יצא לאור: חידושי תורה @ NDS גליון 10

NDS היא חברת הייטק בירושלים המוציאה לאור כל שנה לפני ראש השנה חוברת מאמרים תורניים מפרי עטם של עובדיה. השנה מתפרסמים גם מאמרים של כותבים מפורסמים מחוץ לחברה כמו מלכה פיוטרקובסקי וישראל אומן. המאמרים עוסקים במגוון תחומים, מרביתם בעברית ומקצתם באנגלית.
מכיוון שזו החוברת העשירית היוצאת לאור רבים מהמאמרים מוקדשים לנושאים הקשורים לעשרת הדברות.

טרם קראתי את כל המאמרים, אבל אני יכול כבר להמליץ על מאמר שנכתב על "גיור עולי ברה"מ לשעבר" מפרי עטם של עולים ותיקים. יש במאמר זה חידוש על פני רוב המאמרים המתפרסמים בנושאי הגיור בשנים האחרונות. מבחינתי היה בו כדי לפתוח כיווני חשיבה חדשים.

את החוברת (וגם חוברות קודמות) ניתן לראות כאן.

יורדים (במעלית) לשאול תחתית

למי שלא הספיק לראות את הביזיון האחרון שנעשה למושגים: "פסק הלכה", "דעת תורה", "שאלת רב" וכו'. הנה קישורים לכתבות שהתפרסמו ביממה האחרונה בעניין ה"איסור" להשתמש במעלית שבת:
- הרב אלישיב: לא למעלית שבת
- דרמה: הרב אלישיב אוסר מעליות שבת
- "הגרי"ש מתיר נסיעה במעליות שבת"

הבוקר מישהו עוד שאל אותי: "אם זה שטויות, איך אתה מסביר את זה שהרב אלישיב חתם על זה??".
נו, לך תסביר...

יום כיפור ה'תש"ע בקהילת מיתר

ראשית אני צריך לעדכן אתכם, הקוראים, שהושלמה לפני ראש השנה בניית שלב א' של מבנה הקבע של הקהילה שלי, קהילת מיתר. קיבלנו החלטה לא להיכנס עדיין למבנה ולהשאר בינתיים להתפלל בגן הילדים, כדי שנוכל להרחיב מיד את המבנה לגודלו המקסימלי. אנחנו מקוים שגם נצליח לגייס את הכסף שאנחנו צריכים לצורך כך.

בשנה שעברה קיימנו מניין ליום כיפור בגן הקבוע שלנו ובגן הילדים השכן. על אף שהשנה ידענו שקיים עוד מניין בשכונה שלא היה קיים בשנה שעברה, החלטנו בכל זאת לקיים מניין שני במבנה הקבע, על אף שאין בו עדיין מיזוג. בשעות שלפני היום הקדוש עבדו חברי הועד במשנה מרץ לנקות, לרהט ולאוורר (שכרו לשם כך מאווררים תעשיתיים - שבסופו של דבר לא ממש עזרו) את המבנה. למבנה הוכנסו מעל 200 כסאות.
הגן הקבוע שלנו נוקה מכל חפצי הגן והוכנסו לתוכו מעל 150 כסאות (המבנה הוא בערך 70 מ"ר). כל הכסאות בגן נמכרו מראש (במחיר די סימלי), על מנת לווסת את כמות האנשים שייכנסו בסופו של דבר לגן. כל מי שלא היה לו כסא בגן הופנה למבנה הקבע. בליל כל נדרי, הגן היה מלא עד אפס מקום ובמבנה הקבע כל הכסאות נתפסו ונשאר מקום עמידה בלבד. מחמת העומס והחום הרב ששרר בתוך המבנה היו לא מעט אנשים שהעדיפו לא להדחס פנימה ועמדו מסביב לבית הכנסת ליד החלונות הפתוחים. כדאי להדגיש, שכל זה קרה כמעט בלי שום פרסום.
במהלך היום היו בגן להערכתי מעל 100 איש ובמבנה הקבע מספר דומה. התפללתי מנחה במבנה הקבע ונשאתי דברים בסיום מנחה לקראת נעילה. כשסיימתי את דבריי, כ5-10 דקות לפני תחילת נעילה כבר כל הכסאות באולם היו תפוסים, ואנשים לא הפסיקו לזרום לכיוון בית הכנסת.
יצאתי ממבנה הקבע לאחר השיחה והגעתי לגן שכבר היו כ15-20 איש שישבו בחוץ מחוסר מקום בפנים. כבר בתחילת נעילה ראיתי מספר אנשים שעמדו בחצר הגן ליד החלונות הפתוחים. ככל שהתקרבנו לתקיעת השופר היו עוד ועוד אנשים בחצר הגן. להערכתי, בזמן תקיעת שופר היו לפחות כמאה איש בחוץ.

השנה ושנה שעברה הבחנתי שאנשים לא מעטים מגיעים לכל-נדרי ונעילה, משאירים את האופניים בכניסה למתחם הגן/בית הכנסת ונכנסים פנימה. אני מתלבט איך להתייחס לתופעה הזאת. מחד, החינוך הנוקשה שקיבלתי אומר לי להתעצבן: "אין לכם את הכבוד המינימלי שכשאתם באים לבית הכנסת, לא להשאיר את האופניים במקום כל כך בולט?!". מאידך, אני שומע את קולו של ר' לוי יצחק מברדיטשב מלמד זכות על עם קדוש: "ישראל קדושים! אפילו אילו שתוקפו של יום אצלהם הוא לא יותר מרכיבה על אופניים, נמשכים אחר ליבם לבית הכנסת ברגעים הקריטיים!".

האם הכהן הגדול היה קשור?

נהנתי מאד ממאמר באנגלית של הרב ד"ר ארי זיבוטובסקי, מאוניברסיטת "בר-אילן", שהתפרסם כאן. אין לי את הזמן והיכולת לתרגם את כולו, אך אכתוב את עיקרי הדברים.

המאמר עוסק בשאלה האם הכהן הגדול היה קשור עם חבל או שרשרת בזמן שהוא נכנס לקדש הקדשים ביום כיפור.
מחד, הזהר מציין במקום אחד שהכהן היה קשור עם שרשרת זהב מסביב לרגלו, במקום אחר בזהר מצוין שהכהן היה קשור בחבל לרגלו כדי שיוכלו להוציא אותו במקרה של מוות.

המצאותו של חבל או שרשרת סביב רגלו של הכהן לא מצויין בשום מקור אחר בספרות חז"ל (בבלי, ירושלמי, מדרשי אגדה או הלכה) או בספרות חיצונית (יוסיפוס, מגילות ים המלח ואחרים). הוא לא מוזכר באף אחד מהפיוטים של סדר העבודה, לא מופיע ברמב"ם או באף אחד אחר מהראשונים.

מלבד זאת יש מספר בעיות אם נאמר שהיה חבל/שרשרת כזה:
- ייתור בגדים - האם חבל/שרשרת לא ייחשב כתוספת בגדים על הכהן?
- קטיגור נעשר סניגור - הכהן הגדול כידוע לובד בגדי לבן בכניסתו לקדש הקדשים, אם נאמר שהיתה שרשרת זהב סביב רגלו האם אין בזה בעיה?
- טומאה - שרשרת זהב מעביר טומאה באופן שכל הנוגע בה יהיה אב הטומאה (חרב כחלל), אם יש צורך בפטנט כזה להוציא כהן שמת האם לא עדיף חומר שלא מעביר את הטומאה?
- חציצה בין רגלו של הכהן לבגדי הכהונה.
- הכהן הגדול צריך להיות זריז בעבודתו, האם שרשרת סביב רגלו לא יפריע לו בעבודתו?
- בבלי יש מספר מקורות (יומא נג ע"ב בעניין כהן גדול שלא קיצר בתפילתו, יומא יט ע"ב בעניין כהן צדוקי שנפגע בצאתו מהקודש) שמשמע מהם שבשעה שחששו שהכהן מת, אחיו הכהנים נכנסו לבדוק מה קרה לו. במקרה והיתה שרשרת מדוע לא השתמשו בה?

בסוף המאמר מובאת דעתו של הרב אורי שרקי (מכון מאיר) הסבור שהשרשרת האמורה בזהר הינה אלגוריה. בשעה שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים יש חשש שהוא יבקש "להמריא" - להדבק בשכינה ולעזוב את העולם הזה על כל תחלואיו. הזהר אומר שהכהן נכנס כשהוא קשור ברגלו כדבר סימלי, שהכהן הגדול צריך לזכור שהוא לא נכנס לשם כדי לעוף מהעולם הזה, אלא כדי לייצג את כל אלו העומדים בחוץ בקצהו השני של ה"שרשרת". ה"שרשרת" אמורה לעזור לכהן לזכור את שליחותו ולעזור לו לרדת מאותה פסגה חזרה לעולם הזה ממנו הוא בא ואליו הוא צריך לחזור.

שביבים (האזינו - שבת שובה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

"לא בכפייה ובכוח מנהלים בית יהודי"
ראש מוסדות "רב פעלים", "הצדיק מנתיבות", הרה"ג יורם אברג'יל שליט"א, התראיין ל"כפר חב"ד" והתייחס בו לכמה נושאים מעוררי עניין. בין היתר אמר,ולא זה עמד במרכז הראיון, כי "מי שטועם רק כמה 'כזיתים' מספר התניא , מובטח לו שיזכה לגילוי אלוקי בנשמתו.ובגשמיות- כשלומדים תניא בכל יום רואים ישועות גדולות. מי שנמצא באיזו צרה , או שצריך ללכת למשפט וכדומה, ייקח את ספר התניא איתו ומובטח לו שלא יינזק."
הרב אברג'יל שידיו רב לו בקירוב רחוקים לשמירת מצוות נתן כמה עצות בתחום זה והקטע הבא ראוי שיימצא על שולחנם של החוזרים בתשובה:
"מתחילים עם "תשובה תתאה", תשובה בסיסית, ואחר כך מתקדמים לאט לאט. לא טוב להתקדם במהירות קיצונית. רק עזיבת החטא צריכה להיות במהירות, כדברי רבי צדוק הכהן בספרו "צדקת הצדיק", שרואים אצל יוסף הצדיק שברח מן החטא, "ויעזב בגדה בידה וינס החוצה".כי אסור להיות קשורים לחטא אפילו שנייה אחת... אבל אחרי שבורחים מהרע, עבודת התשובה וההתקרבות אל הטוב צריכה להיות בהדרגה. וכמו שכתוב: "בשובה ונחת תיוושעון". אדם שמזדרז מאוד בשלבי התשובה , עלול להחריב את ביתו ח"ו. וכבר ראינו מקרים של בעלי תשובה נשואים שהגיעו לידי גירושין ל"ע" רק משום שלא קיבלו הדרכה מתאימה. כשהבעל מתקרב במהירות ורואה שאשתו אינה מתקדמת בקצב שלו,זה מפריע לו מאוד. והיא מצידה, נראה לה שמשהו השתבש אצלו בחיים. היא לא מוכנה לבצע שינוי כה מהיר בחייה, וכך נוצרים ביניהם חיכוכים. ולא זו הדרך.דרך התורה אינה מצדיקה לצער את בת ישראל כשהבעל רוצה לחזור בתשובה. עליו להסביר לה את הדברים בדרכי נועם ובנינוחות, ולא בכפייה , חלילה וחס.
והוא הדין להיפך: יש מקרים שהאישה מתחזקת במהירות, מחליטה לחבוש כיסוי ראש וכדומה, והבעל עדיין אינו בשל לזה.גם במקרה זה צריכים לזכור ששלום בית חשוב מאוד. על האשה לשאול רב מורה הוראה כיצד עליה לנהוג ולא לקבל החלטות פזיזות על דעת עצמה.לא כך משרים את השכינה בבית.כי על התורה נאמר ש"דרכיה דרכי נועם" ולא בכוח ובכפייה מנהלים בית יהודי..."

מי אמר שהליטאים נגד אומן?
מקורביו של מרן הרה"ג ר' אריה לייב שטיינמן שליט"א העלו בשיחה עמו את נסיעת ההמונים לאומן לתפילות ראש השנה. הללו היו בטוחים, כי הרב ייצא בחריפות נגד התופעה הזאת ויגנה אותה , כמו כמה מעמיתיו בהנהגה הליטאית.להפתעתם, הרב התבטא בערך כך:"מקום תפילה חשוב. 12 אלף איש המתפללים נותנים חשיבות למקום".ובכל זאת היה מי שניסה לקרר את הרב וסיפר לו, כי לא מעט אלמנטים שליליים מגיעים לאומן.והרב בשלו: "מקום תפילה חשוב, ואשר לאותם אנשים בעייתיים אז החלבנה [מסממני הקטורת שנודף ממנו ריח רע, אבל בכל זאת כלול בין 11 הסממנים]קצת יותר גדול" ולא יסף.

ליל ראש השנה דשנת תקס"ט
בשיחתו בשבת בראשית שנת תשי"ז סיפר הרבי מליובאוויטש:
בראש השנה שנת תרצ"ה, סיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר מה שסיפר הצמח צדק בראש השנה תר"ג:
בליל א' דראש השנה נהגו רבותינו נשיאינו שלא לדבר כלל בהסעודה.אבל בליל ראש השנה דשנת תקס"ט, קרא אדמו"ר הזקן את אדמו"ר האמצעי [בנו-ש.ש.] ואותו [את הצמח צדק {הנכד-ש.ש.}] ואמר: במשך שנה זו פעלתי כך וכך בעלי תשובה, כך וכך עובדים [כינוי לבעלי מדרגה גבוהה בחסידות ועבודת השם-ש.ש.], וכך וכך צדיקים-אדמו"ר הזקן נקב במספר הבעלי תשובה, הצדיקים והעובדים- ובמילא מגיע לי שכר. ובשכר זה שמגיע לי, תובע אני שלפלוני בן פלוני-בנקבו שמו- תהיה פרנסה בהרחבה, לפלוני בן פלוני-בנקבו בשמו-בריאות הגוף וכו'. וסיים אדמו"ר הזקן: אתם הנכם שני עדים , ו"על פי שנים עדים יקום דבר".כשסיפר זאת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאלוהו , האם סיפור הצמח צדק בשנת תר"ג היה גם בשביל לפעול עניין כזה? כ"ק מו"ח אדמו"ר לא ענה על כך בפירוש, אבל מרושמי פניו היה ניכר שכן הוא." [ובשיחה זו השפיע גם האדמו"ר הריי"ץ עניינים גשמיים לעם ישראל בגין זכויותיו וגם האדמו"ר מליובאוויטש שסיפר על כך, תבע שהקב"ה יתן לכל אחד ואחד מישראל את כל צרכיו, שנכללים בבני, חיי ומזוני רויחי.]

מקבלים מה שנותנים
[סיפור לימים הנוראים עם מוסר השכל, שסיפר לי הרב שמואל מנחם סרלואי הי"ו . לקרוא ולהפנים]
"אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!" ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר.הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט. אבל האופה ידע. האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800. האופה היה נזעם "מרמים אותי" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה". הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה,"אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו". עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן. החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר. "אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?" פתח השופט את הדיון. -לא כבודו!" אמר החלבן "אין לי משקל". -"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!" הרעים השופט בקולו. -"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר. פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני." השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך: "בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק." השופט חזר על דבריו של החלבן: "אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך". "בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו. ככה זה בחיים, אנחנו מקבלים בדיוק את שאנחנו נותנים. ועוד דבר, לפני שאנחנו ניגשים להוכיח אחרים, בטרם שאנו שופטים את כל מי שמסביבנו, הבה ונעשה בדק בית פנימי, האם אין אנו לוקים באותם החסרונות שאנו מייחסים לאחרים. ושני פתגמים אמרו חכמינו ז"ל בדבר: "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים" (מסכת בבא מציעא דף קז) "מום שבך אל תאמר לחבריך" (מסכת בבא מציעא דף נט)

שיחות הימים הנוראים

הטור האחד-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

שיחה לפני סליחות, שיחת ליל ראש השנה, שיעור בין מנחה לערבית יום א' של ר"ה, שיחה לפני תקיעות, שיעור בין מנחה לערבית יום ב' של ר"ה, דרשת שבת שובה, שיחת ליל יום הכיפורים, שיחה לפני נעילה.
כך נראית רשימת השיחות והשיעורים שכל רב מכין לעצמו לפני תחילת הימים הנוראים. חלק מהפרטים ברשימה נחשבים לשיא הפעילות הוורבלית של הרב במהלך השנה: דרשת שבת שובה והשיחה לפני נעילה.
אך מה בעצם תפקידו של הרב בשעה שהוא נושא דרשות אלו? מה המטרה אותה מנסים להשיג בדרשות הללו?
הרב אליהו כי-טוב כותב בספר התודעה (עמ' לט):
"מנהג הוא בכל תפוצות ישראל, שרב העיר דורש בשבת זו לפני העם בעניני מוסר ותשובה, כדי להודיע לעם ענשן של עבירות ויתנו לב לשוב בתשובה."
אם כן, תפקיד הרב הוא לעורר את העם לתשובה, ע"י דרישה בענייני מוסר ותשובה.
אך איך עושים את זה? כשהרב עומד, דקות לפני תפילת הנעילה, האם באמת יש בכוחו לעורר מישהו לתשובה, אחרי יום שלם של תענית ותפילות? מהו הערך המוסף שיש לרב יתר על התפילות והפיוטים המעוררים הנאמרים במשך היום הקדוש?
יתרה מזאת, תהליך התשובה איננו תהליך פשוט. ידוע בשמו של רבי ישראל סלנטר שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר לשנות מידה אחת של האדם. מה הסיכוי שהרב יוכל לשנות מישהו ע"י שיחה של כמה דקות, מעוררת ככל שתהיה? אני מוכן אפילו להעז ולשאול, האם הרב עצמו משנה משהו מדרכיו בעקבות השיחות שלו? אם לא, כיצד הוא מצפה שהשיחות שלו יגרמו לאחרים לשינוי? בכלל, האם שאלתם את עצמכם פעם, מה אני מצפה לקבל בדרשת שבת שובה של הרב?
כדי לדון בנושא זה, היה ראוי לדון באופן כללי על תפקידם של השיחות ודברי התורה שהרב נושא בבית הכנסת ובשמחות. את הדיון הכללי הזה נערוך בעז"ה אחרי החגים, ומפאת הימים הנוראים שאנו עומדים בהם נתייחס ישירות רק לשיחות הימים הנוראים.
אפשרות אחת היא לומר שדבריו של הרב אליהו כי-טוב הנ"ל היו טובים בדורות הקודמים, אך הדור שלנו הוא דור שאיננו מוכן לקבל תוכחה. לכן, עדיף להתרכז בשבת תשובה בדיבורים כלליים על מהות התשובה, חשיבותה וגדולתה, ולהשאיר את נאומי ההתעוררות לדור אחר.
נטייתי היא לומר שאם הרב איננו יכול לתת שיחה יותר משמעותית מהרגיל בדקות שלפני נעילה או תקיעת שופר, אז עדיף לא למסור שיחה בכלל. אין עניין להרבות בדיבורים סתם, ואם לא משיגים שום מטרה בדיבורים אלו, או אפילו אם משיגים מטרה שניתן להשיג בזמן אחר, אז עדיף לעשות זאת בזמן אחר. בשיחה שנתן לבני הישיבה בצום גדליה, אמר פעם הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר-עציון (קישור, דקה 41):
"אלו הם הימים, אם לא עכשיו אימתי. אני לא יכול לבוא עם שיחה כזאת באמצע חודש טבת, לא יכול לבוא בט"ו בשבט - אז צריך לדבר על האילנות ועל כל מיני דברים אחרים. כל חודש והעניין שלו. אבל בעשרת ימי תשובה זה הזמן לומר את הדברים. ואם לא עכשיו אז אימתי?"
לי ברור שאיננו יכולים לפטור את עצמנו מלומר דברים שניתן לאומרם דווקא בימים אלו.
אז מה היא אותה משמעות נוספת שיש לשאוף אליה בשיחות של הימים הנוראים?
אני מבקש להציע מספר אפשרויות:
א. ענייני ציבור הדורשים תיקון - הרב צריך להתייחס אם בפירוש ואם ברמז לתהליכים שעברו על הקהילה בשנה האחרונה, להצביע על בעיות ולהציע דרכים לתיקון. במסגרת זאת, יש להתוות חזון לשנה הקרובה.
ב. התעוררות לתשובה ברמת הפרט - מכיוון שקשה להאמין שבשמיעת שיחה בלבד אנשים ישנו את מנהגיהם ודרכיהם, יש להתמקד בהעלאת שאלה או כיוון חשיבה בנוסח: האם אני מרוצה מעבודת ה' שלי בתחומים מסויימים? האם אני מתייחס לעבודת ה' באותה רצינות שאני מתייחס ללימודים/עבודה שלי? עצם העלאת השאלות הללו, יחד עם אפשרות למקד אותם לתחומים ספציפיים בעבודת ה', יכולים לפחות להתחיל תהליך של תשובה בקרב השומעים.
ג. יצירת ריגוש כרקע לתפילה הקנונית - אם הזכרנו את השיחה לפני נעילה לדוגמא, יש מקום שהשיחה תהיה רק כפתיחה לנעילה שתרגש את השומע במידה כזו שמילות התפילה ידברו אליו יותר.
מה אתם הייתם רוצים לשמוע מהרב שלכם בדרשת שבת שובה? טקבקו לנו!

דרשה לימים נוראים - ד'

אולי השיחה המרגשת ביותר שיש באמתחתי. על הקטע הבא שמעתי מהרב ד"ר י.י. שכטר (קישור), הדברים הם של הרב משה הלוי שטינברג מספר חוקת הגר, שאלה ג', עמ' קג-קד (הדגשים שלי):
כת"ר ביקשני לחוות דעת בעניין נכרי, לשעבר חבר פעיל במפלגה הנאצית ויש להניח שבעצמו השתתף במעשים נפשעים וכעת חזר בתשובה ורוצה להתגייר - האם מקבלים אותו?

אם לדון מבחינה אנושית בכלל ומבחינת הכבוד והרגש הלאומי בפרט, פשוט וברור שאין המצפון מרשה להזקק לו ולענות לבקשתו בחיוב. בר-נש כזה אשר ידיו דם יהודי מלאות אין מקומו במחנה ישראל... ואיך קשה הדבר להכריז עליו: אחינו אתה.

אבל מבחינת ההלכה היבשה אינני רואה כל מניעה מלקבלו. הנה קין, ונירון קיסר ונבוזראדן רב טבחים [כולם חזרו בתשובה על פשעים חמורים ביותר]... לכן אם בית הדין משוכנע שהוא התחרט בחרטה גמורה, חזר בתשובה שלימה, מתאמץ בכנות להכנס תחת כנפי השכינה ולא מסתתרת איזו כוונה של הנאה אישית או קבלת שררה - אין מצד ההלכה כל איסור לקבלו לחיק היהדות.

כיצד ניתן להבין דבר זה? דבר שהוא מצד אחד כה "פשוט וברור שאין המצפון מרשה להזקק לו", בסופו של דבר אין שום מניעה מלקבלו?!
זו גדלותה של התשובה.

מתודה לאחר שיאכל וישתה

הגמרא בסוף מסכת יומא (דף פז עמוד ב):
תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית - יתודה שחרית, שחרית - יתודה במוסף, במוסף - יתודה במנחה, במנחה - יתודה בנעילה.

הראשונים נחלקו מה פירוש המשפט: "ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה".
רוב הראשונים פירשו שמדובר על הוידוי הנאמר בערבית של יום כיפור. אך הרמב"ן הסביר אחרת (חידושי הרמב"ן מסכת יומא דף פז עמוד ב):
נראה לפי דקדוק הלשון הזה שאין הוידוי שהוא מתודה לאחר אכילה בתפילת ערבית, מדלא קתני ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה ערבית וכדקתני ואע"פ שהתודה ערבית, ועוד הא (ד)קתני דמצות וידוי ערב יוה"כ הוא עם חשיכה דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל משום שמא תטרף דעתו בסעודה, ועלה קאמר שאע"פ שהצריכו לו להקדים ולהתודות, עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וצריך להתוודות לאחר שאכל ושתה דהיינו עם חשיכה... אלא משמע דהכי קתני, מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום.

כלומר, הרמב"ן הבין שיש חיוב מיוחד להתודות "עם חשכה", ממש בכניסת היום הקדוש, כדי שאדם יכנס ליום הכיפורים כאשר הוא אך זה עתה התודה.

כידוע, איננו פוסקים הלכה כרמב"ן, ואיננו אומרים וידוי בין הסעודה המפסקת לערבית. עם זאת, מעניין הדבר שנפץ המנהג בקרב קהילות ישראל השונות לומר פיוט המכיל בתוכו דברי וידוי - יוצאי ארצות אשכנז אומרים את התפלה הזכה ויוצאי ספרד והמזרח אומרים את הפיוט "לך אלי תשוקתי".

עד שירצה את חבירו, דברי ה"שפת אמת"

בשנה שעברה פרסמתי שתי רשימות על דברים המטרידים אותי בעניין "עד שירצה את חבירו" (קישור1, קישור2).
הרב שלמה קסירר ממצפה יריחו, שפרסם עתה מאמר תחת הכותרת "עד שירצה את חבירו" בגליון "המעיין" שיצא עד לא מכבר לאור (וכשיעלה לרשת נפנה אליו, בעז"ה), הפנה אותי לדברי השפת-אמת על הגמרא ביומא העוסק ממש בעניין שכתבתי עליו (שפת אמת יומא פז ע"ב):
בגמ' איקפד ר"ח אזיל רב לגבי' כו'. הא דאקפיד ר"ח (=במעשה דרבי חנינא ורב) אע"ג שלא הי' מחוייב לחזור בשבילו, אך לפי שהחזיר לאחרים החזיר ועבורו לא החזיר הוי בזיון. א"נ אף שלא היה כדין מה שהקפיד אזיל רב לפייסו, דהא משמע דביוה"כ איכא קפידא שיתפייס א' עם חבירו ואין נפקותא אם הצדק עמו במה שמקפיד עליו או לא, מ"מ צריכין להתפייס.

שנה טובה!

לכל הקוראים שנה טובה לכם ולבני ביתכם!

כתיבה וחתימה טובה!

נתראה בשנת ה'תש"ע!

המדריך למתפלל, מאת: חיים ולדומירסקי

ועכשיו למעט קלות ראש בימים אלו של כובד ראש...
מתפרסם בעלון עולם קטן

לכבוד הימים הנוראים והחגים הבאים עלינו לטובה מוקדש המדריך החלקי ביותר למתפלל. אני מתריע מראש כי הדברים לא נאמרו על דעתי וכי הם הוצאו מהקשרם והכי חשוב אל תקחו ברצינות מדי...

בתי כנסת ספרדיים

תפילה אינטרקטיבית
התפילה בבית הכנסת הספרדי הינה בסגנון אינטרקטיבי (כמו בדורה ליודעי ח"ן) - לא יכולים להיאמר 2 משפטים ע"י החזן ללא תגובה הולמת מצד הקהל. החזן אומר "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" והקהל מיד צריך להזכיר לו שהם כבר הלכו לעולמם - "עליהם השלום". החזן "רווח והצלה" והקהל בגערה "לנו ולכל ישראל". עובר האורח האשכנזי מרגיש מעט נבוך ומבוהל מקריאות הביניים שאינו יכול להיות שותף להם עקב חוסר שליטה בחומר, אך מנסיון אישי - היצירתיות לא עובדת כאן, כשפעם אמר החזן "מלך עוזר ומושיע ומגן" וניסיתי לענות בהתלהבות "ועוד איך..." הביט בי הקהל בתימהון (שלא לומר בעצבים). האשכנזים לעומת זאת אוהבים לשתף פעולה עם החזן בסגנון "בא נראה אם הוא ישים לב שיש כאן מישהו חוץ ממנו".

השרוולים
פריט לבוש שהיה מזמן צריך לזכות בפרס עיצובי הוא השרוולים, ואני לא מדבר על השרוולים בחולצה אלא על השרוולים בלי החולצה. לטובת החזן העולה על הדוכן בחולצה בעלת שרוולים קצרים נמצאים על הבמה, שני שרוולים עצמאיים שעליו לעטות על זרועותיו החשופות, המשתלבים באופן מלבב עם חולצתו. רבותי, מדובר בגאונות!!! לא פחות. מדוע לקנות חולצות בעלי שרוול ארוך ? אפשר להישאר עם החולצה הקצרה מהקיץ ופשוט לקנות שרוול עצמאי. בקרוב ברשתות האופנה המובילות...

סידורים
בעוד אצל האשכנזים תוכל למצוא את תפילת כל פה ורינת ישראל על מדפי הסידורים, בבתי הכנסת הספרדיים התחרות בין הסידורים קשה בהרבה – תפילת החודש, חזון עובדיה, תפילת ישרים, וזרח השמש, בית עובד, שערי ציון וזו רק ההתחלה. לבד מהסידורים, סליחה - ספרים, הסטנדרטיים – קיים ז'אנר שאינו מוכר כלל במחוזות יוצאי אירופה המערבית – סידורי מנחה מעריב. אולם בל תטעו לחשוב כי מדובר בסידור קצר של מנחה ומעריב של ימות החול – הספר מכיל את תפילות מנחה וערבית בכל קונסטלציה שהיא – חול, שבת, שלושת הרגלים, מנחה ערבית של ראש השנה ומנחה של יום כיפור. ז'אנר ידוע בסידורים הספרדיים הוא "בא-נראה-כמה-אותיות-אפשר-לכתוב-בתוך-שם-ה'" . לעיתים קיים פרומו בתחילת הסידור ובמו עיני ראיתי על אחד הסידורים את הכיתוב הבא - "סידור דעת דברים המלא והארוך והשלם, עם כל התוספות, ללא שום קיצורים" עכשיו תראו לי אשכנזי אחד שקונה אותו...
ונסיים בבדיחה שרק ספרדים יבינו – "מאחורי כל איש מצליח עומד שערי ציון"

מודרניזציה של שמות הסידורים
ע"מ להנגיש את הסידורים לדור הצעיר הייתי בוחר שמות אטרקטיביים ועכשויים יותר. לאשכנזים – "תפילת פרידמן" (לייקים אפשר אפי' "תפילת פרידמן מת") ולספרדים – "חזון בובליל".

