דברים אלו של הרב סולובייצ'יק מוכרים לי מזה זמן. אך רק עתה קלטתי שזה מהות ההפטרה שקוראים: שדוד צריך להיעלם לזמן מה כדי שהוא יוכל לשוב ולהתחדש כמלך.
והשנה זה גם מתאים לסופה של פרשתנו: יעקב נשלח לברוח לחרן, בטרם יחזור להגשים את ברכות אביו.
עוד נקודת מבט בעניין אחר מהרב יהודה הרצל הנקין בספרו מהלכים במקרא:
הספר "מסורת הגיור" מחולק לשני שערים. השער הראשון (330 עמ') של הספר מציג תמונה הלכתית של התנאים הנצרכים לגיור אותו פורס הרב מלמד. בשער השני (כ550 עמ') מובאים תשובות רבני הדורות האחרונים כשהם מחולקים על פי הארצות בהם הם כיהנו ואודות מצבם כתבו בתשובותיהם כשנלווה לזה הסבר אודות המצב הדתי ששרר באותן קהילות. בימים האחרונים סיימתי לקרוא את את השער הראשון, אודותיו אני כותב כאן.
כאמור, השער הראשון מציג את הדיון ההלכתי של הגיור: מי יכול להתגייר, באלו תנאים, וכיצד מגיירים? בניגוד לספרי פניני-הלכה המוכרים של הרב מלמד, בספר הזה אין הכרעה הלכתית חדה ונימוק מדוע זו ההכרעה להלכה. במקום זה, המחבר למעשה מציג שתי גישות הלכתיות: המחמירים והמקילים (כשכל אחת מהגישות גם מתחלקת בחלוקות פנימיות, שהן לא מענייננו כאן). לאורך הספר ניכר שהמחבר מזדהה עם גישת המקילים, הגם שלא זכור לי שהוא כותב כך בפירוש, והוא מאריך לבסס את היות הגישה המקילה דרך שפסעו בה רבים בדורות הקודמים ושלא נכון לבטלה ולטעון שיש רק גישה אחת, זו המחמירה.
הספר מנסה לשרש דעה רווחת שלכתחילה על המתגייר לקבל על עצמו התחייבות לשמור את כל המצוות, מה שקיום נקרא "להיות דתי/חרדי", ואם לא עשה כך הרי שיש פגם בגיור. אמנם, יתכנו מקרים של שעת הדחק או דיעבד, אך לכתחילה ברור מה צריך להיות. על פי המהלך המוצג בספר, הרי שאין הסכמה על כך כלל ולפחות בדורות האחרונים ניתן לראות בבירור כי יש שתי גישות בהבנת ובפסיקת ההלכה. אמנם, ישנה הסכמה בין שתי הגישות ההלכתיות שיש צורך בקבלת מצוות בתהליך הגיור, אלא שיש מחלוקת מה כוללת אותה קבלת מצוות ומה הגדרתה של "קבלת מצוות". הגישה המחמירה דוגלת בכך שעל המתגייר להתחייב לקיים את כל מצוות התורה. הגישה המקילה מסבירה שהתביעה מהמתגייר הוא לקבל את העובדה שלעם ישראל ניתנה התורה והקב"ה מצווה על עם ישראל לשמור את התורה.
טענת המחמירים בדור האחרון היתה שבדורות הקודמים הקהילות היהודיות היו קהילות שומרי מצוות, ולכן ברירת המחדל של מי שהתגייר היה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, ומן הסתם לשמור מצוות. על פי הבנה זו, יש יתרון לגיורים שהיו נערכים בכל מיני קהילות נידחות בגולה לפני מאה או מאה וחמישים שנה, מאשר כאן ועכשיו בארץ ישראל שרוב היהודים אינם "דתיים" או שומרי תורה ומצוות.
הרב מלמד מפריך את הטענה הזאת, באופן משכנע ביותר. לדבריו, עד לתחילת האמנציפציה הקהילות היהודיות, לפחות באירופה, לא היו מורשות לגייר בכלל, ובודאי שלא היו תופעות בהן היו נישואי תערובת שבהן ביקשו בעלים/הורים לגייר את בת הזוג הנוכרית. תופעות אלו התחילו רק אחרי שהקהילות נפתחו, ותהליך החילון החל. נישואי התערובת התרחשו בעיקר במשפחות שכבר כמה דורות התרחקו מהקהילה ומהדת, והרצון לגיור היה רק על מנת למנוע הבדלים בין האב לאשה ולילדים, או כדי להרגיע את רוגז ההורים היהודים.
לנוכח מציאות היסטורית זו, צריך ללמוד ולהבין את התשובות ההלכתיות שנכתבו בנושא גיור. אם מדובר, לדוגמא, בקהילה שמספר שומרי השבת בה היו ספורים מאד, והשואל בעצמו לא ראה שום בעיה להתחתן עם נוכריה, וכל רצונו לגיירה הוא רק להשקיט את המצפון ואת טענות ההורים, הרי שקשה להאמין שמישהו העלה בדעתו שהאשה המתגיירת תתחיל לשמור מצוות יותר מבעלה, מהוריו, ומרוב הקהילה. הרבנים המשיבים הכירו מן הסתם את המציאות וכנגד מציאות זו כיוונו את דבריהם. לנוכח הבנה זו, ברור שיש יתרון גדול לגיורים הנערכים בימינו בארץ ישראל, על פני גיורים שנערכים כיום או בעבר בחו"ל. גר או גיורת במדינת ישראל, רוב הסיכויים שהם יתחתנו עם יהודים ויהיו בעלי זהות יהודית חזקה, וכמעט ואין סיכוי שיחליטו לנתוש את הדת החדשה לטובת דת אחרת.
שתי התובנות הללו: שיש שתי גישות ברורות בפסיקה, ושהמציאות ההלכתית בדורות האחרונים בתפוצות ישראל גרועה מהמציאות של היום, היא שמובילה את הקורא אל המסקנה איזה מהגישות היא הנכונה והמתאימה למציאות ימינו.
כדאי להאיר גם פיסקה נוספת של המחבר, שגם הוא קשור בשאלה איזה גישה להעדיף:
פעמים רבות יש קשר בין עמדותיו התורניות והחינוכיות של הרב ביחס לשאלות הכלליות של העת החדשה, לעמדתו ביחס לקבלת הגרים בתקופה זו. שכן רוב הרבנים שגישתם לציונות ולמדע היתה חיובית - נטו להסתכלות רחבה, כללית וחיובית יותר על המציאות, ונטו להקל לגייר מתוך רצון למנוע את טמיעתם של יהודים רבים בחברה הנוכרית. מנגד, רבנים שגישתם למדע ולציונות עוינת, פחות נטו לשקלל שיקולים אלו, והתמקדו יותר בשאלה הפרטית האם ניתן לגייר את הנוכרי או הנוכרייה שלפנינו, שחיים עם בן זוג יהודי.
אני מניח שרבנים שדיברו בפניכם לפניי, ושידברו אחריי, יתמקדו במטרה הנעלה של הנהגה רוחנית, בשליחות שבעשייה הרבנית וכד'. מכיוון שאני לא מאמין גדול באלטרואיזם, לכן החלטתי להתמקד בתחילת דבריי דווקא במה שיוצא לי מהעשייה הרבנית בקהילה, אותה אני ממלא בהתנדבות.
אז מה יוצא לי מזה?
התפקיד הרבני מחייב אותי להיות מחובר לתורה. זה לא רק להתחייב למסגרת תורנית, לימוד יומי או שבועי כלשהוא. זה מחייב אותי למצוא לימוד ונושאים שמעסיקים אותי ושמעניינים אותי. לאורך כמה שנים הייתי מתמקד בשיעור השבועי שלי בנושאים שחשבתי שיעניינו את הקהל, גם אם אותי הם פחות מעניינים. בשלב מסוים שיניתי גישה, והתחלתי להעביר את השיעור בנושאים שמעסיקים אותי. הגעתי למסקנה שאם לא אמצא נושאים שמעסיקים אותי, לא אצליח להתמיד, גם אם המשמעות תהיה שההרכב האנושי בשיעור אולי השתנה בעקבות ההחלטה הזאת.
התפקיד הרבני מחייב אותי ללמוד, להתקדם בלימוד תורה, לחפש חידושים (שלי או של אחרים), לגבש עמדה בנושאים תורניים שונים, ובאופן כללי להיות מחובר לפשטות המתחדשים בכל יום, בין אם אלו בעיות הלכתיות חדשות, שלא היו בעבר, ובין אם זה סתם פשט נחמד ברש"י על התורה.
בתחום העבודה שלי, ההיי טק, המכנה המשותף לאנשים בני 35 ומעלה זה שיש להם תחביבים: רצים במרתון, גולשים בים, נוסעים על אופנוע או אופניים, או משקיעים בכל מיני בישולים מיוחדים. כשחבריי לעבודה שואלים אותי מה התחביבים שלי, אני עונה: אני לא עוסק בשום דבר שהוא מגניב או cool. האמת היא שהתחביב שלי זה הרבנות.
אני מסתכל על ההתנדבות בצהר באור קצת דומה. המדינה ונדבנים אחרים השקיעו בי כסף, הן בלימודי ההנדסה והן בלימודי התורה בשנות ההכשרה שלי. נכנסתי לתחום ההתנדבות בצהר כסוג של החזרת החוב לחברה. אם השקיעו בי כסף, אז אני מעוניין לתרום לקירוב הלבבות בין חלקי החברה ואעשה זאת במשהו שאני מוכשר בו. לזוגות ששואלים אותי כיום למה אני עושה את זה, אני עונה שאני מאמין גדול ב"להעביר את זה הלאה". אני נותן לכם משהו שאני יודע לעשות ואתם זקוקים לו, ואני מקווה שאתם תמצאו את ההזדמנות לתת למישהו אחר משהו שאתם מוכשרים בו ושהאחר זקוק לו. בנוסף, אני גאה להיות חלק מארגון רבני צהר. אני חושב שהארגון עושה דברים נפלאים, גם בקרב הציבור הרחב, אבל גם עבור רבנים: ימי עיון, השתלמויות שונות, כנסים תורניים, ואני מפיק מהם הרבה תועלת.
לרבנים יש באג מסוים, שהם מעדיפים בדרך כלל להיות בצד המשמיע, ולא בצד השומע. כשזה מגיע לצד ה"טיפולי" שבתפקיד הרבני, קרי להקשיב ליהודי הנמצא בצרה, הנטיה הזאת עלולה גם להיות מסוכנת. גם לי יש את הנטיה הזאת. ואף על פי כן, בשלב מסוים הגעתי למסקנה שלא טוב לי שהרב היחיד שאני שומע הוא אני. אז אמנם לאורך כל השנים היו רבנים שהייתי מקשיב לשיעורים שלהם דרך האינטרנט. אבל בשנים האחרונות גם התחלתי לצאת מהבית וללכת לשיעור תורה של רב אחר, פשוט כדי להזכיר לעצמי שלא כל החכמה ולא כל הכשרון נמצא אצלי.
בהקשר לזה, גם אסביר מה גרם לי לפתוח בזמנו את בלוג "רב צעיר". בזמנו, כשעשיתי את צעדי הראשונים ברבנות, בבית כנסת שגם הוא היה בשלבי לידה ושהתפילות התקיימו במבנה עראי, הרגשתי שאני צריך לקבל פידבק על ההחלטות והתהליכים שהובלתי. התחלתי להעלות לרשת תובנות מנומקות שהגעתי אליהם, לפעמים בשינוי פרטים בודדים, כדי לא לחשוף ברבים את כל מה שקורה בתוככי הקהילה. והתחלתי לשלוח קישורים עם הדברים לחברים. התפוצה שלי אף פעם לא היתה מאד רחבה, ואני לא חושב שאני מספיק מעניין כדי למשוך תפוצה רחבה, אבל בתפוצה שכן הצלחתי להגיע אליה היו מספר אנשים איכותיים שהצליחו לאתגר אותי ומילאו את הצרכים שלי. בזמנו לא היה פייסבוק עדיין, נדמה לי שכיום זה הרבה יותר קל לעשות דבר דומה לזה.
דוגמא לנושא שעסקתי בו בימיה הראשונים של הקהילה, וגם כתבתי עליו בבלוג: כולם יודעים ש"כופין בני העיר... לבנות בית כנסת". אבל מה כולל ה"כופין" הזה? בימיה הראשונים של הקהילה שלי, התפללו בגן ילדים, והתחילו להשקיע בבנית בנין קבע. בשלב מסוים הועד קיבל החלטה שכל מי שרוצה להיות חלק מהקהילה צריך לתרום סכום מסוים לקרן הבניה, ומי שלא ישלם לא יוכל להתפלל אתנו בגן, והוא יתבקש ללכת להתפלל במקום אחר. האם מוצדק למנוע ממישהו להתפלל עמנו בגלל שהוא לא מוכן לתרום לבנית בית הכנסת?
אני רוצה גם להתייחס לנושא של התנדבות מול עבודה בשכר. אני מאד לא ממליץ על התנדבות או עבודה בחינם. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, אני לא מאמין גדול באלטרואיזם. גם אם אני מקבל לא מעט מעבודתי הרבנית, כפי שפרטתי לעיל, כל עוד יש בעבודה הזאת חלקים שהרב לא מקבל מהם סיפוק או משמעות, רצוי מאד שיהיה תמריץ כלכלי לעבודתו. יתרה מזאת, קהילה ורב זו מערכת יחסים זוגית. צריך שתהיה התאמה ביניהם, וצריך שהאחד יבין את צרכי השני. השכר של הרב, וחידוש החוזה של הרב מעת לעת, אלו הזדמנויות שיש לקהילה ולרב לחזור ולתאם ציפיות.
מדי פעם אני שואל את עצמי כמה מחברי הקהילה שלי יודעים שאני עושה את התפקיד הזה בהתנדבות. אני לא לגמרי בטוח שזה דבר שידוע לרוב.
היה לי סיפור מצער בקהילה, שאביו של מישהו נפטר כמה ימים לפני חג הפסח. אני יכול לתת כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר מה שקרה זה שלא יצרתי קשר עם האבל בזמן שהוא היה באבילות. הוא נפגע מאד, ובסופו של דבר הוא ומשפחתו הפסיקו להתפלל אצלנו. כמובן שהתנצלתי וגם אני וגם אחרים פנו אליו, אבל זה לא עזר. בסופו של דבר אני יושב בכסאו של רב הקהילה. זה לא מעניין אף אחד אם משלמים לי על זה או לא, מבחינתם אני צריך למלא את תפקידיו של הרב.
מצד חברי הקהילה יש גישות קצת שונות לרב. חלקם מחפשים מישהו שיענה על שאלות הלכתיות תדירות, חלקם מעוניינים לשמוע דבר תורה פעם בשבוע, חלקם מחפשים גם אתגר אינטלקטואלי בשיעור תורה. אך גם מי שלא בא במגע תדיר עם הרב, ייתכן ויהיה להם מאד חשוב שהרב יספיד את יקירם, ויגיע לשבעה או לחילופין שיהיה שותף בשמחת ברית, בר/בת מצוה או חתונה. דרך אגב, אחד מרבותי אמר לי פעם (לא האמנתי לו אז, אבל הוא צדק): התחום ההלכתי עליו מקבלים הכי הרבה שאלות: אבילות, והשאלה הכי נפוצה: מתי לקיים אזכרה.
