ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק ג'

אחרי ההקדמה הארוכה (קישור1, קישור2), אנחנו מגיעים לעניין.

כזכור, בפרק ל"ב בספר התניא מתחיל הרב במשפט (הפרק במלואו):
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה

לאחר מכן מסביר בעל התניא שכיוון שכולנו מכילים בתוכנו נפש אלוקית, שהיא בעצם אותו הדבר אצל כולם, אזי כל ההבדלים בינינו נובעים אך ורק מהגוף. אם הגוף יהיה בטל אצל האדם אזי כל אחד יכיר בכך שהוא וחבירו הם בעצם אותו הדבר ואין מניעה שיהיה "ואהבת לרעך כמוך" - כמוך ממש, שהרי אתם אותו הדבר.

כשלימדתי פרק זה בקהילתי פתחתי וקראתי את המשפט הראשון "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו" ושאלתי את הנוכחים אם יש מישהו שיכול לומר שהוא מזדהה עם המשפט הזה. כמובן שכולם הסתכלו עלי במבט מוזר. אז אמרתי שאינני יודע איך מישהו שחי בחברה המערבית כמונו יכול להזדהות עם המשפט הזה. אינני יודע מה היה הלך הרוחות בזמן אדמו"ר הזקן ואם אז כן היו יכולים להתמודד עם המשפט הזה, אך אני בטוח שהיום אדם שחי בעיר שלי ומחזיק לפחות רכב אחד ועוד אי אלו גאדג'טים איננו יכול לומר שאצלו "גופו נבזה ונמאס בעיניו". ולא רק שהוא איננו יכול לומר זאת, הוא גם איננו יכול להבין איזה מין שאיפה זאת, או במילים אחרות: למה זה טוב.

אך לא עצרתי בכך והמשכתי לומר שלא בגלל המשפט הראשון אנחנו נמנע מללמוד את דברי בעל התניא. אך מכיוון שאינני יכול להסביר ולהזדהות עם המשפט הראשון, אני לוקח את דברי בעל התניא על דרך השלילה. כלומר, נניח שבעל התניא צודק ומי שרוצה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" צריך לבטל את גופו כדי להכיר בכך שכולנו בעלי נפש אלוקית. עתה, שאיננו יודעים ואיננו שואפים לבטל את גופנו, לפחות נאמץ את דבריו שאם איננו נמצאים במקום של "ואהבת לרעך כמוך" זה בגלל שאנחנו נמשכים יותר מדי אחרי דברים הקרובים לגופנו - ובשורש העניין בדרך כלל נמצא דבר הקרוב לגופנו שהוא המעכב אותנו מלאהוב את חברינו. ברגע שנכיר בכך שהדבר המעכב הוא כנראה דבר הקשור לגופנו שלנו גם יש סיכוי שנגיע למסקנה שהדבר המעכב הוא גם ניתן לשינוי כך שהוא כבר לא יהווה גורם מעכב.

כלומר, אינני מאמץ את זה שחייבים לבטל את הגוף כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", אך אני מוכן לשקול שאם איננו נמצאים ב"ואהבת לרעך כמוך" יש סיכוי טוב שהבעיה נמצאת במישור של החשבת הדברים הקרובים לגופנו יתר על המידה.

יש לי לפחות עוד דוגמא אחת לסוג כזה של חשיבה, בע"ה בימים הקרובים נכתוב עוד.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק ב'

לפני כשבוע הצגתי בפניכם שאלה:
כיצד הייתם מסבירים לבני קהילתכם את דבריו של הרב בעל התניא בתחילת פרק לב שיש להגיע לכדי "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה"?

אלחנן העיר, בצדק לטעמי, שהכותרת "ערכי התורה והעולם המודרני" איננה מתאימה. אני מקבל את דבריו ושניתי את הכותרת להיות "ערכים תורניים והעולם המודרני". אני עדיין מסופק גם לגבי החלק של "העולם המודרני" - האם שאלות מהסוג הזה עולות רק בעולם המודרני? ואולי הן עלו גם בדורו של בעל התניא? אינני יודע.

כמובן, שבבסיס השאלה עמדה השאלה הנוקבת - מה עושה האדם המודרני החי ומקושר לעולם המערבי עם משפט מהסוג הזה? האם יש איזו שהיא דרך שהוא יכול להתחבר אליו? האם הוא בכלל צריך להתחבר אליו?

כולנו מכירים את תורת הרב קוק הגורסת שלכל האידיאות המתחדשות בעולם יש מקום בעולמה של תורה ושיש למצוא בכל רעיון או ערך מתחדש את נקודתו הפנימית שהיא אמיתית ואותה יש להכניס לבית המדרש.
כאן אני מעלה שאלה נוספת, אחרי שאנחנו מחליטים להכניס ערכים מן החוץ פנימה כתוצאה מתמורות העולם המודרני, האם יש ערכים מן הפנים שיש להוציא החוצה מאותה סיבה?
בזמנו, הרב יואב שטרנברג כתב סדרת רשימות בנושא "הלכה וערכים" שבו הוא דן בשאלה האם אפשר לשנות את ההלכה בהתאם לערכי הזמן המשתנים (ומסיק שבגדול אי אפשר אך יש הרבה תחומים שהם לא הלכה "פרופר" ובהם יש מקום להשפעה של ערכי הזמן). אני דן יותר בצד הרעיוני, הלכאורה פחות מחייב, ולא בצד ההלכתי שבדר"כ נתפס כיותר מחייב.