בתי כנסת אשכנזיים

אפיון המתפללים
אפיון המתפללים השונים בבית הכנסת נעשה כבר מס' פעמים אולם החלטתי בכל זאת לתרום את תרומתי הדלה בעניין.
המעלעל – נוהג יפה וחשוב לבוא לביה"כ כמה דקות לפני התפילה. המטרה – להשיג את כל עלוני השבת לפני שאף אחד מהם ייאזל (ובפרט את עולם קטן שמשום מה החליטו שחמישה גליונות ל200 מתפללים זו חלוקה הגיונית ויש שם אחלה שו"ת ולפעמים גם כותב שם איזה נודניק שחושב שהוא מצחיק). או אז הוא מתיישב בנחת במקומו כשלידו כמות גליונות שגם בתפילת יום כיפור שחל בראש השנה בישיבת רמת גן לא היה מצליח לקרוא חצי ממנה. אבל הוא בכלל לקח את כל הגליונות בשביל אשתו (שמעדיפה לקרוא מקור ראשון). וכמו שנהגו לומר בקהילות ישראל "אם באת לביה"כ כדי לדבר איפה תקרא עלוני שבת".
המשכיל – המשכיל לא יכול לבוא לביה"כ אם אין באמתחתו איזה ספר או שניים (אחד מהם צריך להיות חכמים של הר' בני לאו). הוא כמובן בא להתפלל אבל לא לחינם ברא לנו הקב"ה מח dual core וכך בעוד מעבד אחד עונה אמן בחזרת הש"ץ, מח אחר לומד תורה. לתפילת ראש השנה הוא מזמין את "הובלות אבי" בערבו של חג כדי להעביר את הספריה העירונית הקרובה לסטנדר שלו.
המטייל – המטייל לא צריך לקנות כיסא לראש השנה, כל התפילה הוא עסוק בהקפות בלתי פוסקות של ביה"כ, משם לספריה, לבמת החזן ובחזרה. אם הוא יישב חצי דקה בכיסא הוא ירגיש תחושה קלסטרופובית מעיקה.
הקשקשן – מה יש להרחיב בנושא... קשקשן...חוץ מהפסקות מעיקות בקדושה ובכתר לא פסיק פומיה למיגרס. בבתי כנסת מסוימים כבר הקימו מראש מנייני קשקשנים – יושבים שם בשולחנות אחד מול השני (תודו שזה באמת יותר נח) ובכל שולחן מוגדר נושא – פוליטיקה, ספורט ושולחן "נישט אין שאבעס גערעט".
המאחר הכרוני – אם התפילה מתחילה ב08:00 הוא לא יגיע לפני 08:30 אפי' אם זה ידרוש ממנו לחכות ליד הדלת חצי שעה. לגבי ההשלמות ישנם כמה מנהגים – אמירת כל התפילה מתחילתה והדבקת הציבור תוך חמש דקות. בקצב בו יכל לסיים לימודי תואר ראשון ושני במשפטים ביממה וחצי. תת סעיף המאחר הכרוני החוצפן : נכנס לבית הכנסת בחצי שעה איחור וצועק לחזן "אין לך עשרה".

המקלדת הוירטואלית
בטח שמתם לב ליישום מוזר בתחילת חלק מן הסידורים האשכנזיים – בעמוד הראשון, עוד לפני התוכן, מופיעות אותיות הא', ב' בוריאציות ניקוד שונות. עד לא מכבר הייתי עומד תמה לנוכח גאדג'ט זה – מה עושים איתו? האם עלי לומר את הא' ב' לפני התפילה ? האם זהו ספר לימוד המאושר ע"י משרד החינוך לכיתות א' ? אתמהה... (הושתל לצורך יצירת רושם ספרותי) אולם סופסוף חשפתי את מטרת גאדג'ט זה. לפני שאחשוף אותה בפניכם הקדמה קצרה ברשותכם. כידוע בקטעים רבים בתפילה חל איסור להפסיק בדיבור. ישנם כאלה שרק קדושה תסתום את פיהם, ישנם כאלה שגם ברכות שמע יעשו את העבודה וישנם כאלה שמרגע שנחו התפילין על ראשם חותמים את פיהם לדברי חולין. אולם בשטיבלך של חב"ד אותו אני פוקד לבקרים (יותר נכון פוקד בבקרים) למדתי כי האיסור לדבר אינו איסור תקשורת כולל. וכך ישנו את העונה לטלפון בכל שלב של התפילה וחלילה לא מפסיק בדיבור רק מפטיר "אההה" או "אאאהאאאהה" במשך חצי שעה ויש מי שמתקשר בפנטומימה. אולם את צורת התקשורת הגאונית ביותר ראיתי אצל מתפלל שרצה לומר לחבירו דבר והרכיב לו משפטים בעזרת ... נכון, הא' ב' בתחילת הסידור – הבחור פשוט הקליד את הודעתו במקלדת הוירטואלית וכך גיליתי כי היהודים הם שהמציאו את הSMS ראשונים. רק הצעה לייעול – אם אפשר להוסיף רווח ו backspace למקלדת... תודה.

שטיבלך
התפילה בשטיבלך היא בשיטת עשה זאת בצעמך, או במילים אחרות "הרכב לך תפילה". המתפלל עובר בין המנינים השונים ומלקט לעצמו חלקי תפילה עד שהוא משלים את ה check list שלו.

טבק
אחד ממנהגי בית הכנסת המפורסמים הוא הרחת הטבק. כל בית כנסת המכבד את עצמו צריך שיהיה לו "גביר" מקומי שבאמתחתו קופסה קטנה המכילה את האבקה החומה כהה המכונה טבק. באמצע התפילה על הגביר לערוך סיבוב ולהפציר במתפללים לקחת קמצוץ ממרכולתו. ה"מבינים" ילוו זאת באמירת – "נו, א שמעק טבק". עד כאן הכל בסדר. רק שמעולם לא הבנתי מה המטרה ומה מצופה ממני – האם עלי לקחת שאיפה בריחוק מן האבקה החומה ע"מ ליהנות מריחה הערב (אישית הייתי מעדיף עץ ריחני לרכב) או שמא עלי להסניפה מלוא חופניי משל הייתי נער בן 15 השואף את גז המזגנים האהוב עליו, והכל כדי להוציא ממני עיטוש פראי... אם זוהי המטרה, נשאלה השאלה – למה? מה הסיפוק שיוצא למחלק מכך שהתעטשתי ? ולמה כולם צוחקים כשמישהו מתעטש אם זו המטרה ? כך או כך - 15 שניות התהילה של הטבק מגיעות ללא ספק בתפילת יום כיפור – אין בעיה, לא נאכל, לא נשתה אבל אף אחד לא ימנע מאיתנו איזה אפצ'י טוב.

אהבתם? התעצבנתם? נהניתם? נרדמתם ?
אשמח לשמוע מכם- vlado@olam-katan.co.il
לטורים קודמים ולחומרי ארכיון מסווגים www.haim.shoresh.org.il

שביבים (ראש-השנה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

סעודת ליל שבת בחינת "מזוני"
במוצש"ק פ'' כי תבוא תשס"ט, בסעודת "מלווה מלכה" אמר האדמו"ר מפוריסוב, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א:
"עה"פ "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" איתא במדרש (וכן במסכת תענית): שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא, ומבאר ה'שפת אמת' (תרמ"ז) שהם ג' המפתחות של בני חיי ומזוני, שהם למעלה מהנהגת הטבע. לכן, לא בזכותא תליא מילתא, וזה מיוחד רק לבני ישראל. ועל זה כתיב: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ומזה יש התגלות בכל שבת, כדכתיב, "ביום השבת יפתח" (יחזקאל). כי ביום חול, ההנהגה על ידי מלאך, ובשבת קודש, כביכול, בידו של הקדוש ברוך הוא בעצמו. ולכן שלוש הסעודות מיוחדות לאלו השלושה: בני חיי ומזוני. בליל שבת קודש זו בחינת מזוני, ויום השבת בחינת חיי, וסעודה שלישית בחינת בני, ולכן ראוי לאכול בסעודת ליל שבת מכל המאכלים, לפי שמהם באה הברכה למזונות, הברכה לששת ימי המעשה, שהיא בחינת מזוני, ומיניה מתברכין ימי המעשה." ועל אחת כמה וכמה כך בסעודות השבת של ראש השנה הפותחות את השנה כולה.

ומה עם אמנו רחל?!
"ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך. ויקרא מלאך אלוקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר כי תבכי" [מתוך קריאת התורה בראש השנה]
שנה אחת, בראש השנה לפני התקיעות, פתח האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל "שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג זצוק"ל, בדברים וכה אמר:
היה בכוונתי לומר עתה פלפול בהלכה, כנהוג אצלנו מקדמת דנא, אולם כאשר קראתי מקודם בספר התורה את פרשת היום, עצור במילין לא אוכל!
והוא נשא את עיניו השמימה והרעים בקול: ריבונו של עולם, כאשר הגר שיפחת שרה הייתה במצוקה, שלחת אליה חיש מהר שני מלאכים, שירגיעו את רוחה, ואילו אמנו רחל, שכבר אלפי שנים זועקת ובוכה תמרורים על בניה הכבושים בגולה, ועדיין לא פדית אותם! היתכן?!

שרוי בעולמות אחרים
ב"מועדי הראי"ה" מספר הרב משה צבי נריה זצ"ל על תפילת ראש השנה של מרא דישראל, הרב קוק זצ"ל:
ביום הראשון של ראש השנה היה הרב מתפלל בבית מדרשו, עם המתפללים הקבועים, ואילו ביום השני היה בא להתפלל במניין של הישיבה בבנין ישיבת "עץ החיים" בשכונת מחנה יהודה.
בעל השחרית בישיבה היה הרב שבתי שמואלי שליט"א, מראשוני הישיבה, ובעל המוסף היה הרב רבי אריה לוין ז"ל, גומל החסד הירושלמי המופלא.
רבי אריה שכל תפילתו הייתה ברגש רב, היו לו גם כמה מנגינות מיוחדות (כגון מנגינת תפילת "היה עם פיפיות", שתמיד צפינו לה בגלל טוב טעמה וחין נעימתה), ובאחת השיחות סיפר, שנוסח תפילתו בצרוף מנגינותיה, מסורת היא בידו מבעל-התפלה שעבר לפני התיבה בישיבת וולוז'ין . בבית מדרשו היה הרב נאלץ לקצר מפני טורח הציבור, לא כן בישיבה שמעיקרם נקבעו בזה זמני-תפלה ארוכים יותר. כאן היה הרב מאריך בתפילתו, בכוונותיו. ללא הגבהת קול וללא התרגשות חיצוניים, היה עומד ומתפלל כשאותו השקט האצילי והשלוה הפנימית המאפיינים אותו תמיד, מלווים אותו גם עכשיו, אלא שפניו מרוכזים יותר ומבטו עמוק יותר, ולא פעם הרגשנו שאעפ"י שהוא עומד אתנו, הרי אליבא דאמת שרוי הוא בעולמות אחרים, הרבה יותר גבוהים, כי רק גופו מצוי בינינו ואילו נשמתו מרחפת במרומים.

הסיבה לתקיעת שופר
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל "חזון יחזקאל", נהג לומר:
למרות כל הדרשות שנאמרו מזה מאות בשנים על תקיעת שופר, עדיין איננו יודעים מהו הטעם הנכון למצווה זו.
זו כוונת הפסוק: "תקעו בחודש שופר... כי חק לישראל הוא", כלומר: לגבי ישראל הרי זה חוק, כמו פרה אדומה, שאיננו יודעים את טעמה. אבל "משפט לאלוקי יעקב" – אצל הקב"ה זה בגדר משפט, שיש לו טעם, ורק מאיתנו נעלם טעמה האמיתי של תקיעת שופר!

אכילת "סימנים" לשם מה?
ה"שפת אמת" (תרל"ב) כתב טעם אודות הצורך להדר אחר אכילת "סימנים" בליל ראש השנה. וביאר, שזה משום שבראש השנה אין מבקשים על ענייני העולם הזה (כפי שמבואר בזוהר הקדוש ובתיקונים), אלא רק מבקשים "תן פחדך" "ותמלוך" וכו', ומאחר ואין אנו מבקשים במפורש על ענייני העולם הזה, על כן אנו מרמזים עליהם, כי באופן שכזה של סימן ורמז בלבד, אנו רשאין לבקש, כי כך רצונו יתברך ולשם כך נבראו רמזים אלו.

מנהגו של רבי פייוויש מקראקא
כאשר יש ברית מילה בראש השנה, פסק ה"שולחן ערוך"(אורח חיים, סימן תקפד) שמלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר.
ועל כך כותב הט"ז: "שמעתי שהגאון מהר"ר פייוויש מקראקא ז"ל היה מל בראש השנה, ולא קינח פיו אחר המילה, אלא בפה המלוכלך בדם מילה תקע בשופר, ועירב מצות מילה בשופר".
אולם ה"שערי תשובה" הקשה על כך, שהרי הלכה מפורשת היא (יורה דעה, רסה סעיף א'), שהמוהל צריך לרחוץ את ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות, הרי שאסור לברך בפה המלוכלך בדם?
ותירץ הגאון רבי משולם רובינשטיין, בעל "דרשת מבי"ט", שאולי יש לומר, שרבי פייוויש מקראקא לא בירך בעצמו, אלא רק תקע ואדם אחר בירך, ויכול לעשות כך לכתחילה (כמבואר בסימן תקפ"ט, ב"מגן אברהם" ס"ק א'), ואם כך לא קשה כלל.

התקיעה פותחת את כל השערים
בשמו של האדמו"ר בעל "בית ישראל" מגור אומרים: סגולת השופר נרמזת במילות התפילה "בחכמה פותח שערים". שהרי אמרו חז"ל (שבת קיז:), שתקיעת שופר "חכמה היא ולא מלאכה", ואם כן, ב"חכמה", כלומר: על ידי התקיעה, "פותח שערים" – נפתחים כל השערים והתפילות עולות למעלה לפני כסא כבודו!