שתי תובנות לחיים שלמדתי במהלך עבודת הרבנות שעוסקות בתקשורת בין-אישית:
א. אתה רוצה לקדם נושא שיש בו הרבה אמוציות? רק בדיבור פנים אל פנים, או לכל הפחות בטלפון. לא בכתב ולא בווטסאפ. עצם המפגש פנים אל פנים מוריד באחת הרבה אמוציות.
ב. כשיש מחלוקת בין צדדים, עדיף לדבר על רגשות ולא על עקרונות. פלוני מתלונן שאלמוני נוהג שלא כשורה? עדיף למקד אותו בזה שהוא מרגיש נפגע, ולא במי הצודק מבין השניים. ברוב המקרים כשיתברר לאלמוני שפלוני נפגע ממנו, ובהינתן שהוא לא התכוין לפגוע בו, אז הוא ישנה את דרכיו, ואין צורך להוכיח לו שמלכתחילה הוא נהג שלא כשורה.
----------------------------------
במהלך הדברים נשאלתי על ידי השומעים שתי שאלות קשורות. על שתיהן אין לי תשובה ברורה:
א. מה אני יותר: איש הייטק או רב? כיצד אני מציג את עצמי, כמהנדס או כרב? אין לי תשובה ברורה. אני גם וגם, וזה מאד תלוי בנסיבות.
ב. כיצד שני התפקידים שלי מפרים זה את זה: כיצד הרבנות מפרה את היותי איש-הייטק וכיצד היותי איש הייטק מפרה את עבודתי הרבנית? על החלק הראשון של השאלה ממש אין לי משהו ברור להשיב. על החלק השני אוכל להשיב תשובה חלקית: אני מקווה שבזכות היותי מסתובב בעולם שמחוץ לבית המדרש, אז דבריי מקבלים אוזן קשבת יותר אצל חברי הקהילה שגם הם אינם מיושבי בית המדרש.
באמצעה של פרשת לך-לך אנחנו קוראים את פרשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. מה המסר של סיפור המלחמה הזה? מה ניתן ללמוד ממנו?
לכאורה, מטרתה של הפרשה להראות כיצד אברם מתגייס במהירות להציל את אחיינו, לוט. אך אם כך הסיפור היה צריך להסתיים בפסוק ט"ז:
וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם:
מדוע התורה מאריכה בכל הפסוקים הבאים אחרי פסוק ט"ז:
(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:
(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:
(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:
(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:
(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְקֹוָק אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:
(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
הבה נתבונן מה קורה לפני ואחרי סיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה.
לפני המלחמה אברם נפרד מלוט, ולאחר מכן ה' מברך אותו (בראשית פרק יג):
(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:
(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:
(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:
(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:
(יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':
אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ, והוא עושה זאת ואז מתיישב באלוני ממרא, שם מגיעה אליו השמועה אודות המלחמה.
לאחר סיפור המלחמה (בראשית פרק טו):
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
מהו השכר שה' מבטיח לאברם?
רש"י מסביר שה' מרגיע אותו "אל תירא" שלא יחשוש שמא יענש ולא יקבל שכר אחר שהרג נפשות. אך ניתן להציע הסבר אחר: אחר שאברם נמנע מלקחת משלל המלחמה, "בלעדי רק אשר אכלו הנערים", ה' מתגלה אליו ומבטיח לו שלא ירא ושכרו יהיה הרבה מאד.
כאמור, לפני המלחמה אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ. מה פשר הציווי הזה?
אברם אינו מצטווה להיות "תייר" בארץ ולהסתובב ולטייל בארץ, אלא להתהלך בארץ בלא פחד ובלא מורא כאדם שהוא אדון ובעל-בית בארץ הזאת. סיפור המלחמה מראה כי אברהם קיים את המצווה הזאת. הוא התהלך בארץ, כרת בריתות עם שכניו, נודע בשכונתו כאדם שיש לו אינטרס ויכולת השפעה והכרעה על המלחמה האזורית המתרחשת סביבו. הדברים מגיעים לשיא מיד לאחר המלחמה. הכהן, איש הדת, מכיר בכך שאברם הוא כח משפיע וחשוב באזור. תגובתו של אברם למלך סדום שלא יקח מהשלל הוא מאותו טעם בדיוק: שלא יחשוב מלך סדום שאברם התעשר בזכותו ושרק בזכות התערבותו במלחמה לא-לו אברם נהיה אדם חשוב באזור. אברם מחזיק מעצמו כגורם מרכזי וחשוב באזור, מבלי להזדקק לטובות מאחרים. זו מטרת סיפור המלחמה: להראות כיצד אברם ממלא את ציווי ה' להתהלך בארץ - להראות בעלות ואדנות על המקום.
לאחר סיפור המלחמה, ה' מאשר שאברם פעל נכון ולכן הוא חוזר ומאשר את ברכת הזרע וברכת הארץ.
הספר "הבית שאנו בונים ביחד" נכתב לקהל האנגלי, ויצא לאור בשנת 2007, לאחר חלוף שנתיים מהפיגועים הגדולים ברכבת התחתית ב2005. התחושה בבריטניה באותה תקופה היתה כנראה שקבוצות שונות באוכלוסיה מנסות לקרוע את המרחב המשותף לגזרים. הספר יצא לאור בעברית לאחר פרוץ המלחמה הנוכחית, וכנראה שהיוזמה לתרגם ולהוציא את הספר לאור התעורר כתוצאה מהקרעים שהתגלו בחברה הישראלית בשנה שקדמה למלחמה.
עתה נגיע לתוכן הספר. יש שלושה מודלים בהם אפשר לקלוט מהגרים לתוך מדינה ותיקה: מודל בית הכפר, בו בעל הבית מוכן להכניס אליו אורחים (במקרה שלנו, מהגרים) והציפיה מהם הוא לכבד את בעל הבית ולהתנהג כאורחים. מודל בית המלון, בו האורחים הם עדיין אורחים, אך עתה הם למעשה שוכרים חדר מבעל המלון ויש מערכת יחסית עסקית בין האורחים לבין בעל המלון. מודל "הבית שאנו בונים ביחד", בו המהגרים החדשים בונים לעצמם בית בעזרתם של התושבים הותיקים, והמהגרים גם תורמים מיכולותיהם ומכשרונותיהם לטובת הותיקים. הרב זקס מסביר את הבעיתיות שבשני המודלים הראשונים, ומאריך בתועלת שבמודל השלישי.
לא אכנס לפרטים של הדיון של הרב זקס, אך אני מבקש כן לדון באקטואליות של הספר.
במהלך קריאת הספר לא הבנתי כיצד הספר אקטואלי עבור הציבור הבריטי, והמחבר לא הצליח לשכנע אותי שהוא כזה. מודל "הבית שאנו בונים ביחד" אם לוקחים אותו ברצינות, משמעותו הוא שבהצטרף ציבור מהגרים במדינה, המדינה צריכה לשנות את טבעה. העיירה, עם הבתים החדשים שהמהגרים בונים, כבר אינה אותה עיירה שהיתה לפני שהם הגיעו. המשמעות היא שבריטניה עם משפחת המלוכה, ועם הנימוס הבריטי, ועם התרבות הדתית-נוצרית, ועם עוד תכונות ידועות של הממלכה, לא בהכרח תמשיך להיות כזו. במודל הזה המהגרים הופכים מהר מאד להיות שווים בכל לאזרחים הותיקים, והם תורמים מהערכים שלהם לכלל.
אמנם, הרב זקס מנסה להגדיר את התחומים בהם המהגרים יתרמו מהערכים שהם מביאים, תחומים של גמילות חסד ועזרה לזולת, אך מצד המודל עצמו לא ברור למה זה מחויב. גם הדוגמא שהוא מביא לארץ שקלטה מהגרים בצורה יחסית טובה, שזה ארצות הברית, מוכיחה שההשפעה ההדדית של המהגרים על המדינה לא מצטמצמת לעזרה הדדית.
