יום שבת, 10 בינואר 2009

מחיצה בבית הכנסת - חלק ג'

לחלק א' - המקור לעשיית מחיצה בבית כנסת - כאן

לחלק ב' - הפן ההיסטורי - כאן

טעמה וגדריה של המחיצה

בפעמים הקודמות ראינו כי יש הסכמה רחבה בין הפוסקים כי הצורך במחיצה בבית הכנסת נובע מההפרדה בין המינים שהיתה קיימת בבית המקדש. לצורך בהפרדה בין המינים בבית המקדש (ולאור זאת גם בבית הכנסת) ניתנו שני טעמים.

הרמב"ם בפירוש המשניות כותב כך (מסכת סוכה פרק ה משנה ב):
שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים.

לעומת זאת, במשנה תורה (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) הרמב"ם איננו מזכיר את עניין ההסתכלות אלא:
כדי שלא יתערבו אלו עם אלו

דברי הרמב"ם במשנה תורה הינם לכאורה עפ"י פשט הסוגיא (דף נא עמוד ב), שמשמע שהקלות ראש היתה התערובת בין המינים:
בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

בנוסף הטעם של הסתכלות הוא קשה ביותר: הרי מי שנמצא למטה יכל לראות את הנשים שלמעלה? התוספות יום-טוב מתרץ קושי זה כך:
כי האנשים שלמטה היו הרואין בשמחה לא השמחים בעצמן. כמ"ש הר"ב במדות שם. כי השמחים היו חסידים

יש נפקא מינה ברורה אם הטעם הוא משום הסתכלות או משום תערובת המינים. לדוג' קיר זכוכית שקופה (כפי שניתן לראות לדוג' בתמונה הבאה מכאן - הזכוכוית שבתמונה אינה חד כיוונית), מונע לחלוטין תערובת אך איננו מונע הסתכלות כלל. כך שנשאלת השאלה: אילו מן הטעמים הוא המכריע - ההסתכלות או התערבות?

אחרונים רבים נטו אחרי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שהמחיצה צריכה להיות כזאת שלא ניתן לגברים לראות את הנשים, כך לדוג' כותב הג"ר אליעזר וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן ח):
והנה שאלת המחיצה כבר נתעוררה בדור הקודם ובספר לב העברי ח"ש נדפס פסק דין על כך אשר עליו חתומים למעלה משבעים גאונים ובראשם המהר"מ אש והגר"ש גאנצפריד ז"ל ובסע' ה' מהפס"ד פסקו בסכינא חריפא וז"ל: אסור לעשות המחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים רק באופן אשר לא יוכל להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג בימי קדם, וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה עכ"ל.


הג"ר משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה נקט בשיטה אחרת (התשובה הראשונה בעניין זה נכתבה בתש"ו ור' משה פיינשטיין נשאל שוב ושוב על עניין זה כמעט בכל אחד מחלקי השו"ת העוסקים באורח-חיים). לדעתו יש לנקוט לדינא כדברי הרמב"ם במשנה-תורה שהצורך במחיצה הוא כדי למנוע עירבוב המביא לידי קלות ראש. ר' משה קובע כי עיקר דין המחיצה הוא למנוע תערובת המביאה לידי קלות ראש ולא מצד איסור הסתכלות (אגרות משה אורח חיים חלק א סימן לט):
אבל מסתבר לע"ד שסגי במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים, דהרי חזינן שהמחיצה אינה מצד איסור הסתכלות

גובה המחיצה לפי ר' משה צריך להיות כמטר וחצי. הגדר להפרדה לפי ר' משה הוא שלא יהיה ניתן "לדבר ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וליגע בידיהם ואין לך קלות ראש גדולה מזו ונחשבו כמעורבין ממש ואסור מדאורייתא".

אמנם, בתשובות נוספות באגרות משה, ר' משה מסייג את דבריו מעט יותר. אמנם לשיטתו שהעיקר הוא למנוע תערובת יספיק גם מחיצת זכוכית שקופה, אך זה רק במקום שהנשים באות לבית הכנסת בלבוש צנוע ובכיסוי ראש. במקום שבאות נשים באופן שיש בו חשש לבעייה של תפילה כנגד הערוה, יש לדאוג שהמחיצה תהיה באופן שהגברים לא יוכלו לראות את הנשים.

ישנה גישה נוספת ביחס לדין מחיצה ששמעתי אותה מספר פעמים כתורה שבעל פה בשם הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, אך לא ראיתיה בכתב, חוץ מהמעשה הבא המובא בספר מפניני הרב של הג"ר צבי שכטר (עמ' מו - ההדגשות שלי):
מעשה בבחור אחד מתלמידי הישיבה שהיתה לו הזדמנות לשמש כרב בבית הכנסת אורטודוקסי שבפנסילוויניא רק לימים נוראים, ולהרויח בזה סכום הגון, אלא ששמע שהמחיצה שמה היתה קצת פחותה מארבעים אינטשעס [=1 מטר], ושאל עצה מרבנו [הגרי"ד סולובייצ'יק] ז"ל, אם לקחת את המשרה או לא. והשיבו שאינו מן הנכון לנסוע לשם. ושאלו אותו התלמיד, שהלא אומרים בשמך שמספיק למחיצה שתהיה בת יו"ד טפחים, והיינו ל"ו אינטשעס [=90 ס"מ]. וכאן הרי היה קצת יותר גבוה מזה. והשיבו, אמת כן הדבר, אך הני מילי ברב שבדעתו להיות שמה משך כל השנה, ולהטיף דברי מוסר להבעה"ב, וללמדם תורה ומצוות, ולהשפיע עליהם, אבל שאחד ילך לשם רק על כמה ימים, ולא יוכל להשפיע עליהם כל כך, וגם שאין לו שום דוחק פרנסה, שהרי בחור היה, וגר בבית הוריו, בודאי אינו מן הנכון.

נמצא בידינו שלוש שיטות:
א. המחיצה צריכה למנוע הסתכלות של הגברים לנשים.
ב. המחיצה צריכה למנוע אפשרות של שיחה משני עברי המחיצה (אך גם למנוע ראיית דברים המוגדרים כערוה).
ג. למחיצה יש גדר כמו כל מחיצה הלכתית הבאה לתחום שטח שמספיק לה (מעיקר הדין) אפילו עשרה טפחים.

אין תגובות: