באסרו חג שבועות התקיים יום העיון השלישי להכנה תורנית ללימודים אקדמיים במכון לנדר בירושלים. יום העיון מאורגן ע"י "בית מדרש ישיבתי", גוף המקיים בתי מדרש בכל רחבי הארץ עבור בעלי-בתים. בעיני, בהחלט גוף מבורך ורב זכויות.
לפני שאגיע לנושא שבו אני מבקש להתמקד, רק הערה קטנה: שתיים מתוך שבע ההרצאות (יותר מרבע!) שהועלו לאתר עוסקים בנושא מדעי הרוח באקדמיה. זה קצת מתמיה. האם יותר מרבע מהמשתתפים ביום עיון כזה מיועדים להגיע למדעי הרוח? קשה לי להאמין. אך יותר מזה, האם יותר מרבע מהתופעות שיום העיון הזה בא להתמודד אתם נובעים, להבנת המארגנים, מתחום מדעי הרוח? זה עוד יותר קשה לי להאמין.
אך בעיקר אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא להרצאה-שיעור של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן.
הרב שפירא דיבר על הכללים הבלתי-כתובים שעל פיהם כולנו חיים בעבודת ה' שלנו. איננו יכולים פתאום בסתם יום של חול להרים קולנו בצעקה לה' או להתפרץ בבכי תוך כדי התפילה, שכן החברה אינה מאפשרת לנו לעשות זאת. הרב שפירא מוסיף עוד נקודה, שהמעבר מהישיבה לאוניברסיטה, כמו כל מעבר בחיים מאפשר איזה שהוא שינוי של האדם, שכן במקום שאליו הוא מגיע לא מכירים אותו. מכאן מגיע הרב לשתי תובנות, שהוא רואה אותן כקשורות:
א. ביציאה מהישיבה צריך להפוך מעמדת מושפע למשפיע.
ב. צריך להיות משוגע לדבר - לא משנה כל כך למה, העיקר שיהיה משוגע למשהו בעבודת ה'.
לפי מה שאני הבנתי, לדידו של הרב שפירא ישנה תלות בין שתי הנקודות: אם תהיה משוגע למשהו, תוכל גם להשפיע בו.
אני חושב שדבריו של הרב יהושע שפירא נכונים. אכן, אם אדם יהיה "משוגע", יש סיכוי טוב שהוא יצליח לשמור על רמתו הרוחנית ולא ירד ברמת שמירת התורה והמצוות שאליו הוא הורגל לפני כן.
עם זאת, אני חושב שיש כאן פספוס מסוים. ממה שאני ראיתי בעיני בתקופתי באוניברסיטה, ישנה זיקה בין רווקות לבין ירידה ברמת שמירת התו"מ באקדמיה. הדברים נכונים (או לפחות, היו נכונים בתקופתי) הן לזכרים והן לנקבות. אם לקולי ישמעו מארגני הכנס הזה, בשנים הבאות ההבחנה בין סטודנט נשוי לבין רעהו הרווק חייב למצוא את מקומו ביום עיון כזה, וחייבים להציע פתרונות לבעיות הספציפיות אתן מתמודדים אותם רווקים, שחבריהם הנשואים אינם מתמודדים אתן. ועכשיו חייבים לשאול, האם למשוגע יותר קל למצוא את בת זוגתו? ההרגשה שלי היא שלא. אמנם ייתכן ויהיו כאלה שיטענו שדווקא המשוגע התורן יוכל למצוא ביתר קלות את המשוגעת התורנית. אך יתרה מזאת, האם ה"משוגעות" לא יכולה להפריע ללימודים אקדמאיים תקינים? האם זה לא יכול ליצור חיץ בין הסטודנט למרצים שלו? בין הסטודנט למתרגלים שלו? בסופו של דבר הולכים לאקדמיה כדי ללמוד, ולא כדי להיות משוגע. זו הדגשה חשובה לדעתי.
דבר נוסף. האם דבריו של הרב שפירא יכולים להיות דרך לרבים? האם יש מקום לצפות שכל בוגרי ישיבות ההסדר המגיעים לאקדמיה יהיו "משוגעים"? אני חושב שלא. הן בגלל שאני רואה מה מתרחש בפועל, ואני חושב שהפער בין הקיים לבין צפייה שכולם יהיו משוגעים הוא גדול מדי. והן בגלל שהמעבר מהישיבה לאקדמיה מגיע הרבה פעמים מתוך רצון להיות "נורמלי", ולצפות שאותו אחד שרוצה להיות "נורמלי" יהיה "משוגע" זה קצת יותר מדי.
ואחרי כל מה שכתבתי נגד אספקט ה"משוגע", אני כן מסכים לגמרי עם הצורך לעבור מעמדת מושפע למשפיע, רק שאני מנסח זאת קצת אחרת. אדם למד כך וכך שנים במסגרת ישיבתית. הוא כעת יוצא משם לאקדמיה, או לכל מקום אחר. הוא צריך לשאול את עצמו: השקעתי כך וכך בלימוד תורה, מה קבלתי? אחרי שיש לו תשובה ביד, ובתקווה ויש לו לו תשובה ביד, הוא צריך לשאול את עצמו: מה אני עושה עם מה שקבלתי? האם אני עוצר בזה, או שאני רואה במה שקבלתי עד עתה את המפתח להתקדם הלאה?
לפני שאגיע לנושא שבו אני מבקש להתמקד, רק הערה קטנה: שתיים מתוך שבע ההרצאות (יותר מרבע!) שהועלו לאתר עוסקים בנושא מדעי הרוח באקדמיה. זה קצת מתמיה. האם יותר מרבע מהמשתתפים ביום עיון כזה מיועדים להגיע למדעי הרוח? קשה לי להאמין. אך יותר מזה, האם יותר מרבע מהתופעות שיום העיון הזה בא להתמודד אתם נובעים, להבנת המארגנים, מתחום מדעי הרוח? זה עוד יותר קשה לי להאמין.
אך בעיקר אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא להרצאה-שיעור של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן.
הרב שפירא דיבר על הכללים הבלתי-כתובים שעל פיהם כולנו חיים בעבודת ה' שלנו. איננו יכולים פתאום בסתם יום של חול להרים קולנו בצעקה לה' או להתפרץ בבכי תוך כדי התפילה, שכן החברה אינה מאפשרת לנו לעשות זאת. הרב שפירא מוסיף עוד נקודה, שהמעבר מהישיבה לאוניברסיטה, כמו כל מעבר בחיים מאפשר איזה שהוא שינוי של האדם, שכן במקום שאליו הוא מגיע לא מכירים אותו. מכאן מגיע הרב לשתי תובנות, שהוא רואה אותן כקשורות:
א. ביציאה מהישיבה צריך להפוך מעמדת מושפע למשפיע.
ב. צריך להיות משוגע לדבר - לא משנה כל כך למה, העיקר שיהיה משוגע למשהו בעבודת ה'.
לפי מה שאני הבנתי, לדידו של הרב שפירא ישנה תלות בין שתי הנקודות: אם תהיה משוגע למשהו, תוכל גם להשפיע בו.
אני חושב שדבריו של הרב יהושע שפירא נכונים. אכן, אם אדם יהיה "משוגע", יש סיכוי טוב שהוא יצליח לשמור על רמתו הרוחנית ולא ירד ברמת שמירת התורה והמצוות שאליו הוא הורגל לפני כן.
עם זאת, אני חושב שיש כאן פספוס מסוים. ממה שאני ראיתי בעיני בתקופתי באוניברסיטה, ישנה זיקה בין רווקות לבין ירידה ברמת שמירת התו"מ באקדמיה. הדברים נכונים (או לפחות, היו נכונים בתקופתי) הן לזכרים והן לנקבות. אם לקולי ישמעו מארגני הכנס הזה, בשנים הבאות ההבחנה בין סטודנט נשוי לבין רעהו הרווק חייב למצוא את מקומו ביום עיון כזה, וחייבים להציע פתרונות לבעיות הספציפיות אתן מתמודדים אותם רווקים, שחבריהם הנשואים אינם מתמודדים אתן. ועכשיו חייבים לשאול, האם למשוגע יותר קל למצוא את בת זוגתו? ההרגשה שלי היא שלא. אמנם ייתכן ויהיו כאלה שיטענו שדווקא המשוגע התורן יוכל למצוא ביתר קלות את המשוגעת התורנית. אך יתרה מזאת, האם ה"משוגעות" לא יכולה להפריע ללימודים אקדמאיים תקינים? האם זה לא יכול ליצור חיץ בין הסטודנט למרצים שלו? בין הסטודנט למתרגלים שלו? בסופו של דבר הולכים לאקדמיה כדי ללמוד, ולא כדי להיות משוגע. זו הדגשה חשובה לדעתי.
דבר נוסף. האם דבריו של הרב שפירא יכולים להיות דרך לרבים? האם יש מקום לצפות שכל בוגרי ישיבות ההסדר המגיעים לאקדמיה יהיו "משוגעים"? אני חושב שלא. הן בגלל שאני רואה מה מתרחש בפועל, ואני חושב שהפער בין הקיים לבין צפייה שכולם יהיו משוגעים הוא גדול מדי. והן בגלל שהמעבר מהישיבה לאקדמיה מגיע הרבה פעמים מתוך רצון להיות "נורמלי", ולצפות שאותו אחד שרוצה להיות "נורמלי" יהיה "משוגע" זה קצת יותר מדי.
ואחרי כל מה שכתבתי נגד אספקט ה"משוגע", אני כן מסכים לגמרי עם הצורך לעבור מעמדת מושפע למשפיע, רק שאני מנסח זאת קצת אחרת. אדם למד כך וכך שנים במסגרת ישיבתית. הוא כעת יוצא משם לאקדמיה, או לכל מקום אחר. הוא צריך לשאול את עצמו: השקעתי כך וכך בלימוד תורה, מה קבלתי? אחרי שיש לו תשובה ביד, ובתקווה ויש לו לו תשובה ביד, הוא צריך לשאול את עצמו: מה אני עושה עם מה שקבלתי? האם אני עוצר בזה, או שאני רואה במה שקבלתי עד עתה את המפתח להתקדם הלאה?