מעבר לזה, הרב זקס מתעלם מהפיל שבחדר, לתרבות האיסלאמיסטית שהתרחבה מאד בשנים האחרונות בערי אנגליה. חבל על דאבדין ולא משתכחין, שאיננו יכולים לשמוע ולקרוא את התייחסותו ואת ניתוחו של הרב זקס לאירועי השנה האחרונה. קולו הצלול בהחלט היה חסר לי הן בהתייחסות למלחמה כאן בארץ ויותר מכך בהתייחסות להתגברות האנטישמית שקרתה בבירות המערב בכלל ובלונדון בפרט.
אינני יודע כיצד ארועי השנה האחרונה היו משפיעים על התזה שהוא התווה בספר הזה, אך הייתי מצפה שכבר לפני 15 שנה כשהוא כתב את הספר הוא היה מתייחס לתופעה של חברה שהיגרה ומבקשת לפגוע אקטיבית בתרבות של המדינה המארחת. כך שקשה לי מאד לראות כיצד היה אפשר ליישם את התובנות שבספר למציאות באנגליה.
מנגד, דווקא לנוכח ארועי השנה שקדמה למלחמה כאן בארץ, לאופן בו הקבוצות השונות בחברה היהודית בונות יחד מדינה, לדבריו של הרב זקס יש משמעות חזקה מאד, לדעתי. התובנה האומרת שהמדינה לא שייכת לאף קבוצה ספציפית, ושעל כל קבוצה לתרום מיכולותיה לטובת בנין משותף, ושיחד אנחנו יוצרים ברית בין הקבוצות, ושעל בסיס הברית הזאת אנחנו מתקדמים הלאה.
באחד הימים בשבוע האחרון קפץ לי ביוטיוב הסרטון הזה:
מדובר על צילום של פאנל של משגיחים בכירים בעולם החרדי, שנועד לבחורי ישיבות, בחג סוכות האחרון. החלק המרכזי של הדברים נסוב על נושא ההשתמטות מהשירות הצבאי.
הדובר המרכזי, היושב מימין, הוא הרב שלמה ברויאר (למתעניינים, הוא בנו של פרופ' מרדכי ברויאר, שהוא בן דודו של הרב מרדכי ברויאר), בן ה78. לידו הרב יצחק מרדכי רובין, רב קהילת בני-תורה בהר נוף, זו הקהילה ששני מחבלים חדרו אליה לפני עשור ורצחו חמישה מתפללים ושוטר. מצד שמאל (כדאי לראות מתי שהוא נכנס בדקה 6:20) הרב יונתן אבר.
עבור מי שאינו רוצה לשמוע את ההקלטה, אפשר לקרוא את תמלול של החלק בנושא השירות בצבא כאן (בהקלטה זה מתחיל מדקה 55).
בגדול, את האידיאולוגיה הנאמרת כאן שמענו פעמים רבות בעבר, כך שקשה לומר שיש כאן משהו שהוא חדש. ואעפ"כ אני רואה עניין לשים על זה זרקור, כי הופתעתי מזה שאין שום בדיקה עצמית לאור המלחמה בשנה האחרונה. מבחינתי, דווקא חוסר החידוש, לאחר כל מה שראינו בשנה האחרונה, הוא הוא החידוש.
לאחר הצפייה בדברים הגעתי למסקנה שאחד משניים: או שהדוברים יודעים שהם משקרים לשומעים, או שהם לחלוטין מנותקים מהמציאות. אני חושב שהייתי מעדיף לחשוב שהשני הוא נכון, אבל נדמה לי שהראשון הוא הנכון.
האמירה המרכזית בנושא השירות הצבאי הוא שמה שקורא בשדה הקרב נשלט ע"י מה שמתרחש בבית המדרש:
"אז בסופו של דבר למה אותו רשע מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה. ובמה שנוגע למלחמה זה במיוחד תורה, כמו שכתוב בגמרא, הדברים ידועים, ההצלחה מלחמות תלויה בתורה - זה מפורש. למה פלוני הרשע הזה מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה? איך? זו שאלה מאוד שולית, מאוד משנית. באמת של הדברים זו שאלה מאוד שולית, איך? היה שם 82 טון פצצות, אבל למה, למה הוא מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה.
"ואם היה עיתון לא חרדי אלא עיתון תורני - שאף פעם לא יהיה עיתון כזה, אז היה כתוב: 'אתמול בישיבות עשו חיזוק ולכן פלוני נהרג'. או לצערנו: 'אתמול היה רפיון, הייתה חתונה של בחור חשוב בישיבה ונסעו הרבה בחורים, ולכן היה רפיון וקרה מה שקרה, איזה מחדל מסוים'."
אם מי מהרבנים באמת היה מאמין שהתוצאות בשדה הקרב תלויים בלימוד התורה בישיבות, אני לא חושב שהם היו מסוגלים לשבת כל כך מדושני עונג אחרי שנה שבה נהרגו מאות חיילים, שלכאורה הם ותלמידיהם אחראים לזה.
"מה שהרב ברויאר אמר, רק הוא אמר שהיה רפיון כי הלכו לחתונה, בחורים שהולכים לחתונה מקיימים מצווה לשמח חתן וכלה. אם זה המטרה שלהם, אני לא חושב שזה נקרא רפיון, כי זה עכשיו המצווה שלהם. אם בחורים הולכים בשביל לאכול, סיבה לצאת קצת למוזיקה, אז זה בדיוק הנושא אבל מי שהולך לשמח את החבר שלו בחתונה, על זה הקדוש ברוך הוא לא יתבע אותו."
"הבעיה שלנו, הקושי שלנו הוא שאנחנו מכירים בזה והם הרי לא מכירים בזה, הם אוחזים שאנחנו פרזיטים, אנחנו יודעים שהם הפרזיטים. למה הם הפרזיטים? בוא, יום אחד תהיה בישיבה ותילחם את המלחמה האמיתית. 'מה, עזוב אותי', שווה לו להיכנס לסיכון שמה ולא לשבת יום אחד, מה, מהבוקר לשבת וללמוד. מה אתה משוגע? הם הפרזיטים, אנחנו הלוחמים האמיתיים. 'הוא לבדו בעל מלחמות'."
"ואני מספר להם שהיה לי בצעירותי בחור, חבר, שהוא היה ילד מחונן. הוא גמר בית ספר יסודי הוא היה מאוד צעיר, עשה את התיכון בשנתיים ובן 16 הוא כבר היה באוניברסיטה. היה גאון ממש, הוא למד פיזיקה באוניברסיטה, ואז התחיל הרעיון, המציאו את הרעיון של טילים מונחי לייזר, והוא מאוד פיתח את הנושא הזה. הגיע לגיל 18 וכולם התגייסו, אותו ישר לקחו למערכת של חיל האוויר, הוא לא עבר טירונות אפילו, הוא היה יושב במשרד, אז זה היה ברמת גן, זה נקרא שלישות, ומפתח תוכנות, אז המחשבים היו בהתחלת הדרך, תוכנות ליישם את העניין הזה של טילים מונחי לייזר. היה לו פרופיל 97, הוא יכול היה להיות בסיירת גולני והוא ישב כל היום במשרד ממוזג עם כוס קפה ועבד על טילים מונחי לייזר, שהפיתוח הזה הגיע לאמריקה שמו אותו על המטוסים ועם זה עבדו אז.
"ואחד הדברים שאני תמיד אומר לאנשים, הבחור הזה, יבוא לרמטכ"ל ויגיד לו 'החברים שלי נהרגים', אז היה מלחמת לבנון הראשונה, 'הם נהרגים בצפון, אני רוצה להתגייס, אני רוצה להיות בסיירת מטכ"ל' - מה הרמטכ"ל יגיד לו? שב במשרד! שב במשרד! מה שאתה עושה בפיתוחים שלך מורידים שם גדוד שלם של חיזבאללה, אנחנו לא צריכים אותך שם, אנחנו צריכים אותך במשרד.
"הסכנה היחידה שאמא שלו יכולה לבכות עליו בלילה זה אולי שהיה לו טוסטוס, זה אופנוע מאוד פשוט, שהוא מגיע למגרש החניה בשלישות אולי מישהו ידרוס אותו, חוץ מזה אין לו שום סכנה, וכל החברים של אותו מחזור כולם בצפון, וחלק מהם נהרגים.
"אם הבחור הזה יחליט לא לשמוע לרמטכ"ל ויגיד: 'לא, אני רוצה להתגייס', והוא ילך להתגייס והוא יהיה בסיירת גולני, מה אנחנו נקרא לו? בוגד. הוא בוגד. כי יכולת לעשות תפקיד יותר חשוב, אף אחד לא ידע מזה, היה אסור לו לפרסם, לפעמים הוא הלך אפילו בלי מדים, למה כי התפקיד שהוא עשה היה כל כך חשוב."
ביום החמישי לבריאה ברא אלהים את הדגים ואת העופות, ולאחר בריאתם הוא ברך אותם (בראשית פרק א):
(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
רש"י מסביר שלאלו נדרשת ברכה משום שהם ניצודים, אך אם כן יש לצפות שתהיה ברכה גם לחיות הארץ שנבראו ביום השישי. לאלו, מסביר רש"י אין ברכה, משום שהנחש נברא בתוכם:
"ויברך אותם - לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל:"
כלומר, לדברי רש"י נאמרה ברכה רק לברואים ביום החמישי, ולאדם שנברא ביום השישי.
מעניין, שנכדו של רש"י, הרשב"ם, כתב קצת אחרת (רשב"ם בראשית פרק א פסוק כב):
"ויברך אותם אלהים - בכל מיני חיים תמצא שבירכן, בדגים ובעופות באדם ובהמה וחיה:"
על דבריו אלו העירו בחומש תורת-חיים שהם צריכים עיון "כי לא נזכרה ברכה בבהמה וחיה ראה רש"י כאן":
רש"י הבין שהמילים "ויברך אותם אלהים" שבפסוק כח נסובים רק על הנאמר בפסוק כז, בריאת האדם.(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
- פרשת גיורי וינה - התהוותה של מחלוקת, מאת: הרב ד"ר בעז הוטרר והרב צוריאל חלמיש
- קורות חיי מבורשא עד ירושלים, מאת: הרב אלתר מאיר שטיינמץ
הספרים קשורים זה בזה. ר' אלתר שטיינמץ היה דמות מרכזית בפרשת גיורי וינה, והספר אודות פרשת גיורי וינה מסתמך על החומר הרב שהוא אסף להוצאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי.
אודה ולא אבוש שהפעם הראשונה ששמעתי אודות פרשת גיורי וינה היה כשהספר הזה יצא לאור. במכון הר ברכה הגיעו לעסוק בנושא זה לרגל עבודת הרב אליעזר מלמד על ספר העוסק בהלכות גיור. במהלך העבודה של הרב מלמד, הבינו במכון שנדרש להבין יותר את אשר ארע בפרשת גיורי וינה, והתחילו לחקור את הנושא, ובמהלך החיפוש אחר החומר הגיעו לספרו של הרב אלתר שטיינמץ שהיה מוכן לדפוס אך שטרם ראה אור עולם.
הרב ד"ר בעז הוטרר הוא חוקר תורני מעולה, שלא משאיר אף פיסת מידה בלא בדיקה, חקירה והבנה. בעבר כתבתי אודות ספרו הענק "ובשנה השביעית". הפעם הצטרף אליו הרב צוריאל חלמיש, והם מגישים בפני הקורא תיאור של פרשת גיורי וינה על כל קורותיה.
כידוע, הסדרה הקומית הגאונית "סיינפלד", העוסקת בפרטי הפרטים של התנהגות האדם בחברה, כונה "תוכנית על כלום". באופן דומה, כשנחשפתי ל"פרשת גיורי וינה" לראשונה תוך כדי קריאת הספר שוב ושוב עלה בראשי שהפרשה הזאת היא למעשה פרשה של כלום. פשוט לא קרה שום דבר מעשי בעל חשיבות בפרשה הזאת. אין זה אומר שלא היתה "פרשה". היתה והיתה, אלא שכל כולה היתה מבוססת על כלום. ר' אלתר שטיינמץ, יהודי בר-אוריין, היה אחראי דת מטעם הסוכנות בתחנת מעבר של הסוכנות עבור עולים בדרכם לעלות לארץ. הוא היה מעורב בגיורם של כחמישים איש במהלך 2-3 שנים, רובם הגדול כתוצאה מנישואי תערובת, לפני עלייתם לארץ. כל מיני נשמות טובות החליטו להעליל על הגורמים שהיו מעורבים בגיור שהם מגיירים מאות גויים בגיור פיקטיבי. זה התערבב עם הויכוח הנוקב שהיה באותה תקופה בארץ סביב ניסוח חוק השבות. והכול הפך לחגיגה גדולה של שקרים, תרמית, הוצאת לעז, קטנות מוחין, חוסר לקיחת אחריות, ועוד ועוד מידות טובות כדרכם של מחלוקות לשם שמיים ושלא לשם שמיים.
באופן כללי הייתי אומר שמי שרוצה להמשיך לכבד מי מהרבנים הגדולים שהיו מעורבים בפרשה הזאת, עדיף שיוותר על קריאת הספר הזה.
הדברים, אגב, מאירים באור מיוחד על הבחירות לרבנות הראשית המתקיימות בימים אלו. שוב ושוב נשמעות קולות של ערגה לתקופה בה הרבנות הראשית היתה בידיהם של רבנים גדולים ומוכרים ומוערכים. לכל אלה הייתי ממליץ לקרוא את הספר הזה, ולהיווכח שגם כשהרבנים הראשיים הם ראויים ביותר, וחברי מועצת הרבנות הראשית הם כולם מוכרים ומוערכים, אפשר רק למרוט שערות ולצרוח לנוכח חדלות מעשיהם ואופן פעולתם בסיפור הזה.
מפיצוץ הפרשה הזאת נפגע מאד ר' אלתר שטיינמץ, והוצאת ספרו לאור קצת עושה לו צדק מאוחר. סיפורו האישי הוא מעניין, ואעפ"כ הייתי ממליץ להעביר את ספרו עריכה מחודשת (לדוגמא: לתרגם ביטויים מיידיש לעברית) וכן להעביר רבים מהנספחים והמסמכים המודפסים בו לאתר אינטרנט וכך להרזות את הספר.
הספר "פרשת גיורי וינה" הוא מחקר תורני מעולה, אך ככזה קשה לראות ציבור רחב מתעניין בו. לכן, מגיע למכון הר ברכה ברכת יישר כח שהם מעיזים להוציא לאור גם ספרים שברור שלא יהיו רבי מכר.
בשנתיים-שלוש האחרונות קראתי ספרים רבים שנכתבו בידי נשים. אם נמנה רק חלק מהמחברות שאת ספריהן קראתי, ועל חלקן גם כתבתי, אפשר למנות את הרבניות/ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, שרה פרידנלד בן-ארזה, יעל מאלי, יעל ציגלר, סימי פיטרס, ימימה מזרחי, אביגיל ראק ועוד. כל הרשימה הזאת נועדה להמחיש שכבר אין זה ארוע יוצא דופן שנשים כותבות ומוציאות לאור ספרים תורניים. אעפ"כ, אני מבקש לטעון שהספר הזה הינו ספר חלוצי בספרות התורנית הנשית ואנסה להמחיש זאת להלן.
