהלך השנה. בניגוד גמור לצפיותי, היתה הענות יפה מאד במהלך המכירה. אך ההפתעה הגדולה שלי לא היתה בהענות הכללית אלא בכך שאנשים מבאי בית הכנסת הקבועים היו בין הקונים. כלומר, מדובר באנשים שיודעים היטב את מצבה הכלכלי של הקהילה, הם כנראה גם סבורים שתרומה לקהילה היא אפיק תרומה ראוי, אך הם כנראה לא היו מוציאים את הכסף מכיסם לולי שזכו ב"ברכת השנה".
זה נראה לי מוזר מאד. אדם באמת מאמין שלא מספיק שהוא מוכן לתרום סכום כסף גדול לטובת בית הכנסת, רק אם יאמרו עליו מי שברך פעם בשבוע הוא יהיה מוכן לתרום?! או במילים אחרות, אם אתה מוכן לתרום כמה אלפי שקלים במידה ותזכה ויעשו עבורך מי שברך פעם בשבוע, כמה תהיה מוכן לתרום במידה ולא יעשו עליך מי שברך? לא יותר מחצי, לכל הפחות?!

יש אמת בתחושותי?

לתת משמעות לחיים - שיחה לפני נעילה

אנו קוראים בספר יונה:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה.

בואו נעצור לרגע ונחשוב - האם מותר לקיים כמין הגרלה כזו? האם זה מוסרי? דמיינו את עצמכם בסיטואציה דומה: אתם נמצאים באניה ויש סערה גדולה וצריך להפטר מאחד הנוסעים כדי להקל ממשקל האניה - האם אפשר להציע לערוך הגרלה?

לשאלה הזו יש כמובן תשובות שונות מנקודות מבט שונות (בעניין זה ובעניינים קרובים כדאי להאזין לסדרת ההרצאות הזו - באנגלית), וכמובן שלתורה ולהלכה יש את תשובתה שלה.
אך המכנה המשותף בין כל התשובות היא שהשאלה העקרונית שנידונה כאן היא מה משמועתה של החיים בכלל ומה משמעותה של חיים מקוצרים.

בהקשר זה כדאי להאזין ולהתבונן בדברים שאמר אחד מגיבורי ישראל, סא"ל עמנואל מורנו (הסיפור הזה שכבר הפך למפורסם, פורסם בספר לזכרו בשם "לך דומיה תהלה" שבזמנו מצאתי אותו ברשת אך כעת אינני מוצא אותו, הסיפור גם מופיע כאן):
עמנואל שאל אותי, "אתה יודע שאם מטוס בשטח חוטף פגיעה יש בערך 5 שניות להתרסקות, והניסיון מלמד שכמעט אף פעם אין ניצולים. מה אתה עושה בשניות האחרונות שלך, אם חס וחלילה המסוק שלנו ייפגע?"
הוא שאל כל כך ברצינות, ואני עניתי לו, "מקווה לחיות בכל זאת, חושב על הכאב ומקווה שייגמר מהר."
שאלתי אותו מה הוא היה עושה, ועמנואל אמר: "מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה לומר שמע ישראל."
הסתכלתי עליו ואמרתי, "בסדר, תגיד שמע ישראל, אבל מה יצא לך מזה? בכל מקרה אחרי רגע ההליקופטר יתרסק וכולנו נמות."
אז הוא ענה במילים שמלוות אותי עד עכשיו, ואני מאמין שזה יישאר איתי כל החיים: "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות, ועדיין יש משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, זאת אומרת שלחיים יש משמעות. אבל אם אדם לא מבין את חשיבות השניות הללו, כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, שהרי החיים הם שלב נוסף בדרך לשלב הבא."

הדברים הללו של עמנואל מורנו הי"ד צריכים ללוות גם אותנו.

ברגעים שלפני [סיום] היום הקדוש כדאי שכל אחד ישאל את עצמו: האם לחיים שלי יש משמעות?

תלמידי חכמים מרבים שלום

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

אחד מהדברים המעסיקים את מרבית רבני הקהילות בימים אלו, הוא פרסום הנחיות לקראת צום יום הכיפורים עבור נשים מניקות ומעוברות. למי שאינו מתמצא, ההנחיות אמורות להתוות בקווים כלליים מי פטור לחלוטין מצום, מי צם למחצה - ושותה או אוכל בשיעורים, ומי מחוייב לצום כמו כל אחד אחר מישראל.

בבואי לפרסם השנה את ההנחיות לבני קהילתי, או ליתר דיוק לנשות קהילתי, עלתה בליבי דילמה. בית הכנסת שלי נמצא בצמוד לבית כנסת נוסף שאף בו מכהן רב ואף הוא מפרסם הנחיות לבני קהילתו. ביודעי את הרב השכן ובהכירי את רבותיו אני יודע שהנחיותיו מקילות בהרבה מהנחיותי שלי, או ליתר דיוק מקילות בהלכות יום כיפור ומחמירות בהלכות פיקוח נפש. כעת, מה עלי לעשות? האם עלי לפרסם את הנחיותי כפי שאני למדתי מרבותי ולהתעלם לחלוטין מההנחיות האחרות שמפרסם שכני? האם עלי להתייחס להנחיותיו ולהסביר מדוע לדעתי יש לנהוג אחרת? באם אבחר להתייחס האם זה לא יבלבל יותר את הציבור מאשר יפשט? בסופו של דבר הרצון הוא שההנחיות יהיו פשוטות ככל האפשר.

אחת הדילמות הקשות שרבנים צעירים בחו"ל, בארה"ב במיוחד, מתמודדים איתה, זו "דילמת הרב הקונסרבטיבי". נאמר לדוגמא שאחד מבני הקהילה ממשפחת כהנים מודיע לרב שהוא עומד להתחתן לגרושה או לגיורת, אשה שלכהן אסור להתחתן איתה. עומדות בפני הרב שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא לנסות למצוא פתרון הלכתי דחוק ביותר המבוסס על כך שהכהנים בימינו אינם מיוחסים אלא הינם רק כהני חזקה. על ידי פתרון מהסוג הזה יוכל הרב להשאיר את הכהן בתוך הקהילה היהודית האורתודוקסית. לא בטוח אם הרב יוכל לישון בלילות אחרי פתרון מהסוג הזה. מאידך, הוא יכול לנסות לשכנע את הכהן לבטל את אירוסיו ולהודיע לו באופן נחרץ שהוא לא יהיה מוכן לחתן אותם. יש אמנם סיכוי זעיר שהחתן יעזוב את ארוסתו, אך רוב הסיכויים הם שהוא פשוט ילך וידפוק על דלתו של הרב הקונסרבטיבי שישמח לערוך להם את החופה כדת משה וJTS. ברור שאם הרב הקונסרבטיבי לא היה קיים הדילמה היתה הרבה פחות קשה, כי הסיכוי שבני הזוג יעזבו לחלוטין את יהדותם ויתחתנו בטקס אזרחי לחלוטין הוא נמוך בהרבה מהסיכוי שילכו לקהילה הקונסרבטיבית השכנה.

דילמה דומה קיימת בכל הקשור לגיורים בחו"ל. כל בית דין אורתודוקסי יודע שדחיית גיור פירושה מסירת גיור לבית דין קונסרבטיבי או רפורמי.

האם יש קשר בין הדילמה שלי לבין "דילמת הרב הקונסרבטיבי"? כן ולא.

בשתי הדילמות החלטתו של הרב מושפעת מרבנים וקהילות אחרות. הרב פועל בתנאים לא אופטימליים, מצב שהרב היה מעדיף שיהיה אחרת. גם אי אפשר להתעלם מכך שבעצם נוכחותו של הרב המקל יותר, מופעל לחץ על הרב המחמיר יותר להקל את עמדותיו ופסיקותיו.

עם זאת, ישנו הבדל קריטי בין הדילמות. ההבדל נעוץ בכך שבארץ ב"ה אין כמעט רבנים של התנועה הקונסרבטיבית, ובמקומות שיש כאלו הם ממש לא מהוים איום על הרב או הקהילה הדתית. בחוץ לארץ אדם שיעדיף שלא להתחתן במסגרת אורתודוקסית, כנראה גם לא ישלח את ילדיו להתחנך במוסדות החינוך של הקהילה ובזה הקהילה הפסידה משפחה יהודית. בארץ, אין חשש כזה. גם אדם שיבחר להשתייך לקהילה דתית אחרת, משום שהרב שם מתיר דברים שאף רב אחר באזור לא מתיר, עדיין ימשיך לשלוח את ילדיו למוסדות חינוך דתיים.

בארץ הנושאים החלוקים בין הקהילות, שיכולים להוות מקור ללחץ מהסוג הזה, משתנים ומגוונים. זה יכול להיות אורך ומהירות התפילה, הקפדה על שקט בתפילה, גובה ושקיפות המחיצה, שיתוף נשים בעבודת ה' הציבורית, קיום סליחות בשעות נוחות, הקפדה על לבוש מסויים לבאי/ות בית הכנסת ועוד ועוד. המכנה המשותף לכל הנושאים הללו הוא שעם כל הגיוון וההטרוגניות, הקהילות עדיין מגדירות את עצמן כדתיות ומחנכות את ילדיהן לשמירת תורה ומצוות.

אף על פי כן, כולנו חווינו בשנים האחרונות כיצד ההבדלים הללו בהשקפה ובהנהגה יכולים לגרום לפילוגים, החרמות, האשמות והפחדות. האם יש סיבה לקוטביות הזו? האם באמת יש הצדקה לצאת למלחמת חרמה כנגד רבנים המורים אחרת מהמקובל? אין זה אומר שאין כלל גבולות, בודאי שמי שמנהיג עצמו כראש כת עבר את הגבול, אבל האם תמיד הגבולות היו ברורים לכל מי שנוקט באותן דרכי התגוננות או התקפה?

אני בטוח שיש הסבורים שכשתקום הסנהדרין לא יהיה יותר שום מקום לשינויים בהנהגה הדתית ממקום למקום. אני דווקא סבור שהסנהדרין תעדיף להשאיר מצב שבו בדברים הפעוטים ההנהגה המקומית תמשיך לתת מענה לצרכים המקומיים, ורק בדברים המהותיים יחליטו על הנהגה אחידה, ומשנת "מקום שנהגו" לא תזוז ממקומה.

אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה נדע לעשות את ההבחנה בין הדברים המהותיים לבין הדברים הפעוטים ונשכיל לקדש את מלחמותינו על הנושאים החשובים באמת.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

נ.ב. מכיוון שהזכרנו את הוראות הרב לנשים לקראת יום הכיפורים, הנה לכם עוד שאלה למחשבה. כל רב שמפרסם הוראות מוסיף בהם שעדיף שאדם יטפל בילדיו ויאפשר לאשתו לצום ויתפלל ביחידות מאשר יתפלל בציבור בבית הכנסת ואשתו תצטרך להימנע מלצום. האם ראיתם פעם רב שנהג כך למעשה? מה הייתם אומרים אם הרב בבית הכנסת שלכם היה מגיע לבית הכנסת רק לתפילת כל-נדרי ונעילה בגלל שהוא מסייע לאשתו?

בגדי לבן ובגדי זהב

אין לי זמן להרחיב בזה, אז אני כותב קצת בקודים. אשמח לחוות דעתכם על הדברים.

כשמנסים להגדיר מה ההבדל בין בגדי לבן לבגדי זהב, במחשבה ראשונה בגדי הזהב הם כבגדי שר המשרת לפני המלך - כלומר מין מינוי של המלך לטובת בני ישראל. לעומת זאת, בגדי הלבן הם יותר מהווים בגדי שליח אל המלך (הרי לא ראוי שאדם יתלבש כמלך כשהוא בא לפני מלך). כך יוצא שבגדי הזהב מבטאים תנועה מהקב"ה כלפי מטה, ואילו בגדי הלבן מבטאים תנועה מהעם כלפי הקב"ה.

אבל יש גם צד שני למטבע. הלבן מסמל משהו טהור, רוחני וקצת מנותק מהעולם הזה, ואילו הזהב מבטא אצלנו שיא של גשמיות (מה היינו אומרים על אדם שכלי האוכל שלו הם מזהב?). בעבודת הקטורת של יום הכיפורים דבר זה בא לידי ביטוי: את עבודת הקטורת הרגילה שהיא מן החוץ פנימה מבצע הכהן בבגדי זהב, ואילו את עבודת הקטורת לפני ולפנים שהיא מן הפנים החוצה מבצע הכהן בבגדי לבן.

חז"ל אמרו שכהן גדול לא נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב משום שאין קטיגור נעשה סניגור, שכן הזהב מזכיר את חטא עגל הזהב. גם כאן יש את הפן של הזהב הגשמי לעומת הלבן הרוחני. באותה שעה משה רבינו עלה לשמים בתוך ענן (שהיה כנראה לבן), ואילו בני ישראל רצו מנהיג מוחשי, לא אחד שנמצא בשמים בתוך ענן. את פורקנם הם מצאו בדבר גשמי ביותר - עגל זהב.

אמונה - דרך ארוכה וקצרה

אין זאת אומרת כי הדרך לאמונה דרך קלה היא. אין היא קלה לא לאדם שגדל בתוך בית "דתי", ולא לזה שגדל באוירה שאינה "דתית". דרך האמונה היא לעולם ולכל אדם, דרך ארוכה וקצרה. היא איננה דרך המלך, שכל הבריות מהלכות בה בשווה, היא תמיד משעול קטן ומפותל, מאד מאד אישי ופרטי. פשוטים ועמוקים הדברים שאמר בזה צדיק אחד (שיחות הר"ן א), שהדגיש את לשון הכתוב "כי אני ידעתי כי גדול ה'" כי אני ידעתי, אני לבדי ידעתי, ואין אדם אחר יכול לדעת כמוני.
... כאשר טועם אדם פרי, יכול הוא לספר לבריות מה אכל, יכול הוא לתת תיאורים והסברים מכל סוג, אבל את עצם הטעם אינו יכול למסור. דבר זה יכולים להבינו רק באופן אחד כאשר מתנסים באותו דבר. לכך כוונת הכתוב "טעמו וראו כי טוב ה'" - טעמו בעצמכם.
(הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, חיי שנה, עמ' 16)

ימים נוראים, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם בעלון "עולם קטן"

לחץ ציבורי כבד
האם ראיתם את מאות אלפי המפגינים למען ילדי העובדים הזרים?
ודאי יצא לכם לראות את השרשרת האנושית של חצי מיליון האזרחים נגד תכנית ההתנתקות מילדי העובדים הזרים (למה "גירוש"? אל תהיו פנאטים)?
מה לא ?! אני לא מבין, בפירוש שמעתי בחדשות שהממשלה תדחה את גירוש ילדי העובדים בשל הלחץ הציבורי הכבד. לא אמרה את זה יעל דן או גבי גזית, אלו היו מילותיו של קריין החדשות "לחץ ציבורי כבד". אפי' גברת שרה נתניהו נישאת על גבי הלחץ הציבורי הכבד נפגשה עם אלי ישי.
אל תזלזלו, זה לא קל להתמודד עם לחץ, ודאי שלא לחץ ציבורי. נכדו של קל וחומר אם הוא כבד! לך תתעסק עם המון משולהב.
הצצתי מהחלון על הציבור בחשש שמא אפגע מהמהומות ברחוב, אך הציבור נראה אדיש כהרגלו, בטח שלא לחוץ או לוחץ. גם משיחות אקראיות בעבודה עם אנשים מכל קצוות עמך ישראל לא שמעתי זעקות שבר עקב החלטת אלי ישי. למעשה כמעט כל מי שדיברתי איתו די הזדהה עם ההחלטה. אך ככל הנראה התמונה הנשקפת מחלונות אנשי התקשורת שלנו שונה לחלוטין והרבבות פשוט התכנסו ברחוב של אולפני גלי צה"ל ומערכת ידיעות. או שאולי עורכי החדשות והמגישים יודעים לחוש את הציבור, הם יודעים בדיוק מה הוא חושב, או לפחות מה הוא אמור לחשוב והם הרגישו לחץ ציבורי ואפילו כבד. מעין ברומטר אנושי.
מעניין, אני זוכר שהשתתפתי בהפגנת מאות אלפים נגד ההתנתקות, שהייתי עם רבבות אנשים בשדרות ונתיבות בזעקה על התכנית האווילית והמרושעת של גירוש יהודים מבתיהם, אבל במערכת החדשות של ערוץ 2 לא נרשם לחץ ציבורי כבד. אפי' כשנסענו, הפגנו, זעקנו, בכינו, חסמנו, לא הצלחנו ליצור לחץ ציבורי כבד. אין ספק. יש לנו בעיה. אנחנו אולי יודעים למחות אבל את מלאכת הלחץ הציבורי לא למדנו.

סיפור לימים נוראים
פעם כבר כתבתי על החיבה הרבה שנודעה אצל הורים לילדים קטנים לחינוך למצוות כיבוד הורים. לקראת ראש השנה מגמת השימוש במצוות להשגת שקט תעשייתי גוברת "תוותר לאח שלך על המחשב לפני ראש השנה", "בשבת תשובה אתה לא נותן לאבא ואמא לישון בצהריים".
השבוע למדתי פן נוסף בנושא זה מבני בן ה4 רואי. ומעשה שהיה כך היה – כלל האמבטיה אצל ילדיי הוא כלל הנכנס ראשון, יוצא ראשון. באחד הערבים השבוע אימבטתי את רואי ואחיו דוד, אולם איתרע מזלו של רואי והוא נכנס שני לאמבטיה. מאחר שהדבר נוגע בציפור נפשו של הבחור הצעיר, הוא החל להתבכיין ולהבהיר שאף שאין לו שום טיעון חוקי / אתי הוא מאמין שבהפעלת טרור עקבי הוא יצליח לשנות את ההחלטה, אולם כידוע בעוד אימהות נוטות למידת הרחמים ולדרך הפשרה, האבות נוטים למידת הדין, או במילים אחרות הם יותר ערסים "אין בעיה חמוד, רוצה ראש בראש, נראה מי יישבר ראשון...". רואי ראה שננעלו שערי הרחמים כלפיו והחל לשנות את האסטרטגיה, הוא פנה לאחיו דוד בכובד ראש ואמר לו "דוידי, אתה צריך לוותר לי", דוד המופתע שאל אותו למה, ורואי השיב לו "בגלל שזה לפני ראש השנה". דוד לא הגיב ורואי המשיך בקו הטיעונים הקודם, קרי צווחות כלפי אביו. אולם לאחר כדקה פנה אליו דוד ואמר לו "בסדר, תצא אתה קודם". "אתה רואה איזה צדיק אח שלך" שאלתי את רואי לאחר שהוצאתי אותו ראשון "אולי גם אתה רוצה לעשות איזו מצווה לפני ראש השנה", הקטנצ'יק לא ענה מיד. ראיתי מיד שהמעשה השפיע עליו עמוקות והוא נחשף לתובנות המקדימות בהרבה את גילו הצעיר. "אבא" הוא פנה אלי מהורהר, "כן חמוד" השבתי לו, "אני חושב שגם מעייני צריכה לעשות לי מצווה".

ועוד משהו על הימים הנוראים
בחודש האחרון אני מוצא את עצמי אומר את 'לדוד ה' אורי וישעי' בערך 5 פעמים ביום. אחיי הספרדים, האשכנזים והאשכנזים נוסח ספרד, בואו נחליט וזהו! אנחנו אומרים במנחה או בערבית ? דוגרי, זה לא כזה קריטי. תודו.

והכי חשוב, שנה טובה
אני מניח שהשבוע קיבלתם עשרות מיילים, סמסים ומצגות המאחלים לכם באופן אישי, כמו לשאר 200 המכותבים, שנה טובה. אז בהזדמנות זו, אני רוצה באופן אישי לאחל לכל אחד מעשרות אלפי הקוראים שנה טובה.
סליחה אם נפגעת ממשהו, אם מבדיחה שלדעתך לא הייתה במקום, או מכזו שלא הבנת. אני אישית מוחל לכל מי שעוד לא שלח לי אף מייל ל vlado@olam-katan.co.il , ולכל מי שלא חתם על העצומה שאזרח אנונימי פירסם בשמי www.atzuma.co.il/masuah (אני כמובן מכחיש כל קשר לעצומה וקורא לכם לחתום).
אה, כן, כמעט שכחתי. הכתובת של האתר שלי www.haim.tk, תיכנסו, שווה! (אני מרוויח מיליונים מהפרסומות שלוחצים עליהם באתר)

דרשה לראש השנה - אילו של יצחק

כידוע הסיבה שבו תוקעים בשופר של איל זה כדי להזכיר את אילו של יצחק.

אך איל זה מה טיבו? מה הצורך באיל הזה בסיפור העקידה? מה היה רע לסיים את סיפור העקידה בכך שהמלאך אומר לאברהם "אל תשלח ידך", מדוע יש צורך במציאת האיל והקרבתו "תחת יצחק בנו"?

הרב קוק, בפירושו לפרשת העקידה ב"עולת ראיה" מתייחס לשאלה זו וכותב כך:
חש בקדושת נשמתו שצריך הוא לחפש איזה נושא, שיהיה בתור כלי להכיל בתוכו את האור הגדול, אשר הוא חש במלא נפשו הרוממה, הספוגה אושר חיים אלהיים, ומלוי רצון וכוסף עליון, להתעלות את מרומי הדבקות האלהית הטהורה, והעיף עיניו בכל מלא חוג ראותו, לפגוש איזה נושא הראוי לקשר קודש זה. וישא אברהם את עיניו

במילים אחרות, מסביר הרב קוק, עד למציאת האיל היו שתי אפשרויות להסביר את מעשיו של אברהם: שהוא עשה את כל מעשיו כאדם הנתון תחת איום אקדח (הקב"ה ציווה אז אני עושה), או שהוא עשה את הדברים בלב שלם ומתוך שהוא "נכנס" לעניין (הקב"ה ציווה אז זה הדבר הנכון לעשות). רק כאשר אברהם רואה את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו" אנחנו יכולים להבין שאברהם באמת רצה להקריב את בנו, מכיוון שהקב"ה ציווה אותו, וברגע שהוא מצא כלי אחר להקריב במקום בנו הוא מילא את רצונו הפנימי ע"י הקרבת האיל.

השופר מזכיר את אילו של יצחק - גם הוא כלי. קול השופר הוא כלי המבטא את התפילה העמוקה ביותר של האדם, התפילה שאין לה אפילו מילים.
האדם צריך להתייצב בראש השנה לפני מלכו של עולם ולענות על השאלה: האם אתה משתמש בכלי הזה? האם יש לך רצון וכוסף להתעלות? אם יש לך, תוכל להעזר בכלי של השופר לעשות זאת. הקב"ה נתן לך את הכלי, את אילו של יצחק, בא נראה מה תעשה אתו.

שנה טובה לכל קוראי הבלוג

שיתקבלו כל תפילותיכם ברצון

יצא לאור: מעיינותיך לחודש תשרי תשע"א

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #26 ניתן להוריד כאן:
ה'סילוק' של ליל ראש השנה - הרב יואל כהן
חגי תשרי, שלשלת הורדת השפע* - הרב שניאור זלמן גופין
הראש של השנה - קטעים מתוך ספרי אדמו"רי חב"ד
אגרת התשובה - מתוך המבוא לספר החדש "אגרת התשובה עם ביאורי הרבי", אליהו אברהם קירשנבאום
מי יחיה ומי ימות - סיפור הסתלקותה של הרבנית דבורה לאה בת אדמו"ר הזקן
סקירה על הספר "דרך מצוותיך" - הרב דוד אלידורט
שובו בני אדם - קטעים מתוך ספרי אדמו"רי חב"ד
בחודש השביעי - רשמים מחודש תשרי אצל הרבי, הרב דוד חנזין זצ"ל (בניגוד לתיאור שהובא בשנה שעברה, הפעם מצאתי עניין בתיאור זה)

אז אם אתם מאלו הנצרכים לחומרי קריאה שילוו אתכם בתפילות ראש השנה, חוברת זו יכולה להיות מועמדת מוצלחת לעניין.

____________________
*כשאני קורא/לומד מאמרים בחסידות אני תמיד מחזיק מקום במוחי שבו אני אומר לעצמי (מן הסתם יהיו כאלו שיאמרו שזהו היצר הרע) שיש חדשנות גדולה בחסידות אך לפעמים מגיעים לכדי "מגדלים הפורחים באויר" ולפעמים הגבול בין דברי חסידות אמיתיים לאותם מגדלים הוא דק ביותר. מאמר זה פותח בפיסקה הבאה:
חודש תשרי נקרא גם "החודש השביעי" מפני שהוא 'משובע במועדים': ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, חג הסוכות, הושענא רבה, שמיני עצרת, ושמחת תורה.
חוץ מריח "תורת חוץ לארץ" הנודפת מפיסקא זו, יש לי קושי גדול להמשיך לקרוא מאמר כזה מחשש לעבור את אותו גבול דק.

זכור נאמת עדות לא תשכח מפי זרעו

אחד הפיוטים הנאמרים מדי יום בסליחות הספרדיות זה פיוט "או"א אל תעש עמנו כלה". פיוט זה גם נאמר [ע"י האשכנזים] בחזרת הש"ץ ביום הכיפורים.
אחת השורות בפיוט הוא:
זכור נאמת עדות לא תשכח מפי זרעו

בחלק מנוסחאות האשכנזים נוסח המשפט "זכור נמת עדות לא תשכח מפי זרעו". היו כאלו שיצאו נגד נוסח זה שכן ניתן להבין ממנו בטעות כאילו הקב"ה נם - ישן, במקום נם מלשון נאם - אמר.

אני מבקש להסב את תשומת לבכם דווקא למילה "עדות". מה כוונת המילה הזו כאן?

הפירוש של המשפט הוא כמובן: זכור את מה שאמרת שהתורה לא תשכח מפי זרעו.
אז האם פירוש המילה עדות זה התורה, כמו "עדות ה' נאמנה"? ואז פיסוק המשפט הוא (כפי שהוא נאמר ע"י הספרדים): "זכור נאמת: עדות לא תשכח מפי זרעו", על אף שהקב"ה כן אמר "לא תשכח מפי זרעו" אך הוא לא אמר את המילה "עדות".
מנגד, אולי כוונת המילה עדות זה כמו עדים מעידים, ואז צריך לפסק: "זכור נאמת עדות: לא תשכח מפי זרעו".

אשמח אם מישהו יכול להחכים אותי בנושא.

נ.ב. בדרשה שנתתי לאחרונה אמרתי על דרך הרמז שהמילה עדות זה מלשון "עדי" - תכשיט, ואז כוונת המשפט הוא שהקב"ה אומר שכל עוד בני ישראל יתייחסו לתורה כתכשיט אז מובטח ש"לא תשכח מפי זרעו", כפי שאשה יודעת על כל תכשיט שלה מי נתן לה אותה ובאילו נסיבות - כך בני ישראל יזכרו את התורה.

המדריך למתגייס הצעיר – חלק ב', מאת: חיים ולדומירסקי

הפעם הוא לא שלח אלי לפרסום - אז קחו את זה מהמקור.

זקן ארוך לי

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בפעם הקודמת כתבנו אודות לבוש הרב. יהיה זה נכון לעסוק כעת בנושא קרוב מאד והוא גידול הזקן. נזכיר שוב שהכלל המנחה אותנו הוא שהרב איננו מחויב ביותר מצוות מאשר כל אדם אחר.

כשכתבנו אודות הלבוש הסקנו כי אחד הגורמים הקובעים בעניין לבוש הרב קשור לאופן שהציבור מצפה שהרב יתלבש. אין ספק שגידול הזקן קשור גם הוא לתפיסה של הציבור. עם זאת, כאן עלינו להעמיק ולחקור האם אין בתפיסה הציבורית גם שורש אמיתי. כדברים הללו אנו מוצאים באחת מאגרותיו של הרבי מליובביץ' זצ"ל (קישור):

"בשיחתי עם אחד אשר ביקר אצלי... שאלתיו (בהקדמת - בקשה שיענה מסיח לפי תומו בלי כוונה): מהי הסיבה כשמציירים פני משה רבינו או אהרון הכהן, הן מבני ישראל והן להבדיל מאומות העולם - מציירים דוקא בזקן גדול. ואם בנוגע לאהרן מסתמכים על הכתוב בתהלים שזקן אהרן יורד ע"פ מדותיו, למה כן מציירים בנוגע למשה רבנו, והרי הוא קבל תורה מסיני, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנו למשה מסיני, והרי כח דהיתירא עדיף.

ובהיותו איש ישר, ענני, שגם בדעתו כשמצייר לעצמו ולא רק דמשה רבינו אלא אפילו למי שהוא בדורות אחריו שומר תומ"צ, פשוט בעיניו שהי' לו זקן יורד ע"פ מדותיו מבלי שנגע בו כלל וכלל."

אני לא בטוח מדוע הרבי הדגיש שיש לענות על שאלתו כמסיח לפי תומו ובלא כוונה, אולי הוא חש בחולשה שיש בטענתו. שכן גם אילו היו מבקשים ממני לצייר את דמותו של גליליאו גליליי הייתי מצייר אותו עם זקן. למען האמת גם אם היו מבקשים ממני לצייר את אייזיק ניוטון הייתי מצייר אותו עם פנים מזוקנות – על אף שבפועל הוא היה מגולח למשעי. את הבחירה שלי בציור הייתי עושה, לא על פי יראת השמיים של מושא הציור, אלא של התקופה בה הוא חי.

הרבה פעמים אנחנו מעלים בדעתנו שמן הסתם פלוני נראה כך וכך, אך בפועל הוא נראה אחרת לגמרי ממה שחשבנו. כמאמר מוסגר אומר שאחרי ששמעתי שהגאון הסטייפלר, בעל ה"קהילות יעקב", המליץ ללמוד את הספר "מטה דן - כוזרי שני", התחבטתי: האם ידע הסטייפלר כיצד נראה מחבר הספר, הרב דוד ניטו, כשהוא המליץ ללמדו? ובמידה שלא, האם הוא היה משנה את המלצתו אילו ידע?

כך או כך, אחרי שכתב רבי משה סופר, בעל החתם סופר את הדברים הבאים (קישור – תודה ל"בין דין לדין" על ההפניה):

"ומה שרמז לספרי מקובלים שכ' שלא להושיט ידי' בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות אבל מהם ומהמונם הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטליה שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר' מנחם עזריה בעל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגלח מבלי השאיר שערה אחת וכן העיד עליו היש"ר מקאנדי' באילים שלו והיה אומר שעל פי חכמי המקובלים אין ח"ל ראויה לכך ומה אאריך במה שאין לי יד ושם בו"

קשה לומר שיש חיוב לגדל זקן, ואפילו לומר שזו מידת חסידות זה כבר לא פשוט.

בעיני, דווקא דברי הרב קוק (קישור), באגרת לרב ד"ר סיני שיפר שחיבר ספר שיוצא חוצץ כנגד מחבר אחר שכתב שאסור לגלח את הזקן (גם שלא בתער), מסכמים באופן המושלם ביותר את עניין גידול הזקן:

"ומכל מקום ראוי להודות, שהחוש הישראלי ביופי מסכים לגידול הזקן, ומתוך כך הוא מנהג כשר במקום שנהגו להחמיר, וראוי להקרא "מצוה קלה" כערקתא דמסאנא" (= ערקתא דמסאנא בתרגומו הפשוט זה שרוך הנעל, הכוונה למנהג פשוט שנהגו בו ישראל מבלי שיש לו איזה שהוא מקור, כגון דרך קשירת הנעליים, אך בכל זאת יתכן ויש לו חשיבות מסוימת בעיקר בשעת שמד).

כלומר, עניין גידול הזקן הוא בעיקר מפני איזה שהוא יופי ש"החוש הישראלי" מוצא בה. בכל זאת, תודו שקצת קשה לדמיין את הוד דמותו של הרב קוק ללא זקן לפניו.

אולי ראוי לסיים את דברינו אלה עם ציטוט אחר מדברי הרב קוק על כך שניתן למצוא את החיבור לתורה גם בגילוח הזקן בדרכים המותרות (לנבוכי הדור פרק יד):

"אמנם כדי שלא להתהלך בעקיפין עם רוח הזמן, כבר נמצאו פתחים של היתר להקישוט על ידי העברת הזקן, בסם, במלקט, ברהיטני במספרים וכיוצא בזה. ויש דרכים שפועל עלינו ביותר רחש קדושה ורוממות אמונה לתורתינו הקדושה, בהיותינו סובבים את המעשה שנחמוד על ידי דרכים מסובבים מבלי עבור על דברי תורת ה', להטביע גם כן את רוממות ערך התורה, שהיא יכולה לכלול בקרבה שרשים נשגבים כל כך, עד שמה שנראה לנו לדבר שכבר עבר, עם כל זה הננו מוזהרים מבלי לעבור על דבריה מפני הקדושה האלהית שיש בה, וההשפעה של התמימות והתקדשות המעשים והמדות שפועלת עלינו, בהיותינו חשים שאנחנו שלמים עם שמירת כל חוקיה."

כלומר, לפעמים דווקא גילוח הזקן תוך כדי שמירה על התרחקות מהדרכים שהתורה אסרה להשתמש בהם יש בה כדי להזכיר לאדם את חשיבותה של התורה.

ארבעים יום השניים

נתקלתי אתמול בדברי הג"ר חיים דוד הלוי בספרו קיצור שלחן ערוך מקור חיים, פרק ק:
ארבעים יום עשה משה רבינו בהר, וירד אל המחנה בי"ז בתמוז, שבר את הלוחות והרג עובדי העגל, ועשה ארבעים יום במחנה. בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה.

אינני יודע מה המקור לדברים שכותב "ועשה ארבעים יום במחנה" (אין בידי כרגע את מקור חיים השלם, כך שלא בדקתי שם), זה לכאורה נגד חז"ל כפי שרש"י מביא על הפסוק (דברים ט יח):
וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ:

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום - שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה. באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס:

האם יש דעה החולקת על דברי רש"י אלו?

אשמח להחכים

עד שירצה את חבירו - צד הסולח

בעבר כתבנו שלוש רשימות בנושא של בקשת מחילה בין אדם לחבירו (קישור1, קישור2, קישור3).

בקישור השני הבאתי את הפיסקה הבאה מספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אנוש כחציר, עמ' 252:
נתאר לעצמנו אדם שחטא כלפי חבירו. כעת הוא רוצה לרצות אותו ולפייסו. הוא מתכוון לבקש סליחה ומחילה מן החבר הפגוע. כיצד עלינו להתייחס למצב שבו הוא כלל לא מרגיש חרטה על המעשה, ובכל זאת הוא בא לבקש סליחה?
בהרצאה שנתתי על הנושא הזה, תגובת הקהל היתה חד משמעית וברורה (וגם טיפוסית): זוהי צביעות! לעומת זאת, טענתי היתה שזהו מעשה נאצל.

בפעם הזאת אני מבקש להביא דברים שכתב הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' מב) אודות השאלה "האם יכול אדם לסלוח":
באמת אין בכח האדם לסלוח סליחה שעוקרת כליל את כל העבר. אין אדם יכול לטהר לבו כפי שהיה לפני החטא, ומדובר כמובן במי שהרע לחבירו והצר לו עד מאד... אלא שמגמת הסליחה בבני אדם היא להגיע למצב שהמחלוקת והשנאה יפסקו כליל, ויחליט הנפגע לשכוח באופן "מעשי" את כל העבר וכאילו לא אירע מאומה., אך לא חייבה התורה את האדם לסלוח גם מבחינה "רגשית", כי כאמור זה נוגד את טבע האדם.

החלוקה שעושה הרב הלוי שם הוא בין הקב"ה שהוא מלך מוחל וסולח לבין האדם שהוא לכל היותר נושא-עוון ומשתדל להתעלם ממנו.
דבריו של הרב הלוי הם כמובן כלפי מי שאמור לסלוח ולא כלפי מי שמבקש סליחה. אך אולי יש להם השלכה גם כלפי מי שבא לבקש סליחה ומכריז ואומר "אינני מצטער על מעשי, אך אני מצטער שפגעתי בך". אם מהות המחילה בין אדם לחבירו הוא רק בפתיחת דף חדש - אולי גם אמירה כזו מספקת.

ה' מֶלך ה' מָלך - המשך

ברשימה ה' מֶלך ה' מָלך בעצם נשארנו בקושיא:
א. כיצד אפשר להלום את הפיוט שמתייחס לשני הפעלים (בסגול ובקמץ) כלשון עבר?
ב. כיצד אפשר לסדר את היוצא מדברי הזוהר כאילו ה' מלך (בסגול) זה לשון עבר?

חשבתי להציע קצת שונה מהמובן הראשוני. במבט ראשון פירוש המשפט "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" הוא: ה' עכשיו מולך, ה' היה מלך בעבר וה' יהיה מלך בעתיד. נראה כי ניתן לפרש מעט שונה, ולומר כך: ה' מלך (בסגול) איננו רק שה' מולך כעת, אלא שה' הוא מלך בעצם - ואז המילה "מלך" (בסגול) איננו פועל אלא שם תואר. ואז פירוש המשפט הוא: ה' הוא מלך (בעצם), הוא הומלך בעבר והוא יומלך בעתיד. כך נראה שגם צריך להסביר את שני המילים "ה' מלך" בפסוק: "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו", לא כפועל אלא כשם תואר - שה' הוא מלך בעצם.

לפי הסבר זה, הדברים מסתדרים יותר. הזוהר שכותב "ה' מלך (בסגול) לעילא" - הכוונה הוא שבעצם הקב"ה הוא תמיד היה מלך, אך זה היה למעלה, לעילא, וזה ירד ע"י שהוא מלך על העולם "באמצעיתא" וזה ירד לחלוטין כש"ה' ימלוך לעולם ועד".
כך גם אין קושיא על הפיוט שכן גם ה' מלך (בסגול) וגם ה' מלך (בקמץ) יכולים להתייחס לעבר.

גיור ו'זרע ישראל' II

לרשימה גיור ו'זרע ישראל' I


המורים שלי בתיכון היו תמיד מדגישים בפנינו התלמידים, בניסוחים שונים, שלפחות חמישים אחוז מפתרון הבעיה טמון בהבנה נכונה של השאלה. מבחינתי הרב ח"כ חיים אמסלם הבין נכון את הבעיה. ואילו הדבר היחיד שיש בספרו 'זרע ישראל' הוא רק הצגת הבעיה באופן אמיתי וכנה - דיינו.

במשך עשרות השנים האחרונות מתקיים פולמוס סביב הגיורים, פולמוס שהתעצם בחמש השנים האחרונות, כאשר רוב הדוברים בפולמוס אינם מציגים בצורה אמיתית את הנתונים. הדבר נכון לשני צדדי הפולמוס. נביא מספר דוגמאות.


במהלך הדורות התקיימו הרבה מאד גיורים ע"י בתי דין של הדיוטות (וזה עוד מחמאה לחלקם) בכל מיני כפרים נדחים, כדי 'לפטור' בעיות של נישואי תערובת. חלק מהגיורים הללו נידונים בעשרות אם לא במאות שו"תים, כאשר די ברור מתיאור המציאות שלא בן/ת הזוג היהודי ולא הבן/ת זוג הלא-יהודי שהתגייר לא היה בדיוק שומר תורה ומצוות במובן המקובל (לא היום ולא אז). לא אחת אפשר למצוא בשו"תים מקרים בהם בן הזוג היהודי מאיים שאם לא יכירו בגיור בת זוגו הוא ישתמד וכד', אין שום סיבה להניח שאדם כזה שחי עם אשה גויה ומאיים להשתמד מתכוין לחיות את חייו עפ"י השלחן ערוך ברגע שיכירו בגיורי אשתו.

ככלל, כל הדיון לאורך הדורות לגבי גרים שרצו להתגייר מטעמי אישות (המכונים גרי עריות), לא מדובר על אנשים המכירים ביהדות כדת האמיתית ופשוט הגיעו למסקנה זו משום שהכירו בן-זוג יהודי, אלא מדובר באנשים שהסיבה הכמעט יחידה שהם מעוניינים להתגייר הוא בן-זוגם היהודי (ומבחינתם אם בן-זוגם היה עובד אלילים יש סיכוי שגם היו משנים את דתם לדת האלילית).

גיורים אלו ודומיהם הוכרו במהלך הדורות למעשה כגיורים לכל דבר, על אף שלא היתה קבלת מצוות רצינית וכנה מצד המתגיירים.


על אף שמצינו פה ושם בספרות השו"ת שהביאו פשקויל או כרוז כסיוע לעמדה הלכתית (זכור לי איזה כרוז מהמהר"ם שיק ועוד כמאה רבנים לגבי צורת בית הכנסת, אך יכול להיות שאני טועה), עדיף לא לבנות יותר מדי תלים על גבי פשקוילים שפורסמו לפני כשלושים שנה.


הטענה כאילו הכרה בגיורים "בעייתיים" תרבה נישואי תערובת בישראל, היא טענה שאין בה אמת. המציאות היא שבעוד דור או שניים לא יהיה דרך למנוע נישואי תערובת אלו, בין אם יתגיירו עתה ובין אם לאו.


כל המפלגות הדתיות היו חברים בממשלה בזמן שאלפי הגויים נהרו לארץ. אף ח"כ דתי לא פרש מהממשלה בשל עובדה זו. גם אף ח"כ דתי עוד לא הציע סל ירידה למשפחות גויים שיעזבו את הארץ.


בשנים האחרונות גויירו בארץ, במסגרת בתי הדין המיוחדים לגיור, עשרות ואולי אפילו מאות ואלפי גוים שמעולם לא חשבו לשמור שבת. זו עובדה שכמעט אי אפשר להתוכח איתה. האם הדיינים חשבו או האמינו שהם כן ישמרו שבת? איננו יודעים, פשוט משום שכמעט אף אחד מאותם הדיינים לא היה מוכן להניח את הנתונים על השלחן. גם אם נאמר שהיה מקום כן להאמין למתגיירים בשעתו, כיום יש כמעט אומדנא דמוכח וקשה מאד להתווכח עם המציאות בשטח.
אף על פי כן, ממשיכים להשמע בציבור הדתי קריאות להקל בגיור ולהמשיך להפעיל את בתי הדין המיוחדים לגיור. זאת, על אף שאיש אינו מוכן לקום ולהצהיר שלמעשה ויתרנו על קבלת עול מצוות.
בין הפעילים בנושא הגיור מסתובבים סיפורים על דיינים לגיור שמתראיינים בתקשורת על כך שצריך להקל על המתגיירים אך כשמגיעים מועמדים אליהם בשבתם כדיינים אותם דיינים עוכבים אחר המועמדים ואחרי המתגיירים (גם אחרי שעברו טבילה!) כדי לוודא שהינם שומרים תורה ומצוות. איך יכול להיות דבר כזה, אתם שואלים? האם אותו דיין אינו מבחין שהוא חי בסתירה? בודאי שהוא מבחין בכך, אך כל המציאות היא סתירה אחת גדולה!

הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' מתמודד עם הנתונים האמיתיים. מדובר על אוכלוסיה גדולה שאם יעברו תהליך של גיור יתנהגו למעשה, כנראה, כמסורתיים. קרי, יציינו (אך לא ישמרו) את שבת ומועדי ישראל, יפקדו את בית הכנסת כשיהיה להם צורך בכך, ישמרו כשרות ואולי גם טהרת המשפחה ברמה כזו או אחרת אך לא הרבה יותר מזה. השאלה שהוא מתמודד איתה זה: האם אפשר והאם צריך לקבל ולעודד אנשים אלו לעבור תהליך של גיור?