תורת החומרות

כל שנה וההלכה שלה - פעם נשאל על הופעה של בנות בפני הורים. בשנה הראשונה הוא אמר לראש האולפנא "מעט מעט אגרשנו מפניך". אינך יכול בבת אחת להפסיק מנהג של שנים, אע"פ שיש בו חוסר צניעות. ויש על מי לסמוך באותה שנה. שנה אחר כך הוא אמר לו: עכשיו הגיע הזמן להפסיק.
(הרב שמואל אליהו, "מקל או מחמיר?- על דרך הפסיקה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל", עלון "השבת" - צהר, פרשת ראה ה'תש"ע)

מובן הדבר שכמו שתהיה ביד הבית דין הגדול כח להקל לפעמים בדברים הנהוגים להחמיר כשימצא להם טעם מספיק וראוית מן התורה, כן יהיו ודאי רשאים וחייבים להחמיר לפעמים במה שתהיה השעה צריכה לכך לגדור גדר בתורה ולאמצה. אם כן כל שתהיה האומה מוחזקת יותר בשמירת התורה כן יהיה ביד בית דין להקל לפעמים באיזה סייגים וגדרים. ולעומת זה כל שתהיה הפריצות וחלישות רגש הדת נוהג יותר באומה, כן יהיו חייבים להיחמיר ולעשות סייג לתורה.
(הראי"ה קוק, לנבוכי הדור, פרק י"ג)

בכל דרכיך דעהו, מאת: ר' יצחק רונס

את הדברים הבאים כתבתי לכבוד חבר גדול - גדול בתורה ובחסידות, יחיד ומיוחד בדיבוק חברים. מהנהו בדחי עילאי (תענית כב.) המשתמשים בכשרונותיהם לשמח עצובים, ולשים שלום ביניהם ובין אביהם שבשמים. - ליום חתונתו וליום שמחת לבו.

לדברי השולחן ערוך על האדם להקפיד שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ו"בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו [משלי ג, ו]" (אורח חיים סימן רלא).
את הכלל הנ"ל מפרט השולחן ערוך בהתיחס להנאות הגוף השונות:
"שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו... וכן בשכיבה... בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה... אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו".
האידיאל הגדול אליו מכוון השולחן ערוך – ברור, ועם זאת יש להעיר שתי הערות חשובות בענין:
א. ההוראה הנ"ל מתייחסת אל כל הנאות הגוף כאחד ואין ליצור הפרדה מלאכותית בין הדוגמאות המנויות ברשימה.
ב. על האדם להכיר את מקומו ולבחון בהתאם את ההוראה המעשית המתאימה לו.
נפתח בהערה השניה. כפי שמסביר הרמב"ם בפירושו למשנה (מסכת סנהדרין ז, ד) קימת הבחנה בין תחום האסור והמותר, לבין דרך הפרישות שענינה הברירה בין הראוי למגונה, וההקפדה על הרצוי והאהוב – כאשר כל זה בתחום המותר.

ההוראה ההלכתית חלה על הכל, ואילו בתחום החסידות מצויים מדרגות מדרגות.
ההוראה ההלכתית מרחיבה ומתירה לעשות "כל מה שאדם רוצה", כולל מעשים הנעשים "לרוב תאווה", ומלמדת "דמתכוין לתאות יצרו נחשב באיש ואשתו לצורך" (אגרות משה אהע"ז א, סג). ואולם, לאור האמור לעיל, אין כל סתירה בין הוראה מתירה זו לבין העובדה שהחכמים עצמם היו מגנים מעשים אלה בתכלית (רמב"ם פיהמ"ש שם).

למעשה, על האדם להכיר את מקומו (אבות ו, ו), ולזכור שמדרגה נעלית זו בה האדם עמל לטהר את לבבו ומחשבתו ש"לא יכוון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה" (מסילת ישרים פרק טז), היא המשכה של מידת הפרישות הנדרשת מ"השרידים אשר בעם". שכן "יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו", ומדרגת הפרישות והטהרה אינן מידת כל אדם, ש"אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים", (מסילת ישרים פרק יג).
אשר על כן, על האדם להישמר שלא יגבה לבו ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו (עפ"י רד"ק תהלים קלא, א).
ההערה האחרת חשובה אף היא. קיימת נטיה להתייחס אל ההנאה הנמשכת מקיום מצוות עונה בנפרד מיתר הנאות הגוף – ולא היא.
מעשהו של ר' אליעזר ששמש עם אשתו 'כמי שכפאו שד', לא ללמד על עצמו יצא אלא על ההתיחסות לכלל הנאות הגוף כולם. כך מפורש במסילת ישרים הנ"ל (פרק טז) שהביא ראיה ממנהגו זה של ר' אליעזר להתיחסות הראויה למכלול ה"מעשים הגופניים והחומריים" כולם. כן נמצא הדבר מפורש במגיד מישרים (פרשת בשלח) המסביר ש'סוד' מנהגו זה של ר' אליעזר הוא הלקח הכללי לפיו אפילו בשעה "שהאדם מוכרח לאכול ולשתות ולשמש, ולשאר דברים הצריכים, לא יתכוון אלא לקיום גופו לעבודתו ולא להנאתו כלל".

מצלמות אבטחה בשבת

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה!

