יום שבת, 29 בדצמבר 2018

גרמא בשבת - חלק ג

לחלקים הקודמים:
- חלק ב

נחזור למשנה בה פתחנו את עיסוקנו בסוגיא זו (שבת קכ ע"א):
רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.
הגמרא דנה בהבנת המחלוקת בין רבי שמעון בן ננס לבין רבי יוסי:
ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי. דתניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה - כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף! - שאני התם דאמר קרא "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א-להיכם", עשייה הוא דאסור, גרמא - שרי. - אי הכי, הכא נמי: כתיב "לא תעשה [כל] מלאכה" - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי! - מתוך שאדם בהול על ממונו - אי שרית ליה אתי לכבויי. - אי הכי - קשיא דרבנן אדרבנן: ומה התם דאדם בהול על ממונו - שרי, הכא לא כל שכן? [...] אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן, דקסברי: אסור לעמוד בפני השם ערום.
חכמים במשנה שלנו (דעת ר' שמעון) סוברים שגרמא מותר, ולכן הגמרא מקשה מהברייתא שדעת ת"ק אוסר לטבול למי שיש שם כתוב על בשרו, הגם שמחיקת השם תהיה ע"י גרמא. הגמרא מתרצת שהסיבה אינה קשורה למחיקת השם, שלדעת חכמים אכן תהיה מותרת בגרמא, אלא לעמידה בפני השם ערום.

ר' יוסי אוסר גרם כיבוי, והגמרא מקשה מדעת ר' יוסי בברייתא המתיר למי שיש שם על בשרו לרדת ולטבול כל עוד הוא לא משפשף. הגמרא מתרצת שבדרך כלל גם ר' יוסי מתיר גרמא, גם במלאכות שבת, אלא שבכיבוי יש חשש שאם תתיר לו גרם כיבוי, הוא יבוא לכבות ממש.

הרשב"א מקשה על דברי הגמרא הללו מהסוגיא שראינו בחלק ב' בו ראינו שהגמרא אומרת שלתת כלי עם מים מתחת לנר אסור "מפני שמקרב את כיבויו".

ראינו שם שני הסברים לדברי הגמרא:
א. זו גזרה מיוחדת הקשורה לכך שהניצוצות עלולות ליפול מהנר בדיוק בזמן שהאדם שם את המים, ויש בכך מכבה ממש.
ב. בניגוד לכדים עם המים המונחים בפני הדליקה, במקרה הכלי עם המים מתחת לנר אין שום מחיצה בין האש למים וכל ניצוץ שייפול בהכרח ייכבה, וזה "מקרב כיבויו" וגם "גרם כיבוי".

הרשב"א שואל מדוע המכניס ידו במים נחשב גרם מוחק, ולא מקרב מחיקה, כדוגמת מקרב את כיבויו שראינו בסוגיא שם. הרשב"א מתרץ כך:
וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים.
לדברי הרשב"א מה שהופך את המקרה שלפנינו, טובל עם שם על בשרו, למקרה של גרמא הוא ש"אפשר דלא ימחק", כלומר זו לא תוצאה שתקרה בודאות.

לאור דברים אלו, אפשר להגדיר שלדעת הרשב"א גרמא יחשב פעולה שלא בהכרח תגרום לתוצאה.

על הבנה זו של הרשב"א מקשה הג"ר אשר וייס (קישור) ונשאר בצ"ע:
אלא דצ"ע לפי"ז למה אמרו בב"ק ס' ע"א דהזורה והרוח מסייעתו חייב בשבת רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובנזיקין באמת פטור ומה בין הרוח להאש והמים, ואפשר דגם בזורה אין ודאות גמורה שהמלאכה תיעשה, וזה דוחק גדול.
אם אני מבין נכון את שאלתו, זה כך: אילו מה שמגדיר פעולה להיות גרמא, ולא מעשה, זה שהמלאכה לא תקרה בודאות, לכאורה זה התירוץ המתבקש בין "ליבה ולבתו הרוח" לבין "זורה ורוח מסייעתו" (בב"ק ס ע"א), ומדוע הגמרא תירצה שזה חילוק בין שבת לנזיקין?

אלא שלע"ד זה לא קשה.

כפי שהסברנו בסוגיא בבא קמא יש שתי שיטות בראשונים להסביר את החלוקה בין שבת לנזיקין. לרש"י גרמא בנזיקין פטור, לעומת גרמא בשבת שחייב, מדין מלאכת מחשבת. לפי זה הסברנו שרש"י יסביר את המשנה (בשבת קכ) שגרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכך. ובסוגייתנו כלל לא קשה לפי רש"י מדוע זה גרם מחיקה ולא מקרב מחיקה, שכן רש"י מסביר בסוגיית הכלי תחת הנר שאין חילוק בין "מקרב כיבוי" ל"גרם כיבוי", אלא שהאיסור שם הוא איסור ספציפי בגלל שעלול ליפול ניצוץ בדיוק כשהוא שם את המים (כפי הפירוש הראשון שהביא הרשב"א, וכפי שכותבים התוס' לדעת רש"י).

אלא, שאחרי שהסברנו שלרש"י גרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכיבוי, גם עם זה פסיק רישא (כדברי השלטי גיבורים שהבאנו שם), צריך לשאול: כיצד זה שונה מכל "דבר שאינו מתכוין שפטור" אך פסיק רישא חייב? מה ההבדל בין המעשים? ההבדל הוא כנראה בזמן ביצוע הפעולה לעומת זמן התרחשות המלאכה. לרש"י כנראה מה שמגדיר דבר כגרמא שיהיה מותר אם הוא לא מתכוין לתוצאה הוא אם המלאכה תתרחש בזמן מאוחר יותר מזמן ביצוע הפעולה.

דברים בכיוון זה, שיש מימד של זמן בין גרמא למעשה, כתב הזרע-אמת. ודבריו מובאים בשו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן נז), המובאים ע"י הג"ר אשר וייס בדבריו דלעיל:
ומצאתי בתשו' זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהאריך בענין כלי לכבות הדליקה וד' בני אדם מניעים ברזל אחד והמים עולים ע"י כן בצינור של עור ארוך והרחיב הדיבור וכתב דל"ה המניעים רק גרם כיבוי. ושם הקשה מהך דזורה ורוח מסייעתה אהא דשבת ק"כ דגרמא מותר ותי' דהיכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק לאח"ז ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מיקרי גרמא אבל כשעושה מלאכה לפעולתו אעפ"י שנעשית בסיוע דבר אחר הוא דומיא דזורה. ולפ"ז הטעלעגראף דלאח"ז נעשה מלאכה בכח אחר אולי מקרי גרמא אבל גוף הדבר צ"ע:
מנגד, לשיטת הרא"ש בהסבר הגמרא בב"ק, אין באמת חילוק בין שבת לנזיקין, אלא שיש בשבת מלאכות שהדרך לעשותן זה ע"י גרמא, כדוגמת זורה ומבשל. ובמקומות בהם המלאכה תקרה בודאות, הרי שמעשים אלו יהיו כדוגמת זורה ומבשל גם כן.

נמצא לאור דברינו שיש מחלוקת בהגדרה מהו גרמא:
- לדעת הרשב"א גרמא הוא כאשר אין הכרח שיתבצע המלאכה כתוצאה מפעולתי.
- לדעת רש"י גרמא הוא כאשר יש הפרש בזמן בין הפעולה לבין המלאכה (ויתכן ויש עוד אפשרויות להגדיר פעולה כגרמא).

2 תגובות:

טוביה בר אילן אמר/ה...

תודה רבה

הבדל נוסף בין הרשב"א לרש"י לפי דבריך אם הבנתי נכון - שלפי הרשב"א, יכולה להיות גרמא 'בכוונה' ואילו לפי רש"י, גרמא הוא דוקא כאשר לא מתכוין לתוצאה

RavTzair אמר/ה...

אכן. תודה.