דבר תורה לפרשת בשלח

המשנה בסוטה אומרת (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כז עמוד ב):

"בו ביום דרש רבי עקיבא: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר - שאין ת"ל לאמר, ומה ת"ל לאמר? מלמד, שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את הלל (אשירה לה' כי גאה גאה), לכך נאמר לאמר; רבי נחמיה אומר: כקורין את שמע ולא כקורין את הלל." 

הגמרא בסוטה מבארת את המשנה ומביאה דעה שלישית (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ל עמוד ב):

"ת"ר, בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה; רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. במאי קמיפלגי? רבי עקיבא סבר: לאמר - אמילתא קמייתא, ורבי אליעזר בנו של ר"י הגלילי סבר: לאמר - אכל מילתא ומילתא, ור' נחמיה סבר: ויאמרו - דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר - דפתח משה ברישא."

לדעת רבי עקיבא אמרו את שירת הים כמו שאומרים היום הלל הגדול (עם חזרה בכל משפט על "כי לעולם חסדו"). לדעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו את שירת הים בדומה למנגינה הנפוצה לשירת "מה לך הים", שהקהל חוזר על כל מילה או משפט שהחזן אומר. לדעת רבי נחמיה אמרו את שירת הים כמו שקוראים את שמע, והגמרא מבארת "כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו". 

אך למה כוונת רבי נחמיה? איך היו קוראים את שמע? 

יש לכך עוד ראיות, אך אסתפק כאן בהבאת דברי הרב ישכר תמר (עלי תמר סוטה פרק ה):

"והנה כדי להבין יפה המאמר בתוספתא י"ד להלן, כבני אדם הקורין את שמע, מהצורך להיות נוכח בביהכנ"ס של התימנים. כשהש"ץ פותח מלת שמע ומלת ואהבת הציבור קורין אתו יחד הק"ש בקול רם, ואז המאמר הזה מתבלט בכל תוקפו."

כלומר, לפי רבי נחמיה, אמרו כולם יחד את שירת הים, כשמשה הוא הפותח, וכולם מצטרפים. 

הדברים מובאים כבר ברש"י שהוסיף עוד נדבך אחד (רש"י מסכת סוטה דף ל עמוד ב):

"וקורין כולן יחד וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה."

רש"י לא מסתפק בזה ש"קורין כולן יחד", אלא הוסיף ש"שרתה רוח הקודש על כולם". למה נצרך רש"י לאמירה זו?

התשובה היא פשוטה. אם כולם אמרו יחד, אז איך ידעו מה לומר? מי לימד את כל עם ישראל את מילות השירה? על זה עונה רש"י "שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה". 

[מעניין לציין שהמנהג הרווח בקהילות האשכנזים לומר את השירה בשבת שירה פסוק פסוק - כדברי ר' אליעזר, ובקהילות הספרדים שרים יחד - כדברי ר' נחמיה.]

ישנה שיחה של הרבי מליובביץ' על שיטת רבי נחמיה בש"ס (ביחס למחלוקות ר' נחמיה ור' יהודה), בו הוא טוען ששיטת ר' נחמיה הוא ללמד זכות על עם ישראל ולהעצים את ערכם של בני ישראל. נראה שכאן זו דוגמא טובה למקום בו רואים את שיטתו זו של ר' נחמיה בו הוא מראה כיצד השפעת קריעת ים סוף ש"שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" נתגלתה גם בשירת הים.

השבוע, עם מציאת, חזרת וקבורת גופת גיבור ישראל רן גואילי, נראה שחשנו לפחות רגע של אותה "שרתה רוח הקודש על כולם", ובלי הבדלי מפלגות ודעות, יכלנו לנשום לרווחה ולומר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

 

מהו "שירה חדשה"?

 אנו אומרים בכל בוקר: "שירה חדשה שבחו גאולים... יחד כולם הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד".

אך מהו "שירה חדשה" ואיך הוא שונה מ"תהילות לא-ל עליון" או מסתם שירה?

אפשר לדמות זאת למורה ותלמיד:

- כשהתלמיד מצליח המורה אומר לו: כל הכבוד.

