עבודת התפילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאחרונה הזדמן לי להשתתף באיזה דיון אינטרנטי שעסק בתפילה ובקשר שלנו לתפילה. בין הנושאים שעלו בדיון היו: האם אנחנו רואים בתפילה כורח או צורך? במילים אחרות, האם אנחנו מתייחסים לתפילה כאל זכות ואפשרות שניתן לנו לפנות לריבונו של עולם, או שאנחנו מתייחסים לזה כאל מטלה שעלינו לבצע כחלק מהיותנו מחויבים בעול מצוות?

הדברים התקשרו לי גם בעיתוי וגם במהות לחוויה שעברתי בהושענא רבה האחרון. אחרי שנים רבות שהתפללתי בהושענא רבה במניין ותיקין קבוע, השנה, מסיבות שונות, לא התאפשר לי להגיע לאותו מניין ולכן חיפשתי באזור מגורי מניין ותיקין שאוכל להתפלל בו. בררתי ומצאתי בית כנסת שבו יש מניין ותיקין בהושענא רבה והתייצבתי בשעה היעודה לתפילה. לפני התיבה עבר רב בית הכנסת שהיה ער ולימד תורה כל הלילה שלפני. כשהגיעו בתפילה להושענות הרב-החזן הפסיק וביקש מהקהל לעשות את ההקפות בזריזות כדי לא לעכב אחד את השני. ואז הוא התחיל בהושענות בקצב כזה שלא רק שלא הספקתי לומר אתו את ההושענות, אפילו לא הצלחתי לעקוב אחריו! שאלתי את עצמי מה היתרון לקום או להשאר ער לתפילה כותיקין אם אותה תפילה דומה עליך כמשוי? האם לא עדיף לישון כמו בן אדם ולהתפלל בנחת וברוגע ביום הגורלי של הושענא רבה?!

אם מסתכלים על התפילה כמטלה שאנחנו מוכרחים לבצע, אז אכן יש טעם לבצע את זה כזריזים המקדימים למצוות באשמורת הבוקר של הושענא רבה. אך אם התפילה בכלל, ותפילת הושענא רבה בפרט, היא אפשרות שנתנה לנו לבקש ולהעתיר עבור הדברים החשובים לנו, איזה הגיון יש בזה שמבצעים אותה רק כדי לסמן ווי?

הנה ציטוט קטן מתוך אחד הדברים שנאמרו באותו דיון:

"כדאי לעיתים להשוות את התפילה שלנו לפגישה עם מנהל, מפקד או ראיון עבודה. איך בוררים את המילים? איך מסדרים את ההופעה? איך מנסים להתרכז? מכאן ההשלכה לנושא התפילה היא קלה ביותר וכל אחד מבין שלפחות כך צריך להתייחס לתפילה...
עיצות אלו הן לא ל"צדיקים" הן למתפלל הפשוט, שרוצים באמת להרגיש חוויה משמעותית בתפילה".

[הדברים התקשרו לי גם עם שני מאמרים קצרים שקראתי באותו זמן: של הרב דוב זינגר בנושא "חבר אני לכל אשר יראוך" ושל הרב יואל בן-נון בנושא "לית אתר פנוי מיניה". אני ממליץ עליהם מאד].

בשבת שלפני ז' במרחשוון, מחוזק ומושפע מהדברים שנאמרו באותו דיון, בקשתי לשתף את חברי קהילתי בתובנות שלי. הזכרתי את העובדה שאנו מתחילים לבקש על הגשמים ואת ההלכה האומרת כי בקשה זו מעכבת ואדם ששכח לשאול גשמים צריך לחזור ולהתפלל שנית. הסברתי שמשמעות ההלכה אינה שאדם ששכח לשאול גשמים צריך להכות עצמו על קדקודו ולומר: 'אוף! אני חייב להתפלל שוב שמונה עשרה'. אלא, שאדם שלא שאל גשמים צריך להכיר בכך שיש פגם מהותי בתפילה שלו – הוא עומד בחודשי החורף הארץ-ישראליים והוא אינו מבין וקולט שעליו להתפלל שירדו גשמי ברכה. או בלשון אחרת: העולם יכול כנראה להסתדר גם בלי שהוא יתפלל שוב ויבקש על הגשמים, אך איך הוא יסתדר בעולם שלא מבקשים בו על הגשמים?

אני מודה שלמרות שדברים אלו נראים פשוטים ומובנים לכל מי שלמד או קרא קצת בעניין התפילה, אך אותו דיון שנערך בקרב חברים המעריכים זה את זה ומחפשים להבנות זה מזה הבהיר לי את הדברים יותר מאי פעם. אני מקווה שאצליח גם להעביר הלאה את המסרים הללו שקלטתי.

התפילין ששרדו

הנה לכם סיפור שפורסם השבוע בפורום הרבנים המתוקשב:

לפני כחודש פרסם הרב שחר קיהן סיפור על סבו שהציל תפילין שנידונו לשריפה במחנות בשואה בהחליפו אותם בתפילין מעץ. סיפור זה התחבר לסיפור של סבא שלי, שכפי הנראה הוא היה בעליהם של התפילין!

סבי זצ"ל הגאון הרב מנחם מרקוביץ שכהן כרב המושב צפריה מעת עלותו ארצה בשנת תשט"ז ועד לפטירתו בשנת תשנ"ט, והיה תלמידם המובהק של גדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, ת"ח מובהק שכל רז לא אניס ליה, בקי בש"ס וד' חלקי שו"ע בצורה מפליאה, מחדש עצום ומורה הוראה מובהק.
סבי זצ"ל הגיע לאושוויץ בי"ב סיוון תש"ד ואיבד את אשתו וששת ילדיו. לאחר שהיה של כחודשיים הועבר לרשת מחנות גרוס רוזן, שם עבר תקופה נוראה של סבל ועינויים במשך כעשרה חודשים עד לשחרור. אחריו זכה להקים משפחה מחדש, היה רב העיר מאקווא בהונגריה וכאמור לעיל עלה ארצה בשנת תשט"ז לאחר שוויתר על רבנות בקהילה מסודרת
בארה"ב.
סבי לא הסכים לספר כמעט דבר על שעבר עליו במחנות, אך פעם אחת "פלט" לי שבהיותו במחנה ניגש אליו אחד מאנשי הסגל הגרמניים והציע לו לקנות ממנו זוג תפילין במחיר של שבוע (!) אוכל. (מלכתחילה תמהתי על סיפור שכזה אולם לאחר שנים רבות קראתי בספר שיצא על רשת המחנות של גרוס רוזן שהיו הרבה מקרים שכאלו של מכירת חפצים ע"י הגרמנים לאסירים ממניעים שונים). סבא אמר לי שהוא היה בטוח שהוא לא ישרוד את המלחמה אבל בכל זאת רצה להגיע לעולם העליון כשהוא זוכה להניח תפילין לכל הפחות עוד פעם אחת. הוא קנה את התפילין והיה מניח אותם וחפץ לזכות עוד יהודים רבים בהנחת תפילין אלא שלא היה מספיק זמן, ולכן, כך סיפר, חילק את האנשים לשתי קבוצות, אחת הניחה
את של יד והשניה את של ראש, כך שלכל הפחות היו יכולים להניח לפחות משהו. עד כאן היה סיפורו.
לאחר שנים ראיתי סיפור זה בספרה של הגב' רבקה פרבשטיין "בסתר רעם", ללא ציון שמו, היא מצאה זאת אצל איזה חוקרת ששמעה זאת מניצול אחר. עברו שנים נוספות והגיע לידי הספר על גרוס רוזן "גשר צר אל החיים", ובו להפתעתי מצאתי את הסיפור עם תוספת, הגרמנים גילו את התפילין ורצו לשורפם, אך היהודים הצליחו להחליפם בתפילין מזוייפות עשויות עץ, והם נשרפו. עד כאן האמור בספר, והסיפור שהכרתי.
והנה כאמור הרב שחר מספר סיפור דומה על סבו שהחליף תפילין שהיו אמורות להשרף בתפילין של עץ. 

נוצר קשר בינינו, ולאחר שמיעת סיפורי התקשר הרב שחר אל סבו שאישר לו את הפרטים, אכן הסיפור התרחש במחנה ברשת מחנות גרוס רוזן, והתפילין הגיעו לשם עם רב הונגרי.
אין ספק בליבי שכל הפרטים מתחברים לסיפור אחד, הכל מתחבר לאירוע, ההסתברות לסיפור נדיר שכזה שמדובר בסיפורים נפרדים היא בלתי אפשרית.
ובכן סבא של הרב שחר עדיין חי. נסענו אליו, הרב שחר ואנכי לביקור מרגש ביותר.
הסבא, שיבדל"א עוד הוסיף כי הגרמנים רצו לדעת של מי התפילין ולהרוג את בעליהם, והוא אמר שהם שלו, כי לא רצו שיהרגו את הסבא שלי.
בסופו של דבר לא עשו לו כלום כי הגרמנים לא רצו שיוודע שיהודי הצליח להיכנס למשרד המפקד ולהחליף אותם.
ובכן, מה קרה לתפילין:
סבא זצ"ל הצליח לשרוד את השואה עם התפילין והם שמשו אותו עד שהגיע לארץ. כאן הוא קנה זוג תפילין חדשות משום שלא ידע מה מקורם של התפילין שהיו ברשותו. יום אחד הגיע אליו יהודי מהמושב שהתפילין שלו נפסלו וביקש אם יש לו זוג נוסף עד שיקנה חדש. סבא נתן לו מייד את התפילין מהשואה, ומעולם לא ביקש אותם בחזרה.
פעם אבא שיח' שאל אותו מדוע הוא לא מבקש אותם בחזרה וסבא זצ"ל התחמק מלהשיב. 

זהו עברו שנים רבות, וזמן רב אני מנסה לאתר את בנו של אותו אדם ולברר מה עלה בגורלם.
אותו בן עבר ימים ויבשות וכיום הוא איש עסקים גדול בניו יורק. לאחר עבודת נמלים של חיפוש ובילוש הצלחתי להגיע אליו, ולפני כשעה וחצי השיב לי במייל כי אביו נפטר לפני כ47 שנים ואין לו מושג מה עלה בגורלם של התפילין הקדושות.

זהו, תם ונשלם סיפור מופלא של מסירות נפש מדהימה של יהודים בשואה לקיום מצוות הנחת תפילין, סיפור שבזכות פורום זה זכה לחבר את נכדיהם של ה"שחקנים הראשיים" שלו, זכו והגיעו לארץ הקודש ולמדינת ישראל, להקים משפחה ולראות דור ישרים של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות בהשקט ובבטחה.