נצי"ב על היתר המכירה

השמיטה עוד רחוקה מאתנו, ואף על פי כן אני מבקש לשתף אתכם במשהו נחמד שמצאתי בשבת בעניין היתר המכירה בשמיטה. הנצי"ב מוולוז'ין היה אחד המתנגדים להיתר המכירה. את התנגדותו הוא מפרט בקונטרס "דבר השמיטה" שנדפס בשו"ת שלו "משיב דבר" ח"ב סי' נו.

עתה, שימו לב כיצד הוא מפרש את הפסוקים מפרשתנו (בפירושו "העמק דבר" על התורה):

והארץ לא תמכר לצמיתות - ויותר נראה שבא הכתוב להזהיר שלא למכור לעובד כוכבים כדרך שאנו עושים בשביל מלאכת שבת. כך היה עולה על הדעת למכור השדה בשביעית וביובל לעובד כוכבים והוא אינו מוזהר על זה הזהירה תורה שלא למכור ולמסור לעובד כוכבים. 

מדרש לפרשת בהר-בחוקתי

במדרש רבה על הפרשה מופיע המדרש הבא, שנראה שאין לו שום קשר לפרשה שלנו:
אמר ר' אלעזר: בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה הה"ד (ויקרא יט) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'" אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה "אם בחקתי תלכו":

מפרשי המדרש מסבירים שיש כאן דרש על המילה "בחקתי" - כאילו שאלו החוקים של הקב"ה, דהיינו שהוא עצמו מחוייב בהם. מפרשי המדרש מסבירים עוד כי הכוונה כאן בדברי המדרש שהקב"ה קיים מצוות עמידת זקן, זה על הפסוק "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" שהוא תיקון סופרים שכביכול הקב"ה עמד לפני אברהם.

מכל מקום, המדרש בא ללמד שהקב"ה איננו נוהג כמנהג מלכי בשר ודם שגוזרים גזירות על הנתינים שלהם מבלי שהם עצמם עומדים בגזירות אלו, אלא הקב"ה גוזר גזירות ואף הוא מקיים את אותם הגזירות.

הדוגמא שהמדרש מביא מעמידה בפני זקן, שזהו לכאורה מצווה שכלית, היא מעניינת מאד. ברגע שמדובר במצווה שכלית, יש למצווה טעם ברור לכל אדם, בניגוד למצוות אחרות הנתונות לפרשנות. מכל המצוות שהיינו מצפים מהקב"ה שישמור, נראה שדווקא את המצוות השכליות היינו מצפים שהוא לא ישמור. כך הרי אמר משה למלאכים: "וכי יש לכם אב או אם שתקיימו מצוות כיבוד הורים?". מי יותר "זקן ויושב בישיבה" מהקב"ה עצמו? ודווקא על מצווה זו אומר המדרש שהוא קיים, ועמד בפני זקן.

המדרש, אם כן, בא ללמד אותנו שההליכה בחוקות ה' אינו על פי ההבנה שלנו. אדם איננו יכול לפתור עצמו מקיום מצווה זו או אחרת מפני שהוא מבין שמצווה זו אינה נוגעת לו. המצוות לא נועדו רק לעשות סדר בעולם, כגזירותיו של מלך בשר ודם, אלא להשפיע על העולם טובה - שיש בקיום המצוות. ההליכה בחוקות ה' בדרך זו בהכרח משפיעה טובה על העולם "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה..."

מדרש לפרשת בהר

המדרש בתחילת פרשת בהר עוסק בעניין איסור אונאת דברים. נעיר כמה הערות קצרות על דברי המדרש בעניין זה.

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך" הה"ד: (משלי יח) "מות וחיים ביד לשון"... א"ר ינאי: היה ככר טבול אכלו עד שלא עישרו מות ביד לשון עישרו ואכלו חיים ביד לשון. אמר ר' חייא בר אבא: היתה לפניו כלכלה של תאנים אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון עישרה ואכלה חיים ביד לשון... : (ויקרא רבה לג)

בחלקו הראשון של המדרש המדרש מדמה את הלשון או הדיבור לאוכל (כלכלה של תאנים או ככר לחם). הלשון הרע נמשל לאוכל שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות עדיין ולכן הוא טבל ואסור באכילה והלשון הטוב (הדיבור המועיל) משול לאוכל שכן הרימו ממנו תרומות ומעשרות ולכן הוא מותר באכילה.

השפת אמת בתחילת פרשתנו מסביר חלק זה במדרש שבכל דבר יש חלק אלוקי. אחד התפקידים שלנו כעובדי ה' בעולם הזה הוא לגלות את החלקים הרוחניים וע"י גילוי זה להנות מפרות העוה"ז. כאשר מפרישים תרומות ומעשרות מאוכל אנו מראים שהאוכל איננו רק דבר גשמי אלא יש בו חלק שהוא מהקב"ה. באותו אופן באדם ניתנה נשמת חיים אלוקית שהוא ה"רוח ממללא" שבו - כח הדיבור. אדם המשתמש באותו כח הדיבור לדבר לשון הרע בעצם כופר בכך שכח זה הוא כח אלוקי ובזה הוא דומה למי שאוכל אוכל לא מעושר - שלא גילו והראו את החלק האלוקי שבאוכל. לעומת זאת, אדם המשתמש בכח הדיבור שלו באופן נכון, מכיר בכך שכח זה היא נשמת אלוקים שנופח לאפיו ובזה הוא דומה לאוכל שכן הרימו ממנו את התרומות ומעשרות וגילו שהוא לא רק חומר אלא יש בו גם חלק רוחני.

מעניין שכשמתבוננים במדרש זה מגלים שיש קשר ישיר לחטא אדם הראשון. חטא אדם הראשון טומן בחובו שני חטאים: חטא הלשון - שהאשה חטאה בלשונה בדברה עם הנחש והנחש שהשתמש בלשונו להסית לדבר עבירה, וחטא האכילה מהפרי האסור - שני החטאים שהמדרש שלנו מקשר ביניהם, חטא הלשון וחטא אכילת הפרי האסור. בנוסף, המדרש נותן שתי דוגמאות לאוכל האסור, שלא הורם ממנו תרו"מ - ככר ותאנים, דבר המזכיר מאד את המחלוקת בגמרא אם עץ הדעת היה חיטה או תאנה. כאמור, כוח הדיבור מגיע ישירות מהחלק הרוחני שבגוף האדם והתאוה לאכול נובע מהחלק הגשמי שבגוף האדם. לא יכול להיות יצור חי רק עם אחד החלקים - החלק הרוחני או החלק הגשמי - ללא החלק השני, אלא שני החלקים צריכים לעבוד יחד בהרמוניה ולהחיות אחד את השני. באותו אופן לא ייפלא ששני הכוחות הללו, התאוה לאכול וכח הדיבור, גם כן יהיו שותפים בנפילות של האדם אך גם בהצלחות שלו.

באופן זה נראה שיש להסביר גם את דברי חז"ל על הפסוק "אל תאכלו על הדם" - שלא לאכול בטרם ביקשתם על דמכם (לא לאכול לפני התפילה). על האדם לתת קדימות בסדר יומו לכח דיבורו שהוא מגיע מהחלק הרוחני שבו על פני הרצון למלא את תאבונו, שרצון זה מגיע מהחלק הגשמי שבאדם.