- כשהתלמיד לא מצליח מה אומר לו המורה? שהתלמיד לא מגשים את הפוטנציאל שלו.

אך שתי האמירות הללו לא מקבילות. ההיפך מ"כל הכבוד" איננו "לא מגשים את הפוטנציאל שלו". 

"תהילות לא-ל עליון", או שירה רגילה, זה כמו "כל הכבוד".

"שירה חדשה" זה ההיפך מ"לא ממלא את הפוטנציאל שלו". "שירה חדשה" זה השמורה יאמר לתלמיד: אתה עתיד להאיר את העולם בחכמתך. כלומר, זה לראות מעבר למה שיש לפנינו, אלא להבין את ההשלכות מרחיקות הלכת של מה שלפנינו.

(וראו בהרחב דבר שמות טו יח: "ולא נתבאר לשון שירה חדשה. ולדברינו הכוונה שלעולם היא חדשה, שהרי עדיין לא נתקיימה. ועל זה מסיימין אחר זה צור ישראל קומה בעזרת ישראל וגו', היינו שבזה תתקיים שירה חדשה זו.)

דבר תורה לפרשת בשלח

בדף היומי מהיום נלמד (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א):

אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה, משכינהו בקראי, איגיור. הדר שדר גונדא דרומאי [אחרינא] אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי. כי הוו שקלו ואזלו, אמר להו, אימא לכו מילתא בעלמא: ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא מקמי אינשי? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב: וה' הולך לפניהם יומם וגו', איגיור [כולהו]. הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תשתעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא], אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, איגיור. תו לא שדר בתריה. 

[בתרגום ע"י חברותא:

חברותא עבודה זרה דף יא עמוד א

והגמרא מספרת על מה שאירע עם אונקלוס, שגם הוא היה אחד מחשובי רומי, והתגייר.

אונקלוס בר קלונימוס איגייר, התגייר.

שדר קיסר, שלח קיסר רומי גונדא דרומאי, גדוד חיילי רומי אבתריה, אחריו, לתופסו ולהביאו אליו.

משכינהו בקראי, משך אותם במקראות, שהוכיח להם בראיות מהכתובים על דת ישראל שהיא האמיתית והנצחית, איגיור. נמשכו אחריו חיילי רומי, והתגיירו גם הם.

הדר שדר, חזר הקיסר ושלח גונדא דרומאי [אחרינא], אחרת אבתריה, אחריו, וציווה עליהם הקיסר, ואמר להו: לא תימרי ליה, ולא מידי. אל תכנסו איתו בוויכוחים!

כי הוו שקלו ואזלו, כשלקחוהו והתחילו ללכת, אמר להו, אמר להם אונקלוס: לא אתווכח עמכם, אלא אימא לכו מילתא בעלמא, אומר לכם דבר סתם!

ובחשבם, שעל כך לא נצטוו מהקיסר - שמעוהו.

אמר להם: ניופיורא, שר קטן נקט נורא, מחזיק אבוקה קמי פיפיורא, בפני שר הגדול ממנו, להאיר לפניו לכבודו. וכן עושה פיפיורא לדוכסא, שר גדול ממנו, וכך עושה דוכסא להגמוניא, והגמוניא עושה כך לקומא, המלך -

קומא - מי נקט נורא מקמי אינשי, האם המלך מחזיק אבוקה בפני אנשים?! אמרי ליה החיילים לאונקלוס: לא!

אמר להו אונקלוס לחיילים: הקדוש ברוך הוא נקט נורא, מחזיק אבוקה להאיר קמי ישראל, דכתיב [שמות יג] "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם".

ובכך הוכיח להם גודל חביבות וחשיבות עם ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא.

איגיור [כולהו], גם הם נוכחו בצדקת דרכו, ונתגיירו.

הדר שדר, חזר ושלח גונדא אחרינא אבתריה, גדוד אחר אחריו. אמר להו, וציוה עליהם: לא תשתעו מידי בהדיה! אל תדברו אתו כלום!

כי נקטי ליה ואזלי, כשלקחוהו, והתחילו ללכת, חזא מזוזתא, ראה את המזוזה [דמנחא אפיתחא המונחת בפתח], אותיב ידיה עלה, אונקלוס שם ידו על המזוזה, ואמר להו: מאי האי? מה זה? [גירסא אחרת: אחיך, צחק, ואמר להו: אמאי קא מחייך, מדוע הנני צוחק?].

