וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים - תכלית ומחיר

אחד מקללות התוכחה הוא (דברים כח סד):

וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

איך צריך להבין את חציו השני של הפסוק? האם זהו איום על עם ישראל, שהם יעבדו אלהים אחרים?

כנראה ששאלה זו גרמה לתרגום לתרגם את חציו השני של הפסוק כך:

ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא די לא ידעת את ואבהתך אעא ואבנא

כלומר, הוא הוסיף מילה:

וְעָבַדְתָּ שָּׁם לעובדי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

אך אולי אפשר להציע כיוון אחר.

הנצי"ב בפירושו על הפסוק המסכם של התוכחה:

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

כותב כך:

ועיקר הוספה בזה הברית היא גזירה "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ וגו'" שבא לתכלית "וימלא כבוד ה' את כל הארץ"... רק הסיבות לזה התכלית באו ע"י כמה גלגולי צרות עד שמגיע לזה התכלית

כלומר, קללת "והפיצך ה' בכל העמים" הוא לא רק קללה, אלא הוא תכלית הקללות. הקללות אינן נקמה של הקב"ה בבני ישראל על שלא שמרו מצוותיו, אלא יש לעונשים תכלית של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

אולי עפ"י זה אפשר להבין אחרת גם את החצי השני של הפסוק: "וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן."
יתכן שאם חציו הראשון של הפסוק הוא התכלית של הקללות, אז החצי השני של הפסוק "ועבדת שם אלהים אחרים" הוא המחיר שמוכנים לשלם עבור השגת התכלית. עפ"י הבנה זו, הקב"ה מצהיר שכדי למלא את התכלית של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" הוא מוכן גם לשלם מחיר שיהיו יהודים שיעבדו אלהים אחרים ויתבוללו.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח שבע"ז - דעת הראי"ה קוק

בפירושו להגדה, מבאר הרב קוק את הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" שלאחר שמגיעים לשבח אז מבינים שגם בגנות היה בעצם שבח.

כך שלאחר שעברנו את "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", אנחנו מבינים שבזה שהיינו עבדים היה גם כן שבח שלמדנו כיצד לקבל מרות של גורם חיצוני, תכונה שלאחר מכן נשתמש בו על מנת לקבל את מרותו של הקב"ה ולהיות עבדי ה'.

כל זה טוב ויפה כשעוסקים בדעת שמואל שהגנות הוא "עבדים היינו", אך מה עושים עם דעת רב שהגנות הוא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"?

ובכן, זה אולי גדלותו של הרב קוק, שהוא לא נרתע מלומר גם רעיונות כאלה:

כשם שהגנות של העבדות גרמה לשבח מצדה, כן הגנות של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" הוא ג"כ גורם לשבח, שמפני יתרונם הגדול של ישראל, ונטייתם לרוחניות ולשכליות, מפני תעודת קדושתם, בתור עם קדוש, העומדים להודיע שם ד' האל הקדוש בעולמו, הלא יכול היה להיות משתמט מידם לגמרי כח הדמיון, באותו הצד שהוא צריך לשכלולו של עולם ותיקונו, להכשרת ההנאות והעידונים היפים שהם באים מיסוד ההכשר הדמיוני, והנטיה בכלל לחוזק גופי, שכח השכל והתגברות הרוחניות מכניעתו. ע"כ כדי לתן שורש בגזע לבל יבולע לצד הדמיוני והחומרי לגמרי, הכין אדון כל המעשים ב"ה רטיה קודם, שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו והתגברה בהם למדי התכונה החומרית והכשרון הדמיוני במדה נפרזה, מאחר שלא היה השכל הטהור שיסודו הוא דעת אלהים מעכבתו. ומזה יצא השבח, שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו ויכולים אנחנו להעשיר את תכונתה של העבודה האלהית, את הוד החסד והצדק האלהי הטהור, בכל אותם הכשרונות שנמצאים בנו מיסוד הגזע המקורי שעע"ז היו אבותינו, שנותן אימוץ לכח הגופי וכשרון הדמיון שימצא אחרי זיקוקו את מקומו המוגבל לו.

וכדאי להשוות את דבריו כאן, לדברים אחרים (כמדומני מאותו תקופה) שהוא כותב בעין איה (קישור):

א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות שלהבאת טובה לעולם. וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים . ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, כרוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.

[כזכור, מרשימתו של ר' איתם הנקין, אחד החלקים שצונזרו ע"י מוסד הרצי"ה כשהוציאו את "לנבוכי הדור" לאור היה אודות הצדדים החיוביים בדתות האחרות]

"הוציאוה ותשרף" - על רבנים ותקשורת

בתקשורת הכללית בארץ דווח היום בהרחבה על כך שאחד מנציגי הציבור באור יהודה השתתף אמש בשריפת ספרים הקדושים לנוצרים שהופצו ע"י כתות מסיונריות בארץ. באתר האינטרנט של מעריב דווח, ע"י הכתב אבישי בן חיים (לינק) שלא היה ניתן לקבל תגובה משורה ארוכה של רבנים פופולאריים בכללם הרב לאו והרב דב ליאור. הכתב מאד הופתע שאף רב מהציבור הציוני דתי לא קם לגנות את המעשה.
יש הרבה מה לכתוב ולומר על יחסי רבנים ותקשורת בעידן התקשורתי שלנו ולא נוכל להאריך בזה כעת. על קצה המזלג נאמר שלדעתי זה ליגיטימי שרב קהילה "יעלם מהשטח" בזמנים מסויימים כשהוא יודע שדעתו לא יישמע בכל מקרה בעניין הזה. כך ראיתי בעיני רבנים מכובדים פשוט נעלמים מקהילותיהם למשך מספר שעות או ימים כשהתרחש ארוע שבדין היה על הרב למחות, אך הרב כנראה הבין שמחאתו לא יישמע ולכן עדיף לו לא להיות ובכך להימנע מהצורך למחות (כך לפחות אני הבנתי את המציאות, אך בהחלט ייתכן שמהשמים זימנו שהרב לא יהיה באותו הזמן באזור).
כשמנסים להעתיק עיקרון זה לעולם התקשורת - זה פשוט לא עובד. אם הרבנים החליטו שהזירה התקשורתית זה מקום שעליהם להימצא בו, אז הם חייבים לשחק לפי הכללים של תקשורת. כללי התקשורת הם שההנחה היא שכולם יודעים מה כולם אומרים כל הזמן. חוסר תגובה בזמן אמת גם היא תגובה.
מדוע רבנים לא הגיבו בתקשורת על שריפת ספרי הנוצרים? במקרה הטוב, ייתכן והם לא היו זמינים מאיזה שהוא סיבה - אך כפי שכתבנו, בעולם תקשורתי זה לא סיבה מקובלת. אך ייתכן והסיבה היא שהם מתקשים להסביר את דעתם להמונים או שהם מפחדים שיחשבו עליהם שהם "חשוכים". לדעתי, כל דעה שהרב היה משמיע, בין אם זה ציטוט דברי ספר החינוך:
שנצטוינו לאבד בתי העבודה זרה כולם בכל מיני איבוד בשברון ובשרפה בהריסה ובכריתה, כל מין במה שראוי לו.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו, אבל אין אנו חייבין לרדוף אחריהם לאבדה אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. (ספר החינוך מצוה תלו)
ובין אם זה גישה הדוגלת בחשש לאיבה ובין אם זה ניסיון להסביר את רשעות הנצרות, כל אחת מהגישות הללו יותר טובה מאשר שתיקה והעלמות מהשטח התקשורתי.
גישה הדוגלת בהעלמות בשעה שנידון נושא שהציבור לא מזדהה עמו אינני יכול להבין (כל האמור הוא כלפי רב הדוגל בהשתתפות בתקשורת. לגבי האומרים שמראש אין מה לחפש בתקשורת הכללית - אינני מסכים עימם אך אני מבין את הרציונל שלהם). הציבור מבין שחוסר התגובה פירושה הסכמה שבשתיקה, והוא גם מבין שהרב מתבייש או לא מסוגל להסביר את התורה שבה הוא מאמין. האם זה משרת יותר את התורה מאשר לומר לציבור שעלינו למחות עבודה זרה מהעולם?

כמעט באותו עניין, הרב ישראל רוזן פרסם בשבת שעברה בעלון "שבת בשבתו" (לינק) מאמר נגד פסק הדין של הרב שרמן בנושא גיורי הרב דרוקמן. הרב רוזן חיכה קרוב לשבועיים אחרי שדבר פסק הדין פורסם בכל כלי התקשורת בכדי לפרסם את תגובתו. זאת, על אף שלמכון צומת יש אתר אינטרנט שניתן לפרסם בו מיד את מאמר התגובה ועל אף שדבריו של הרב רוזן מתפרסמים לעיתים קרובות במספר אתרי האינטרנט המזוהים עם המגזר הדתי. ואם העיתוי היה הבעיה היחידה - ניחא.
תגובתו פורסמה לאחר שתמליל פסק הדין פורסם בעשרות אתרי אינטרנט (גם אנחנו פרסמנו אותו כאן), ורבים מהציבור קראו אותו ונוכחו לדעת שהרב רוזן עצמו מוזכר בפסק הדין עשרות פעמים. אך הרב רוזן משום מה אפילו לא הזכיר בתגובתו את העובדה שהוא מוזכר בפסק הדין כמי שפעל כנגד הרב דרוקמן. מה הציבור אמור להבין מההתנהלות הזאת?

טור זה עבר שיפוץ ותיקון כי לא הייתי מרוצה ממנו, הוא עדיין לא מושלם אבל אני מקווה שכעת הקורא יוכל להבין בצורה טובה יותר את כוונתי.