נחזור לשאלה אודות דבריו של בעל התניא. הצגתי בפעם שעברה את דבריה של הרבנית וינגורט בספרה "אור הלבנה" ובו היא מסבירה ש"להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו" פירושו לא להיות אנוכי ולראות את טובת הזולת לפני טובתך. אני מתקשה להאמין שלכך התכוין האדמו"ר הזקן בדבריו, אך אני רואה בדבריה שיטה להתמודדות עם השאלה שהעליתי (וגם שלמה שהגיב בפעם שעברה התמודד באופן דומה). אופן זה אומר שיש להתאים את דבריו לעולם שבו אנו חיים. אז נכון, אומרת הגישה, שאף אחד מאיתנו לא יכול לומר על עצמו ש"גופו נבזה ונמאס בעיניו" או אפילו שהוא שואף לדרגה הזאת, אך אפשר למצוא את הנקודות והמקומות שבהם כן אפשר להרגיש משהו מזעיר אנפין של המידה הזאת.

זו ללא ספק הגישה המקובלת כיום בבתי המדרש.

אני אבקש להציג גישה אחרת, בפעם הבאה.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק א'

נושאים הקשורים לאדם המאמין בעולם המודרני מעסיקים אותי מאד. בשבוע-שבועיים הקרובים אני מבקש להעלות כאן עוד אחד מהנושאים הללו. הפעם רק נתחיל ונגיע לעניין רק בהזדמנות אחרת.

בשבת הסמוכה לי"ט כסלו האחרון אזרתי אומץ ולימדתי את פרק ל"ב מתוך ספר התניא לאדמו"ר הזקן מחב"ד. התכוונתי ללמד פרק זה במהלך ספירת העומר שנה שעברה, שכן הוא עוסק במצוות "ואהבת לרעך כמוך", אך זה לא יצא לפועל. מכיוון שבדיוק נפל שבשבת שלפני כן סיימתי נושא ועוד לא הייתי מוכן להתחיל לדבר על חנוכה, החלטתי לנצל את ההזדמנות (יש שיקראו לזה השגחה פרטית) וללמד את דברי בעל התניא.

הפרק מתחיל במשפט הזה (הפרק במלואו):
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה

הרבנית אורה רבקה וינגורט, בספרה "אור הלבנה" (קראתי רק חלק קטן מהספר, אותו קניתי לפני מספר חדשים לאשתי למתנה, אך ממה שקראתי מדובר על קנקן חדש מלא ישן, במובן החיובי ביותר. כמי שזכה להכיר את בעלה של המחברת, הרב שאול וינגורט, אני יכול להעיד שמדובר באדם שחזקה עליו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאיננו מתוקן ולכאורה אשת חבר כחבר. אם כי במקרה פתחתי את הספר אתמול לראות מה היא כותבת על חגי חודש אייר ונדהמתי לראות שיש התעלמות מוחלטת מהנושא. תמוה ביותר.) מבארת את דברי הרב כך (עמ' 222):
בשביל להגיע לאהבה ואחווה, עלינו להבין קודם כל, מהו שורש הפירוד. מה גורם לריחוק בינינו לבין האחרים? תשובת בעל התניא במלה אחת היא: ה'גוף'.
ה"גוף" איננו רק הצד הפיזי שלנו, הוא כולל את כל הנספחים שלו. קניינים, נוחיות, עונג, כבוד, מעמד, תדמית אישית. מן הסתם נתקלתם פעם בילדים שרבים ביניהם על צעצוע, תוך כדי זעקת 'זה שלי!'. הילדים גדלים ואתם גדלים ומשתכללים גם הצעצועים (קחו למשל את המכונית...), אבל ה'שורש פורה ראש ולענה' נשאר - הדאגה העצמית. וכבר אמרו בדרך צחות, שבדורנו פשה הנגע מעבר לדורות הקודמים, ורמז לזה בשמות המאכלים. במקום המאכלים המסורתיים 'קניידלך' ו'בייגלך', עברנו לדבר על 'פרילי', 'ביסלי' ו'כיפלי'.
במלה אחרת ניתן לקרוא למה שחוצץ בינינו לבין הזולת: 'אנוכיות' (תרגום שמו של החטיף הפוסט-מודרני 'אגו')...

ועכשיו שאלתי אליכם הקוראים, נניח ואתם מלמדים את הפרק הזה לחברי קהילתכם, כיצד הייתם מסבירים את המשפט הראשון של הרב בעל התניא? תזכרו את המילים "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו".

אינני מחפש תשובות מהסוג "בחיים לא הייתי מלמד בקהילה שלי 'תניא'". תודה.