‏הצגת רשומות עם תוויות אמור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמור. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 20 במאי 2012

על הלכה ושוויוניות

השבת נתמזל מזלי ובליל שבת ישבתי בקרבתו של אדם שקרא עלונים והבחנתי מעל לכתפו שהרב אהרן ליכטנשטיין כתב בנושא שינויים בהלכה בעלון של צהר. בפועל זה היה אפילו יותר מעניין מזה.
הזה לפניכם (למי שלא ראה):


טענתו של הרב בני לאו הוא שמכיוון שטעם האיסור של הגבלת בעלי מומין מעבודת המקדש הוא משום "הקריבהו נא לפחתך", והמציאות השתנתה שכיום כן קרבים כך לפחה, לכן יש גם לשנות את דרישת התורה.
יש שלוש דרכים לתקוף טענה זו:
א. המציאות לא השתנתה כל כך הרבה.
ב. איננו יודעים שהטעם הוא משום "הקריבהו נא לפחתך".
ג. גם בהנתן שהטעם הוא משום "הקריבהו" - לא ניתן לשנות מצווה מהתורה.

הרב ליכטנשטיין דבק בשתי הדרכים האחרונות.
שתי הנקודות לא לחלוטין ברורות לי. אני מניח שהרב ליכטנשטיין היה יכול גם הוא להאריך בהם הרבה יותר ממה שהאריך בפועל.
קשה להתעלם מכך שלאורך הדורות ההגבלות על בעלי מומין הובנו מתוך הטעם של "הקריבהו נא לפחתך". לבוא בדור שלנו שבו היחס לבעלי מומין השתנה (שימו לב, אפילו השם "בעלי מומים" השתנה ל"בעלי מוגבלויות") ולומר שאולי יש טעמים נוספים שאינן ידועים לנו זה דבר שקצת קשה לקבל.
בנוסף, מה היה קורה אלו התורה היתה אומרת בפירוש שהטעם הוא משום "הקריבהו"? האם אז כן היינו מסוגלים לבוא ולומר שהמציאות השתנתה ובעקבותיה גם הדין?

ישנו דבר נוסף שאינני מבין. אין חולק שהדברים שכתב כאן הרב ליכטנשטיין הם יוצאים דופן, הן בכך שהוא בכלל הטריח את עצמו להגיב למשהו שפורסם בעלון שבת, והן בחריפות הכתיבה שלו. ועל מה? על הלכתא למשיחא? על כך שלעתיד, כשיבנה בית המקדש, אולי יעבד כהן גדם או פסח? לא כל כך ברור לי החומרא שבדבר.

וביחס לדברי הרב בני לאו, האם אי אפשר לומר את כל דבריו גם ביחס לעבודת נשים בבית המקדש? 

יום חמישי, 29 באפריל 2010

אור החיים לפרשת אמור

על הפסוק המופיע בתחילת פרשת המקלל: "ויצא בן אשה ישראלית" דן האור החיים, כמו יתר מפרשי התורה, בביטוי "ויצא". כך הוא מסביר:
אמר 'ויצא' על דרך אומרם ז"ל בפסוק 'ויצא העגל הזה' שיצא בלא כוונת הפועל, כמו כן כאן לא שנתכוונה האשה הישראלית למעשה הכיעור, אלא בלא מתכוין לדבר איסור יצא הנגע, כאומרם ז"ל שהעמיד המצרי הבעל לעבודתו וחזר לבית ועשה מעשה והאשה חשבה כי בעלה היה ויצא נגע זה.

דבריו הם מפתיעים. היה מקום לצפות ולומר שכיוון שאשתו זנתה עם מצרי בה לא בן כזה. אך האור החיים פותר את האם מכל אחריות ותולה את מעשיו של האדם בעצמו ואולי גם בדם המצרי שזרם בעורקיו.

מדוע ראה האור החיים לנכון לפרש כך וללמד זכות על האשה?

אני חושב שאפשר להציע שתי אפשרויות:
- הרצון לומר שבנות ישראל שמרו על טהרת גופן. הרי בזכות צדקותן של הנשים נגאלו בני ישראל ממצרים - יש בהחלט עניין להראות כיצד עם ישראל שמר על מרחק מהעם המצרי.
- הטלת האחריות על מעשי האדם על כתפיו. אדם איננו יכול לבוא ולהטיל את האשמה על מעשיו על כתפי הוריו, עליו לדעת שהוא נושא בכל האחריות.

יום רביעי, 6 במאי 2009

מדרש לפרשת אמור

אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם הה"ד (שמות טו) "עומר לגלגולת" ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם. ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "והבאתם את עומר":

פרשני המדרש מסבירים כי מדרש זה בא להסביר את שינוי הסדר בפסוק "והבאתם את עומר ראשית קצירכם", שלכאורה היה יותר נכון לכתוב "והבאתם את ראשית קצירכם, עומר". המדרש מסביר כי המילה "עומר" בפסוק (ובמצוות העומר בכלל) בא להזכיר לנו את ה"עומר לגלגולת" שבני ישראל אספו בעת שירד המן. המדרש מתאר שהקב"ה כביכול יוצא מקופח - הוא נתן לכל אחד מישראל עומר מן, והוא מקבל חזרה רק עומר אחד מכולם יחד ועוד משעורים - דבר שאיננו ראוי אף למאכל אדם.

מה פשר ה"קיפוח" הזה?

חשבתי ללכת בעקבות דברי הרב אליהו דסלר בחלק א' של מכתב מאליהו בקונטרס החסד. כל חייו האדם מקבל מאחרים. הוא מתרגל לכך שהוא מקבל, והוא מצפה לקבל. לא פעם האדם אפילו לא נותן את דעתו לכל הגורמים שעושים איתו חסד ונותנים לו מזמנם, כוחם והונם. רק כשהאדם נדרש לתת הוא מתחיל לשים לב לסובבים אותו ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם.

לדעת הרב דסלר האהבה בנוייה דווקא על הנתינה ולא על הקבלה, בגלל האמור לעיל, שהאדם לוקח כדבר המובן מאליו שאנשים ייתנו לו והוא משקיע את ליבו רק כשהוא נדרש לתת.

בתקופת העומר, עם ישראל התחיל לאכול מהמן (לדעת החתם סופר המן ירד לראשונה בל"ג בעומר). ארבעים שנה עם ישראל אכלו את המן וחיו עם זה כדבר המובן מאליו. במצוות קרבן העומר הקב"ה מצווה את עם ישראל לתת. הנתינה היא הבסיס להכרת הטוב. כשעם ישראל נדרשים לתת הם גם יכירו במי שנתן להם. לכן אומר להם הקב"ה: אני לא מצפה מכם שתתנו לי את כל מה שאני נתתי לכם, כל מה שאני מצפה זה שתתנו את המינימום, רק כדי שתגיעו למצב של הכרת הטוב שנעשה עמכם. מסתפק הקב"ה באותו קיפוח של עומר שעורים מכל ישראל.

יום רביעי, 7 במאי 2008

מדרש לפרשת אמור

ד"א "אמור אל הכהנים" הה"ד: (תהלים יט) "יראת ה' טהורה עומדת לעד" א"ר לוי: מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ברוך הוא זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. ואיזו זו? פרשת המת שנא': "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן": (ויקרא רבה כו)
המדרש מסביר שהפרשיה הראשונה בפרשת אמור, המצוות אודות האיסור להיטמא למתים והחובה להיות טהורים, ניתנה לכהנים בזכותו של אהרן הכהן שהיה ירא מלפני הקדוש ברוך הוא. מפרשי המדרש מסבירים שיראתו של אהרון באה לידי ביטוי בפסוקים כאשר משה אומר לאהרן "קרב אל המזבח" - מזה שמשה היה צריך להאיץ באהרן להתקרב אל המזבח ניתן ללמוד שהוא היה ירא. בזכות יראה זו הוא זכה בפרשיית טומאת המת.
השאלה העולה מקריאת המדרש היא: מה הקשר בין יראה מפני הקב"ה לבין האיסור להיטמא למת? מדוע נבחרה דווקא פרשת המת להיות השכר על יראתו של אהרון?
כנראה שיש להסביר את פשט המדרש שלחז"ל היה קשה מדוע התורה ייתרה שתי מילים בפסוק הראשון בפרשה - לכאורה היה מספיק לומר "אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא", מדוע התורה הוסיפה את שתי המילים "בני אהרן". מזה הסיקו חז"ל שמצווה זו ניתנה בזכותו של אהרון. נדמה שכך יש להסביר את פשט המדרש, ובכל זאת נשאר לנו לחפש אחר הקשר בין פרשיה זו לבין יראתו של אהרון.
הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את הטעם לאיסורי טומאה וטהרה:
משמעות רבה מיחסת התורה ליצירת אוירה של רוממות ויראה במקדש. אלא שטבע האנשים שכל דבר שמתרגלים אליו מאבד את יחודו והערכה אליו. כדברי הפסוק: "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך". רצתה התורה שההשפעה של ענווה ויראה שמשרה המקדש תישאר לתמיד, ולכן הגבילה התורה את הכניסה למקדש רק לטהורים, ואסרה על הטמא להיכנס למקדש. (מתוך: מורה נבוכים על התורה, הרב דוד מקובר, הוצאת מוסד הרב קוק, ויקרא יט ל' "ומקדשי תיראו")
לפי הרמב"ם הזה אסור לאדם טמא להיכנס למקדש כדי שאנשים לא יבואו לבית המקדש יותר מדי. הכהנים נצטוו להיות תמיד טהורים - אסור להם להטמא, מה שאין כן אדם רגיל מישראל שאין עליו איסור להיטמא ולא מצפים ממנו שיהיה תמיד במצב של טהרה. אם הכהנים תמיד יהיו במצב של טהרה ישנה סכנה פן יתקיים בהם "פן ישבעך ושנאך", שכן להם תמיד מותר להיכנס לבית המקדש שהרי הם תמיד טהורים. אך בטבעם של הכהנים טבוע אותו מידה של אהרן אביהם שירא מהקב"ה. אהרן היה צריך שמשה יזרז אותו להתחיל בעבודה מפני שהיה ירא. הכהנים בטעם יראים מלהיות יותר מדי בבית המקדש, ולכן אין סכנה שהם יהיו שם יותר מדי. ולכן בעקבות יראה זו שהיה אצל אהרן, וכנראה ממשיך בזרעו אחריו, הקב"ה נותן להם את פרשת המת, שכן אם אין סכנה שהם יהיו יותר מדי בבית המקדש, מפני היראה, אין מניעה שהם יהיו תמיד טהורים.
לע"נ הטהורים והקדושים חללי מערכות ישראל שמסרו נפשם על קידוש השם - הי"ד.