לפני כמה שבועות, סביב פרשת תצווה, כתבתי אודות קרבן התמיד.
בפרשת השבוע הקרובה, פרשת צו, יש שתי פרשיות שבעיני יש להם מאפיינים דומים לפרשת התמיד: תרומת הדשן ומנחת חינוך/חביתין.
כוונתי היא ששתי הפרשיות הללו, בדומה לפרשת קרבן התמיד, מערבות פעולות יומיות/תמידיות עם פעולות שמבוצעות כנראה בתדירות נמוכה יותר.
אנסה לסקור כאן את ההתייחסות של הרב פרופ' יונתן גרוסמן לשתי פרשיות אלו כפי שמופיע בספרו "תורת הקרבנות".
תרומת הדשן
הפרשה מתארת שתי פעולות: האחת מבוצעת ב"מדו בד ומכנסי בד" בו הדשן מורם מהמזבח ומושם אצל המזבח. השניה מבוצעת ב"בגדים אחרים" ובו הדשן מוצא מחוץ למחנה.
(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:
חז"ל הבינו שיש כאן שתי פעולות שונות לחלוטין:
1. תרומת הדשן, המתבצעת כל בוקר, בו הכהן לוקח חלק קטן מהדשן שעל המזבח ומניחו לצד המזבח.
2. הוצאת הדשן, שמתבצעת כשיש צורך לפנות מקום מעל המזבח, ובו הכהן מפנה מחוץ למקדש את כל הדשן שהצטבר על המזבח לאורך תקופה.
על פי פשוטו של מקרא נראה שהשלב הראשון, אותו כינו חז"ל "תרומת הדשן" הינו חלק מתהליך הוצאת הדשן. כלומר, פעולת הוצאת הדשן מתבצעת בשני חלקים. ראשית מורידים את הדשן מהמזרח לצד המזבח ולאחר מכן מפנים את הדשן מצד המזבח אל מחוץ למחנה.
כמו כן, עפ"י המחבר, אין להתעלם מכך שהתורה השתמשה במילה "והרים" המזכיר את הרמת האזהרה מהמנחה, וכן במילה "דשן" המוזכרת במקרא לעיתים קרובות כביטוי לחלק חשוב (כמו במשל יותם: "החדלתי את דשני").
לאור זאת מסכם המחבר כך:
"נדמה שעלינו לאחוז את החבל בשתי קצותיו: 'הרמת' הדשן היא גם סמל שמייצג את המפגש שמתרחש במזבח בין אדם ואלוהים. הדשן הוא התוצאה של המפגש בין הקרבן שהובא בידי האדם ובין ה' שמתגלה על המזבח כאש אוכלת. מהמפגש בין הבשר לאש נוצר דשן שאותו 'מרים' בכל בוקר הכהן, ומצביע בכך על הברית ועל חסד המפגש שמלווים מקום זה. לפי זה, הרמת הדשן אכן קשורה לפינוי המזבח, אולם רגע לפני סילוק השאריות יש הצהרה על המפגש הייחודי שמתרחש במקום הזה ובהצבעה על תוצאותיו: מפגש בין בשר לאש שמוליד דשן."
מנחת חינוך/חביתין
בפרשת מנחת חינוך/חביתין יש תיאור של מנחה המובאת "תמיד" על ידי אהרן ובניו, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב. אך מצד שני מתואר ש"הכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" וכן שהיא מובאת "ביום המשח" את אהרן ובניו.
(יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: (יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר:
חז"ל הבינו שיש כאן תיאור לשתי סוגי מנחות:
1. מנחת חינוך: מנחה חד פעמית שהכהן, כל כהן, מביא ביומו הראשון בעבודה.
2. מנחת חביתין: מנחה שהכהן הגדול מביא בכל יום, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב.
יש שהציעו על פי פשוטו של מקרא שמדובר רק במנחה אחת, מנחת החביתין. אך זה קשה מדברי הפסוק "ביום המשח אותו".
אחרים הציעו ש"ביום המשח אותו" הוא בעצם "מיום המשח אותו". (יש שגם הציעו ש"אותו" אינו מוסב על הכהן, אלא על המשכן. כלומר, שזו מנחה המובאת תמיד מאז שהמשכן נחנך. אך אין בכך צורך.) לפי זה, החובה להביא את המנחה הוא חובה של הכהנים העובדים בפועל במשכן.
כלומר, המנחה מובאת בכל בוקר וערב, בדומה לעולת התמיד, ואף יתכן ולזה מכוונת הביטוי "מנחת התמיד" המוזכר בפקדת אלעזר בן אהרן הכהן.
מטרת מנחת תמיד זו היא לפתוח ולסגור את פיות הכהנים האוכלים מן הקודש, בדומה לתפקיד עולת התמיד לפתוח ולסגור את אכילת המזבח את הקרבנות:
"מסתבר, שבמקביל לפתיחת פה המזבח שאוכל את הקורבנות, יש לפתוח ולסגור גם את פיותיהם של הכהנים שאוכלים מטעמו של המזבח. כשם שאכילת המזבח נפתחת בבוקר וננעלת בין הערביים בשני כבשי התמיד כך אכילת הכהנים נפתחת בבוקר וננעלת בין הערביים על ידי מנחת חביתין. בפועל, יכולים הכהנים להמשיך ולאכול גם בלילה - ממש כשם שגם המזבח ממשיך ואוכל גם בלילה, אולם לא מובאים אל אש המזבח או אל פיות הכהנים קורבנות חדשים שלא הוקרבו במשך היום".
לי קצת קשה הזיהוי של מנחת החביתין עם מנחת התמיד. נראה יותר פשוט לומר שמנחת התמיד הוא המנחה הבאה עם עולת התמיד: "ועשירית האיפה סולת למנחה". ואולי במדבר אמנם לא הקריבו קרבן התמיד עם מנחתו, אך כן הביאו את מנחת החביתין, אכן מיום המשח המשכן.
