יום ראשון, 30 באוגוסט 2009

תקיעת שופר ונטילת לולב

אם כבר עסקנו בסיפורים של הרב סולובייצ'יק על ראש השנה מאיש ההלכה, אני מבקש להתייחס לעוד סיפור אודות אביו (איש ההלכה עמ' 57):
מעשה באבא מרי שעמד על הבימה בראש השנה, מוכן ומזומן לסדר את התקיעות. התוקע, מחסידי חב"ד איש ירא אלוקים, שידו היתה רחבה במשנתו של הרב הזקן ז"ל, התחיל לבכות. נענה אבא מרי ואמר: "הבוכה אתה בשעת נטילת לולב? ולמה זה תבכה בתקיעת שופר? האין שתיהן מצוות ה'?"

בספר מפניני הרב מביא הרב צבי (הרשל) שכטר את ההערה הבאה על הסיפור הזה (עמ' קכו):
וכדאי לציין שהגרי"ד אמר בשיעור (אלול תשד"מ) שהוא אינו מסכים עם גישת אביו הגרמ"ס ז"ל, שהוכיח לבעל תוקע החסידי על כך שבכה לפני תקיעת שופר, שלדעת הגר"מ ז"ל מצות תקיעת שופר דומה בזה למצות נטילת לולב. ואילו לדעת רבנו בהבנת דברי הרמב"ם, אף בשופר (כמו בשמחת יום טוב, ובאבלות, ובתפילה) צריך שיהיה קיום שבלב, דהיינו - תפילה לה' בקול השופר, המלכת הבורא על כל העולם, עמידה בתוך קודש הקדשים, בנוסף להתעוררות לתשובה.

הדברים הללו לא מובנים לי בכלל. את דברי הג"ר משה אינני מבין הרי הרמב"ם כתב את דבריו הידועים דוקא על תקיעת שופר ולא על מצות אחרות (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ד):
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם

אז מה יש להתפלא שאנשים מתייחסים לתקיעת שופר באופן שונה מנטילת לולב.

עתה יאמרו לי שזה בעצם מה שהביא הרב שכטר בשם הרב שטען כנגד דברי אביו. אך גם את דברי הרב אינני מבין. הרי קיום בלב יש גם בלולב, הרי התורה אמרה בפירוש (ויקרא פרק כג פס' מ):
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

כשם שהקיום שבלב של תקיעת שופר הוא שהשופר הוא חלק מהתפילה של ראש השנה, כך מצוות הלולב הוא חלק ממצוות השמחה של חג הסוכות. אז היא הנותנת, מהטעם הזה יוצא שר' משה צודק - אם החזן בוכה מתוך צעקה לה' בתקיעת שופר, עליו לבכות מתוך שמחה בעת נטילת לולב. "האין שתיהן מצוות ה'?"

2 comments:

אמונה והגיון אמר/ה...

שם השולח: אריה תאריך: 31/08/09, 20:49:53
אני הבנתי את הגר"מ להיפך - שאין צריך לשמוח בלולב, ועל כן אין צריך לבכות בשופר. ואמנם, לפי זה דבריו תמוהים, אם כי מתאימים לתדמית הרווחת של ה'בריסקאים'.

דבריו של הגרי"ד דווקא מסתדרים היטב, מכיוון שאפשר להבין את הפסוק כך שמצוות השמח נפרדת מנטילת הלולב (וכך נראה בהיגיון פשוט, שאין הלולב מביא לשמחה מיוחדת, בניגוד לשופר המעורר את הלב).

עם זאת, נדמה לי שדווקא דבריו מביאים את גישת בריסק לקיצוניות - מפני שעולה מדבריו שעל מקיים המצווה להתרגש בה לא לפי רגשת ליבו הספונטנית, אלא לפי תנאי קיום המצווה - בשופר, קיום המצווה מחייב שיבכה, ולא יצא עד שיבכה, גם אם איננו מצטער כלל, ואילו בלולב, אינו צריך לשמוח, כיוון שאין המצווה דורשת זאת.

שם השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 01/09/09, 13:29:59
במחילה, אינני מבין איך אפשר להבין את הפסוק באופן שהשמחה לא קשורה ללולב.
חשבתי שמישהו יעיר שגדר השמחה בלולב קיים אולי רק "לפני ה'" - במקדש, ולא במדינה.

בעניין דבריך האחרונים, הם בהחלט מעוררים למחשבה. אך נראה לי שזה קצת סטייה מדברי הרב. משמעות ה"קיום שבלב" הוא שאדם צריך לקיים את המצווה במצב נפשי מסויים. כלומר, התורה מצווה על אדם להיום במצב נפשי מסויים וגם נותנת לו מצוות מעשיות כדי להביע את המצב הנפשי בו הוא נמצא. זה לא שהאדם צריך לבכות כי כתוב במחזור "כאן בוכים", אלא שנכון שאדם שהגיע לאותו מקום במחזור יהיה במצב של בכי.

יישר כח על התגובה (למרות שזה בחלון נפרד...)!

שלמה אמר/ה...

חיפשתי סיפור שקראתי לאחרונה והגעתי לדף זה... מעניין שהסיפור שחיפשתי מביא מסר הפוך. ומצאתיהו כעת מהספר "התורה המשמחת":
בביהכנ"ס הגר"א פרץ התוקע בבכי ולא יכל לתקוע, והרב המתקיע נזף בו, "האם גם לפני אכילת מצה בפסח אתה בוכה?" כשהגרש"ז אויערבך שמע, חרה לו הדבר, איך אפשר להקהות רגש של מצוה אצל יהודי תמים...