עלובי החיים שעליהם עומד העולם!
מורגל היה בפיו של הגאון רבי עטייה, ראש ישיבת "פורת יוסף", לומר:
לפעמים, כאשר אנו רואים אנשים דלים ומסכנים, שמזלם לא שפר עליהם והרי הם סובלים כל חייהם צער וייסורים, אנו חושבים לעצמנו: איזו תועלת יש לעולם מאנשים אלו?
אולם על שכמותם כוונת הפסוק [הפטרת יום א' דראש השנה]: "כי לה' מצוקי ארץ" - אלו האנשים שכל חייהם מרה ומצוקה, "וישת עליהם תבל" – העולם מושתת ועומד עליהם ובזכותם!
הוסיף על כך הרה"ג ר' שבתי דב רוזנטל שליט"א:
לפי זה, מה נמלצו מדבש אמרי נועם בפיוט לקדושה במוסף יום ב' של ראש השנה:
"רחם מצוקים אשר עליהם שמת הדום וכסא, ואז יתרעם הגלגל ויתרעש הכסא..."

חובתם הייחודית של שרידי החרב
"כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלך להרגיעו ישראל" (מתוך הפטרה ליום ב' דראש השנה)
"עם שרידי חרב", כלומר – ביאר הגאון רבי מרדכי אילן, אב"ד תל אביב – כל אחד משרידי החרב ושארית הפליטה, צריך לראות את עצמו כעם שלם. הוא אינו פרט מהכלל כולו, אלא מוטלת עליו אחריות העם כולו, כי עליו למלא את החלל, להשלים את החסר ולבנות את הכלל מחדש!
בדומה לכך פירש המלבי"ם את הפסוקים (תהלים פז, ה-ו): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון, ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה", וכך ביאורו: איש פרטי הנולד בציון, יספור אותו ה' "בכתוב עמים" – כאילו הוא עם שלם בפני עצמו, שאינם נחשבים ליחידים, אלא רק לעמים שלמים!
ואף בדורנו, בתקופת הבנין שאחר החורבן הגדול, מחובתו של כל יחיד לשאת באחריות הכלל, ולראות את עצמו כאילו הוא עם שלם, עם שרידי חרב! [מתוך המאסף "כמוצא שלל רב"/ ימים נוראים להרב אברהם ישראל רוזנטל]

דרשה לימים נוראים - ג'

דבר אחר: "בחדש השביעי" ר' ברכיה היה קרי ליה ירחא דשבועתא שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, הדא הוא דכתיב (בראשית כב): ויאמר בי נשבעתי נאם ה'.מה צורך היה לשבועה? ר' ביבי בר אבא, בשם ר' יוחנן אמר: עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבש"ע! גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי (שם כב): קח נא את בנך את יחידך, היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לאמר אתמול אמרת לי: כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי: והעלהו שם לעולה?!אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבותיך, (תהלים לח): "כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו", כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם, ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים. אימתי? בחדש השביעי:

המדרש מביא את דברי ר' ברכיה שהיה מכנה את ה"חודש השביעי" – חודש השבועות, מלשון שבועה. זאת, על שם השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם בסיום פרשת עקידת יצחק. המדרש ממשיך ומסביר שהסיבה שהקב"ה נשבע לאברהם היתה טענתו של אברהם שהוא עצמו לא בא בטענות כלפי הקב"ה שהוא נצטווה לעקוד את בנו. עתה הוא בא בדרישה להקב"ה שהוא יישבע לו שיהפוך לבניו את מדת הדין למדת הרחמים.
המדרש שואל מה צורך היה בשבועה? מהו התשובה לשאלה זו? על פניו התשובה היא שכיוון שאברהם "דרש" זאת מהקב"ה, באומרו "כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך... כך כשיהיו וכו'". הקב"ה נענה לבקשתו של אברהם ונשבע לו שאכן זה יהיה. (אם זה היה כתוב רק בלשון "ויאמר", לא היינו מבינים שזה בא בעקבות דרישתו של אברהם, השורש נשבע מעיד על כך שזה בא כתגובה לדבריו של אברהם.). אך יש כאן דבר נוסף שדורש התייחסות: עפ"י ר' ברכיה החדש השביעי נקרא (או ראוי לו להיקרא) על שם שבועה זו. מפני מה? מה החשיבות הגדולה לשבועה זו בכל סיפור העקידה?

אולי יש לומר שבסיפור העקידה [שקוראים בתורה ביום ב' של ראש השנה] הסיפור נע בין פקודותיו של הקב"ה לבין מעשיו של אברהם. לא מורגש בסיפור העקידה שותפות בין האדם לבין הבורא. העקידה, עד לשבועתו של הקב"ה, מבטאת יחס של מלך-עבד – המלך מוריד פקודות והעבד מבצע. כל זה נמשך עד ל"שבועה", אז על פי המדרש אברהם עונה להקב"ה. בבת אחת משתנה היחס להיות יחס של אב-בן – קיים דו שיח בין הקב"ה ואברהם. ה"שבועה" מבטאת שותפות-זוגיות בין האדם לבורא, זוגיות זו מבוססת על האדם המכיר בגדלותו של הבורא, הממלא אחר מצוותיו אך גם יודע לדרוש מהבורא יחסי גומלין.

סיפור העקידה בקריאה של חז"ל והחודש השביעי בכלל לפי ר' ברכיה, מעמידים בפני האדם את השאלה: האם אנחנו מקיימים את התורה רק כעבד המקיים את מצוות המלך, או כבן הדן עם אביו על הדברים הנצרכים לעשות.

כל נדרי והתרת נדרים

הגמרא בנדרים (דף כג עמוד ב) מביא את הדברים הבאים:
והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.
אי זכור, עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה! [=אם הוא זוכר את המודעה, הוא עוקר את התנאי ומקיים את הנדר!]
אמר אביי, תני: ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר.
רבא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא, הכא במאי עסקינן - כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה, והשתא קא נדר, אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר - נדריה לית ביה ממשא, לא אמר על דעת הראשונה אני נודר - עקריה לתנאיה וקיים לנדריה.
רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא, אמר ליה רבא: תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואת דרשת ליה בפירקא?

הגמרא הזו היא בעצם המקור הקדום למשהו שמזכיר את התרת הנדרים ואת תפילת כל נדרי הנאמרים על ידינו בערב ראש השנה, ערב יום כיפור ובליל יום כיפור.

בספר שבלי הלקט (סי' שיז) מובאים שלוש דעות לגבי אמירת כל נדרי:
א. דעת רבינו תם - יש לומר "כל נדרי" רק על העתיד, כפי שהגמרא בנדרים אומרת:
מצאתי בשם רבינו תם זצ"ל שהגיה והנהיג לומר מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא עלינו כולהון אתחרטנא בהון וכתב שכן עיקר והאומר מיום הכיפורים שעבר אינו אלא טועה שאי אפשר לו אלא להתיר את עצמו ובלא חרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות ועוד שהלכה כרב פפא דהוא בתרא דאמר בפ' השולח גט שצריך לפרט את הנדר והכי נהיגינן אלא מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא עלינו עיקר וסמך לדבר הא דאמרינן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלין ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.

ב. דעת רבינו ישעיהו - "כל נדרי" הוא על העבר - לכפר ולהתיר נדרים שאדם שכח שנדר:
ונראה לי מה שאנו אומרים שנדרנו וגם מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו היא עיקר וטעם הדבר למה תקנו הראשונים לומר כך בלילי יום הכיפורים משום דקיי"ל דעל כל עוונות שבתורה אם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר וראו הראשונים ששום עון אינו מעכב [את] הכפרה שאם יעשה אדם תשובה שלא יהא יום הכיפורים מכפר אך עון הנדרים שאם נדר ליתן צדקה אין יום הכיפורים מכפר עד שישלם את נדרו...ואם אדם זכור נדרו היה מקיימו אבל אם נדר ושכח לא נמצא שהוא ענוש בעבור שהוא קשור בנדרו ואינו מקיימו בעבור זה תקנו הראשונים לומר זה שאם עשינו שום נדר ושכחנו אותו ולא נדע לקיימו אנו מתחרטין בכל אותן הנדרים ומתירין זה לזה ואע"ג דקיימא לן צריך לפרוט את הנדר הני מילי כשיודען אבל אנחנו אין אנו מתחרטין על מה שאנו זכורין אלא על מה ששכחנו וזהו מה שאנו מסיימין ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה לומר שאנו מבקשין חרטה על השגגות שלא נענש עליהם וחרטה יפה היא שאילו היינו יודעין בשעה שנדרנו שנשכח לא היינו נודרין וכל הצבור מתירין זה לזה ועוקרין הנדר מעיקרו כדי שלא יהא שום דבר מעכב כפרתינו

ג. דעת רבי בנימין אחי השבלי הלקט - "כל נדרי" הוא על העבר - בקשת כפרה על נדרים שקויימו (!):
ואחי ר' בנימין זצ"ל כתב אומר אני שאין בלשון הזה לא לשון הפרה ולא לשון התרה ולא בנדרי יחיד ולא בנדרי צבור ולא במודר הנאה ולא דבר אחר בין שכיחין בין זכורין אין בזה הלשון לשון התרה כל עיקר. מכמה ענינים חדא דהא קיימא לן דצריך לפרוט את הנדר ועוד אפי' נאמר שהשליח צבור חשוב מומחה היכן מצינו חרטה הנאמרת על פי המתיר כזה שהיחיד המומחה הוא המתחרט בנדר אחרים והוא המתיר ועוד היכן מצינו חרטה פורחת באויר שאינה תלויה בדבר. הלא המתחרט צריך לתלות חרטתו בדבר ולומר אדעתא דהכי והכי לא נדרי כדאמרו התם אדעתא דמחי לך קצארה מי נדרת אדעתא דליקפד רב נחמן מי נדרת ואמר ליה לא והכא אין דבר לא בסתם ולא במפרש להיתלות עליו חרטה ועוד גדולה מזאת שפעמים שיש בבית הכנסת בעל נדרים ודעתו הראשונה של שעת הנדר עליו ולאחר זמן שמא יתחרט ומורה לעצמו לסמוך על היתר זה ונמצאת שיגגתו עולה זדון אלא ודאי אין בלשון זה לשון הפרה והתרה כל עיקר והסומך עליה עובר בבל יחל ומה שהנהיגו הראשונים לאומרו לפי מה שמצינו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן ונקרא רשע וחוטא כמו ששנינו כנדרי רשעים וכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם אינו חדל לנדור נקרא חוטא וכתיב ואחר נדרים לבקר שכל הרגיל בנדרים פנקסו מתבקר ועונותיו נזכרין. ועונש הנדרים חמור כדכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' ובעון נדרים בניו של אדם מתים לכך הנהיגו לומר כל נדרים שיתכפר להם עון הנדר. ומצינו צורך סליחה אפילו בנדר שהופר. כדכתיב ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו וגו' וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועברה על נדריה ששתת יין ונטמאת למתים זו היא שצריכה סליחה הנה מצינו שהצריך הכתוב סליחה אף בנדרים שהופר. וכן מצינו צורך סליחה אף בנדר שנתקיים כדכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כדאמרינן ע"י שציער עצמו מן היין הא למדנו שהנודר צריך כפרה.

ביקורת ספרים: "מסורת בעידן המודרני" מסדרת "עם הספר"

בעבר כתב כאן ידידי "סגן צעיר" על הספר "אמונה בזמן משבר" מתוך סדרת עם-הספר של הוצאת ידיעות ספרים. כפי שהוא ציין, רב הספרים שיצאו בסדרת עם הספר מצויים בספריתו של כל בוגר ישיבה. הספר "מסורת בעידן המודרני- חכמים ספרים בדורות האחרונים" הוא יוצא דופן במובן הזה ובעוד מובנים. בניגוד לרוב הספרים בסדרה, הספר הזה מכיל ליקוטים מתוך ספריהם של מחברים שונים והוא איננו מכיל ספר או ספרים מלאים. מכיוון שמדובר בספרים שאינם מצויים כל כך, אני רואה בכך ברכה שהצליחו להביא בפני הקורא סקירה יפה של מחברים שונים:

- הרב אליהו בן אמוזג

- הרב יוסף חיים, ה"בן איש חי"

- הרב משה כלפון הכהן

- הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל

- הרב יוסף משאש

- הרב חיים דוד הלוי

- הרב יהודה אשכנזי (מניטו)

על פי השמועות, הספר הזה יצא לאור כאפליה מתקנת. כאשר הוצאת ידיעות ספרים גילו שמהעת החדשה יש להם רק מחברים אשכנזים, הם החליטו להוציא לאור גם ספר עם דבריהם של חכמים ספרים בדורות האחרונים. אם המטרה של סדרת עם הספר היתה להוציא לאור בהוצאה חדשה את הספרים שנמצאים בכל ארון ספרים יהודי בסיסי, אזי עם כל הצער שבעולם צדקו אנשי ההוצאה בכך שהעלימו את החכמים הספרדים. הרי בינינו, למעט הבן-איש-חי שספריו נמצאים כמעט בכל בית כנסת, מי ראה לאחרונה ספר של אחד מהחכמים האחרים באחד מבתי הכנסת שהוא פוקד? היוצא דופן הנוסף הוא הרב חיים דוד הלוי, שספריו נמצאים, גם אם לא בהמוניהם.

מאידך, אם מטרת סדרת "עם הספר" היתה להוציא לאור את ספריהם של המחברים שראוי לכל בן העם היהודי להכיר, אזי עשה נכון המו"ל, והוא השיג בכך את הציבור שלנו, שראוי לכל אחד להכיר את חכמים אלו ואת דבריהם.

העורך של הספר ומי שכתב את ההקדמה לספר הוא הרב יצחק שוראקי, רב קהילה של יוצאי צפון אפריקה בירושלים ומנהל תוכנית ב"ממזרח שמש". הספר איננו רק לקט מדבריהם של חכמי המזרח בתקופה המודרנית, אלא מנסה להציג קו מסויים (שלא בהכרח באמת היה בקוזנזוס בקרב כל חכמי יהודי המזרח) - שחכמי המזרח דגלו בקבלת ובאימוץ המדע והחכמה שהמודרנה הביאה איתה.

רוב הקטעים המובאים בספר הינם מחשבתיים (חלקם כתובים בלשון המליצי הידוע של חכמי המזרח), אך ישנם גם קטעים הלכתיים העוסקים בענייני צדק וצדקה ופה ושם יש מעט קטעים הקשים יותר לקריאה שוטפת של תשובות הלכתיות. הדבר שהכי חסר בספר הוא תוכן עניינים פשוט המאפשר לקורא לראות בחטף אילו קטעים מכיל הספר ובאיזה עמוד נמצא הקטע שהוא מחפש.

