אני חושב שיש צורך, במיוחד בציבור הדתי-לאומי, להראות לאנשים שלפעמים דעות שהם חושבים שמובילים אותם בהכרח אל מחוץ למחנה, אינם נמצאים כל כך מחוץ למחנה.
הרב שמואל נדל, בנו של הרב גדליה נדל, דבר לאחרונה בכנס של מטמוני-ארץ על חידוש התכלת בימינו. לדבריו, פשוט שתכלת ארגמון קהה קוצים זה התכלת האמיתי. ואעפ"כ אין לדבריו צורך להטיל תכלת בציצית, משום "שאין לנו חיבור לזה". את הראיה לדבריו, הוא מנסה להביא מחידוש עבודת הקרבנות. הנה כמה משפטים מדבריו (החל בערך מדקה 19):
הרב שמואל נדל, בנו של הרב גדליה נדל, דבר לאחרונה בכנס של מטמוני-ארץ על חידוש התכלת בימינו. לדבריו, פשוט שתכלת ארגמון קהה קוצים זה התכלת האמיתי. ואעפ"כ אין לדבריו צורך להטיל תכלת בציצית, משום "שאין לנו חיבור לזה". את הראיה לדבריו, הוא מנסה להביא מחידוש עבודת הקרבנות. הנה כמה משפטים מדבריו (החל בערך מדקה 19):
יש דין שמקריבין אע"פ שאין בית, גם כשבית המקדש חרב אפשר להקריב קרבנות. לכאורה לפי זה מוטל עלינו להקריב קרבנות... עכשיו בואו נשאל: נניח שאנחנו נפתור את כל הבעיות ונלמד את כל השיטות ויצא לנו ... שאפשר להקריב קרבן פסח, האם אנחנו הולכים להקריב קרבנות? ודאי שלא! ודאי שלא!
איך אמר לי מישהו: חסד עשה אתנו הקב"ה שאין קרבנות. אין לנו שום התחברות לזה, ושום יחס לזה ולא מבינים מה זה. יש לנו מושג היום מה זה קרבנות? אנחנו מסוגלים להתחבר לזה בכלל?
החזון איש התבטא פעם. דברו על להקריב קרבן פסח, שהיום אפשר. [הוא אמר:] "בית מטבחיים אתם הולכים לעשות שם?" אין ספק, לנו אין שום קשר לעניין הזה. אני לא אומר קבלו דעתי, רק אומר מה שאני חושב.
הנה ההרצאה במלואה:
לאחרונה נחשפתי גם לדברים נוראי ההוד שכתב הרב הנזיר (שיעורי הרב הנזיר על אמונות ודעות, מאמר ח פ"ו):
רואים כאן כמעט מכל מילה את התחבטות הנפש הקשה שיש לרב הנזיר, שמחד שואף בכל ליבו למקדש ולהשראת שכינה, ומאידך אינו יודע כיצד הוא יצליח להתחבר לענין הקרבנות.
