דבר תורה לפרשת חיי שרה

 רש"י עומד על כך שיש הבדל בין האופן בו התורה מתארת את שהתרחש בין העבד לרבקה, לבין האופן בו העבד מתאר את שהתרחש למשפחתה. 

בתיאור המעשה התורה אומרת שאחרי שרבקה השקתה את העבד וגמליו הוא הוציא תכשיטים ונתן לה ולאחר מכן הוא שאל אותה אודות משפחתה. אך בסיפור למשפחה, העבד מספר שאחרי שרבקה השקתה אותו הוא ישר שאלה "בת מי את?".

רש"י מסביר:

שנה הסדר שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו האיך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא.

אלי דברי רש"י. אבל כשאנחנו קוראים את סיפור המעשה המקורי, האם לנו זה נראה לא סביר שהוא העניק לה תכשיטים לפני שהוא שאל אותה אודות ייחוסה?

נדמה לי שהתשובה היא: לא. היא השקתה אותו ואת גמליו, וכאות תודה והוקרה הוא העניק לה תכשיטים. נראה סביר לחלוטין. דווקא האופן בו הוא מספר את הסיפור לבני משפחתה יכול להעלות שאלה: וכי לא חשבת לומר תודה, לפני שאתה שואל אותה לייחוס שלה?

אלא, שצריך להבין את מטרת חזרת הסיפור של העבד למשפחה. העבד מנסה לשכנע את המשפחה שמה' יצא הדבר. אין לי צורך להראות להם שהוא מענטש ויודע כיצד להודות למי שעשה לו טובה. לכן בסיפור למשפחה הוא מדגיש את דווקא את צבר ההצלחות שלו, שהם מה', רבקה נענתה מיד לבקשתו ומיד אחר כך גילתה לו שהיא ממשפחת אברהם. בשלב כזה נתינת התכשיטים כבר משמשים למשהו אחר לגמרי מאשר רק הכרת הטוב, הם כבר משמשים כחלק מתהליך של חיזור. 

העבד הצליח במשימתו, והמשפחה נענים: מה' יצא הדבר!

נחזור כעת לרש"י. רש"י לא הבין שנתינת התכשיטים מהעבד לרבקה היא פעולה של הכרת הטוב, אלא של אמונה של העבד שאכן ה' שלח לו את האשה הנכונה (פס' כג):

לאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו

על פי דברנו לעיל צריך להבין כך גם את השינוי בסדר בסיפור הדברים למשפחה. 

תכלית הסיפור למשפחה הוא כדי לשכנע אותם ש"מה' יצא הדבר". הוא היה מוסיף את הפרט שהוא העניק לה תכשיטים מרוב אמונתו הגדולה שהיא האשה ששלח ה', אין בזה כדי לשכנע את המשפחה. המשפחה היתה מגיבה ואומרת: ברגע שהענקת לה את התכשיטים, כבר היתה משכנע את עצמך שזה מה', ולא משנה מי זאת. היותה של רבקה ממשפחת אברהם היא לא יותר ממקרה. 
וזו כוונת רש"י כשכותב: 

שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו האיך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא

(עיין בדברי הנצי"ב בראשית כד נא, על הצורך להוכיח שהשידוך הזה הוא מה')

מחשבה לפרשת חיי שרה

 רש"י מביא את דברי חז"ל הידועים:

"וכל ימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה"

אך מהיכן הסיקו חז"ל דבר זה? מי גילה להם רז זה?

נראה שדברי חז"ל עולים מתוך הכתובים.

פרשת חיי שרה יוצאת דופן ביחס לפרשות שלפניה ולאחריה. זו הפרשה הראשונה בספר בראשית שבה אין דיבור אלהי לבני האדם. אלוהים אינו נוכח, אלא נמצא מאחורי הקלעים.

זאת, הגם ש"השחקנים הראשיים" בהחלט מזמינים אותו לצאת מאחורי הקלעים לקדמת הבמה. הפניה החוזרת ונשנית אל אלוהים במבחר תיאורים: "אלוהי השמים", "אלוהי הארץ", "אלוהי אדוני אברהם", אינה נענית בצורה ישירה. וכן, לאחר התקוה של אברהם ש"הוא ישלח מלאכו לפניך", איננו מתוודעים להימצאות מלאך. העבד מתפלל "הקרה נא לפני היום", ועי' בנצי"ב המסביר כי אין הכוונה שיזמן לפניו אישה, אלא שאלוהים יזדמן לפניו. ולמרות כל אלה, אלוהים אינו נוכח.

מתי אלוהים חוזר להיות נוכח? בתחילת פרשת תולדות, הפרשה הבאה. 

לאור הנתונים הללו, הסיקו חז"ל שיש בפרשה העלם שכינה. ההעלם הזה מתחיל במיתת שרה ומסתיים בפרשת תולדות כשיצחק ורבקה ממלאים את מקומם של אברהם ושרה כזוג. 

זה מה שחז"ל ביטאו במדרש הנ"ל: הברכה בעיסה, הנר הדולק והענן קשור מעידים על הימצאות השכינה (בדומה למשכן). כיוון שמתה שרה פסקה השכינה, כיוון שבאת רבקה חזרה.

"לשוח בשדה" (רעיון לפרשת חיי שדה)

בראשית פרק כד סג

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב

אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. 

"לשוח" 1

מה המשמעות של המילה "לשוח"?
אנו רגילים להסביר מילים משורש שו"ח כמילים נרדפות למילים מהשורש דב"ר או אמ"ר. כך לדוגמא בפסוק (שופטים פרק ה):

(י) רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ: 

המילה "לשוח" בפסוק בפרשת חיי-שרה היא היחידה מהשורש הזה בתורה, אך מילים משורש שו"ח מופיעים פעמים רבות בנ"ך. מעניין שלא תמיד המשמעות של דיבור או אמירה הוא ברור.
לדוגמא, בפיה של חנה (שמואל א פרק א):

(טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה: 

וכך נראה גם בפסוקים הבאים (משלי פרק כג):

(כז) כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה:
(כח) אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף:
(כט) לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם: 

בפסוק כז המילה "שוחה" היא מקבילה למילה "צרה", ובפסוק כט המילה "שיח" מקבילה למילה "מדינים".

כך שנראה שלפחות בחלק מהופעותיה המילה משורש שו"ח קשורה לצרה (כי מרוב צרתי וכעסי דברתי עד הנה).
אחת מההופעות הללו זה גם הפסוק שהגמרא שהבאנו בראשית דברינו מביאה (תהלים פרק קב):

(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: 

גם כאן מתאים מאד להבין: לפני ה' ישפוך צרתו.

בספר יאיר אור של המלבי"ם הוא מסביר את ההבדל בין דיבור ושיח:

המדבר ידבר הרבה בהשכל ודעת למען הבין את שומעיו את המדובר. לא כן השח, הוא באין מעצור לרוחו, ישיח דברים בלי דעת, ממרת נפשו כי תציק לו, יפליט כל העצור בבטנו.

נראה שזה מסתדר היטב עם מה שהראנו לעיל.

"לשוח" 2
חז"ל אומרים שאברהם התפלל, ותפילתו מתוארת בלשון "עמידה", יצחק התפלל ב"לשוח", ויעקב התפלל ב"ויפגע במקום וילן שם".

מצבו הגופני של אברהם היתה עמידה, אך זה גם מבטא את מצבו הנפשי בתפילתו באותו "מקום אשר עמד שם את פני ה'", המקום בו נשא ונתן עם הקב"ה על עתיד סדום.
מצבו הגופני של יעקב בשעה של "ויפגע במקום וילן שם" היה ודאי שם שכיבה. גם מצבו הנפשי בתפילתו שם היתה של נמיכות רוח וקומה, של אדם שלא יודע מה ילד יום (או לילה). חוסר אונים מוחלט.

ומה באשר ליצחק?
כפי שכתבנו שיש מקום להסביר ש"לשוח" מורה על צער ודאגה. אנו גם יכולים לתאר את מצבו של יצחק בשעה שקדמה לחזרת העבד כאדם הצופה לבאות אך לא בטוח מה צופן בתוכו העתיד, ומתי בדיוק יארע העתיד (שמא העבד עתיד להתעכב "ימים או עשור"?). כך שנראה שאת מצבו הנפשי של יצחק אפשר לתאר כשחוח. ואולי זה גם היה מצבו הגופני בשעה ששח - שחוח, מצב ביניים בין העמידה של אברהם, ושכיבה של יעקב.

"בשדה"
חז"ל מרמזים בכמה מקומות שאותה "שדה" היתה לא אחרת מאשר הר המוריה (תוספות מסכת ברכות דף לד עמוד ב ד"ה חציף עלי מאן דמצלי בבקתא):

וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי' בפסחים פרק האשה (ד' פח.) לא כיצחק שקראו שדה וכו' 

מעניין שבזוהר מציעים הצעה אחרת באשר למקומו של השדה (זוהר כרך ב (שמות) פרשת בא דף לט עמוד ב):

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וכי לא הוה ליה ביתא או מקום אחר להתפלל, אלא אותה השדה היה אשר קנה אברהם סמוך למערה דכתיב (שם כה) השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת 

דבר תורה לפרשת וירא - חיי-שרה

בחז"ל מובא שהאבות תיקנו את התפילות (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב):

אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל"; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו", יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

דרשות רבות עומדות על ההבדלים בין האבות, ועל כך שכל אב תיקן תפילה המתאימה לו: אברהם איש החסד תקן את תפילת הבוקר - "להגיד בבוקר חסדך" וכך הלאה. 

[שמעתי רמז יפה בענין זה: האות השניה בשמו של כל אחד מהאבות זה גם האות הראשונה של זמן התפילה אותו תיקן: אברהם - בוקר, יצחק - צהרים, יעקב - ערב.]

אך נדמה שצריך לא רק להסתכל על ההבדל בין האבות, אלא גם על המכנה המשותף ביניהם בכל הקשור לתיקון התפילות. 

שלושת הפסוקים המובאים בדברי חז"ל הינם פסוקים המתארים את האבות בצומת גורלית ומכריעה בחייהם:

אברהם משכים בבוקר ועומד וצופה לעבר סדום. נראה לו באותם רגעים כי ה' שטם את תפילתו, סדום לא ניצל ולא ברור מה עלה בגורלו של לוט. 

יצחק מצפה לחזרתו של העבד. גם יצחק אינו יודע מה עלה בגורל השליחות של אליעזר, האם ה' הצליח דרכו, איזה אשה יביא איתו חזרה, והאם הוא בכלל צפוי חזרה בזמן הקרוב? 

יעקב עוזב במנוסה את בית אביו, מוצא את עצמו לבד בחשיכה בדרך לארץ זרה. 

תפילתם של שלושת האבות הנה תפילה בעת צרה. תפילה הפונה לה' ומבקשת את עזרתו גם ובעיקר לקראת עתיד לא נודע. 

כידוע נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם יש חיוב תפילה מהתורה. 

הרמב"ם סבר שיש מצוה מהתורה להתפלל בכל יום. הרמב"ן סבר שאין מצוה כזו, אלא יש מצוה מן התורה להתפלל רק בעת צרה. 

קל לראות שמחלוקת זו מסתדרת בצורה יפה עם שתי הדעות בחז"ל: אם תפילה כנגד האבות, או תפילה כנגד קרבנות התמיד. הרמב"ן המדבר על תפילה בעת צרה מהתורה - הוא מקביל לדעה שתפילות כנגד האבות (שהתפללו בעת צרה). הרמב"ם המדבר על תפילות של תמידים כסדרם מדי יום - הוא מקביל לדעה שהתפילות כנגד הקרבנות.

שלושת האבות מחדשים חידוש שבצמתים גורליים ה' לא עוזב אותנו לאנחות. ברגעים אלה של החלטות גורליות זה דווקא הזמן לפנות בתפילה לה'. 

מחשבה לפרשת חיי-שרה

בפסוק "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ" (בראשית פרק כד נה), התקשו המפרשים לאן נעלם בתואל, אביה של רבקה?

רש"י במקום מביא שבתואל מת, אך הוא אינו מסביר את ההקשר:

ויאמר אחיה ואמה - ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:

כך גם מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס):

ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ובתואל היכן הוא ביקש לעכב וניגף בלילה, הה"ד (משלי יא) צדקת תמים תיישר דרכו, צדקת תמים זה יצחק תיישר דרכו של אליעזר, וברעתו ידחה רשע זה בתואל שניגף בלילה 

הסיפור הרחב יותר מובא בילקוט שמעוני (ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי שרה רמז קט):

כיון שראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר וראו שהיה נוטל ב' גמלים בב' ידיו ומעבירן את הנחל כיון שראו כן אמרו אין אנו יכולין להרגו והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה ובזכות אברהם נתחלפה הקערה ואכל בתואל ממנה ומת, ואין ויושם [כ"ד, ל"ג] אלא לשון סם 

וכן במדרשים נוספים (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת חיי שרה פרק כד סימן לג):

מלמד ששמו לפניו סם המות להאכילו, עד שהם מדברים הפך גבריאל את הקערה וטעם ממנו בתואל ומת, תדע לך שהרי שוב לא נזכר שמו בתורה, דכתיב ויאמר אחיה ואמה, ואילו בתואל לא קאמר מידי: 

אך מה פשר הסיפור המופלא הזה של החלפת הצלחות? מה בא סיפור זה ללמדנו, מעבר לקסם מרתק?

נראה שהאפשרות שהסיפור הזה יכל להתרחש הוא בזכות התנהגותו של העבד בפסוק הזה:

(לג) וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר:

אך מה באמת ההסבר להתנהגותו של העבד? מדוע הוא לא היה מוכן לאכול עד שיסיים לומר את דבריו?
רשב"ם מבאר בדרך הפשט (רשב"ם בראשית פרשת חיי שרה פרק כד פסוק לג):

עד אם דברתי דבריי - אחרי שראה שהסכים הק' על ידו לא היה לו להתעסק באכילה ושתייה תחילה:

סירובו של עבד אברהם לאכול, עד שיבאר את סיבת הגיעו למקום, מוכיחה עד כמה היה העבד ממוקד בביצוע משימתו. לפי המדרש, דבקות זו במשימה היא שהצילה אותו וסייעה בידו להגשים את משימתו. אם היה קצת פחות דבק במשימה, והיה מוכן "לזרום" עם מארחיו, הרי שלא היה מצליח במשימה. 

זה פשרו של סיפור הרעל בצלחת. 

הפילגשים - חסר כתיב

על הפסוק מפרשת חיי-שרה (בראשית כה ו):

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות

כותב רש"י בשם חז"ל בבראשית רבה:

הפילגשים - חסר כתיב שלא היתה אלא פילגש אחת היא הגר היא קטורה. 

כלומר, לחז"ל היתה גרסא שונה מהגרסא שלנו בתורה. שהרי אצלנו מופיע המילה "פילגשים" ואלו חז"ל דורשים את המילה "פלגשים".

שלמה, קורא חרוץ, שלח לי שני פרשנים של רש"י העוסקים בטעותו של רש"י.

[עשיתי כמיטב יכולתי לכתוב את הדברים בצורה שתוכלו לקרוא. אני מקוה שלא עשיתי יותר מדי טעויות.]

ספר הזכרון:

וכן נוהגים בכל ספרי תורתינו על פי המסורת לא על פי המדרש. ואין להרהר על זה ולומר וכי דרשו רז"ל מדרשם על ספרים בלתי מדוייקים, אלא תמים תהיה ולהעמיד ספרי תורתינו על חזקתם. סימנך: לא המדרש העקר אלא המעשה.

ספר משכיל לדוד:

ונראה לי דהכא קאמר פלגשים כתיב פירוש בשאר מקומות נכתבה תיבה זו חסר, ומאי שנא הכי דכתיב מלא דמלא? אלא ודאי לדרוש דמיירי בהגר שישבה וכו' כלומר ולכך כתיב פילגשים דמתחלק לג' תיבות פי לגש ים, פירוש אותה שפיה פתחה בחכמה בתפילתה למי שהגיש לה הים דהיינו באר המים. 

"אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו"

מתוך עיונים בספר בראשית, נחמה ליבוביץ', פרשת חיי-שרה:

אברבנאל, מקשה לפרשתנו:

למה ציוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן, ומה הואיל בתקנתו?

מדרש הגדול בראשית:

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך: והלא כולם עובדי עבודה זרה, דכתיב (יהושע כ"ד) "בעבר הנהר ישבו אבותיהם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים" – ואברהם יצא מהם!!
אלא אמר אברהם: הואיל ואני מגייר – אגייר ממשפחתי ומבית אבי, שהן קודם לכל, ולא עוד אלא שהן קרובי תשובה. מכאן אמרו: לעולם תהא דעתו של אדם קרובה לקרוביו, ואם יש לו (קרובים) עושה בטובתו, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ח ז') "ומבשרך אל תתעלם".

והנה בודאי מוצאים אנו בתורה שקרובי אדם קודמים בהלואה ובצדקה ובגמילות חסדים לשאר בני אדם. אך האמנם יש להשוות גיור לאותם דברים? ולמעלה מזה – האם רצתה התורה בהחזקת הקשר ובהידוק הקשר בין אברהם לבין משפחתו ובני משפחתו? האין הציווי של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" מורה, שרצה ה' אלוהיו של אברהם בניתוק הקשר הזה?

ואל יעלה על הדעת שרצה אברהם בבני משפחתו משום שרצה לשמור על "טהרת הגזע" – אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו. וכבר אותו פסוק מיהושע המובא במדרש לעיל מוכיח שלא היה אברהם אבינו בן לזרע מובחר ירא אלקים, להיפך, היה בנו של תרח ואחיו של נחור ורק הוא הכיר את בוראו והלך ועבדו ונעשה אהובו של ה', ואחיו וכל זרעו בני תרח נשארו עובדי עבודה זרה. ולא בא אברהם לבחור ליצחק בת מגזע טהור ולא היה אברהם אבינו אביו של "גזע", וכמו שפסק הרמב"ם להלכה (בתשובה לעובדיה הגר מבגדד), שאברהם:

אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו, והם – כל גר שנתגייר, לפיכך יש לך [לגר, שבא מאומה אחרת] לומר: "אלקינו ואלקי אבותינו", שאברהם עליו השלום הוא אביך.

מחשבה לפרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה היא פרשה של העלמויות.

כמובן ששרה נעלמת מאתנו בפרשה זו. אך לא רק שרה נעלמת.

בתחילת הפרשה עת קוברים את שרה ונושאים ונותנים עם עפרון - יצחק איננו בנמצא כלל, אלא רק אברהם.
כך גם קורה בשעה שאברהם משביע את העבד ללכת ולמצוא אשה ליצחק. גם כאן יצחק איננו נמצא כלל.

העבד בודאי נמצא במהלך הפרשה ומשחק בו תפקיד מרכזי - אך בד בבד עם המצאותו מודגשת העלמותו, שכן שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת.

כשהעבד חוזר עם רבקה ויצחק יוצא לשוח בשדה אומר העבד לרבקה "הוא אדני". זאת, על אף שבכל מהלך הפרשה עד לנקודה זו ברור כי "אדני"=אברהם ו"בן אדני"=יצחק. גם בפסוקים הבאים העבד מספר ליצחק את כל מה שקרה לו בחרן - מבלי שהוא בכלל מדווח לאברהם ומבלי שאברהם נמצא כלל.

ייתכן וההעלמויות הללו באו כדי להדגיש בפנינו את מהותו של פער הדורות. בפרשה הזו מתחלפים להם הדורות ובמקום אברהם ושרה שיורדים מהבמה עולים על הבמה יצחק ורבקה. פער הדורות גורם לכך שהדור הצעיר לעולם לא ירד לסוף דעתו של הדור המבוגר. האופן שזה בא לידי ביטוי בפרשה שלנו זה שכאשר אברהם הוא הפועל יצחק כלל לא נמצא, וכשיצחק פועל אברהם איננו.

הלמידה של הדור הצעיר מהדור המבוגר הוא בעיקרו מבוסס על דוגמא אישית. את זה נראה בפרשת תולדות כאשר יצחק הולך בדרכו של אברהם ויורד לארץ פלישתים וחוזר וחופר את הבארות אשר חפר אביו.

אור החיים לפרשת חיי-שרה

"ויבא אל האיש והנה עומד על הגמלים על העין" - צריך לדעת מה בא ללמדנו "והנה עומד וכו'"?
ועל פי דברי רבותינו ז"ל שאמרו כי הכיר אליעזר במרוצתו של לבן לרעה... והעמיד הגמלים באויר על העין... והוא עומד על הגמלים... וממקום גבוה קרא לו לבן...
עוד ירצה על זה הדרך "והנה עומד וגו'" שהגם ששאול שאל האיש את רבקה "היש בית אביך מקום" ואמרה "גם תבן וגו' גם מקום וגו'" אעפ"כ לא מפני זה נטה אחריה ללכת בית אביה אלא עמד במקומו על העין.

האור החיים הקדוש שואל לאיזה צורך התורה כותבת את המילים "והנה עומד על הגמלים על העין" - הרי אנחנו יודעים היכן נמצא האיש?
האור החיים מביא שני תירוצים:
א. משום שאליעזר ראה שלבן מבקש רעה הוא עשה מעין נס - הגמלים עמדו על העין והעבד עמד על הגמלים (שהיו כאמור על העין).
ב. היינו מצפים שאחרי שאליעזר ראה שה' מצליח דרכו והכל הולך על פי התוכנית שהוא ירוץ אחרי רבקה לפגוש את משפחתה, אך התורה אומרת לנו שלא. הוא נשאר עומד על העין עד שבא אליו לבן.

נראה ששני התירוצים מכוונים לאותו הדבר. אליעזר ממש מצליח במשימתו, התנאי שלו התקיים, הנערה היא ממשפחת אברהם, יש להם מקום בבית. אבל אליעזר לא נתן להצלחה לשבש את מחשבתו, הוא ידע שלא יהיה זה מן הנכון לבוא אל ביתו של לבן הרשע כעבד המתחנן שיכניסו אותו. הוא רצה שלבן יבוא ויבקש ממנו לבוא אל הבית. האמירה שאליעזר העמיד את הגמלים באויר - משמעו שאליעזר התעלה למקום גבוה בכדי שהוא יוכל לשלוט במצב ולהסתכל מלמעלה על לבן שבא אליו.
כפרפראזה לדברי הרמח"ל על מידת הזהירות במסילת ישרים - אליעזר יכל לבחור בין להיות בתוך המבוך לבין להיות על הגבעה המשקיפה על המבוך ושמשם רואים את כל הדרכים. אליעזר בחר בדרך השניה.

מדרש לפרשת חיי שרה

"ויבא אברהם לספוד לשרה" מהיכן בא? רבי לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא. א"ל ר' יוסי: והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים? אלא מהיכן בא? מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה ל"ויהיו חיי שרה":

המדרש מביא מחלוקת בין ר' לוי לבין ר' יוסי בדבר השאלה, מהיכן בא אברהם לקבור את שרה. הדעה הראשונה אומרת שהוא בא מקיום מצוות הקבורה באביו (ראוי להזכיר שעפ"י מדרש על הפסוק "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" תרח חזר בתשובה לפני מותו), והדעה השניה סוברת שאין זה הגיוני שהוא בא מקבורת תרח, אלא הוא בא מהעקידה (על דעה זו מבוססת ההערכה שיצחק היה בן 37 בזמן העקידה, כי על פניו אין משהו המכריח אותנו לומר שהעקידה היתה סמוכה לפטירת שרה).

מה משמעותה של המחלוקת הזו?

נראה לי שכאשר מתבוננים בחכמה וביסודיות שאיתם בא אברהם לבצע את מעשה הקבורה של שרה, מתעוררת השאלה איך אברהם בשעת צערו מסוגל להתנתק רגשית מהאבלות ומהאבדון ולהתחיל להתעסק במשא ומתן ארוך ומתיש שבו הוא שם לב לכל הפרטים הקטנים. אברהם אבינו עצמו לא היה כל כך צעיר, בן 137, בשעת פטירת שרה, ובכל זאת הוא עושה את כל הדברים הקטנים והמעצבנים בעצמו. הוא לא מטיל את העבודה על משרתו, ולא על יצחק. איך יש לו כח להתעסקות הזו?

הדעה הראשונה במדרש אומרת שהוא בא מקבורתו של תרח. אין הכוונה שהוא בא פיסית עתה מקבורת תרח, שכן גם האמורא הראשון ידע לחשב שזה לא היה סמוך כרונולוגית. הכוונה היא שהוא כבר הכיר את הפרוצדורה, הדברים לא היו חדשים לו. כיוון שכך, הוא כבר ידע איך להתנהל ולא פלא שהוא היה כל כך מוצלח ושהוא הצליח להשיג את יעדו, הגם שהוא היה נתון באבלות.

הדעה השניה אומרת שהוא בא מהעקידה. אברהם אבינו היה כעת בפסגת הקריירה שלו, כולו מוקף באהבה - אהבת ה' ואהבת בנו, וכאן מגיעה אליו הבשורה המרה בדבר פטירת שרה. דעה זו אומרת שגדלותו של אדם אינה שהוא מסוגל להמשיך להתעסק אם דברים שהוא מתמצא בהם גם בשעת צערו, אלא שאדם גדול משקיע את כל כולו הן בדברים הכבירים והן בדברים שהם קצת סזיפטים - מיקוח, ויכוח וכו'. אברהם היה מסוגל להתנתק מכל הצלחותיו ולהכנס ראשו ורובו לדברים הכי אפרוריים בחיינו, כי גם זה חשוב וגם זה מצווה. זה משמעותה של הדעה השניה - אברהם בא מהעקידה.