הקטעים שאני נהנתי מהם במיוחד היו הקטעים המדברים על פסיקת הלכה מהרב חיים דוד הלוי, הרב יוסף משאש והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (את אחד מהקטעים הללו הבאתי כאן). גם דברי המחשבה של הרב "מניטו" היו עבורי חידוש מבורך, ועל אף ששמעתי את שמעו של האיש זו היתה הפעם הראשונה שממש נפגשתי עם דבריו.

לא ניתן לסיים את הרשימה הזו מבלי להתייחס למה (או למי) שלא הובא בספר, בסוג של שתיקה רועמת. כל החכמים בספר "מסורת בעידן המודרני" הינם בעולם האמת, כך גם יתר המחברים שספריהם הוצאו לאור במסגרת "עם הספר". אך דווקא בספר זה היה מן הראוי לתת לפחות התייחסות מינימלית לחכם הספרדי הפופולארי ביותר וכנראה החשוב ביותר בחמש מאות השנים האחרונות (את הקביעה הזו לא אני המצאתי, אלא שמעתי מאדם הגדול ממני), הלא הוא הג"ר עובדיה יוסף שעוד בחי עמנו היום. אין ספק שפועלו ומשנתו ישפיעו על עם ישראל הרבה יותר מאחד או שניים מהחכמים שדבריהם כן הובאו.

"מעשה רב"

כידוע לכם, מזה מספר חדשים שאני כותב טור המתפרסם כאן ובאתר כיפה על רבנים והרבנות. בשבוע האחרון הסתבר לי ששכני לרבנות, הרב אלי רייף, גם כן מפרסם טורים בנושאים אלו. הטורים מתפרסמים באתר ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, ונקראים בשם "מעשה רב". הנה הקישור.

בברכת מזל טוב לרגל חנוכת בית הכנסת של קהילתו של הרב אלי רייף, קהילת השחר במודיעין.

יצא לאור: מעיינותיך לקראת ראש-השנה תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #22 ניתן להוריד כאן:
אחדות ה' - הרב יואל כהן
לשמוע קול שופר - קטעים מהרבי הריי"ץ
רצוא ושוב - הרב אלחנן ניר
עשר הספירות - הרב אריה ליב קפלן ע"ה
בדרך לרבי ובצילו - הסופר הרב שמואל אבידור (מתיאור הימים הנוראים אצל הרבי. אני מאד לא נהנתי מקטע זה. הסגנון ממש לא לרוחי, ובתוכן מצאתי מעט מאד.)

כרגיל מדובר בחוברת מושקעת ואיכותית מאד. על דבר אחד קצת הצטערתי - העיסוק בחגי תשרי הוא דל מאד יחסית (הקטעים מהרבי הריי"ץ ותיאורו של הרב אבידור שהתייחסותי אליו לעיל). אעפ"כ אני חושב שזה יכול להוות חומר קריאה טוב, למי שמחפש, לראש השנה.

מעיינותיך לצעירים #8 מוקדש לנושא התפילה (הלינק כרגע לא עובד, אני מקווה שיתקנו אותו - ראו כאן):
שעת קרב - ר' מנחם איתן
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה - זו תפילה - הסבר מתומצת ובהיר מאד על שלבי התפילה לאור החסידות והקבלה (עולמות עשייה, יצירה, בריאה ואצילות).
עבודה שבלב - ראיון עם ר"מים מישיבות תיכוניות (הרב עמיהוד קלכהיים מהישיבה התיכונית ברמת גן, הרב חגי קורן מישיבת למרחב בפתח תקוה, והרב אליקים פרנקל מישיבת שעלבים). מעבר לכל דבר אחר, הפאנל הזה מוכיח שיש איכות בקרב הר"מים בישיבות התיכוניות.
ביאורי חסידות לתפילה
תן לי סימן - ר' אהרוני ברנשטיין (סיפור השגחה חביב שארע לרב גבי הולצברג הי"ד)

הדבר היחיד שחסר בגליון הזה הוא טורו של ר' איל לוגסי שמשום מה נעדר הפעם, וחסרונו מורגש.

שביבים (נצבים-וילך) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
ה"גולם מפראג", היה או לא היה?
הרב אורי דסברג שליט"א מרכז המערכת של האינציקלופדיה התלמודית, כתב בשבת האחרונה ב"שבת בשבתו" כי לסיפור הגולם מפראג אין כל בסיס במציאות:
"אם תשאלו אדם ממוצע ברחוב (בין השאר גם לא-יהודים ברחובות פראג) תשמעו שהמהר"ל ידוע בעיקר - ואולי: רק - בשל יצירתו את "הגולם מפראג", שפעל בעיקר נגד עלילות הדם, עד שהחל לסכן את חיי הקהילה היהודית, ואז הוציא ממנו המהר"ל את רוח החיים, ושאריותיו נגנזו בעליית הגג של בית הכנסת "אלטנוישול" בפראג (בתמונה מוביל אליה הסולם). סיפור זה נוצר ונודע רק בשנת תרס"ט (1909, שנת ה-300 להסתלקותו של המהר"ל) באמצעות הספר "נפלאות המהר"ל" שכתב הרב יהודה יודל רוזנברג. זוהי אחת הדוגמאות הנדירות שספרות דמיונית הופכת בעיני הציבור כמהימנה ואוטנטית, למרות שלכאורה אין לה כל ביסוס במציאות."
רבה של קריית מוצקין, הרב דוד דרוקמן שליט"א פנה במכתב להרב דסברג בו הוא מבקש להעמידו על שגגה, לדעתו, שיצאה תחת עטו:
החוה"ש לידידי היקר הרב אורי דסברג שליט"א.
ראיתי מאמרו שהתפרסם השבת בענין 'הגולם' שיצר רבינו המהר"ל מפראג זי"ע, והנני מצ"ב תשובה בנדון מכ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש – המדברת בעד עצמה.
ועוד בנדון: מסורת היא בקרב כלל ישראל מדוד דור, שהמהר"ל יצר גולם ע"י ספר יצירה. ישנם הלועגים למסורת זו וטוענים שכל פרשת הגולם נוצרה בדמיונו של מחבר "נפלאות מהר"ל". טענת הבל זו מגוחכת ומופרכת לגמרי. שכן, מעל שישים שנה לפני שיצא לאור הספר "נפלאות מהר"ל", כבר נדפסו דבריו של המשכיל שי"ר (שלמה יהודה רפופורט 1790 – 1867), בספר "גלעד" (פראג תרט"ז) שיצא נגד יצירת הגולם ע"י המהר"ל. ונאמנים עלינו דברי בעל "דעת קדושים" מבואטשאטש זי"ע בספרו "ברכת אברהם", שה"גור אריה" זצ"ל עשה גולם ע"י ספר יצירה הק' וכו', עיין שם... (מתוך דברי "שלום ואמת")
נ.ב. יש לציין עוד, כי הר"י רוזנברג (אגב אביו וסבו של חברי הכנסת -האב ובנו -בן מאיר) הוציא את הספר שלו בשנת תרס"ט, ואילו הרבי הריי"צ מליובאוויטש (שהעיד שראה את הנשאר מ'הגולם' בעליית הגג של 'אלט-נוי שול') היה לפני זה - בשנת תרס"ח.

החלוקים הלבנים של הגר"א
סיפר האדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע באחת משיחות הקודש שלו בימי חמישי:
אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה (שבת צב.), ולכאורה מה ענין גבורת ותואר קומת הגוף להשראת השכינה, אלא דמי שהוא מסטרא קדושה כל מעלות גשמיות נמצאות בו... מסופר על החתם סופר זי"ע, שפעם בשמחת פורים כשאמר בתוך דברי קדשו שמרדכי הצדיק היה גבור עצום, רצה להראות לתלמידים כוחו וגבורתו, ודפק ביד קדשו על שולחן העב אשר לפניו, ונשבר ונפל ממנו חתיכת עץ בדיוק כמדת אגרופו, (שבדרך כלל קשה לכוון בדיוק מקום השבירה שלא יתפשט גם להלאה, וכאן מחמת חוזק הדפיקה בכוחו כי רב, נשבר בדקדוק עצום. עוד הראה להם איך שזרק מטבע קטנה על החלון ונעשה שם חור מצומצם בדיוק כפי גודל המטבע. והוסיף ואמר, דלולא שהיה מרבה בתעניתים בימי חורפו היה יותר גבור.
על מהרי"ל איתא (מהרי"ל ליקוטים אות מו) שאמר, שאינו רגיל לכבס סדינין ששוכב עליהן בכל לילה רק מפסח לפסח, ומכל מקום נקיים הם משאר סדיני בני אדם ששכבו בהן שבועיים. דמי שהוא מסטרא קדושה אין בו זוהמא ולכלוך. כן מסופר על הגר"א זי"ע,שפעם בשיחת נשים דברה הרבנית אודות פרישותו שכמעט ואינה רואה אותו, וכאשר אשה אחת הציקתה בדברים על שאינה מתגרשת ממנו, נכנסה לביתה והוציאה שני חלוקים שלו והניחה בפניהן, לראות התוכלנה להכיר איזה מהם משומש אחר לבישה ואיזה מהם נקי ומכובס, ומשלא עלתה בידן, אמרה להן וכי אתפרד מבעל קדוש כזה שלא נראה עליו זיעה,עד כדי כך שהכתונת אחר שלבשה היא נקייה כיום הוכבסה.
כ"ק אאמו"ר זי"ע היו לו בגד עליון ומגפיים שלבשם במשך עשרים שנה, ועדיין היו נראים כחדשים. וכמו בזמן שהיו ישראל במדבר בתוך ענני הכבוד נאמר (דברים כט, ד) לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך, כי בלוי ושחיקת הבגדים הם מחמת כוחות הטומאה, כאומרם ז"ל (ברכות ו.) הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו, ומי שאין למזיקים שליטה ונגיעה בו אין בגדיו וחפציו בלים. כי הקליפות מסטרא דמותא,והקדושה בבחינת חיים ונצחיות.

דרשה לימים נוראים - ב'

מהו הקשר בין ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות?

על פניו הקשר הוא פשוט וברור: בראש השנה אדם נידון על מעשיו, על פי תוצאות המשפט עליו להתכונן ליום הכיפורים, על פי המעשים שנעשו כהכנה ליום הכיפורים אדם מתכפר, ובחג הסוכות אדם שמח על כך שהוא התכפר.

כך לכאורה יש מקום להבין גם את דברי חז"ל המובאים ברש"י בפרשת אמור על הפסוק "אך בעשור לחודש השביעי" - אך ממעט, שיום הכיפורים מכפר לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים.

מעניין שמדברי המשך-חכמה ניתן אולי להבין אחרת:
אך בעשור לחודש וכו' אך בחמשה עשר יום וכו' - לפלא מדוע כתוב "אך" בהני תרי [=באלו השניים]? ויתכן לענ"ד, דזכרון תרועה בראש השנה, כמו שפירש הרמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם וכו', וכאשר ישוב בעשרה ימים ויטהר מכל חטאיו, אז יוהכ"פ מכפר, וכאשר יוהכ"פ מכפר עליו אז שומח בחג הסוכות בארבעה מינים, לכן קאמר דאין לדון אחרי דרכיו הגבוהים, כי אף אם לא לא שב בעשרה ימים שקודם יוהכ"פ, יוהכ"פ אסור במלאכה ותענית, וכן אף אם לא כפר יוהכ"פ ולא הלבין חוט השני גם כן חייבין בסוכות ובלולבין ולשמוח, וכאומר "אך בעשור לחודש וכו'" בלי הבטה כלל על רה"ש ו"אך בחמשה עשר יום... ושמחתם" בלא הבטה אל יוהכ"פ אם כפר עליהן.

הייתי יכול לסיים כאן, אך אוסיף עוד משפט אחד בבחינת תן לחכם ויחכם עוד.
אולי ההבדל בין שתי ההבנות הללו הוא ההבדל בין אדם העובד בבחינת עבד לעובד בבחינת בן. לבן יש מה לשמוח בהיותו קרוב לאביו גם אם אביו לא כפר לו, ויש לו מה לבקש כפרה גם אם הבן לא חזר בתשובה. וד"ל.

מה אני בחינם - חלק ב'

הטור העשירי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי' - מה אני בחנם אף אתם גם כן בחנם." - צוה אותי ללמד אתכם בחנם כמו שהוא למדני בחנם. (נדרים לז ע"א ופירוש הרא"ש שם)

בפעם הקודמת כתבתי אודות הניסיון שלי להזמין רב להרצות בקהילתי, רב שביקש עבור הרצאתו סכום כסף שהיה נראה לי לא סביר. הפעם אני רוצה להמשיך לעסוק בעניין הרצאות מן החוץ.

המציאות העומדת כיום בפני כל איש תורה, ובכלל זה רב הקהילה, היא שקשה מאד להגיע לשליטה בכל מקצועות התורה. אינני מדבר על בקיאות בש"ס ופוסקים, אלא בבקיאות בנעשה ובמתחדש בתחומים ספציפיים.
בעולם ההלכתי יש כיום מכונים שונים המתמחים כל אחד בתחום מאד מוגדר ומוגבל. ישנן שאלות הלכתיות שכל מי שירצה להתמודד איתן מבלי להתייעץ עם אחד המכונים הללו, מסתכן בכך שפסיקתו לא תיקח בחשבון את המציאות המשתנה וההתפתחויות האחרונות. הדוגמאות הן רבות: מכון פוע"ה המתעסק בענייני פוריות ורפואה, מכון התורה והארץ המתמחה בנושאים הקשורים למצוות התלויות בארץ, מכון המקדש המתמחה בענייני קדשים, מכונים שונים העוסקים בכל מה שקשור לחשמל ושבת, גופים שונים המתעסקים בכשרות במטבח המתועש, ועוד.

רב המעוניין להציג בפני בני קהילתו התפתחויות, למשל, בעולם הכשרות, נזקק או לעבור השתלמות בנושא מאחד הגופים המתמחים בנושא, או לחילופין לבקש מנציג של אחד מהגופים הללו לבוא ולהרצות בקהילה.

בעולם ההלכתי אומנם זה יותר נפוץ, אך ה"התמחות" קיימת גם בעולם ההגות והמחשבה. ישנם בתי מדרש שונים המתמחים בתחומים שונים בעולם המחשבה היהודי, וגם אנשים שהתמקצעו בתחומים הנושקים לעולם ההגות, למשל: זוגיות, שלום בית וחינוך. אם הרב מעוניין שבני קהילתו יקבלו מידע מקצועי בתחומים אלו, הוא נצרך לעזרה מן החוץ.
כל הרצאה מן החוץ כרוכה כמובן בעלות כספית גבוהה. קהילות מבוססות יותר וגדולות יותר יוכלו לזכות להעשרה התורנית האמורה, אך מה בדבר קהילות צעירות או קטנות יותר. האם נכון שכך יהיה מבחינה ציבורית? אם המסקנה היא שלא אזי עלינו, כציבור, לנסות למצוא פתרון למצב.

ייתכן והדבר הנכון הוא לבוא בתביעה לציבור עצמו. הציבור הדתי-לאומי הוא בורגני מאד. זה לא חזון נפרץ למצוא את מיטב בניו של ציבור זה בהופעות שעולות בין חמישים למאתיים ש"ח לכרטיס. אם כך, התביעה צריכה להיות מהציבור לשלם עבור שיעור תורני בבית הכנסת, לפחות סכום פעוט של עשר עד עשרים ש"ח. אולי זו אפילו אחת מחובותיו של רב הקהילה, לחנך את בני קהילתו לכך שזה לא מוזר לשלם עבור שיעור תורני, כפי שזה לא מוזר לשלם עבור השתתפות בהרצאה בנושא "עיצוב הבית בסגנון פאנג-שואי".

אישית, אני מאמין שהתנהלות כלכלית בריאה של אדם היא שיש לו מקצוע יציב שממנו הוא מתפרנס, ולאחר שפרנסתו מובטחת ממקום עבודתו הקבוע, עליו לחפש ולמצוא את המקומות בהם הוא יוכל לסייע בעזרת כישוריו לחבריו, בני משפחתו ובני קהילתו כחסד פשוט. לדוגמא: אם אדם הוא עורך דין עם מקום עבודה מסודר המשלם לו משכורת ברווח, לא יקרה שום דבר אם הוא יקדיש ארבע שעות בחודש לעזור לחבריו מהקהילה שצריכים עצה משפטית בעניינים שונים. זו גם אחת הסיבות שאני רואה כל כך הרבה ברכה במיזם החתונות של ארגון רבני צהר. על אף שאולי היה נכון לבקש תשלום עבור שירות שהרבנים מעניקים, יש בכך העברת מסר לכלל ישראל: יש לנו ברוך ה' פרנסה ממקורות אחרים, ואנחנו שמחים לבוא ולסייע בכשרונות שלנו במקום בו הם נצרכים.

הגיע הזמן שגם בתחום של הרצאות תורניות תיווצר רשימה של רבנים ומרצים המוכנים להקדיש מזמנם פעם בכמה זמן בתשלום מינימלי בכדי להגדיל תורה בקרב כל שכבות האוכלוסייה. כל הרבנים שיודעים לדבר בלהט על מסע הרבנים שהוביל מרן הרב קוק זצ"ל אל העם שבשדות, צריכים לדעת שהעם שבשדות מחכה להם, אך לא בהכרח מוכן לשלם להם כדי להגיע.

אנשים תורניים בעולם המעשה

הוזמנתי בשבת האחרונה לדבר בישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין. זאת, כחלק מסדרת הרצאות שהישיבה מארגנת עבור תלמידיה של אנשים תורניים מהסביבה המתבקשים לדבר על התמודדותם וחוויותיהם, כאנשים תורניים, בעולם המעשה.
באתי בשמחה והקדשתי חלק מזמני לדבר על כך שבעולם המעשה אין ממש הגדרה ל"אנשים תורניים". אולי בהזדמנות אחרת נרחיב בנקודה זו. מבחינתי הדבר החשוב היה עצם קיום סדרת הרצאות מעין זו בישיבת הסדר. אינני זוכר בשום שלב של שנות לימודי בתיכון או בישיבה שדברו איתנו על מקצועות שונים בעולם הגדול, ועל התמודדויות מהסוג שאיננו חיי צבא. אני רואה בזה ברכה שחושפים בפני התלמידים שהישיבה איננה מכינה למכון ההוראה, ושיש חיים לבוגרי ישיבה גם בעולם המקצועות החפשיים.

לאחרונה התוודעתי גם לסרטון דלהלן. סרטון יחסי ציבור של ישיבת שעלבים המדגיש דווקא את העובדה שהישיבה מעודדת את תלמידיה/בוגריה ללמוד ולעסוק במקצוע שהכי מתאים להם. כשאני ביקרתי בשעלבים כשהייתי שמיניסט, אינני זוכר דיבורים מהסוג הזה. אני רואה ברכה גדולה באומץ להציב דווקא עניין זה כשער לישיבה. כותרת הסרטון הוא "מה חיפש הפסיכולוג בישיבה המפורסמת?".

500 !!!!!

הרהורים בעקבות "שלטון הרב"

חלק מהדברים הבאים כתבתי בעבר כתגובה לדבריו של הרב יואב שטרנברג. אני מבקש לרכז כאן מחשבות שונות בנושאים שעלו ברשימות "שלטון הרב". בעיקרו אסכם על פי הבנתי את הדברים ואעלה את השאלות שנותרו בליבי. אני מתנצל שהדברים קצת לא מסודרים.
הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים, פירסם מאמר בתחומין האחרון על השאלה ההלכתית: האם להתיר כניסת כלב נחייה לרחבת הכותל המערבי? על אף שאין ממש ביסוס הלכתי לאסור כניסת כלבים לבית הכנסת או לרחבת הכותל, הרב רבינוביץ' סבור שיש למנוע את כניסת הכלבים מהטעם שכלבים מסמלים דברים שהם הפך הקדושה ושאדם סגי נהור יוכל להסתייע בסדרנים שברחבת הכותל ובכך אין הם זקוקים לעזרת כלביהם – מה שקצת הופך את השאלה מצורך והכרח למותרות.
עכשיו ננתח על פי השלבים שתיאר הרב יואב, כפי שאני הבנתי אותם:
השלב הראשון הוא הכרת השיטות השונות הקיימות בנושא שבו הוא פוסק – פוסקים שהתירו או אסרו הכנסת בעלי חיים לבתי כנסת ומקומות קדושה.
השלב הבא הוא הכרעה בין השיטות.
שלב נוסף (שבעצם קיים במקביל לשני השלבים הראשונים) הוא הכרת המציאות (ידיעת העובדות הנתונות בוודאות, והערכה לגבי עובדות שאינן ודאיות) – למה עלול להוביל היתר הכנסת כלבי נחייה לרחבת הכותל?
הרב יואב הביא את ה"חוות יאיר" האוסר אמירת קדיש לאשה בגלל חשש "שמ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל", וכתב שיש בכוחו של הרב לאסור גם דברים שיש בהם חששות מהסוג הזה, מדין בית דין הקובעים "סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות".
באופן דומה, על פי הבנתי, הרב רבינוביץ' אסר הכנסת כלבי נחייה לרחבת הכותל, בגלל הערכת מציאות דומה – חשש שזה יפגע בכבודו של המקום. כך שהרב רבינוביץ' קיים את כל שלבי הפסיקה המתוארים וקבע על פיהם את דעתו ההלכתית.
עכשיו, האם אנו מחוייבים לשמוע לפסיקתו זו של הרב רבינוביץ'?
על אף שעל פי השמועה הרב רבינוביץ' התמנה לתפקידו כמינוי פוליטי של פוליטיקאי מאחד ממפלגות השמאל ואינני מכיר אף אדם שמבין מדוע זכה דווקא רב זה לשבת על כסאו של צדיק יסוד עולם הרב יהודה מאיר גץ זצ"ל, מכל מקום לכאורה הוא לא יותר גרוע מטובי העיר שיכולים לקבוע תקנות וסייגים, שסביר להניח שבמהלך הדורות חלקם התמנו בעזרת כל מיני שטיקים פוליטיים. אם כן, יש חיוב מהתורה לשמוע לפסיקתו של הרב רבינוביץ' ברחבת הכותל. אדם שיכנס לרחבת הכותל עם כלב נחייה, עובר על איסור של "לא תסור", לפי האמור.
עם זאת, אין שום חיוב לקבל את דבריו של הרב רבינוביץ' מחוץ לתחום שיפוטו, דהיינו בכל בית כנסת/מקום קדוש אחר בארץ ניתן לקבוע אחרת.

באופן דומה, על פי דבריו של הרב יואב, רב יכול להחליט בכל מיני נושאים אחרים שלכאורה ההלכה אינה מדברת עליהם ישירות, אך בשונה מהדוגמא של הרב רבינוביץ' אף אחד לא מחוייב לשמוע לפסקים אלו אלא אם כן הם מעוניינים בכך – דבר שקשה להגדיר אותו כחיוב. בנוסף, לא נקבעו גבולות לפסיקות שהם מחוץ לתחום ההלכתי היבש.
לדוגמא, רב יכול לפסוק שאסור לקבוע את מין העובר בהפריה חוץ גופית, מכל מיני חששות. היחידים המחויבים לשמוע לפסיקה זו, הם האנשים שישאלו את אותו רב בנושא. אך, מדוע שבכלל יעלה על דעתו של מישהו לשאול בנושא זה את הרב? ועוד, האם יש תאריך פג תוקף לדברי הרב? מה קורה, למשל, אחרי שהרב הולך לעולמו, וכל העולם כולו כבר קובע את מין העוברים חוץ מחסידיו של אותו רב – האם זה מצב הגיוני? האם נאמר שנדרש בית דין הגדול בחכמה ובמניין כדי להתיר את מה שהרב הראשון אסר? זה דבר ידוע שחסידי חב"ד נמנעו במשך שנים מטיפולי פוריות בגלל פסיקתו של רבם. חודשים ספורים בטרם חלה, הוא התיר טיפולים מסוימים. לולי היתר זה, עד היום כל בני אנוש היו מקבלים טיפולי פוריות חוץ מחסידי חב"ד וההיימש – האם זה מצב סביר?

מה שהניע את כתיבת הטורים של "שלטון הרב" היה פסק דינו של הרב אברהם שרמן (קישור) שהתפרסם לפני כארבעה חדשים ובו הוא קובע שבעניינים של כלל ישראל כדוגמת גיור כל בתי הדין כפופים ל"פוסק הדור" – הגרי"ש אלישיב. לדידו, כל דיין וכל בית דין שיפסוק אחרת מדברי הרב אלישיב, דבריהם בטלים ומבוטלים מאליהם. בנקודה זו האריך מאד הרב שרמן והוא פרס את משנתו על פני עשרות עמודי פסק הדין. את תגובתו של הרב יואב לפסק הדין קיבלנו ברשימה האחרונה:
לכן, כאשר אנחנו דנים בשאלת הפלורליזם ההלכתי, אנחנו צריכים קודם כל להציב לפלורליזם זה גבולות, ולהבין שהתחום הציבורי אינו יכול להיות מגוון, אלא צריך להגיע להלכה אחת לכולם. תחום זה כולל את שאלות המעמד האישי, המשפט ועוד...
האם זה אומר שדעתם של גדולי התורה שקיבל הרב שרמן עליו מחייבת את הציבור? לא! סוף סוף, הציבור לא קיבל אותם עליו כרבותיו. אולם, האם צריך להשתדל שיהיו רבנים מוסכמים המקובלים על כולם בתחום הגיור או בהיבטים נוספים של התחום הציבורי - התשובה חיובית, ובהסתייגות, שאין צורך בשביל האיחוד לוותר על כל קולא רק כי יש אדם אחד שמחמיר (או להיפך).

שלטון הרב - חלק ה', מאת: הרב יואב שטרנברג

בפוסטים הקודמים בסדרה זו טענתי, שלפסיקת ההלכה יש גבולות. גבולות אלו כוללים גם חריגה מפרשנות אפשרית במקורות ההלכתיים, וגם חריגה מכללי הדיון ההלכתיים. משמעות הגבולות היא, שאדם יכול לומר אמירה הלכתית שתהיה, אובייקטיבית, טעות.
עוד טענתי, שהערכת המציאות היא שיקול משמעותי מאוד בתוך פסיקת ההלכה, בשלושה מישורים - הן בהבנת הנתונים העובדתיים הודאיים הנוגעים למקרה, הן בהערכת הנתונים שאינם ידועים הנוגעים למקרה, והן בשקילת היבטים עובדתיים שאינם קשורים לדיון ההלכתי במובן הצר של המילה, כגון חששות מההשפעות החברתיות של פסיקה מסויימת.
טענתי השלישית היתה, שלתורה, ולנציגיה שהם הרבנים, יש מה לומר בכל הרמות שהוזכרו. כמובן שבמישור ההלכתי המצומצם, קצת יותר מחודש בעיני הציבור הוא שיש לתורה מה לומר גם לגבי אופן הערכת הנתונים שאינם ידועים, ועוד יותר מחודשת, זכותם של הרבנים לקבוע הלכות על סמך הבנתם את ההשפעות החברתיות של הפסיקה.
טענתי הרביעית היתה, שהשאלה מיהם הרבנים שלהם הסמכות להחליט עבור הציבור בשאלות ההלכתיות, נתונה להכרעת הציבור. הציבור רשאי לקבל על עצמו פוסק מסויים, וללכת אחריו.
את הדיון הנוכחי נקדיש לשאלה שתחתום את עיסוקנו בנושא - האם הציבור צריך לקבל עליו פוסק מסויים, או שמא עדיף לאפשר את הפלורליזם ההלכתי, ולאפשר לכל אחד לבחור רב לעצמו. אני מודה, שבניגוד לדיונים הקודמים, שבהם עמדתי מבוססת מאוד, לעניות דעתי, הרי שביחס לעמדה שאותה אני מבקש להציג כיום, אני פחות נחרץ.

התחום הציבורי
מדוע קיים משבר בתחום הגיור כיום. הרי בתי הדין לגיור לא כפופים לרב שרמן וההולכים בדרכו. הם יכולים לאמץ כל גישה הלכתית
שנראית להם, ויש לפסיקה שלהם מעמד חוקי ברור. מי שהתגייר, מקבל תעודת גיור, והרי הוא יהודי לכל דבר.
מאידך, גם לרב שרמן וסיעתו יש אוטונומיה מוחלטת. תחת תחום סמכותם נמצאים כל הגירושין והנישואין. הם מוסמכים לקבוע כי פלוני אינו יהודי אלא גוי, ולכן הוא אינו יכול לשאת אשה יהודיה, אינו צריך גט כדי להתגרש וכן הלאה.
אם לכל אחד יש אוטוריטה מלאה - מה הבעיה?
הבעיה היא כמובן, שמדובר באותו אדם, שצריך גם להתגייר ולהיות יהודי בעיני מנהל הגיור, וגם בעיני בית הדין, וברור שלא שייך בכלל ששתי מערכות שנוגעות באותה בעיה, ולגבי אותו אדם, יגיעו למסקנות שונות.
לכן, כאשר אנחנו דנים בשאלת הפלורליזם ההלכתי, אנחנו צריכים קודם כל להציב לפלורליזם זה גבולות, ולהבין שהתחום הציבורי אינו יכול להיות מגוון, אלא צריך להגיע להלכה אחת לכולם. תחום זה כולל את שאלות המעמד האישי, המשפט ועוד. נכון הדבר, שהמשנה ביבמות (יג:) אומרת " ע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו", ומבואר בגמרא, שבית הלל היו מודיעים לבית שמאי אילו נשים אסורות להם, הרי שברור שמצב זה איננו מצב אידיאלי. מצב זה דומה למצב שהיה קיים, אם היה אפשר להינשא שלא ברבנות, ואז חלק מהרבנים מכירים בגיור ומשיאים, וחלק לא. ניהול רשימות יוחסין שונות עבור קבוצות שונות בעם איננו רעיון טוב.
האם זה אומר שדעתם של גדולי התורה שקיבל הרב שרמן עליו מחייבת את הציבור? לא! סוף סוף, הציבור לא קיבל אותם עליו כרבותיו. אולם, האם צריך להשתדל שיהיו רבנים מוסכמים המקובלים על כולם בתחום הגיור או בהיבטים נוספים של התחום הציבורי - התשובה חיובית, ובהסתייגות, שאין צורך בשביל האיחוד לוותר על כל קולא רק כי יש אדם אחד שמחמיר (או להיפך).
הדבר הזה נכון גם במישור המקומי. כיצד נראית המחיצה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים בבית הכנסת? זו אינה שאלה שתיתכן לגביה הכרעה אישית של רבנים שונים לחברים שונים בקהילה, מהסיבה הפשוטה, שבסופו של דבר, בבית הכנסת תעמוד מחיצה אחת בלבד, והיא צריכה להבדיל בין כל הגברים לכל הנשים. לכן אין ספק, שהקהילה צריכה להגיע לפתרון בהסכמה שיהיה פתרון אחד.

מערכת הכשרות
תחת הקטגוריה של התחום הציבורי, אני חושב שראוי לכלול גם את הנושא של הכשרות. המצב כיום הוא, שישנה חרושת שמועות בלתי פוסקת בשאלה האם לסמוך על גוף כשרות כזה או אחר. מדובר בתעשייה שמתגלגל בה כסף רב, ובעצם חוץ מאמון אישי ברב נותן הכשרות, אין דרך להשתמש במערכת הכשרות הזו, מלבד לתת אמון בכולם, או לא לתת אמון באף אחד (ואני מכיר אנשים שאימצו את כל אחת משתי הגישות).
בניגוד למצב המצוי היום, עמדת הבסיס של חז"ל היתה שונה. רש"י (גיטין ב:) מסביר, מדוע 'עד אחד נאמן באיסורין'. דהיינו, מדוע סומכים על כל אדם מישראל כשהוא אומר שמאכל מסויים כשר. נימוקו של רש"י:
"שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב".
אולם, רש"י אינו מסביר מנין לו אותה הנחה, שהתורה האמינה לכל אחד ואחד על הפרשת תרומה וניקור הגיד והחלב.
התשובה לדעתי ברורה, כיוון שאם לא סומכים על כל אדם מישראל, הרי שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ואי אפשר להתנהל ככה.
אני אינני קורא לתת אמון בכל מי שאומר שהאוכל אצלו כשר, גם אם הוא חילוני שאינו יודע בכלל מהי כשרות. כשם שהתורה האמינה כל אחד מישראל, כך היא גם אמרה, שמי שחשוד על הדבר לא דן בו ולא מעיד עליו. לכן, במציאות בזמננו שבה רבים מגישים אוכל, כשאין להם שמץ של מושג בכשרות, ברור שצריך תעודת כשרות. אבל, אותה ציפייה של רש"י מהתורה, צריכה לעמוד גם היום לנגד עינינו. מציאות שבה גם על תעודת הכשרות אי אפשר לסמוך, איננה רצויה. ולדעתי, בלא שקיפות מוגברת של התחום של הכשרות והאחדת הפסיקה וגופי הכשרות, לא יהיה גוף שניתן לתת בו אמון.

התחום הפרטי
אני רוצה לספר חוויה אישית. במהלך השנה האחרונה, נתתי את דעתי לשאלה, כיצד הייתי מעצב את הכתובה, לו היתה לי האפשרות לכך. האם הייתי קובע שהבעלות על הרכוש צריכה להיות בשווה בידי שני בני הזוג? מה לגבי חובת המזונות והטיפול בילדים?
בהתחלה, הייתי מאוד בעד העמדה השוויונית. אולם, לאחר כמה שיחות עם בני זוג שונים, התברר לי שהרבה בני זוג מרוצים ממערכת יחסים לא שוויונית. לבעל נוח שהאשה מטפלת בילדים (זה היה משותף לרוב הבעלים, באופן טבעי, כולנו הגברים נוטים לעצלנות) ולהרבה נשים נוח שהבעל הוא המפרנס העיקרי. האשה מעדיפה שהבעל לא יכנס לה למטבח, והבעל מעדיף שהאשה לא תחזיק כרטיס אשראי. לא כולם רצו חיים שוויוניים.
התובנה שהגעתי אליה בעקבות העניין היא, שלתרבויות שונות יש הסתכלות שונה על הדברים, והן יכולות ללמוד זו מזו ולהתפתח, בלי להפוך למשהו אחיד. אדרבה, המגוון מאפשר לנסות יותר דברים ולהחכים יותר בקלות.
קיבוץ הגלויות של עם ישראל, גרם לכך שבארץ ישראל מתקיימות תרבויות שונות רבות מאוד. ליטאים, חסידים, מרוקאים, תימנים, אמריקאים ורוסים. כל אחד מגיע עם התרבות שלו וסגנון החיים שלו, וכולם חיים כאן ביחד, אלו לצד אלו.
המפגש בין התרבויות גורם בעל כרחו, לבחינת המנהגים הקיימים, ולעיתים רבות, לשינויים. האם חייבים לאכול טשולנט בשבת בצהרים, או שאפשר גם ג'חנון? למי שחי באירופה אין התלבטות. הוא הדין למי שהצליח להביא את השטעטל שלו לארץ, ומצליח להתעלם מכל השאר. אבל מי שיש לו קרוב משפחה תימני - המפגש התרבותי על כרחו יערער את עולמו האישי.
לכן, בתחום הפרטי, יש לי בעיה רצינית עם פסיקה אחידה.
מאידך, העמדה ההלכתית הפשוטה דוגלת בפסיקה אחידה. דבר זה ברור מלשון הרמב"ם (ממרים א, ד):
כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו... אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.
וכך כותב גם הרב עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - עניינים כלליים סימן א):
גם במקום ששני בתי דינים קבועים ושוים בחכמה ובמנין מצוה מן המובחר היא לישא וליתן בהלכה ולהסכים לדעה אחת או לנהוג כדעת הרוב, שכל מקום שאנו עושים כדעת הרוב אנו מקיימים דברי התורה כתקנן, שכך נצטוינו: אחרי רבים להטות. וכל מה שאנו עושים כדעת המיעוט אנו מבטלים מצות התורה של אחרי רבים, ונכנסים בספק אסור. אלא זאת היא חובתנו ממצות התורה להורות כדעת הרוב ולהיות כולנו באגודה אחת ככל דרכי התורה ומצוה.
להרחבה בנושא אחידות הפסיקה ההלכתית, אפשר לקרוא גם כאן.

אין לי פתרון ברור לסתירה בין ההנחה הלכתית, לפיה יש לשאוף לאחידות התורה, ובין המציאות הרב תרבותית, שנראה שיצירת פסיקה אחידה אינה ריאלית. יתכן, שכאשר עם ישראל נמצא לאורך זמן בארץ, מטשטשים ההבדלים בין התרבויות השונות של חלקים שונים של העם, וממילא ניתן להשיג אחידות פסיקה. יתכן גם, שעקב הפיכת העולם ל'כפר גלובלי קטן', שוב אי אפשר ליצור בועה של תרבות אחידה בעם ישראל.
עם זאת, יש לי כיוון מסויים.
אני סבור, שיש להפריד בין התחום ההלכתי ה'טהור', ביחד עם סוגיית הערכת המציאות, ובין תחום התקנות שנועדו לחדש סייגים וגדרות 'יש מאין'. בתחום הראשון, אנו מצווים על אחידות הפסיקה. ובו באמת יש לשאוף לפסיקה אחידה. שכן, ביסודו של דבר ההלכה, ככל חקיקה נורמטיבית, אמורה להיות מחייבת כלפי כולם. בהלכה אין רעיון כזה שלאדם אחד מותר לאכול חזיר ולאחר אסור. הדרישה ההלכתית שווה בפני כל מי שחייב במצוות. היטיב לבטא את הדברים האור שמח (הל' תלמוד תורה פרק א הלכה ב):
דבאמת כל המצוות המה שוות לפחות שבפחותים ולמשה רבנו. דתורה אחת יהיה לכם כתיב. וחיוב המצוה יש לה גבול כמו נטילת אתרוג בנענוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאים אותו כל היום. ולכן לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונטור, ומלך שמחל וכו' ולכן אין זה חוק בפרט, שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו. רק נקימה דממון זה שוה לכולם.
לעומת זאת, התחום השני נוגע לסוגיות של הנהגת ציבור, המשתנה לפי הציבור. בהקשר של ההנהגה הציבורית, חשוב שהרב יכיר את הציבור שלו, ושם חשוב שלכל קהילה תהיה ההנהגה הציבורית שלה.
לכן, אם לסכם את הדברים, הרי שבמישור ההלכתי, ובפרט בתחומים הציבוריים כמו מעמד אישי וכד', אני סבור שיש לשאוף לאחידות פסיקה. שאיפה זו, צריכה לבוא גם על חשבון הרגישות התרבותית של קבוצות אוכלוסיה שונות.
לעומת זאת, בתחום של הנהגה ציבורית, אין לדעתי מקום לשאיפה לאחדות. כל קבוצת אוכלוסיה צריכה לבחור מנהיג מקומי, שיכיר את בוחריו, וידע כיצד לפעול בקרבם.

שביבים (כי תבוא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

אגרת מווילנגטון
הרב חיים דברת שליט"א נמנה על מינויי "בסוד שיח" וביקשנו ממנו לספר לקוראים בקצרה על עצמו וקהילתו הנמצאת אי-שם בקצווי תבל.
{הרב דברת שליט"א למד, בין היתר, בכולל "אבן שמואל" [ארבע שנים] בהנהגתו של הרב עוזי קלכחיים זצ"ל. שנים רבות היה ר"מ בישיבות התיכוניות:"אור עציון","פרחי אהרון" ו"נר תמיד" בחשמונאים.ארבע שנים כיהן כרב בקהילה בדרום אפריקה. ארבע שנים בניוזילנד [לפני עשרים שנה] ושוב ארבע שנים הנוכחיות.}

להיות רב בניוזילנד
אנו מקבלים את השבת הראשונים בעולם. גם את ברכת החמה ברכנו הראשונים. בבירה וולינגטון חיים בערך 1500 יהודים. במיפקד האוכלוסין שהתקיים לאחרונה נמצאו כשמונת אלפים וחמש מאות אזרחים שהזדהו כיהודים.
את הקשר שלי עם קהילת "בית א-ל" התחלנו לפני יותר מעשרים שנה עת נשלחתי על ידי הסוכנות היהודית ושימשתי בתחילה כעוזר לרב, שוחט, ושליח של בני עקיבא.
לאחר כשנה התבקשתי למלא גם את תפקיד הרב.תפקיד שהיה מאתגר מאד.
אני שמח על האפשרות שניתנה לי לענות על השאלה: מה אני עושה בניוזילנד?
לפני יותר משלש שנים התבקשתי לשוב לוולינגטון ולעזור לקהילה להתגבר על המשבר עם סיום מוקדם של משרת הרב הקודם. חשבתי לבוא למספר חדשים והנני יחד עם רעיתי כבר בשנה הרביעית לשליחותי.
לדעתי ולאור מה שאתאר בהמשך אינו דומה תפקיד הרב בוולינגטון למשרת רב רגילה.
להיות רב בניוזילנד היום דומה לתפקיד ה"כלי קודש" שהיה בעיירות רבות באירופה.
למעשה, ישנם בקהילה כל השירותים הדרושים לניהול חיים יהודים: החל ממבנה מפואר של בית כנסת. בית מדרש. גן ילדים בי"ס יסודי. תנועת נוער חנות כשרה , מקוה טהרה.
תפקידי כרב מתרכז בכמה נושאים שונים ומגוונים:
1. חינוך יהודי- החל מפיקוח בבי"ס, הכנה לבר-בת מצוה. שיעורי תורה. הדרכת גרים.
חינוך בלתי פורמלי בימי ראשון ותנועת בני עקיבא. לאחרונה החלה אשתי בהעברת סידרה של שיעורים תחת הכותרת "לבשל עם התנ"ך". לאחר שיעור בתנ"ך הקשור לאוכל כל שהוא (לחם, דגים, דבש, חלב, עדשים,פירות א"י,לביבות) המשתתפות מבשלות ונהנות מסעודה כשרה עם אפשרות לקחת הביתה.
2.תפילות- מחוסר מועמדים אחרים, אני משמש גם כחזן ובעל קורא, אירגון סעודה שלישית כל שבת מברכין ולימוד זמירות. ומדי פעם קידושים באירועים שונים.
3. כשרות- בנוסף לשחיטת עופות וכבשים לפי הצורך (לפני שנתיים אכלנו כאן לראשונה בשר הודו כשר) אני מגיע למקומות רבים ומרוחקים על מנת לבדוק כשרות מוצרים שונים המיועדים לייצוא. הדבר מאפשר לי לתור את שני האיים היפים.
נסיעות וטיסות אלו מאפשרות לי גם להיפגש עם משפחות יהודיות ומעט ישראלים החיים במקומות מרוחקים ללא קשר עם קהילה יהודית.
4. קשרים חיצונים- בתוקף תפקידי אני משתתף במפגשים בין- דתיים ומייצג את הקהילה היהודית באירועים ממלכתיים. בבית המושל או בפרלמנט. לאחרונה ביקר בבית הספר במרכז היהודי ראש הממשלה (שנולד לאמא יהודיה) שביקש לשמוע מהתלמידים על הפרוייקט של איסוף מיליון וחצי כפתורים והכנת עבודות יצירה שונות מהכפתורים להנציח את ילדי השואה.
קבוצות רבות של תלמידים וסטודנטים (לא יהודים) מגיעים כמעט בכל שבוע לשמוע וללמוד על יהדות, שואה וישראל. גם ערכנו שני סמינרים למורים בנושאים אלו.
5. קשר עם ישראל- בימי שלום ובימי מלחמה אני למעשה הנציג הלא רשמי של ישראל.
עיתונאים ואזרחים רבים פונים אלינו בשאלות שונות ומצפים לתגובתי. אני בקשר עם השגרירות באוסטרליה . אנו שולחים בני נוער לשנת הכשרה בארץ וגם למצעד החיים.
מרצים מהארץ ומחו"ל מגיעים מדי פעם ואנו זוכים לשמוע ממקור ראשון את דבריהם.
בשבוע הבא אני משתתף בסמינר חינוך יהודי באוקלנד שם ישתתפו כמאה וחמישים צעירים ומבוגרים בשני ימי לימוד מעניינים.
7.חלק לא מבוטל מזמני אני עסוק בביקור חולים, זקנים ומשפחות עם בעיות שונות.
כמו כן אחראי על החברא קדישא ומשתתף בכל לוויה והקמת מצבה.
8. אירוח- אין כמעט שבת וחג ללא אורחים. בראש ובראשונה מחברי הקהילה. המיפגש הביתי מקרב ומחזק. גם אורחים מזדמנים מהארץ ומחו"ל המבקשים לחוות שבת בצד הכי דרומי על כדור הארץ באים ומשתתפים.
לא פלא שקשה לקהילה להיפרד מאתנו אבל הודענו להם שבעוד עשרה חודשים הם צריכים למצוא מחליף.

חלב עכו"ם: פסיקת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל
בשבוע שעבר פרסמתי כאן קטע מתוך "פולמוס כשרות" של תלמידי ישיבות הסדר, שהתייחס, בין היתר, לפסיקתו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעניין חלב נוכרים. הקטע הזה עורר תגובות לא מעטות, שקבלו על סילוף פסיקתו של הרב פיינשטיין. הפונים היו בעיקר רבנים וביניהם שהסכימו ששמם יפורסם, היו הרבנים יאיר שחור [רב הישוב מעלה לבונה] והרב בני... [מודיעין] ברכת ה' על ראשם. שניהם התנבאו באותו סגנון והנה מכתבו של הרב שחור:
"כקורא נאמן של בסוד שיח אבקש להגיב על הקטע בעניין הכשרות שצד את עינך, והתפרסם בגליון פרשת כי-תצא. נראה מן הדברים שנער צעיר כתב אותם ולכן הכל כ"כ שחור לבן בדבריו. אבקש להעמיד דברים על דיוקם לטובת הקוראים, וגם בתקווה שהדברים יגיעו לעיון הכותב וכך גם לו יהיה מה ללמוד. השתמשתי בדברי במטבעות לשון הלקוחות מן הקטע המדובר, למרות שאין זה הסגנון הרגיל".
ואלו דברי הרב לכותב: "אני מבקש, לפני שאתה מקטרג על אוכלי חלב עכו"ם בזמננו, תעיין בבקשה שוב באגרות משה. לפניך הציטוט המדוייק משו"ת אגרות משה:
שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"א סימן מז:
ולכן בחלב שאסרו רק בחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו יש להתיר גם בישראל יודעין ידיעה ברורה דהוי כראיה. וזה שאם יערבו[ חלב שאינו כשר-ש.ש.] יענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם שהוא הרוחה של כמה אלפים והממשלה משגחת אליהם -הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראיה שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכו"ע דאין טעם לחלוק בזה ולכן הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי וכמו שמקילין בזה הרוב בנ"א שומרי תורה וגם הרבה רבנים וח"ו לומר שעושין שלא כדין. אבל מ"מ לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא וכך אני נוהג להחמיר לעצמי אבל מי שרוצה להקל הוא עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורין.
נראה שהדברים מדברים בעד עצמם.
"אמנם בתשובה אחרת (שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ד סימן ה ד"ה איברא דאיכא) כתב שההיתר שלו הוא רק בשעת הדחק, אך לשיטתו כל הציבור באמריקה נחשב שעת הדחק וכפי שכתב בתשובה הנ"ל. בכל מקרה: לא הוזכר בשום מקום שההיתר הוא רק בשעת שמד או זקנים וילדים.
"רק אוסיף שלדעתי אין להתיר חלב עכו"ם בארץ משום שיש מספיק חלב ישראל מארץ ישראל, וגם האגרות משה כתב כן, כמדומני."
ואני שאול שיף המלה"ד מבקש להוסיף, כי כמה מגדולי ישראל היו נוהגים לפנות לצאן מרעיתם לקראת החודשים אלול ותשרי להימנע משתיית חלב נוכרים בתקופה זו. והרבי מלובביץ' זי"ע כתב לא אחת, כי שתיית חלב עכו"ם יש בה כדי לפגום בטהרת המחשבה. [הנוסח של הרבי קצת יותר חריף.]

דרשה לימים נוראים - א'

את פינת המדרש, אקדיש בשבועות הקרובים להעלאת דרשות לימים הנוראים הקרבים ובאים. חלקם משנים קודמות וחלקם מהשנה.

במשנה הראשונה במסכת ראש השנה למדנו:
ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו:

המשנה מלמדת שבתקופה הזאת של השנה חל חילופי השנים של מעשר בהמה, כלומר אדם שיש לו עדר מחוייב להפריש מעשר בהמה כפי שהתורה אומרת (ויקרא פרק כז לב):
וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה':

האדם חייב לעשות זאת על הולדות של השנה שחלפה, ולא לערב בין ולדות של שנה זו לולדות של שנה אחרת. חילוף השנים הוא בתקופה הזאת: למאן דאמר באחד באלול ולמאן דאמר באחד בתשרי. מעשר בהמה נעשה באופן שהבהמות יוצאות מהדיר ובעל העדר סופר אותן, והוא מסמן את העשירי בכל פעם.

טעמו המקובל של מעשר בהמה, הוא שאדם צריך להפריש מן הבהמיות שלו להקב"ה. כלומר, גם בדברים הגשמיים ביותר - קנייניו הבהמיים של האדם - יש משהו שמחובר לקודש. תפקיד האדם הוא לגלות את הקדושה שיש גם בדברים הגשמיים.

המשנה השנייה במסכת ראש השנה מלמדת כך:
בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

הגמרא נותנת שלושה הסברים לביטוי "כבני מרון" (מסכת ראש השנה דף יח עמוד א):
מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. (אמר) רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד.

פירוש רש"י שם: כבני אמרנא - ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד.
כמעלות בית מרון - הדרך קצר, ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך.
הכי גרסינן: ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, והדר גרסינן אמר רבה בר בר חנה כו', כחיילות של בית דוד - וכבני מרון - כבני חיילות של מלך, מרון - לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה.

מעניין מאד שגם כאן אנו מוצאים את אותם הבהמות המתעשרות שפגשנו במשנה הראשונה.

המהרש"א בחידושי אגדות מסביר מעט אחרת את "כבני אמרנא", אך אני מבקש לקחת ממנו נקודה אחרת אותו הוא לומד מסוגיא זאת:
וי"ל דלא פליגי אלא דכל הנך פירושי דבני מרון כולהו איתנהו ביה וכוונו בזה על ג' כתות בני אדם שהם צדיקים ורשעים ובינונים שנדונין בר"ה ומאן דמפרש כבני אימרנא נתכוון על כת הרשעים כמו שהצאן נמנה לטבח כן נמנו הרשעים למיתה ומאן דמפרש כמעלות בית חורון נתכוין על כת הבינונים כמו שהם במעלות בית חורון נמנין במקום מיצוע מב' הצדדין כן נמנו הבינונים בו ביום אם להשמאיל אם להימין ומאן דמפרש ליה כחיילות של בית דוד שהם נמנים בצאתם למלחמה נתכוון לצדיקים

המהרש"א מסביר שאין כאן מחלוקת, אלא מדובר ברמות שונות של בני אדם: הרשעים כבני אמרנא, הבינונים כמעלות בית מרון, והצדיקים כחיילות בית דוד.

נראה שלא לחינם נופל ראש השנה למעשר בהמה בימים אלו. רומזים לאדם שעליו לבחור היכן הוא מעוניין להיות בא' בתשרי. האם הוא מעוניין להיות עם הבהמות שאותן הוא מעשר או שהוא מעוניין להיות בחיילות בית דוד. האם הוא רוצה להגיע ליום הדין כשהוא אחד מהבהמות או כבעל העדר?

מה אני בחינם - חלק א'

הטור התשיעי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי' - מה אני בחנם אף אתם גם כן בחנם." - צוה אותי ללמד אתכם בחנם כמו שהוא למדני בחנם. (נדרים לז ע"א ופירוש הרא"ש שם)

בתחילת חודש אלול מארגנים בקהילתי, זה מספר שנים, ערב לימוד והתעוררות לקראת תחילת הסליחות. השנה החלטתי שהקהילה שומעת אותי מספיק פעמים במשך השנה, ובמעמד מיוחד זה כדאי להזמין מישהו מחוץ למעבירי השיעורים הרגילים בקהילה כדי לנסוך מעט רוח רעננה במשתתפים. נזכרתי שלפני כמה שנים סיפר לי חבר שעובד הרבה עם נוער, על רב אחד הנואם בחסד ומרתק את הקהל בשיחותיו. התקשרתי לאותו רב ושאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן לבוא ולדבר בפני הקהילה שלי. "הרצאה של כשעה בענייני חודש אלול", הסברתי לו. "אין בעיה, בשמחה", הוא אמר לי, "אם אני רק פנוי באותו זמן". אחרי שהוא בדק ביומנו והשיב לי שהוא אכן פנוי ונכון לבוא, הוא אמר לי: "אני רק אומר לך את העלויות שלי".
בשעה שפניתי אליו הנחתי, שמכיוון שמדובר בנסיעה לא כל כך קצרה וטרחה לא מעטה, שיצופה מהקהילה לתגמלו עבור הוצאות הדרך ועבור השירות שהוא מעניק לנו. אמרתי לעצמי שבטח זה לא יעבור את החמש מאות שקל, סכום שהקהילה יכולה לעמוד בו, ושחשבתי אמור לכסות ברווח הוצאות נסיעות ועוד תשלום על שעה של הרצאה. "אלף שקל לא כולל מע"מ" הוא אמר לי, "והנסיעות זה עוד כמאתיים חמישים שקל". עשיתי בראשי את המתמטיקה, ועניתי: "אז אנחנו מדברים על סכום שקרוב לאלף חמש מאות שקל". כשאמרתי לו שזה מעבר לתקציב העומד לרשותי, הוא הציע שאולי הוא יבוא אלינו בהזדמנות אחרת כשכבר מתוכננת לו עוד הרצאה באזור שלנו - "ואז זה יהיה בערך חצי, אולי אפילו קצת פחות". נפרדנו כידידים.

בטרם נמשיך, אדגיש מיד שמתוך האלף שקל שהרב המדובר היה מקבל עבור ההרצאה, רק כמחצית מזה היה נשאר לו לאחר ניכוי המיסים. זו נקודה משמעותית מאד שבעצם גורמת לכך שכל סכום צריך להיות מוכפל, דבר שלא תמיד לוקחים בחשבון.
זו לא היתה הפעם הראשונה שניהלתי דו שיח מעין זה עם דמות שרציתי לבדוק אפשרות שיבוא לתת שיעור בקהילה שלי. אך הפעם הפער הגדול בין הציפיות שלי ושלו, גרמו לי להרהר - מי הנורמלי כאן? מי מאיתנו נוהג שלא בהגינות? האם זה אני שרוצה לקבל שירות מאנשי מקצוע בלי לשלם להם את מה שמגיע להם? או האם זה בן-שיחי שחשב שמגיע לו סכום גבוה מאד עבור הרצאה בת שעה?
אני יודע שיש סטיגמה שבציבור הדתי לא יודעים להעריך ולשלם עבור שירות שמקבלים. אני גם מבין שאותם אנשים המתפרנסים ממתן הרצאות באמת צריכים להתפרנס מההרצאות שהם נותנים, אחרת בביתם יגיעו לכדי פת לחם. גם לא מפריעה לי בקשת תשלום עבור מתן שיעורי תורה, אני מכיר היטב את דברי ה'דבר-שמואל' בסימן קל"ח המובאים ב'ביאור-הלכה' סימן רל"א:
"שאלה: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, אם לעסוק בתורה ולהרבות גבולו בתלמידים כל ימי השבוע ולעסוק בתורה וליהנות מאחרים או ליהנות מיגיע כפיו ומלאכה נקיה כל ימי השבוע ולעסוק בתורה לבד כל יום השבת? ...אך נראה לענ"ד שאפילו הרמב"ם ז"ל יסכים בנידון דידן להתיר [לקבל תמורה כספית עבור הוראת תורה], דאין דנין אפשר משאי אפשר, וכיון שכפי צורך השעה והמקום אי אפשר לזה האיש החפץ בחיים להתקיים תלמודו בידו לזכות בו את הרבים כי אם בסיפוק צרכיו ע"י אחרים, הרי הוא ככל המון הדיינים והחכמים שהיו מקבלים שכר מתרומת הלשכה."
מה שמפריע לי בסיפור הזה הוא שאני לא חושב שמוצדק לשלם סכומים כאלה עבור שיעור תורני. גם אחרי שאנו מקבלים את דבריו של ה'דבר-שמואל' כמציאות נתונה, האם זה אומר שכל כללי ההיצע וביקוש פועלים במי שבחר להפיץ תורה משל היה כל נותן שירות אחר? האם אין גבול עליון שמעליו המרצה התורני צריך לומר: מספיק, לא מוצדק לקחת סכום כזה עבור מסירת שיעור? לדוגמא: אם יש מרצה שמוכנים לשלם עבור הרצאותיו עשרים אלף שקל, האם זה מצדיק לגבות מחיר כזה? האם זה מה שהתכוון החכם מכל אדם באומרו "יקרה היא מפנינים"?...
בצורה יותר מפורשת: אני חושב שיש מספיק דוברים שיהיו מוכנים לבוא ולהרצות את דבריהם בקהילתי עבור חמש מאות ש"ח או אפילו פחות, גם אם זה לא היה הכי משתלם להם בעולם. פירושו של דבר, אם אני מנהל את קופת הקהילה שלי, עלי להחליט האם אני מעדיף לשלם עבור הרצאה אחת או לשמור את התקציב ולארגן שלוש הרצאות. כדי להכריע בהתלבטות הזו עלי לשקול האם הערך המוסף של ההרצאה הבודדה תעלה על הערך המוסף של שלוש ההרצאות הזולות ממונית. על אף שמעולם לא שמעתי את אותו רב שאליו פניתי, קשה לי לקבל את זה שהוא חושב שאכן הערך המוסף מההרצאה שלו הוא כזה גדול. אם אכן המציאות היא שזה לא משתלם לו לבוא בפחות מהסכום שהוא ביקש, הייתי מצפה שיאמר לי: תשמע, זה לא משתלם, הסכום שאני אבקש כדי שזה כן ישתלם לי הוא מעל למה שההרצאה שווה.
כללו של דבר, אני מצפה מאיש תורה לא רק לשאול כמה אני יכול להרויח מהמקצוע שלי, אלא כמה ראוי להרויח מהמקצוע שלי.
בסופו של דבר יצרתי קשר עם רב של אחד הישובים השכנים למקום מגורי שהסכים לבוא בחפץ לב ואפילו סרב לקבל כל תגמול על הטרחה שלו. אינני יודע אם השיעור שנתן הרב שהגיע היה פחות טוב באופן משמעותי מהשיעור שהיה נותן הרב שהזמנתי מלכתחילה, אך אני כן יודע שהשיעור היה מעניין ושהוא מילא את הציפיות שלי ושל יתר חברי הקהילה שהשתתפו.