לפני זמן מה התפלאתי לראות בכניסה למרכז קניות בעיר החרדית מודיעין עלית (הנקראת גם קרית ספר) את השלט הבא:


הייתכן שיהיה אסור בשבת לעבור במקום שמותקן בו מצלמות אבטחה? למי שלא יודע כמעט כל צומת מרכזית בירושלים ובערים נוספות נמצאות תחת פיקוח תמידי של מצלמות, בהרבה חנויות יש מצלמת אבטחה מחוץ לחלון הראווה כך שכל מי שחולף על פני החנות מצולם.

נסקור בקצרה, ממש בראשי פרקים, את העניינים הנוגעים במעבר במקום בו יש מצלמות אבטחה (או כל מצלמה אחרת) בשבת:

- קשה מאד לומר שיש איסור בשבת לעבור לפני מצלמה מהצד החשמלי שבדבר. המעבר לפני מצלמה בשבת איננו פותח או סוגר שום מעגל חשמלי, המצלמה עובדת בין אם פלוני יעבור לפניו ובין אם לא. אם מדובר על מצלמה שקולטת רק שינויים של המצב, אז המעבר לפני המצלמה אולי מגבירה מעט את המתח הנצרך על מנת לשמור את המידע, אך קשה לומר שיש משהו אסור מבחינת ההשתמשות בחשמל בפעולה כזאת.

- מבחינת הצילום עצמו יש יותר מקום לומר שיש כאן בעיה בשבת. אמנם לא ניתן לומר שיש כאן כותב, שהרי בשום מקרה לא נוצרות אותיות, אך משום רושם אולי יש כאן בעיה (רמב"ם הלכות שבת פרק יא הי"ז):
רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב
אבל גם מדין רושם קשה לומר שיש כאן משהו, הרי לא באמת נהיה בצילום תמונה. התמונה (או השינוי בתמונה) נשמרים מן הסתם באופן דיגיטלי, כך שמה שקורה זה רק שינוי מאפס לאחד במספר מקומות בזכרון. אינני יודע אם ניתן לומר שיש בזה רושם.

- גם אם נאמר שיש כאן רושם תולדה של כותב, הרי כתיבה זו אינה כתיבה שעשויה להתקיים. כל עוד אותו אדם איננו גנב, תמונתו אינה חשובה לאף אחד יותר מאשר תמונה של עץ ובודאי שאין כוונה לאף אחד לשמור תמונה כזו לאורך זמן.

- אם לא ודאי שיתבצע צילום, אזי הדבר נכלל בגדר דבר שאינו מתכוין שאנו פוסקים כדעה האומרת שדבר שאינו מתכוין מותר בשבת.

- אם ודאי שיתבצע צילום בזמן שאני עובר במקום הרי שיש לזה דין של "פסיק רישיה" שאדם איננו יכול לומר: אני התכוונתי לעשות דבר אחד ולא לדבר השני - הדברים מחוברים באופן שלא ניתן לנתקם. אך במקרה זה שאינני מעוניין כלל שיצלמו אותי זה נקרא פסיק רישיה דלא ניחא ליה. "פסיק רישיה דלא ניחא ליה" נתון במחלוקת ראשונים בין התוס' לבעל הערוך ואנו פוסקים בו לחומרא.

- כאשר מדובר רק באיסור שהוא דרבנן (כגון כתיבה שאינה עשויה להתקיים) הרי שמדובר ב"פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן". בדין זה נחלקו האחרונים. חלק מהאחרונים מתירים וחלק אוסרים (עי' משנה ברורה סי' שטז ס"ק טז).

- דעת הרשב"א שכאשר אדם עושה פעולה בדבר אחד וזה גורם שיעשה מלאכה בדבר אחר אין זה בגדר פסיק רישיה וזה מותר. ראשונים אחרים חלקו על הרשב"א בעניין זה. עי' בית יוסף אורח חיים סימן שטז:
וכתב הר"ן (לח. ד"ה מתני' השני) בשם הרשב"א (קז. סוד"ה אף) דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד אסור דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו. וגם הרב המגיד כתב בפרק י' (הכ"ג) דברי הרשב"א וכתב שאין להקל כל כך:

- מתעסק. אדם שאיננו יודע שיש במקום מסויים מצלמה, והוא חושב שהוא עושה פעולה המותרת לחלוטין כגון הליכה בשבת, נראה שאין זה יותר ממתעסק.

לסיכום, לי קשה מאד בכלל לומר שיש איזה שהוא איסור לעבור לפני מצלמה בשבת, וגם אם נאמר שיש בזה איסור בודאי שקשה לומר שאדם שעושה זאת מבלי שיש לו כל כוונה או רצון להצטלם יהיה בזה איסור בשבת.

(נקודה למחשבה: נניח ואדם היה גר בשכנות לאדם רשע. לא מצא חן בעיני הרשע ששכנו יוצא להתפלל בשבת, אז הוא התקין מחוץ לדלת ביתו גלאי שכל פעם ששכנו יעלה או ירד במדרגות הבניין ויחלוף על פני ביתו של הרשע יידלק אור חשמלי שהדלקתו כרוכה באיסור דאורייתא. האם ייתכן ויהיה אסור לאותו אדם לצאת מביתו בשבת?)

עוד בעניין זה ניתן לראות בתשובות קצרות באתר ישיבה כאן וכאן, ובשיעור של הרב צבי (הרשל) שכטר (באנגלית) שניתן להוריד כאן.