"האם מותר להיות עורך דין או שופט במערכת המשפט הישראלית?"

 בגליון אסיף י"א כתב הרב שגיא מזוז מאמר תחת הכותרת: "האם מותר להיות עורך דין או שופט במערכת המשפט הישראלית?"

המאמר בנוי פחות או יותר באופן הבא:

א. יש איסור לדון שלא לפי דין תורה ("לפניהם ולא לפני גויים" ו"לפניהם ולא לפני הדיוטות")

ב. בתי המשפט הם כערכאות של גויים, מפני שהם דנים שלא על פי דין תורה, והינם כערכאות של הדיוטות כי השופטים אינם דיינים סמוכים.

ג. ייתכן היתר לדון לפני הדיוטות ("ערכאות של סוריה"), אך לא כשיש אפשרות כן לדון לפני דיינים על פי דין תורה.

ד. היתר נוסף הוא שבתי המשפט הם "משפט המלך" המתקיים במקביל וכמערכת משפטית עצמאית ממערכת המשפט התורנית הרגילה. המחבר דוחה את ההיתר הזה.

ה. היתרים נוספים שהוצעו: עבירה לשמה, עקירת איסור תורה בקום ועשה, אותם דוחה המחבר. אך הוא מציע היתר שהוא גם מחודש מאד: עת לעשות לה' הפרו תורתך.

עד כאן סיכום מתומצת של המאמר.

כאמור, הנקודה הראשונה היא שיש איסור לדון שלא לפי דין תורה, שהרי דרשו חז"ל "לפניהם - ולא לפני גויים, ולא לפני הדיוטות". המחבר מסביר שכיוון שמערכת החוקים שלנו אינה לפי דין תורה, הרי שאסור להתדיין ולדון על פי מערכת חוקים כזאת. הוא יוצא מנקודת הנחה שהאיסור כולל גם להיות שופט וגם להיות עורך דין בערכאה כזאת. מכיוון שכולנו מכירים שופטים ועורכי דין יראי שמים, הרי שהשאלה עולה כיצד הדבר אפשרי. 

בדרך כלל כשמחפשים היתר במקום שנראה שחל איסור מסוים, מקובל להגדיר מה גדר האיסור. במאמר הזה, והוא אינו יחיד בזה, הדיון הזה נעדר. היה מקום לשאול: מה תוקף האיסור הזה? האם הוא דאורייתא או דרבנן? לאו או עשה? על מי הוא חל (למי הפסוק פונה - "תשים"?) - על כל יחיד או על הציבור? על בעלי הדין או על הדיינים? מציאת היתרים לאיסור יכול להתחיל רק אחרי שהאיסור עצמו הוא מוגדר.

לדברי המחבר, בתי המשפט הם ערכאות של גויים כי הם דנים על פי חוקי המדינה המבוססים לא על חוקי התורה. לכאורה, היה מקום לשאול לא רק "האם מותר להיות עורך דין או שופט?", אלא האם מותר להיות חלק ממערך החקיקה במדינת ישראל? האם אין בעיה להיות חבר כנסת, יועץ פרלמנטרי, יועץ משפטי, ולחוקק חוקים שאינם מתואמים עם חוקי התורה? בנוסף, אם חוקי המדינה אינם מתואמים עם חוקי התורה, כיצד אנחנו כאזרחים שומרי תורה ומצוות חיים תחת מערכת חוקים שאינם מתואמים עם חוקי התורה? האם אין בזה בעיה?

ובכלל, כמה מחוקי המדינה הם מנוגדים לחוקי התורה? הרוב? מיעוט ניכר? מיעוט שאינו ניכר?

בהמשך המאמר, בדיון על משפט המלך, המחבר כותב שהמלך שיכול להוציא להורג שלא על פי עדים זה אינו חלופה לתורה, אלא השלמה וקומה נוספת לחוקי התורה. לעומת זאת, "המערכת המשפטית איננה בסימביוזה עם התורה, אלא מהווה חלופה לתורה [...] שעומדים כנגד חוקי התורה". בעיני, הדברים תמוהים. נדמה לי שמי שיקרא את ספר החוקים של מדינת ישראל או שיתבונן ביום עבודה של שופט או עו"ד בבית משפט שלום או מחוזי לא יצא בתחושה שהוא חזה בהרמת יד בתורת משה. לעומת זאת, אם היה בידי נשיא המדינה להוציא להורג אדם שלא על פי עדים, וללא שקיבל את יומו בבית משפט, נדמה שהתחושה היתה שנעשה כאן עוול שלא ניתן להצדיקו. 