וכך משך אותם לדבר אתו.

אמרו ליה, אמרו הם לאונקלוס: אימא לן את, אמור לנו אתה!

אמר להו אונקלוס: מנהגו של עולם מלך, שהוא בשר ודם, יושב מבפנים בהיכלו, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ. שהמזוזה שומרת עליהם מן המזיקין, כמו שנאמר [תהלים קכא] "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

איגיור. גם הם נתגיירו.

תו לא שדר בתריה, שוב לא שלח אליו גדודים לתופסו.]

הגמרא מספרת אודות שלושה ניסיונות מוצלחים של אונקלוס לגייר את שליחי הקיסר. 

את תוכן השכנוע הראשון איננו יודעים, מעבר לזה שהוא משך את לבם בפסוקי המקרא. השכנוע השני היה שהקב"ה האיר לפני בני ישראל, שלא כדרך מלך או מפקד חשוב לפני פקודיו. השכנוע השלישי היה שהקב"ה שומר על ישראל מבחוץ, שלא כדרך מלך ששומריו יושבים ושומרים אותו מבחוץ. 

מה שכנע כל כך את שליחי הקיסר בדברים אלו? 

על פניו יש צדק במה שקורה אצל ייצורי אנוש - המלך הוא זה שנהנה מהשמירה והתאורה של הפחות חשובים ממנו. מדוע אם כן זה שונה אצל הקב"ה?

הסבר אפשרי אחד לדברי אונקלוס הוא שהמוטיב שהוא מנסה להחדיר ללב שומעיו הוא שאם היחסים בין אדם ליוצרו הם רק כנתין כלפי מלכו, הרי שהדברים חסרים ולא מובנים. אם נוסיף ליחסים האלה מימד של הורות - רק אז יש פשר למה שמתרחש במערכת היחסים הזו. שכן הורה דואג לילדיו - "ואשא אתכם על כנפי נשרים", שומר עליהם ודואג לצרכיהם. 

זה מה שאונקלוס אומר לשליחים שמשכנע אותם: יש לכם ביהדות הזדמנות למערכת יחסים של בן לאב. התוכלו לותר עליה?

אבל נראה להוסיף עוד דבר. 

נקדים את דברי המהרש"א בחידושי אגדות:

יראה בזה לפי ענינו שהם מיני שררה לפי מעלותם לעבודת כוכבים הקומא הוא הגדול לפי חשיבותו ואמר דכל אחד מהם נקט נורא להחשוב וגדול ממנו עד שהקומא לפי גודלו וחשיבותו לא נקט נורא מקמי שום בר אינש אלא בפני עבודת כוכבים כי במחשך כל מעשיהם והם צריכין לאור אדם אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן כי נהורא עמיה שרי ואדרבה הוא נקט נורא מקמי ישראל כי הוא אינו צריך לאורם אבל הם צריכין לאורו כדאמרינן פרק ב"מ ועיין בענין זה פרק החובל וק"ל:

המהרש"א מסביר שהקב"ה איננו זקוק לתאורה, בניגוד למלך או מפקד בשר ודם. כך גם הקב"ה איננו זקוק לשמירה, בניגוד למלך בשר ודם. אבל אצל בני אדם, לא רק המלך זקוק לשמירה, הנתינים שלו זקוקים לכך שהוא ישמר למען שלומם שלהם - שכן אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלאו. החיילים זקוקים שמפקדם יראה כדי שהוא יוכל להוביל אותם במלחמה. 

כשבני אדם דואגים לרווחתם של הממונים עליהם בהיררכיה הצבאית או המונארכית, הם למעשה דואגים לטובתם שלהם - הם פועלים למען האינטרס שלהם שדאגה למלך או למפקד משרת את הטובה שלהם. 

ביחסים בין ישראל להקב"ה אף אחד לא משלה את עצמו שהבורא זקוק לתאורה - "וכי לאורם הוא צריך?" או לשמירה. לכולם ברור שהקב"ה שומר עליהם, ודואג לצרכיהם ולא להפך. בעבודת ה' האדם אינו יכול לחוש שהוא מטיב לא-ל - הא-ל הוא המטיב לנו בני האדם, ולא להיפך. 

נדמה שבדרך הזו נוכל להבין גם את הימשכותם של שליחי הקיסר הראשונים אחר המקראות - סיפורי המקרא ממחישים את הנהגת ה' את העולם ואת בני האדם שחייבים לו הכרת הטוב רבה. 

בשבת שירה נפתח את עינינו לחזות בטוב הגדול שעשה הקב"ה עמנו ועם אבותינו ונאמר לפניו שירה חדשה. 

מבט חדש על מלחמת עמלק

שמות פרק יז

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:
(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

הרב יעקב מדן כותב בספרו "כי קרוב אליך" כי יש להבין את סיפור מלחמת עמלק על רקע הסיפור הקודם המופיע בתורה. סיפור "מסה ומריבה":
שמות פרק יז

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה  תְּנַסּוּן אֶת ה':
(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:
(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת  הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

העם צמא למים ולא מוכן להמשיך בדרך אל הר ה'. יתכן והתכנון היה שהעם יתאפק עד אשר יגיעו לחורב ושם אצל הר סיני משה יאמר להם "הוי כל צמא לכו אל המים - ואין מים אלא תורה", ואז יכה בצור ויצאו מים. אלא, שהעם לא היה מוכן להתאפק, ורב עם משה בדרשו "תנו לנו מים ונשתה". משה וזקני ישראל עברו לפני העם והלכו עד לחורב כדי להוציא מים מן הצור. המים יצאו וזרמו במורד הנחל אל העם שהיה ברפידים.
עמלק נצלו את ההזדמנות הזאת שהעם חסר הנהגה, ויתכן ואף עסוק בהתקוטטות בינו לבין עצמו מי ישתה קודם מהמים. עמלק מתנפל על עם ישראל העייפים, וחסרי ההנהגה ומכה בהם מכה קשה. בינתיים משה עושה את דרכו חזרה. עייף מהדרך הוא מצווה ליהושע לארגן צבא ולצאת ולהלחם בעמלק. עייפות זו גם יכולה להסביר את כבדות ידיו של משה בראש הגבעה.

לניתוח הספרותי של פרשת מלחמת עמלק הוצעו מספר אפשרויות לחלוקת הסיפור. הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשת השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח) מציע את החלוקה הבאה:

בשדה המערכה	על ראש הגבעה
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק	מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק	וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה
וְגָבַר יִשְׂרָאֵל	וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ
וְגָבַר עֲמָלֵק	וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ
	וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד
וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב	וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם	וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי
מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר	וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בחלוקה זו מספר מילים כמעט זהה בכל אחת מהמחציות. הסיפור החלק השמאלי של הטבלה נקרא כמעט לבדו, מבלי צורך בצירוף הצד הימני. הבלטתי את המילים המנחות בכל אחת מהמחציות: המילה יד במחצית הימנית, והמילה עמלק במחצית השמאלית. מילים, שלא מופיעות במחצית האחרת כלל (אמנם, יש כאן מעין הנחת המבוקש, לענ"ד).

אך מה המשמעות של החלוקה הזאת?
לדברי הרב סמט (ראו גם כאן), החלוקה הזאת מבטאת את החלוקה בין ההנהגה הטבעית - המלחמה המתרחשת בשדה המערכה, לבין ההשגחה האלוהית הנסתרת - וזה מה שמתרחש בראש הגבעה.

לענ"ד אפשר להוסיף הסבר נוסף למשמעות החלוקה הנ"ל. נראה שמה שמתחולל בפרשת מלחמת עמלק זה מעבר ממלחמה אנושית למלחמה אלוהית. או במילים אחרות, המלחמה עוברת משדה המערכה לראש הגבעה. זה קורה בשתי המחציות במקביל.
במחצית הימנית יהושע מתחיל להלחם, "וגבר ישראל", "וגבר עמלק". בסופו של דבר הוא מצליח במלחמה, אך מיד לאחר מכן באה ההסבר כיצד הוא ניצח במלחמה. לא היה זה נצחון טבעי, אלא "מלחמה לה' בעמלק".
במחצית השמאלית היד עוברת גם היא מהפך - מיד אנושית וכבדה, ליד אלוהית איתנה.

נקודת המפנה היא בפסוק "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד" - ידי משה ה"כבדים" חדלים להיות כבדים כשאהרן וחור תומכים בהם. הם הופכים להיות יד ה', או הידא אריכתא של ה', עד לסוף הסיפור: "כי יד על כס יה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית" (רש"י שם). 

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

שמות פרק יז:

(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:

מפני מה הדגישה התורה שידי משה נהיו כבדים?

"הידיים ממלאות, בלי ספק, תפקיד מרכזי במלחמה זו. הן אלה שלכאורה נוצחות את המלחמה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (יא). המסתכל מן הצד עלול לטעות ולחשוב שיש בידיים עצמן כוחות סגוליים, וידי משה הן ידיים בעלות כוח על-אנושי. כיצד תימנע טעות זו?

"וידי משה כבדים" - זהו הפיתרון. למשה לא תהיה סייעתא דשמיא מיוחדת שתסייע בהנפת הידיים; להפך, הקושי האנושי שבהרמת הידיים יודגש ויובלט. כעת לא יהיה מקום לטעות - ידיים אלו הן ידיים אנושיות!

יסוד זה מובע על-ידי המלה המנחה. המילה יד, החוזרת שבע פעמים, מביאה את הקורא להתמקד בהבנת ה'יד' - לנסות ולהבין את הפלא שמצליחות הידיים לחולל. המוקד, הפעם האמצעית שבה מופיעה המילה יד, היא "וידי משה כבדים". זהו המרכז וזה היסוד המהווה כותרת לפעולת היד; זהו הדבר שיאיר באור נכון את פלא הידיים - אין הנס מתרחש בשל סגולת הידיים עצמן, שהרי הידיים "כבדים", היד הִנה אמצעי בלבד!" (יד ה' - הניצחון על עמלק ברפידים ובשושן, הרב יוסף צבי רימון)

"על שאלת המשנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" יש לענות: אכן כן! אולם כמו על ים סוף כך גם כאן: ידיו של משה מייצגות את יד ה', שהיא העושה מלחמה והיא השוברת מלחמה. 

[...] אם ידיו של משה מייצגות את יד ה' - כיצד נכלכל את מה שנאמר "וידי משה כבדים"? וכי יש תשות כוח וכבדות ידיים כלפי מעלה חס וחלילה?

תשובת הדבר [...] יד משה המייצגת את יד ה' בסיפורנו אינה כאותה יד ה' הבוקעת ים והמוציאה מים מן הצור בנסים גלויים הנעשים לעם ישראל בין אם הוא ראוי לכך ובין אם אינו ראוי. ביד בסיפורנו זוהי יד ה' הפועלת בסתר המציאות הטבעית, וגומלת עם האדם כמפעלו. ככזו היא תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, וכאשר האדם מתרחק מאת ה', הוא גורם לעצמו רעה ומרחיק מעצמו את ישעותה של יד ה'. 

[...] משה ומטה האלוהים בידו [...] התייצבו בראש הגבעה מתוך מאמץ לחנך את העם ולהושיעו בצרתו. אולם רפיון אמונתם ברפידים - "היש ה' בקרבנו אם אין" - גרם לרפיון ידיו של משה, שהוא באמת ביטוי לרפיון ידיים של מעלה, כביכול, מלסייע לישראל." (עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח, הרב אלחנן סמט)

מתגברים או נשברים, הערה בתרגום אונקלוס לפרשת בשלח

השבת, בעודי קורא שניים מקרא ואחד תרגום הגעתי לפסוק הזה (שמות יז פס' יא):

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: 

והנה התרגום שמצאתי:

התרגום של המילים "וגבר עמלק" מופיע כ"מתברין דבית עמלק", שפירושו: נשברים בית עמלק. זאת, בניגוד לתרגום של המילים "וגבר ישראל" המופיע כ"מתגברין דבית ישראל". הדבר היה לפלא בעיני, והייתי בטוח שנפלה טעות במהדורה הזאת.
בדקתי במספר חומשים שהיו לידי, ומצאתי (כפי שמופיע גם בפרוייקט השו"ת):