כפי שאפשר לנחש משמו, הספר "מאוהל מועד לימי מועד: עיוני מקרא, עיוני משנה, עיוני דרשה" עוסק במועדי השנה. אך אם נדמה לכם כי לפנינו ספר של דרשות חביבות על מועדי השנה, הרי שהנכם טועים. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של החגים בכלל או של חג מסוים בלוח השנה. הספר מציג מתודה מסודרת של לימוד הנושא, המתחיל בפסוקי המקרא על הנושא ומה אפשר להסיק מהם, עובר במשניות העוסקות בנושא הפרק והשיקולים באופן עריכתם, וכלה בדרשות חז"ל וניתוח משמעותן, כאשר המחברת מראה שיש מבנה רעיוני החורז כל אחת מהתחנות. כל אחד מהפרקים מסתיים בסיכום של מה המחברת לוקחת לחייה המעשיים מתוך המבנה הרעיוני שהתגבש במהלך הפרק.
אך זה לא הכל. מעבר למתודה המסודרת של לימוד והצגת הנושאים, המחברת בוחרת להתמקד במתח שבין החג כפי שהוא בא לידי ביטוי באופן לאומי בבית ה', בית המקדש, לבין האופן בו הוא נחוג בחיק המשפחה בבתים הפרטיים, מה שנקרא בגבולין או במדינה.
כיוון שאנחנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה, אביא לדוגמא סיכום קצר של אחד משלושה מפרקי הספר העוסקים בראש השנה. בדבריי התמקדתי בחלקי העיון המקראי והדרשות, ודילגתי על העיון במשנה, על מנת לא להאריך יתר על המידה.
כידוע, התורה מגדירה את היום הנקרא בפינו ראש-השנה כ"יום תרועה" ו"יום זכרון תרועה". הקראים הבינו על פי תיאור ראש השנה בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח) שיום התרועה עניינו יום תפילה. אך כשנעיין בדברי התורה עצמה ונחפש מקומות נוספים בהם יש קישור בין תרועה לזכרון, הרי שיש רק מקום אחד כזה וזהו פרשת החצוצרות בספר במדבר, כשמריעים בחצוצרות בעת מלחמה ותוקעים בחצוצרות כליווי להקרבת קורבנות בימי מועד.
כידוע, חז"ל למדו את דיני תקיעת שופר משופר שנת היובל - הם למדו מהמילה "תרועה", ולא מצירוף המילים "תרועה" ו"זכרון". ובכל זאת, היתרון בדרשה של חז"ל הוא "החודש השביעי", שכן גם יום תרועה וגם שופר היובל הם בחודש השביעי. אך מעבר לזה יש קשר נוסף, רעיוני, בין השניים. שופר היובל מזכיר "כי לי בני ישראל עבדים". תקיעת השופר גורמת למעשה לזכרון שהננו עבדי ה'.
בתלמוד הבבלי נוספה דרשה נוספת הלומדת את תקיעת השופר מפרשת החצוצרות, אך לא מהפסוקים אודות היציאה למלחמה או הקרבת קרבנות המועדים, אלא דווקא ממסע המחנות. ניתן להסביר כאן שהרעיון מאחורי דרשה זו הינה שהתקיעות מביעות את הצורך לזהות את השכינה ולנוע אחריה.
בהסבר האיסור לתקוע במדינה בשופר בשבת, הבבלי מביא שזו גזרת חכמים.
בירושלמי, לעומת זאת, מצינו דרשה של רשב"י המדגיש דווקא את הצורך בתקיעות במקדש: "'והקרבתם' במקום שהקרבנות קריבין". ההסבר לדבריו של רשב"י הוא שקול השופר העולה מלווה את הקרבנות העולים. ניתן לראות כי דרשתו של רשב"י מקבילה לפסוקים מפרשת החצוצרות על תקיעות המלוות את הקורבנות. על פי זה, בשנים רגילות קולות השופר במדינה מצטרפים לאלו שבמקדש בהעלאת הקרבנות, ואלו כשראש השנה חל בשבת, קולות הרקע מהמדינה שותקים ונשאר רק קול השופר שבמקדש.
העולה מדברינו זה שיש לפנינו שלוש דרשות המבטאות שלושה רעיונות: שופר של יובל המזכיר כי אנו עבדי ה', תקיעות ממסע המחנות המזכירות כי אנו הולכים בצל השכינה, ותקיעות המלוות את הקורבנות ומעלות את זכרונינו לפני ה'.
קל לראות כיצד שלושת סוגי הדרשות מקבלות ביטוי בשלוש הברכות המיוחדות של ראש השנה: ברכת מלכויות - כנגד שופר היובל, זכרונות - כנגד שופר הקורבנות המעלה את זכרונינו לפני ה', ושופרות - העוסק בקול השופר שנשמע עת ירדה השכינה להר סיני ומשם ליוותה את עם ישראל במסעותיו.
הפרק מסתיים, כשאר פרקי הספר, עם תובנות המחברת מה היא לוקחת לחייה מלימוד הנושא. אצטט שני משפטים מדבריה:
"כשאני שומעת את תקיעות השופר בראש השנה, אני מנסה לתת ללימוד המקורות והרעיונות להשפיע גם על האופן שבו אני שומעת את תקיעת השופר. אני מנסה לדמיין את התנועה של קול השופר. בגלל הרעיונות השונים, 'התמונה' המדומיינת משתנה בקולות השונים".
עד כאן סיכום תמציתי מאד [מאד] של הפרק השביעי בספר (בן כ25 עמודים).
ועבור מי שהגיע עד לכאן, אחזור למה שפתחתי בו: מקומו של ספר זה בתוך הספרות התורנית הנשית הקיימת כיום. ללא ספק הספר הזה איננו רק ספר תורני שנכתב בידי אשה, הוא ספר שאני הייתי מגדיר כספר תורני נשי. המחברת אינה מסתירה זאת, ובוודאי שאינה מתנצלת על כך, אלא מעמידה את הדברים בריש גלי. אחת הסיבות שהיא בחרה לעסוק דווקא בחגים, היא הקשר בין הנשיות למצוות שהזמן גרמן. זאת ועוד, שיש דגש במהלך הספר על האופן שבו מצוות החגים מקבלים משמעות בחייהן של נשים. עם זאת, אין להבין מדבריי שאני חושב שקהל הקוראים של הספר צריך להיות רק נשים. ממש לא! הספר כולו רווי בלמדנות תורנית ברמה גבוהה מאד, שנדיר למצוא בספרים פופולאריים שנועדו לציבור הרחב, ואין לי ספק שכל מי שמחפש ספר תורני ברמה גבוהה על המועדים ימצא בו נחת. כיוון שכך, אני בהחלט רואה בו ספר חלוצי, בוודאי בתחום הספרות התורנית הנשית, שעם כל התפתחותו בשנים האחרונות והספרים האיכותיים מאד שיצאו מתחת ידי נשים מוכשרות מאד, קשה להצביע על ספר שמגיע לרוחב היריעה שהספר הזה מגיע אליו.
לפני כמה חודשים פרסמתי במקור ראשון ביקורת ספרים שלילית אודות הספר "מלחמה לאור ההלכה" שיצא לאור ע"י מפעל האנציקלופדיה התלמודית. כשבועיים אחרי שהטור שלי פורסם, פורסמה בעיתון בשבע ביקורת נוספת על הספר, מאת הרב נריה גוטל; חלק מהתייחסותו חפף לנקודות אותן העליתי. לאחרונה נודע לי שבאנציקלופדיה הוציאו חוברת קטנה של תיקונים למהדורות הבאות של הספר "מלחמה לאור ההלכה".
בראש החוברת נכתב:
"להלן
הקטעים הלקוחים מתוך החלק "מלחמת ישראל מיד צר – הגדרתה ודיניה" בספר
"מלחמה לאור ההלכה", שהוכנסו בהם שינויים עדכניים, הכוללים תוספת
מקורות, תוספת כללים, ותיקונים שונים.