וכשם שהיה ראוי לשאול מה גדר האיסור שאנחנו דנים בו, כך ראוי לשאול: כיצד המחבר מגדיר את מצב הלכתחילה? אם היו נותנים לו היום לעצב מחדש את ספר החוקים הישראלי, כך שיהיה מתואם עם חוקי התורה, מה השינויים שהוא היה מבצע? אחרי אותם שינויים בספר החוקים, האם אז מערכת המשפט היתה טובה בעיניו מבחינה תורנית-הלכתית? האם אז היו הערכאות של מדינת ישראל נחשבים לפחות כערכאות שבסוריא? 

אם נסכם עד כה, היה נכון להגדיר מהו האיסור, וכן להסביר מה בדיוק במציאות הקיימת קובע שהמצב הנוכחי עובר על אותו איסור. 

הפתרון שהמחבר מציע הוא "עת לעשות לה' הפרו תורתך". שופטים ועורכי דין שומרי מצוות "מפירים את התורה", כי זו "עת לעשות לה'". לאור פתרון זה, יש לשאול: האם אכן עורכי הדין והשופטים שומרי המצוות עושים לה'? מעבר לזה, האם לא צריך שתהיה תודעה של "עשיה לה'" בידי אותם "מפירי תורה"?

בנוסף, כמה רחוק נוכל לקחת את היתר "עת לעשות לה'"? האם לשופט שומר מצוות מותר להיות שופט תורן בשבת, משום "עת לעשות לה'", כשהדבר כרוך בחילול שבת? 

הנושא של התייחסות לבתי המשפט של המדינה העסיק רבנים רבים, מאז קום המדינה. אינני יכול לומר שמצאתי במאמר זה משהו שהתחדש מאז הרב הרצוג, הגם שמים רבים זרמו בירדן בשמונים שנה האחרונות. לפני כמה שנים רבני בית הלל הוציאו נייר עמדה בנושא (שלצערי לא מוזכר במאמר זה), שגם הוא לא מחדש הרבה מבחינת הסברות שנכתבו בו, אבל לפחות הוא נותן כיוון חדש לדיון. אני לא מאמין שהפתרון לסוגיא יגיע על ידי כל מיני "לימודי זכות", אלא בהתבוננות עומק והגדרת המצב הלכתחילה שאליו אנו מעוניינים להגיע, בהינתן שאזרחי המדינה מורכבים מאוכלוסיות שונות, שנאלצים לפגוש זה את זה לעיתים בבתי המשפט. 

ביקורת ספרים: "וחי עמך" מאת: הרב יעקב נגן, הרב שראל רוזנבלט, הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, הרב אסף מלאך

 

הספר "וחי עמך - מיעוטים במדינה יהודית: תורה של אחריות ושותפות" הוא למעשה המשך של הספר "ושמו אחד" שיצא לאור לפני כשלוש שנים. 

בעוד הספר הראשון עוסק ביחסים של גדולי ישראל לאורך הדורות לשכניהם שהיו מדתות שונות, הספר הנוכחי עוסק ביחס של הרוב היהודי למיעוטים הלא-יהודים החיים בתוכנו בארץ ישראל ולמדינת ישראל. 

הספר מחולק למאמרים בנושאים צפויים כשעוסקים ביחסי יהודים וגויים בארץ ישראל: הגדרת גר תושב, היחס לגר תושב, דרכי שלום, וכד'. כאשר כל שניים-שלושה פרקים מהספר נכתבו על ידי אחד מארבעת מהמחברים. 

אגש ישר לעניין שלשמו התכנסנו. תחושתי לאחר קריאת הספר היא שהספר בכללותו נמנע מלאחוז את השור בקרניו. כלומר, כל אחד מהמאמרים או הפרקים כתוב היטב ומכסה את הנושא אליו הוא מתייחס בצורה טובה, אבל בסופו של דבר כשלוקחים את מכלול המאמרים כספר שלם, הרי שנמצאנו חסרים. 

אסביר את דבריי. 

כאמור, תת הכותרת של הספר הוא: "מיעוטים במדינה יהודית". אם היינו עוסקים בספר תיאורטי המדבר אודות מדינה יהודית תיאורטית ועל מיעוטים תיאורטים, הספר היה מעולה. 

אבל כאזרח במדינת ישראל, הרי שאני מצפה לספר שעוסק במדינה היהודית שאני מכיר, הרי היא מדינת ישראל. לא רק זה, אלא שאני מצפה שתהיה התייחסות ישירה למיעוטים שאותם אני מכיר. 

במדינת ישראל היום יש את המיעוטים הבאים:

- דרוזים וצ'רקסים

- בדוואים

- ערבים נוצרים 

- ערבים מוסלמים אזרחי המדינה

- ערבים שאינם אזרחי המדינה

- עובדים זרים חוקיים

- מסתננים

על פניו מי שרוצה לעסוק בנושא ה"מיעוטים במדינה יהודית", ראוי לו שיתייחס לכל אחת מהקבוצות הללו בצורה מפורשת וידון בכל אחת מהן בפני עצמה מה גדרה. 

רוב הדיון בספר עוסק בחובה להעניק זכויות כאלה ואחרות לקבוצות מיעוט. אמנם, יש גם דיון מעניין לגבי אילו מינויים בכירים צריכים להיות שמורים רק ליהודים. ועם זאת, דיון הזכויות הוא חסר כשלא משלימים אותו באמירה ברורה של מתי יש לקבוע שהגבול נחצה ויש לפעול אקטיבית להסרת איום של גייס חמישי מתוכנו, או לפחות לשלול זכויות כאלה ואחרות. האם המחברים סבורים שגם אם קבוצה שלמה באוכלוסיה עוסקת בתמיכה פעילה בטרור ובאופן פעיל במרידה בשלטון, הרי שעדיין יש מקום להחשיבם לגרי תושב? אם הם מסכימים שיש גבול שמעבר לו מפסידים את זכויות גר התושב, הרי שצריך להגדיר את הגבול הזה, ואלו פעולות יש על השלטון לנקוט כנגד מי שאיננו גר תושב. 

כל זה מוביל אותנו לעניין נוסף. לדעתי, הדיון ההלכתי סביב גר תושב הוא לא מספק. אינני מתייחס בדווקא לדיון בתוך הספר הזה בנוגע לגר תושב, אלא לדיון בכלל. במדינה דמוקרטית יש זכויות בסיסיות לכל אזרח. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, וככזאת היא מחוייבת להעניק זכויות בסיסיות לכל אזרחיה. זה כולל שמירה על החירויות הבסיסיות של האזרח, והתנהגות שוויונית והוגנת של זרועות הרשות המבצעת. 

האם הזכויות הבסיסיות הללו תואמות את המקורות התורניים? זו השאלה בה צריכים לעסוק! לטעמי, העיסוק בשאלה הזאת צריכה להיות מתוך נקודת מבט של הסבר כיצד אין סתירה בין הענקת זכויות אלה, לבין מצוות התורה, כפי שאין סתירה בין קיום בחירות דמוקרטיות לבין מצוות התורה למנות מלך. 

פסק דין בעניין ייחוס ולד מתרומת ביצית

בחדשים האחרונים נחשפנו הן למשוכות הרבות העומדות בפני המתמנים לכהן כדיינים בבתי הדין הרבניים. נחשפנו מעט גם לעבודת בתי הדין בפרשת הגיורת שגוירה בידי הרב חצקל לוקשטיין. לאחרונה הגיע אלי פסק דין שנכתב לפני שנה בעניין ייחוס אשה שנולדה בתרומת ביצית.

הנה פסק הדין:

המקרה הנדון בפסק הדין הוא כזה:
אברהם ושרה רצו להביא צאצא לעולם. לצורך כך הפרו ביצית מהגר הגויה בעזרת הזרע של אברהם והשתילו את הביצית ברחמה של שרה - וכך נולדה רבקה. עתה שרה ורבקה ניצבות בפני בית הדין בבקשה להכיר ביהדותה של רבקה.
בפסק הדין בית הדין סוקר כמעט בצורה אנציקלופדית את הדעות השונות באשר לשאלה מי מוגדרת האם במקרה כזה: בעלת הביצית או בעלת הרחם או שמא שתיהן גם יחד.
בסופו של דבר בית הדין מחליט לא להכריע. הוא אינו מוכן להכריע אם רבקה היא יהודיה או לא, אלא מורה לה לטבול לשם גרות (שמשום מה נקרא בפסק הדין: "טבילה לשם יהדות").
לכאורה זה נראה הפתרון הקל: כך יוצאים ידי כל השיטות. אבל יש כאן לא מעט בעיות. על אחת מהן רומז בית הדין בדבריו: האם רבקה תוכל להתחתן עם כהן, שהרי גיורת אסורה לכהן? בית הדין מתייחס לזה וכותב: "ביחס לנישואין עם כהן יתבאר בהמשך". פסק הדין נכתב לפני שנה, ואני מוכן להמר, אם כי לא בודאות, שההמשך טרם הגיע.
בעיה נוספת היא: מה עם קבלת מצוות? הרי חלק מתהליך גיור זה קבלת מצוות, ומה יקרה עם האיש או האשה שנולדו מתרומת ביצית (ובאותו אופן אלו שנולדו מפונדקאית גויה, מביצית של יהודיה) אינם דתיים? לשאלה זו לא מתייחס בית הדין.

פסק הדין הזה הזכיר לי, כפי שגם רמזתי בתחילת דברי, את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בעניין גיורי הרב לוקשטיין:



גם בפסק הדין הזה בחרו הדיינים לא להכריע (כזכור, במקרה הדיינים גם בחרו להמתין לפרסום אי הכרעתם עד לאחר ישיבת הועדה למינוי דיינים). הם לא כותבים אם הם מקבלים את הערעור, או דוחים אותה. הם למעשה בדו הלכה חדשה מלבם - שקבלת עול מצוות בפני בית דין מספיקה כדי להכיר ביהדותה של המבקשת. הדיינים אף בחרו שלא לפרסם את נימוקיהם, כנראה מחוסר רצון להראות עוד יותר מגוכחים.

שני פסקי הדין הללו, ואני בטוח שיש עוד כמותם, צריכים להדליק נורה אדומה דווקא בפני מי שטובת המשפט העברי לנגד עיניו. אלו שגם ככה חושבים שבתי הדין הרבניים זה מוסד ארכאי שצריך לעבור מן העולם במדינה דמוקרטית, אינם צריכים ראיות לדבריהם. אך אלו שרוצים לשמר, אם לא להרחיב, את מעמד בתי הדין, צריכים לדאוג מאד לנוכח חוסר הרצון, וכנראה גם המסוגלות, של הדיינים להכריע בסוגיא שמונחת לפתחם. אפשר לדבר עד להודעה חדשה על נפלאותיה של המשפט העברי ועל אלוהים הנצב בעדת אל ועל גדלותם בתורה וביראה של הדיינים היושבים על מדין, אך עם תוצאות כאלה קשה להאמין שמישהו ישתכנע.
אך מעבר לכל זה, ראוי לשים לב לציטוט מדברי הגרז"ן גולדברג המובא בפסק הדין על ייחוס הנולד מתרומת ביצית (ושכנראה השפיע על ההחלטה הסופית):

למעשה מה שכותב כאן הגרז"ן זה שאין שום משמעות לבתי דין ממלכתיים. אם עד היום אחד הנימוקים למסירת דיני המעמד האישי לידי בתי הדין הרבניים היה למנוע פיצול העם לשבטים, מה שכתוב כאן הוא שבתי הדין אינם יכולים לספק את הסחורה הזאת, אלא אם כן הם יפסקו תמיד על פי השיטה הקיצונית והמחמירה ביותר.