והוי כד מרים משה ידוהי מתגברין דבית ישראל וכד מנח ידוהי מתגברין דבית עמלק:

אך חבר הפנה את תשומת לבי לדברים שנכתבו על כך בספר פרשגן לספר שמות:

מסתבר, שזו אכן גרסה עתיקה של התרגום, שיסודה כנראה בכך שלא רצו לתרגם בציבור "וגבר עמלק", ותרגמו אותו ע"י השמטת האות ג' למשמעות הפוכה: נשברים, במקום מתגברים. 

מחשבה לפרשת בשלח

על הפסוק הראשון של השירה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", כותב רש"י:
"אז", כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה, וכן (יהושע י) "אז ידבר יהושע" וכן (מ"א ז) "ובית יעשה לבת פרעה" - חשב בלבו שיעשה לה. אף כאן "ישיר" - אמר לו לבו שישיר, וכן עשה. "ויאמרו לאמר אשירה לה'", וכן ביהושע, כשראה הנס, אמר לו לבו שידבר, וכן עשה "ויאמר לעיני כל ישראל", וכן שירת הבאר, שפתח בה "אז ישיר ישראל" פירש אחריו "עלי באר ענו לה" (מ"א יא), "אז יבנה שלמה במה" - פירשו בו חכמי ישראל שביקש לבנות ולא בנה. למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה. זהו ליישב פשוטו

לפי רש"י פירוש הביטוי "אז ישיר משה" הוא: כשראה הנס, עלה בלבו שישיר ואז הוא שר. כך רש"י מיישב את פשוטו של מקרא.

אך עדיין נשארה כאן שאלה גדולה. מה פתאום התורה השתמשה בביטוי זה כאן? כלומר, גם אם נקבל את הפירוש "עלה בלבו שישיר וכן עשה", זה לא מסביר מדוע התורה שינתה כאן ממקומות אחרים והשתמשה בביטוי הזה "אז ישיר", ומדוע במקומות אחרים התורה, כדוגמת "ותשר דבורה", התורה לא השתמשה בביטוי "אז ישיר" או "אז תשיר".

חשבתי שכתוספת לדברי רש"י צריך לומר שהביטוי הזה מורה על נטילת יוזמה אישית.

עד לרגע זה בסיפור היה משה בעצם שליחו של הקב"ה להסיע את ישראל, לבקוע את הים ולהחזיר את הים לאיתנו. התורה מבקשת להדגיש שאת השירה לא עשה משה כמילוי ציווי מאת ה' אלא מיוזמתו האישית - עלה בלבו שישיר וכן עשה.

כך נראה לי צריך לומר גם בדוגמאות האחרות שמביא רש"י (או לפחות ברובם).

שירת הארץ

משהו קצר לרגל שבת שירה וט"ו בשבט

הלוח העברי מזמן לנו מדי שנה תופעה שפעמים איננו מייחדים לה את תשומת הלב הראויה. ניתן להכליל ולומר שכולנו מקבלים זאת כדבר פשוט שט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, חל בסמיכות לשבת פרשת בשלח, הלא היא שבת שירה. אך כמה פעמים עצרנו לחשוב מה הקשר בין שני האירועים הללו? מה הקשר בין שירת הים שהושרה ע"י משה ובני ישראל בראותם את מצרים טובעים בים לבין יום בשנה המשפיע בעיקר על קיום מצוות התלויות בארץ – ערלה, רבעי, תרו"מ ושביעית?
האמת היא שגם בשפה העברית אנו מוצאים תופעה דומה. הפועל זמר משמש בשתי משמעויות שלכאורה אין בינן קשר. מצד אחד פעולת הזימרה – השיר, ומאידך פעולת הזמירה – הורדת הענפים הישנים המאפשר לעץ להצמיח ענפים חדשים. יתרה מזאת, אנו מוצאים שיעקב אבינו מכנה את תבואת הארץ בשם "זמרת הארץ" (בראשית מג יא) – שוב הקשר בין עבודת הקרקע והצמחת הפירות לבין השירה.
כדי להבין את התופעה הזו ראוי שנשאל את עצמנו: מה המיוחד בשירה? מדוע נפש האדם מתרשמת יותר משירה מאשר דברים הכתובים בפשטות? האינטואיציה מורה לנו שיש בשירה משהו פנימי. כאילו שהמשורר הצליח להכניס לתוך המילים חלק מהנשמה שלו והחייה אותם. האדם הקורא את השיר ומתחבר לתוכנה, בעצם מתחבר ונכנס לתוככי נפשו של המשורר, כי חלק מהמשורר נמצא בשיר (באופן זה יש גם להבין מדוע התורה נקראת שירה, שהרי קוב"ה ואורייתא חד הם, ואכמ"ל).
באופן זה יש להתייחס לביטוי "זמרת הארץ". הארץ, ארץ ישראל, שרה ומכניסה מפנימיותה ונשמתה לתוך תוצרתה – פירות הארץ. גם הזמירה והזימרה מבטאים את אותה העניין. הזמירה, הורדת הענפים היבשים, מאפשרים לעץ ולארץ להמשיך לזמר ולגדר ענפים חדשים עליהם יצמחו פירות חדשים.
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות וחילוף השנה החקלאית של פירות האילן, תמיד נופלת בלוח השנה בסמיכות לשבת שירה להזכיר לנו שהפירות שאנו כה מתענגים עליהם מכילים חלק מנשמתה של הארץ וע"י אכילה מפירות הארץ אנו מתחברים לארץ ישראל.

מדרש לפרשת בשלח

דבר אחר "אז ישיר משה" הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל" הוי "פיה פתחה בחכמה" אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה.

המדרש מתאר שהעולם היה חסר שירה מיום שהקב"ה ברא את אדם הראשון עד לאחר קריעת ים-סוף. בכל ההיסטוריה המתוארת בתורה, לא נאמרה שירה להקב"ה עד שבאו ישראל ונקרע להם הים ואז הם אמרו שירה. הקב"ה, מסיים המדרש, היה מצפה לתרחיש הזה, שיבוא האדם ויאמר שירה.

מה עניין אמירת השירה? מדוע הקב"ה כה מצפה לאמירת שירה? ועוד, איך ניתן להסביר שאבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב לא אמרו שירה? מדוע רק ישראל הגיעו לדרגה של אמירת שירה?

הבה נתבונן מדוע ישראל כן אמרו שירה, ומתוך זה ננסה להסיק מדוע האחרים לא אמרו שירה. עם ישראל יוצאים ממצרים ומרגישים סוף סוף כיצד הם מתחילים להיות חופשים מאדוניהם המצרים. כל זאת, רק לגלות לאחר מספר ימים שהמצרים רודפים אחריהם והם נצורים בין הים למצרים. מצב רוחם של עם ישראל יורד פלאים, כפי שמתואר בפסוקים "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?". עם ישראל נמצא בהרגשת חוסר אונים, ואז מתרחשת הנס של קריעת ים סוף. התוצאה של נס זה והראייה של המצרים טובעים בים הוא כל כך מנוגד למצב בו היו רק זמן קצר קודם לכן שמהמתח הנפשי הזה נוצרת השירה - הנשמה פורצת החוצה ומוצאת את ביטויה בצורת שירה.

אכן אין לנו תיאור קודם בתורה למצב כה קיצוני של הרגשת מות בטוח המתחלפת בפתאומיות בהרגשת הצלה מוחלטת. האבות, אברהם, יצחק ויעקב מעולם לא היו במצב שהרגישו חוסר אונים, באופן פרדוכסלי, מפאת קרבתם להקב"ה. המתח הנוצר מהרגשת ריחוק מהקב"ה וחילופו בהרגשת קירבה הוא היוצר את השירה. אצל אדם הראשון ואצל האבות מעולם לא נוצרה מתח כזה.

הקב"ה מצפה לשירה, הוא מחכה שכל אותם האנשים המרגישים ריחוק יפתחו את עיניהם לגלות שיש הרבה קריעות ים סוף בעולם בכלל ובעולמם הפרטי בפרט. כאשר זה יקרה גם הם יפצחו בשירה.