‏הצגת רשומות עם תוויות וישב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות וישב. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 14 בדצמבר 2025

דבר תורה לפרשת וישב

 הגמרא בזבחים פח ע"ב מביא שכתונת של הכהנים מכפרת על שפיכות דמים, והראיה מפרשת וישב:

ואמר רבי עיניני בר ששון למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר (בראשית לז, לא) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם מכנסים מכפרת

באופן מעט דומה, במורה נבוכים ח"ג פרק מו כותב הרמב"ם:

אמנם החכמים ז"ל (ספרא שמיני א,ג) נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]"

אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה.
על פי הגמרא, שחיטת שעיר העיזים והטבלת הכתונת בתוכה, מחברת כביכול בין שפיכות דמים (רצח!) לבין הכתונת של הכהנים. ולפי הרמב"ם, שחיטת שעיר העיזים על ידי האחים מסמלת את חטא מכירת יוסף שהוא תחילת חטאם של "כל עדת ישראל".

נראה לבאר את חומרת המעשה של האחים בשחיטת שעיר העיזים ובהטבלת הכותנת בכך שבניגוד להתנפלות על יוסף, בתחילה במחשבה להרגו, ולאחר מכן, בזכות התערבות ראובן, בהשלכתו לבור, ולאחר מכן ברצון למכור אותו לעבד, הרי שבמעשה שחיטת השעיר יש מחשבה. החטא העיקרי של מכירת יוסף הוא חטא של רגש, האחים לא השקיעו בו זמן בתכנון ובמחשבה כיצד הדרך הטובה ביותר לבצע אותו. אבל בניסיון שלהם לחפות ולכסות על מעשיהם, על ידי שחיטת שעיר העיזים, בזה הושקעה מחשבה. 
ניתן לומר שבשחיטת שעיר העיזים, עברו האחים מלהיות בעלי עבירה להיות עבריינים. 

זה מסביר את החומרה שראינו במקורות לנוכח המעשה הזה. מעשה שאינו חטא רגשי של ניצול הזדמנות וכניעה ליצר, אלא מעשה של תכנון ומחשבה. 

נראה שיש לכך גם רמז בפסוקים. 
האחים רואים את יוסף מגיע ואומרים: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ". דבריהם "ועתה לכו ונהרגהו" לא יצאו אל הפועל, בזכות ראובן. כלומר, ראובן גרם להם לותר על החלק הראשון בפסוק. יהודה (על פי פירוש רש"י לפחות) גרם לאחים לותר על החלק השני בפסוק, כשמשכו את יוסף מהבור ומכרו אותו. אך את החלק השלישי בפסוק "ואמרנו חיה רעה אכלתהו" הם קיימו. התורה מדגישה את זה בחזרה מילה במילה על המילים: "וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף". וזה התקיים על ידי מעשה שחיטת שעיר העיזים. כלומר, מהתכנון הראשוני של שפיכות דמים נותר החלק של "חיה רעה אכלתהו". 

יום שבת, 9 בדצמבר 2023

מחשבה לפרשת וישב

"וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ."

הפסוק הזה מתאר בעינינו איזה מציאות פרה-היסטורית של בני-אדם שלא הצליחו לתקשר ביניהם, והגיעו למצב הנורא מכל שאח קם לרצוח את אחיו.

אבל האמת ניתנה להיאמר, זה בדיוק הסיפור המתרחש בפרשה שלנו.

וישב יעקב - ביקש יעקב לישב בשלווה.

יעקב אולי חשב שהוא הגיע לגן עדן - משפחה גדולה, יושבת בנחלת אבות, ללא דאגות מהסביבה.

אבל הוא מגלה מהר מאד שהוא למעשה מגורש מגן-עדן.

"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" - הפסוק מתאר בדייקנות את מצבו של יוסף הנמצא בבור. 


הפתרון האלהי אצל קין והבל היה להוליד את האנושות מבן שלישי - שת.

הפעם הפתרון הוא אחר. לא יהיה מי שיחליף אותם בתפקיד ההיסטורי של הצמחת עם ישראל. 

לא יהיה תחליף לי"ב השבטים.

במקום זאת, משפחת יעקב/ישראל על שלוחותיו השונות יעברו סדרה של "ירידות" וייסורים עד שייטבע בטבע של העם שלנו גם את הידע איך לתקן את עצמנו, איך להצמיח ישועה.


יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

מחשבה לפרשת וישב

בראשית פרק לח
(כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ:
(כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה:
(כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ:
(ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח:

בפסוקים אלו מסתיים פרשת יהודה ותמר.

פרשה זו מוזכרת כבדרך אגב גם לרגל נישואי בועז ורות (רות פרק ד):
(יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:

כיום, שאנו יודעים שמבית פרץ, ודרך בועז, יצא בית דוד המלך, הברכה שמתברך בועז נראית לנו מובן ופושט. אך בהקשר בו הוא נאמר, טרם לידתו ומלכותו של דוד, לא ברור למה כוונתו. בתקופת בועז מה הייחוד ב"בית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה"?

יש שכתבו שכוונת "העם אשר בשער" בברכתם לבועז היה להצביע על הדמיון בין מעשיה של תמר למעשיה של רות, ולחוסר השגרתיות שבשני הזיווגים הללו. אך בכל זאת כברכה זה נראה מעט משונה. 

רמב"ן אצלנו בפרשה מביא הסבר על דרך הקבלה:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים. אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה, לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו. וזהו מאמרם (ר"ה כה א) בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים. והמשכיל יבין:
לדברי רמב"ן, שמו של זרח, המעיד על אופיו, מזכיר את זריחת החמה: את הקביעות. פרץ מזכיר את הלבנה "הנפרצת לעתים ונבנית לעתים". רמב"ן מסיים את דבריו, שתכונתו של פרץ, העולה ויורד, מתחזק ונחלש, זהו תכונתו של דוד ומלכות דוד, ולכן אומרים בקדוש החודש "דוד מלך ישראל חי וקיים".

דבריו אלו של רמב"ן מסתדרים גם על דרך הפשט, כמובן, כשמתבוננים בהתרחשות בעת הלידה של פרץ וזרח. תכונה זו משקפת גם את דרכה של תמר שפרצה גדר כדי להתחתן עם יהודה.

וגם את דרכה של רות שיצאה ועשתה מעשה כדי להינשא לבועז.

כך שנראה שניתן להסביר גם את הברכה של העם אשר בשער לבועז "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" שהיא מכוונת לתכונות הללו: יציאה מהשגרה והתבוננות ומציאת פתרונות לא שגרתיים לבעיות שמתעוררות - תכונה נצרכת לכל מנהיג.

כמובן, שחוסר הרצון להכיל את השגרה ופריצת החשיבה המקובעת הובילו גם את גיבורי החשמונאים במרדם ביוונים. 

יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

בעל החלומות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

החלוקה בין פרשות וישב ומקץ הוא בין סיפור כשלון לסיפור הצלחה. גיבורם של שתי הפרשות הוא אותו אדם – יוסף, ואף על פי כן קשה לקבל שמדובר באותו אחד.

יוסף של פרשת וישב הוא כשלון מוחלט. כל דבר שבו הוא נוגע וכל דבר שהוא מנסה לעשות נכשל כשלון חרוץ. הוא מספר על חלומותיו לאחיו ולאביו – כועסים עליו, הוא בא לראות את שלום אחיו – הוא מוצא את עצמו בתחתיתו של בור ולאחר מכן נמכר מיד ליד כעבד, כשסוף סוף הוא חושב שהוא הגיע למנוחה כאחראי על ביתו של שר הטבחים – הוא מוצא את עצמו בבית האסורים על לא עוול בכפו, כשהוא מתחיל להצליח ומתווה איזו תוכנית לצאת מבית האסורים ע"י עזרתו של שר המשקים – התורה מבשרת לנו "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מבנו בכירו של יעקב אביו בתחילת הפרשה, הוא מגיע לעבד שיושב בבית האסורים המצרי בסוף הפרשה.

לעומת זאת, יוסף של פרשת מקץ הוא הצלחה מטאורית. הוא מתחיל את הפרשה כעבד בבית האסורים, כהרף עין מוצא את עצמו מייעץ למלך ומיד אחר כך מתמנה למשנה למלך. כמשנה למלך הוא מצליח להתוות תוכנית שיגרום לאחיו למלא אחר מבוקשו לראות את בנימין, והוא מסיים את הפרשה כשאחיו מרגישים כנועים לו. [במאמר מוסגר נוסיף שזו כנראה הסיבה לסיום המשונה של פרשת מקץ "ואתם עלו לשלום אל אביכם" – אמצע דו השיח בין יוסף ליהודה. מכיוון שזו נקודת השיא בסיפור הצלחתו של יוסף].

זה לא מקרה ששני הסיפורים של יוסף, הכשלון וההצלחה, נסובים סביב חלומות. יוסף הוא חולם, דרכם של חולמים הוא שיש בידם להגיע להצלחות יוצאות דופן אך גם לכשלונות צורמים. די אם נזכיר חולמים כמו שמעון פרס או מרתין לותר קינג ג'וניור כדי לעמוד על השינויים העצומים, להצלחה ולכשלון, אליהם מסוגלים להוביל חולמים.

יוסף מכונה ע"י חז"ל יוסף הצדיק. זאת, בעקבות עמידתו בנסיון אשת פוטיפר. אך נראה שיש קשר הדוק בין היותו בעל החלומות לבין היותו הצדיק. בניגוד למנהיג מעשי הזקוק להיות קשור למציאות, פן חלומותיו יובילו לכשלונות נוראיים, המנהיג הרוחני יכול להרשות לעצמו לחלום. לא רק שהוא יכול להרשות לעצמו לחלום, נדמה לי שזה אפילו נדרש ממנו. גם כשכולם מסביבו עסוקים וטרודים בעיסוקים היום-יומיים המתישים, עליו להיות מסוגל לחלום על מציאות אחרת ולשאוף להוביל לשם. גם הוא יכול למצוא את עצמו נכשל פעם אחר פעם, אך אם הוא יתמיד יש סיכוי שבסופו של דבר הוא גם יצליח.

גם זה תפקידו של רב הקהילה. לחלום.

ואם מדברים על חלומות, איך אפשר שלא לצטט את דבריו של הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, מתוך העמוד האחרון של ספרו המרתק על דרכו בעולם הרבנות, "ציוני דרך":

"המורשת החשובה ביותר שאני יכול להשאיר לנכדי האהובים, הוא: אף פעם אל תפסיקו לחלום. חלמו בהקיץ, לא רק בשנתכם. ודאגו שלחלומכם תתלווה תוכנית פעולה שתאפשר את הגשמתו. חשוב מכול, קשרו את חלומכם בחלומו של ישראל סבא, בחלומה של כנסת ישראל. עגנו אותו בהיסטוריה של עמנו הנצחי.
"יהי חלומכם סולם בין שמים לארץ, גשר בין רוח וחומר, חלום המקדש את כל צדדיו של העולם הגשמי "שאנו חיים בו.
...
"זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה' ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי, ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי, יש לו סיכוי להשיג את הבלתי ייאמן."

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו"

משהו מפרשות וישב-מקץ.

המדרש בתחילת מקץ כותב כך (בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה פט):
"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", זה יוסף, "ולא פנה אל רהבים", ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים 
לכאורה המדרש קשה מיניה וביה. אם יוסף הוא זה "אשר שם ה' מבטחו", כיצד המדרש כותב שהוא קיבל שנתיים נוספות בבית האסורים עקב כי אמר "זכרתני" "והזכרתני"? ואם הוא קבל שנתיים נוספות בגין "זכרתני" "והזכרתני", אז הוא כנראה בגדר "פנה אל רהבים" ואיך יתכן לומר עליו שהוא "שם ה' מבטחו"?

חשבתי להסביר בפשטות שהמדרש מתאר תהליך. בתחילה יוסף היה בגדר "פנה אל רהבים" וקבל שנתיים נוספות על שאמר זכרתני והזכרתני. אך במשך הזמן שנשאר בבית האסורים הוא עבר תהליך. תהליך, שבסופו הוא הגיע לדרגת "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", והוא הבין את טעותו בכך שבתחילה פנה אל רהבים.

עקבות לפירוש כזה אני מוצא בדברי השפת אמת (שנת תר"מ ד"ה בזוהר):
בזוהר כתב על פסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דמיותר וישכחהו. ומפרש שע"י שנעשה פגם בזכרון שאמר יוסף לשר לשר המשקים שיזכרנו לכן הביא את יוסף לשכחה והיה ירידה למדריגת יוסף ע"ש
[הנה דברי הזוהר (זוהר כרך א (בראשית) פרשת מקץ [דף קצג עמוד א]):
כיון דאמר ולא זכר שר המשקים מהו וישכחהו אלא וישכחהו אתר דאית ביה שכחה ודא הוא קץ דסטרא דחשך, שנתים ימים מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה ]

אם אני מבין נכון את דבריו, אזי הוא מתאר תהליך הפוך שארע לשר המשקים וליוסף. ברבות הימים כששר המשקים התחיל לשכוח מיוסף, אזי יוסף גם כן התחיל לשכוח משר המשקים וכך התחיל תהליך עד שהגיע חזרה לבטחון בה'.

ראוי לציין גם לרש"י בסוף פרשת וישב:

ולא זכר שר המשקים - בו ביום:
וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיה ל ז) רהב:
רש"י אינו מזכיר את דברי המדרש "אשרי האיש אשר שם ה' מבטחו" - זה יוסף. 



עוד בענייני מדרש. גליתי לאחרונה כי באתר המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן ישנם הסברים על המדרש מאת מו"ר הרב שבתי רפפורט. לכל פרשה ישנם מספר דפים עם שאלות ונקודות לעיון על המדרש לפרשת שבוע, ובמחזור האחרון ישנו גם דף עם פתרון השאלות. ראו שם.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

אור החיים לפרשת וישב

"וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא."
צריך לדעת מה טענת ראובן אל אחיו באומרו "ואני אנה אני בא", הלא גם לעצתו היה יוסף אבוד בבור, והגם שאמר הכתוב "למען הציל וגו' להשיבו אל אביו" זה היה בלבו, לא בפיו אל אחיו, והראיה שאמר יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו'", אחר שהיה בבור, הא למדת כי השלכתו בבור היתה להריגה וכמו שפירשנו למעלה, ומעתה מה מענה בלשונו "הילד וגו' ואני וגו'".
אכן כוונת ראובן היא, כי לצד היותו הוא הבכור אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו, ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור, והיה משיב לאביו הנה הוא מת חיה רעה אכלתהו, מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו, והוא אומרו "ואני אנה אני בא", ולזה נתחכמו וישחטו שעיר עזים וגו' ובזה סלקה לה תרעומת ראובן.

דברי האור החיים הללו, בעיני, הם לא פחות ממופלאים.
האור החיים שואל מה היתה רצונו של ראובן כששאלו "ואני אנה אני בא"? הרי גם אם יוסף היה בבור הוא כנראה היה מת שם.
האור החיים מסביר שמה שהפריע לראובן היה כי בתוקף תפקידו כבכור הוא היה נשלח מטעם יעקב לחפש אחר יוסף. אז כל עוד יוסף נמצא בבור הוא יוכל לחזור לאביו עם גופתו של יוסף ולומר שהוא מצא את יוסף מת. אך עתה שיוסף איננו בבור הוא יצטרך לחפש אחריו וללכת "לרוחות העולם לבקשו". לכן, כמענה לצרתו זו של ראובן האחים מציעים לשחוט שעיר עיזים ולטעון שיוסף נטרף ולכן אין טעם ללכת לחפש אחריו.
ראובן מייצג כאן, לאור דברי אור החיים, את מי שרואה רק את צרת עצמו גם כשמונח לפניו צרה הרבה יותר גדולה, אך ראובן איננו מסוגל להכיל שום דבר מעבר למה שנוגע אליו ישירות. הוא איננו מסוגל לראות את התמונה בשלמותה, את צרתו של יוסף, את הרגשת אביו, רק את התמונה הצרה של עצמו.
[בשבת זו נתחיל לחגוג את חג החנוכה. הרמת נס המרד בידי המכבים היא אנטיתזה להתנהגותו של ראובן. האפשרות לראות את צרת הכלל, צרת האומה, ביזוי כבוד השכינה מעבר לצרה הפרטית של אדם או משפחה החיים תחת שלטון זר – זה מה שהוביל לתחילת המרד, ובסופו של דבר לנצחון הגדול על היוונים.]

יום חמישי, 18 בדצמבר 2008

מדרש לפרשת וישב

"וישראל אהב את יוסף [מכל בניו כי בן זקונים הוא לו] - רבי יהודה ורבי נחמיה. ר' יהודה אומר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ר' נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו.

המדרש מציג מחלוקת בין רבי יהודה ורבי נחמיה לסיבה שיעקב אבינו אהב את יוסף יותר מכל האחים. התורה עצמה אומרת לנו את הסיבה לכך - "כי בן זקונים הוא לו". שני התנאים באים לפרש את דברי הפסוק "בן זקונים", מדוע זו סיבה לאהבת יוסף. ר' יהודה מסביר שיוסף היה נראה כדמותו של יעקב - הוא מסביר את הפסוק כנוטריקון "זקונים" - "זיו איקונין" (כך מסבירים מפרשי המדרש). ר' נחמיה לעומתו מסביר שהאהבה של יעקב ליוסף נבעה מכך שיוסף היה חוליה בהעברת המסורה מבית מדרשם של שם ועבר. ר' נחמיה דורש "זקונים" מלשון זה שקנה חכמה.

ההבדל בין החכמים הוא לכאורה הבדל עקרוני וברור. ר' יהודה אומר שהאהבה מתחילה מזה שיש דמיון גשמי בין האוהבים. כך אנו רואים גם כיום שאנשים נוטים יותר להתחבר לאחרים שיש להם אליהם דמיון גשמי מסויים, לדוג' אדם לבן יראה יופי באשה לבנה באופן הרבה יותר פשוט מאשר באשה שחורה. ר' נחמיה אומר שהאהבה צריכה להתבסס על חיבור נפשי - שמסר לו הלכות.

ועתה אתגר לקוראים:

אנו למדנו מפי רבותינו שכשיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' נחמיה, הן בהלכה והן באגדה, יש להסבירה באופן הבא (זה מתורתו של מו"ר הרב שבתי רפפורט, מנוסח בידי ידיד נעורי ר' דורון יעקב):

המחלוקת היא, אם אדם יכול לפעול רק בתוך מסגרת נתונה, מבלי לשנות סדרי בראשית (ר' נחמיה) או שמא מסוגל הוא לפרוץ את הגבולות, לצאת מן הריבוע, להשפיע ולשנות (ר' יהודה).
הדוגמאות מהאגדה ומההלכה: ר"נ דרש את נֹח לשבח, כיוון שלא היה יכול לשנות דור שכולו רשע, כי כל הדור מגדיר את המסגרת, ואילו ר"י דורשו לגנאי, כי היה יכול לשנות את הדור ולהחזירו בתשובה (וסימנך: נחמיה בעד נח).
בהלכה: כלי שמלאכתו לאיסור, ר"נ אוסר לטלטלו כי ייעודו לאיסור, ור"י אומר שאפשר להסתכל על הכלי בזווית שונה, ולראות אפילו בפטיש מפצח אגוזים, ולכן מותר לטלטלו.

לכאורה, המחלוקת במדרש זה בין ר"י לר"נ הוא הפוך מהדברים הללו - ר' יהודה אומר שהאהבה היא פשוטה משום שהם היו נראים דומים, ואילו ר' נחמיה הוא זה ש"יוצא מהריבוע" ואומר שהאהבה נובעת מדבר עמוק יותר - מסירת המסורה.

ואולי צריך לומר דווקא הפוך - ר"נ אומר שאמנם יעקב מסר ליוסף את כל תורתו ולכן הוא אהב אותו. ואולי ר' יהודה אומר שאחרי שיעקב מסר לו את כל תורתו יוסף הפנים אותם כל כך עד ש"זיו איקונין" שלו כבר נהיה דומה ליעקב.

מוקדש באהבה לרב יניב גביזון ומשפחתו לרגל הכנסת הבן לבריתו של אאע"ה