‏הצגת רשומות עם תוויות מכון הר ברכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מכון הר ברכה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 6 באוגוסט 2021

על הספר "ובשנה השביעית" מאת: הרב ד"ר בועז הוטרר

 


בדרך כלל אינני כותב על ספר אלא אם כן אני סיימתי לקרוא את כולו. הפעם אני סוטה מהרגלי, מכיוון שקרבה שנת השבע, וייקח לי עוד זמן רב עד שאצליח לצלוח את הספר כולו.
עד כה קראתי קצת יותר משליש מהכרך הראשון (מתוך שניים) של הספר "ובשנה השביעית – שנת השמיטה בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל" מאת הרב ד"ר בועז הוטרר ובהוצאת מכון הר ברכה.
הספר הינו מחקר היסטורי, אך לא מחקר היסטורי רגיל.
למה כוונתי?
מה שהמחבר מנסה לעשות זה להגיש בפני הקורא תיאור מעמיק ומקיף של המציאות החקלאית ששררה כאן בארץ ישראל בשנות השמיטה (או לקראת שנת השמיטה) מהתקופה העות'מאנית ועד לשנת תרס"ג (1902-1903). לאור ההבנה את המציאות החקלאית, ניגש המחבר להגיש בפני הקורא את פסקי ההלכה והמחלוקות ההלכתיות שנכתבו ופורסמו סביב אותן שנות שמיטה. השילוב של המחקר ההיסטורי יחד עם המחקר ההלכתי הוא אוצר של ממש לכל מי שמבקש להבין לעומק את ההיסטוריה ההלכתית של השמיטה. יתרה מכך, הקורא נוכח לראות כיצד, לפחות ב150-200 שנה האחרונות, פרק הזמן של שבע שנים זו תקופה משמעותית מאד שבה אפשר להבחין בהתפתחויות שחלו ביישוב. באותן שנים גם התרחשה בעולם המהפכה התעשייתית, שהשפיעה רבות גם על הפיתוח החקלאי, וגם היא מוצאת את ביטויה בתיאור ההיסטורי בספר.
הכרך הראשון עוסק ב"זמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי שנת תרמ"ט", בו אני אוחז כעת בערבו של שנת תרמ"ט. הכרך השני עוסק בשנות השמיטה תרנ"ו-תרס"ג. הכרך הראשון מכיל כ450 עמודים ועוד כ50 עמודי נספחים, והכרך השני מכיל כ330 עמודים ועוד כ150 עמודי נספחים.
המחקר, הן ההלכתי והן ההיסטורי, מרשימים ביותר. המחבר מפרט נתונים, מכתבים, תעודות ועוד, שהוא הצליח להגיע אליהם ולקבץ למחקר שלו.
כך למדתי שהיתר המכירה לשנות השמיטה התחיל עם מכירה אמיתית – העברת הקרקע כפי שהוא לידי גויים לשנת השמיטה, בעבור אחוז מסוים מהגידולים של שנת השמיטה. הדבר דומה מאד להערמת מכירת חמץ שהתחיל גם הוא עם מכירה אמיתית, העברת בעלות ממשית לפני הפסח לגויים. רק בשלב מאוחר, עם התפתחות הכלכלה, הפך מכירת החמץ להערמה הלכתית. ובדומה, היתר המכירה לשמיטה, הפך להערמה הלכתית רק בשלב מאוחר יותר, עם התפתחות המושבות.
ולא היה בזה בעיה של "לא תחונם" בתקופה ההיא, משום שלפי החוק העות'מאני הקרקעות היו בכלל בבעלות המלך והוחכרו לחקלאים.
זה משהו שלמדתי על ההתפתחות ההלכתית.
באשר להתפתחות ההיסטוריה של ההתיישבות החקלאית, יכלה הזמן ולא אוכל לפרט את כמות המידע שהמחבר מציף בו את הקורא, הן בגוף הספר והן בהערות השוליים. (למשל, ידעתם שפתח-תקוה תוכננה להיות מוקמת בכלל באזור יריחו? או שהיו גורמים בהתיישבות שהתנגדו לעליית יהודים שאינם בעלי כשרון בעבודה חקלאית לארץ?).
בסופו של דבר מדובר במחקר אקדמי מקיף, כך שהקריאה היא קצת יבשה. אך עבור מי שרוצה להרחיב את ידיעותיו בנושא ההתפתחות ההלכתית-היסטורית של היישוב בארץ בעת החדשה סביב שנת השמיטה, באופן שלא ימצא בשום ספר אחר, הספר הזה מומלץ ביותר (הוא גם די זול, אגב, באתר מכון הר-ברכה).

יום חמישי, 1 ביולי 2021

דעת רבני מכון פוע"ה ביחס לספר 'פניני הלכה-טהרת המשפחה' ותגובה לדבריהם

 בימים האחרונים התפרסם "דעת רבני מכון פוע"ה ביחס למספר פסיקות המופיעות בספר 'פניני הלכה-טהרת המשפחה'". 

התחלתי לעבור על דבריהם של רבני פוע"ה ולהשוותם לדברי הרב מלמד בפניני הלכה - טהרת המשפחה, ואף כתבתי כמה וכמה הערות על הערותיהם, אך בטרם סיימתי הגיע אלי תגובתם של רבני מכון הר-ברכה, ובכלל תגובתם גם הערותי. 

לכל מי שהתחום מעסיק אותו אני ממליץ לקרוא את תגובתם - כאן

מחד, יש מבין תגובות רבני פוע"ה שיש בהם מידה רבה של צדק. לדוגמא, כל ספרי הקיצורים של הדור הקודם אכן כתבו שלכתחילה יש לקצוץ ציפורניים וכן לא לטבול עם לק, אלא שהנח להם לישראל. 

כך לדוגמא מופיעה הלכה זו בספר תורת הטהרה מהרב דוד יוסף:




אך ברור שאף רב ואף בלנית לא ימנעו מאישה עם לק לטבול, כך שקשה לומר שהרב מלמד אינו מייצג נכוחה את העמדה ההלכתית המקובלת, הן בין הרבנים והן הנהוג בקרב הנשים.

מאידך, לא ברור מדוע רבני פוע"ה בחרו להוסיף בדבריהם הערות שנראות שגויות לחלוטין, ובכללם ההערה הראשונה בפרטי ההלכות. 

לדברי רבני פוע"ה הרב מלמד מחמיר להחשיב הרגשה "קדם וסתית" נחשבת הרגשה, כדעת הציץ אליעזר, וזו חומרה גדולה שאוסרת כתם לאחר הרגשה כזאת מהתורה. 

אלא, שמדברי הרב מלמד לא הבנתי כפי שכותבים רבני פוע"ה.

הנה חלקים מדבריו:

אמנם יש הבדל בין הנשים, הרגישות ביותר חשו מתוך כלל התחושות את רגע פתיחת הרחם בתחילת יציאת הדם, והרגישות פחות חשו זעזוע כלשהו מהיפרדות הדם מהרחם, וידעו באופן כללי שהדם עומד לצאת, והרגישות פחות יכלו לדעת בוודאות שהן בעיצומו של הווסת רק כאשר דם רב זב מהנרתיק.

למעשה, ההרגשה הגופנית שיוצרת טומאה מהתורה היא ההרגשה שמגבשת אצל האשה את התודעה שהדם שיוצא ממנה – יוצא במסגרת וסת, ואין זה משנה על סמך אילו תחושות בדיוק התגבשה התודעה. וכן עולה מדברי רש”י ג, א, ‘מרגשת’: “כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה”.

ובהמשך לענין כתמים:
אשה שהרגישה תחושה ברורה שיוצא ממנה דם וסת, צריכה לבדוק את עצמה כדי לדעת אם נטמאה, ובינתיים על בני הזוג לפרוש ממגע. בדיקה זו אינה צריכה להיות פנימית, על ידי עד-בדיקה, אלא די שתבדוק בדיקה חיצונית בפתח הנרתיק על ידי נייר טואלט. ראתה דם בבדיקתה, אפילו מועט מאוד – טמאה. ואם לא מצאה דם – טהורה.
ואם ספק לה אם הרגישה תחושה ברורה של יציאת דם וסת, כגון שבדרך כלל אחרי הרגשה כזו מתחיל וסת אבל היו מקרים שלאחר תחושה שכזו לא התחיל הווסת. כשתרגיש בהרגשה זו, עליה לבדוק את עצמה בדיקה חיצונית, ובינתיים בני הזוג אסורים בחיבור. אם תמצא בבדיקה דם בשיעור שתדע ממנו שהתחיל וסתה – נטמאה. ואם לא תמצא דם – תדע שהיא טהורה בלא ספק. ולעיתים תמצא מעט דם, וכיוון שהדם נמצא בבדיקה חיצונית, דינו כדין כתם שאינו מטמא. אמנם אם בעקבות הכתם שמצאה התעורר לה ספק שמא הווסת עומד להתחיל, למרות שלא נטמאה מהכתם, תימָנע מחיבור עד סוף העונה (ביום – עד השקיעה, ובלילה – עד הזריחה). ואם במשך העונה לא יתחיל וסתה – טהורה.

אני גם חושב שצריך להעיר על השימוש בלשון לכתחילה ובדיעבד שבדברי רבני פוע"ה. 

בראשית דבריהם הם כותבים: 

אחד מהתחומים המרכזיים של כללי הפסיקה הינו ההבדל בין "לכתחילה" לבין "דיעבד". לצערנו, כיום רווחת תופעה של טשטוש והפיכת ה"דיעבד" ל"לכתחילה" אצל חלק מהציבור... דרכנו כל השנים הינה ללמד ולהורות בצורה ברורה מהו "לכתחילה" ומהו "דיעבד"...

אלא שלפעמים לשונם הטעתם. כך לדוגמא הם כותבים על הרב מלמד: 

בפניני הלכה הקל לכתחילה לטבול עם חציצות הנצרכות מסיבה רפואית. 

המילה "לכתחילה" אינה שייכת כאן. הרי ברור שמדובר בשעת הדחק גדולה - אשה ששואלת אם עליה לדחות טבילה בשל מצב רפואי. 

הערה אחרונה של מסמך רבני פוע"ה. אינני מבין כיצד יוצא מסמך כזה ללא ששמות רבני פוע"ה המסכימים לנאמר בו מופיעים בתחתיתו. שמא מדובר במסמך המבאר את דעתם של כלל רבני פוע"ה מיום הקמתה ועד לביאת גואל צדק? אינני יודע מה משיגים בזה. לענ"ד המסמך היה גם מקבל יותר תוקף אם הרבנים העומדים מאחוריו גם היו חותמים את שמם.