במהדורה
הבאה של "מלחמה לאור ההלכה" יוכנסו אי"ה העדכונים דלהלן לגוף
הספר."
כאן צריך
להסביר משהו חשוב להבנה. הספר "מלחמה לאור ההלכה" מחולק לכמה חלקים.
החלק הראשון הוא המוזכר כאן, והוא הנקרא "מלחמת ישראל מיד צר – הגדרתה
ודיניה". החלק השני הוא הדפס של הערך "מלחמה" מתוך האנציקלופדיה
התלמודית. התוכן בחלק הראשון הוא העתק, מילה במילה, מתוך החלק השני (הערך
"מלחמה"). ההבדל בין החלקים הוא שבחלק השני המקורות בהערות השוליים
נרחבים יותר, וכן מובאים נושאים וסעיפים שלא מובאים בחלק הראשון. עלי להדגיש
שהסעיפים שבחרתי להתייחס אליהם במאמר הביקורת שלי מופיעים כלשונם הן בחלק הראשון
והן בחלק השני.
עתה, יש
לברך על כך שבהנהלת האנציקלופדיה החליטו שבמהדורה הבאה של מלחמה לאור ההלכה יוכנסו
התיקונים המופיעים בחוברת הזאת. עצם זה שהם היו קשובים לביקורת נגדם והיו מוכנים להודות
שנפלו טעויות בדבריהם, זה משהו שלא מצוי אצל הרבה מהוצאות הספרים. אך עם זאת, יש
לקוות שקיימת חוברת דומה, וכוונה דומה, להכניס תיקונים גם למהדורות הבאות של הערך
"מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית עצמה, ולא להסתפק רק בהכנסת התיקונים
לספר "מלחמה לאור ההלכה".
כדוגמא
לתיקונים המוצעים אביא את הסעיף ש"הדליק" אותי וסחף אותי לכתוב על הספר
הזה, הלא זה המשפטי האנטי-תורני כאילו "העוסק במצוה, נחלקו אחרונים אם הוא
רשאי להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמת מצוה". כפי שהסברנו באריכות, כל בר בי רב
אמור לדעת שבמלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה.
אכן, בקובץ
התיקונים מציעים לשנות את הסעיף ולכתוב כך:
"העוסק
במצוה, חייב להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמה, שמלחמת מצוה היא מצוה דרבים, ויש בה
הצלת כלל ישראל"
[אמנם יש
להעיר שבמקורות למשפט זה נכתב: "עי' רע"ב סוטה פ"ח מ"ז, ומנחה חריבה סוטה מד
ב, בביאור דעתו", והדבר לא מובן כלל, שכן אין במקורות אלו שום תוספת הנוגעת
לענין מה שנכתב בגוף הסעיף, ומדוע לא לכתוב בפשטות את המקור האמיתי למשפט זה: משנה
סוטה פ"ח מ"ז?]
גם ביחס
לסעיפים האחרים שהערתי עליהם בביקורת שלי נעשו תיקונים, וכאמור אני מברך על כך.
לחיבת הענין,
נעיין קצת במה שנכתב בסעיף המתוקן (מצ"ב בתמונות) אודות התגייסות תלמידי
חכמים למלחמת מצוה.
במהדורה
המקורית ובערך נכתב כי "תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה ואף לא למלחמת מצוה.
ויש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם, ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו
שלמלחמת מצוה הם יוצאים חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם, ופרקו מעל צוארם עול
חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם".
בתיקונים
הוצע להרחיב את הסעיף ולכתוב כך:
"יש
הסוברים שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה, ומספר טעמים נאמרו
על כך:
·
תלמידי חכמים דינם כשבט
לוי
·
אסור לעשות אנגריא
בתלמידי חכמים
·
רבנן לא צריכים שמירה
·
התורה מגינה ומצילה
ולדעה זו יש
שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם. ויש שכתבו שאין כופים תלמידי חכמים
לצאת למלחמה, אך הם רשאים להתנדב במלחמת מצוה. ויש שכתבו שמכל מקום הם יוצאים
לשמור את הכלים ולספק מים ומזון, ויש חולקים.
ויש מן
הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים. ולדעה זו יש שכתבו שהיינו חוץ
מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם, ופרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני
האדם."
ע"כ הסעיף
המתוקן.
נלך מהכלל
אל הפרט. מובאים כאן שתי דעות עיקריות: דעה שת"ח אינם יוצאים למלחמת מצוה, ודעה שהם כן
יוצאים. כפי שנכתב בסעיף, לכל דעה יש דעות המסייגות: למי שסובר שאינם יוצאים יש
המסייגים ואומרים שבמקרים מסוימים כן יוצאים, ולמי שסובר שיוצאים יש המסייגים
ואומרים שזה "חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם".
אך מיהו זה
הסובר שעקרונית תלמידי חכמים יוצאים למלחמה, חוץ ממי שתורתו אומנתו?
במקורות
מצויין כך:
עי' קהלת ז
כט, ורמב"ם שמיטה ויובל פי"ג הי"ג. הלכות מדינה שם, ועיי"ש
שכתב שהיינו דווקא במי ששקוע בעבודת ה', ומובדל מחשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם,
ועי' מאמרו של ר"א ליכטנשטיין, תחומין ז 314(יב), שדווקא יחידי סגולה עונים
על הגדרת הרמב"ם.
ברור שהציון
לקהלת אינו עוזר לנו במבוקשנו. הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל יכול אולי להיות
המקור לכך. אך אם כך, מיהו הדעה הראשונה, זה שסובר "שתלמידי חכמים אינם
יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה, [מהטעם ש]תלמידי חכמים דינם כשבט לוי"? הרי שם מובא במקורות שזה
נכתב ביחס לדעת אותם דברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל! וזה בודאי רק בכאלה
ש"פרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם", כפי שכתב
הרמב"ם שם. הפלא ופלא!
אלא, שיש
כאן רצון להכניס לדעה העקרונית הראשונה פטור גם לכאלה שהם לא בדיוק "שבט
לוי", ובכל זאת, לטענת כותבי הסעיף הזה הם פטורים מלצאת אף למלחמת מצוה
מהטעמים הבאים:
·
אסור לעשות אנגריא
בתלמידי חכמים
·
רבנן לא צריכים שמירה
·
התורה מגינה ומצילה
אך לפחות
משני טעמים מתוך השלושה כלל לא טרחו להביא מקור לכך שתלמידי חכמים אינם יוצאים
למלחמת מצוה. "רבנן לא צריכים שמירה" על פניו אינה סיבה לפטור השתתפות
במלחמת מצוה, ובכל רשימת המקורות הארוכה שנכתבה לסעיף הזה (שלא אלאה אתכם בה) לא
מובא אף מקור לכך שזו סיבה לפטור ממלחמת מצוה. וכן לגבי "התורה מגינה
ומצילה", וכאן אף לא טרחו לכתוב רשימת מקורות ארוכה, אלא ציינו בפשטות:
"סוטה כא א. אבל עי' מהרש"א שם שהכוונה להצלה מפורענויות ולא
ממיתה". לגבי השייכות של "אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים" למלחמת
מצוה אכן יש דיון בקרב הפוסקים, כפי שמובא במקורות שם.
האם לא היה
נכון יותר לכתוב בפשטות "תלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצוה, ויש מי שכתב בדעת
הרמב"ם שמי שתורתו אומנותו דינו כשבט לוי, וכן יש מי שרצה לפטור תלמידי חכמים
מטעם שאסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים"? האם זה לא מסכם בצורה אמיתית יותר את הדעות
בסוגיא זו?
כדאי להעיר
ביחס לדברי הרב אהרן ליכטנשטיין "שדווקא יחידי סגולה עונים על הגדרת
הרמב"ם" המובאים בהערה, שאני לא בטוח שזה סיכום ממצא של דברי הרב
ליכטנשטיין. כדי לא להאריך כאן, אציין בתגובות קישור לדברי הרא"ל ותוכלו
לראות בעצמכם, שגם עבור יחידי סגולה הרב לא חשב שדברי הרמב"ם בסוף שמיטה
ויובל הם פשוטים כפוטרים משירות צבאי בכלל, וקל וחומר ממלחמת מצוה. אביא רק את
משפט הפתיחה שלו כשהוא מגיע לעסוק בהלכה זו ברמב"ם: "לכאורה, שורות אלו
אמנם מאשרות פטורו המוחלט של בן תורה משירות צבאי. אך לאמיתו של דבר, זיקתן
לענייננו היא, לכל היותר, קלושה."
לפני כחודש התפרסם מאמר ביקורת שלי במוסף שבת של העיתון מקור ראשון על הספר "מלחמה לאור ההלכה" בהוצאת האנציקלופדיה התלמודית. כשבועיים לאחר מכן התפרסם מאמר ביקורת על אותו ספר מאת הרב נריה גוטל במדור "עיונים" בעיתון "בשבע" - הנה הוא כאן.
מצאתי היום בתיבת הספאם שלי דוא"ל מהאנציקלופדיה התלמודית תגובה למאמרי על הספר "מלחמה לאור ההלכה" שהוציאו ועל הערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית, שנשלח אלי לפני כשבועיים. לאחר שקראתי את הדברים התלבטתי אם לפרסם יחד אתם גם תגובה שלי לדבריהם. אשאיר בידי הקוראים את ההחלטה אם ראוי לפרסם את תגובתי - לכן, אם יש נקודה מסוימת בו תרצו את תגובתי לדברים, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובות ולפי הערותיכם אפעל בעז"ה.
לעת עתה הנה הדברים לפניכם בלא שום תוספת מצדי:
הגמרא מביאה מספר מעשים בנוגע ל"לפנים משורת הדין":
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב:רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: חייב להחזיר. - תרתי? - אמר ליה: לפנים משורת הדין. כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא, ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא, לפנים משורת הדין.תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב:
רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מיתפח. אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שוין? - אמר ליה: פלגא דזוזא. יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. הדר זכה בהו, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו. - ומי הוי הפקר כי האי גוונא? והתנן, בית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר, ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה. - אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו, ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה. והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה! - רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד. דתני רב יוסף: והודעת להם - זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, (אשר) ילכו - זה ביקור חולים, בה - זו קבורה, ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צט עמוד ב:
ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, אמר לה: מעליא הוא. למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה: אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא, ולא קא נפיק לי, אמר ליה לרב: זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי דין עסק ביש. ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי? משום דלא צריכי למיגמר, רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי! רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד; כדתני רב יוסף: והודעת להם – זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זו ביקור חולים, בה - זו קבורה, את המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין.תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פג עמוד א:
רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, וארחות צדיקים תשמר.
לפנים משורת הדין - מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם ד"ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים.
קצת קשה האיך שייך לשון חייב להחזיר על לפנים משורת הדין, דלכאורה מדת חסידות שנו כאן. ובכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי [חולין ק"ל ע"ב] תנא תני חייב ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. ונראה דההיא לפנים משורת הדין דהכא שאני כיון שאין גוף הממון שלו אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא וכדאיתא להדיא בפרק הגוזל [ב"ק קי"ד ע"א] דמאן דס"ל יאוש כדי קונה מיהא אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ואף על גב דהתם באיסורא אתא לידיה דראשון והכא בהיתר גמור, מ"מ נראה דאין לחלק לענין זה דהא מאן דס"ל יאוש כדי קונה לא יליף לה אלא מהשבת אבידה בפרק מרובה (דף ס"ה) [ס"ו ע"א], ועוד דהכא לאו הוי ודאי יאוש כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל. ולפמ"ש נתיישב ג"כ קושית התוספות דהכא לא הוצרך לאתויי קרא.
ולאו דכייפי' ליה דאין כופין לעשות לפנים מש"ה.לעומת זאת, המרדכי כתב שיש לכפות על לפנים משורת הדין, לא רק במקרה של האבידה בשוק של גויים, אלא אפילו במקרה של הפועלים ששברו את החבית (מסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות רמז רנז):
מצא כאן וכו' אמר לו תרתי אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר א"ל לפנים משורת הדין וכו' ואשכחנא נמי בפ' הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי כדאיתא ס"פ האומנין גם אנן כייפין למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך וגו' ואמר ר' יוחנן לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין וכן פסק הראב"ן ואבי"ה דכייפין להו לעשות לפנים משורת הדין:את אותו המחלוקת אנחנו מוצאים בהמשך בין הבית-יוסף לב"ח.
ב (ב) כתב רבינו ירוחם (נ"א ח"ד ט:) בשם הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ז) אין כופין על לפנים משורת הדין ופשוט הוא בעיני. ותמהני על מה שכתב המרדכי בפרק שני דמציעא (סי' רנז) דכייפינן למעבד לפנים משורת הדין ומהנך עובדי (ב"ק קיח., ב"מ כד: פג.) דמייתי ראיה מינייהו לא נזכר בהם כפיה עיין במהרי"ק שורש (ט"ו) [ט'] (ענף ג):הב"ח כתב שכופין על לפנים משורת הדין (חושן משפט סימן יב):
מיהו בית יוסף [...] עכ"ל וליתא אלא הנהו עובדי מיירי בכפייה כדפירשתי וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך ואפשר דהר"ר ירוחם בשם הרא"ש נמי לא קאמר אלא באינו עשיר והיכא דאין לזה הפסד ממון אפילו באינו עשיר הוה ליה מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר והכל מודים דכופין כדאיתא סוף פרק קמא דבתרא (סוף דף י"ב) ובפרק גט פשוט (שם דף קס"ח א) ואפשר דמכאן דקדק הר"ר ירוחם דדוקא על מדת סדום כופין אבל בדאיכא הפסד ממון אין כופין מיהו יש לומר דאין זה אלא באינו עשיר ופוק חזי מאי עמא דבר ומהרי"ק בשורש תשיעי (ענף ג) האריך בדין כפייה על מדת סדום:הדברים מובאים בדברי הרמ"א כסתם ויש (רמ"א שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב):
ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש). ויש חולקים (מרדכי פ' ב' דמציעא).יוצא מכאן שיש מחלוקת בהגדרת הקו המפריד בין הדין לבין לפנים משורת הדין. לפי האומרים שאין כופין על לפנים משורת הדין, הרי שהקו המפריד בין הדין לבין לפנים משורת הדין הוא בכפיה: על הדין כופין, ועל לפנים משורת הדין לא כופין. לעומת זאת, האומרים שכופין על לפנים משורת הדין, הרי שצריך להגדיר מה בין לפנים משורת הדין לבין הדין.
וזהו ההבדל שיש בין דין [לבין] לפנים משורת הדין, ולכך קאמר המרדכי אם היכולת בידינו לעשות, הרצון שהוא גברא דצייתנא ושומע לקול ב"ד של ישראל מבלי לעבור על דבריהם, אבל אם אין יכולת שאין סר למשמעתו ודברי ב"ד כדאמרינן (משלי כט יט) בדברים לא יוסר עבד, אין לכוף אותו בשוטים ונידוי, משא"כ בדין כופין בכל מיני כפיות וא"ש, מעתה יש לומר דגם הרא"ש מודה לזה ואין כאן מחלוקת כלל.
אף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. ( ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין).
(ג) אינו חייב להחזיר כו'. מרדכי פ' אלו מציאות בשם ראבי' וז"ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגים להחזיר וכ"פ ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ"ל וכ"מ בראב"ן דצ"ג ע"ג ע"ש:
