שיחות הימים הנוראים

הטור האחד-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

שיחה לפני סליחות, שיחת ליל ראש השנה, שיעור בין מנחה לערבית יום א' של ר"ה, שיחה לפני תקיעות, שיעור בין מנחה לערבית יום ב' של ר"ה, דרשת שבת שובה, שיחת ליל יום הכיפורים, שיחה לפני נעילה.
כך נראית רשימת השיחות והשיעורים שכל רב מכין לעצמו לפני תחילת הימים הנוראים. חלק מהפרטים ברשימה נחשבים לשיא הפעילות הוורבלית של הרב במהלך השנה: דרשת שבת שובה והשיחה לפני נעילה.
אך מה בעצם תפקידו של הרב בשעה שהוא נושא דרשות אלו? מה המטרה אותה מנסים להשיג בדרשות הללו?
הרב אליהו כי-טוב כותב בספר התודעה (עמ' לט):
"מנהג הוא בכל תפוצות ישראל, שרב העיר דורש בשבת זו לפני העם בעניני מוסר ותשובה, כדי להודיע לעם ענשן של עבירות ויתנו לב לשוב בתשובה."
אם כן, תפקיד הרב הוא לעורר את העם לתשובה, ע"י דרישה בענייני מוסר ותשובה.
אך איך עושים את זה? כשהרב עומד, דקות לפני תפילת הנעילה, האם באמת יש בכוחו לעורר מישהו לתשובה, אחרי יום שלם של תענית ותפילות? מהו הערך המוסף שיש לרב יתר על התפילות והפיוטים המעוררים הנאמרים במשך היום הקדוש?
יתרה מזאת, תהליך התשובה איננו תהליך פשוט. ידוע בשמו של רבי ישראל סלנטר שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר לשנות מידה אחת של האדם. מה הסיכוי שהרב יוכל לשנות מישהו ע"י שיחה של כמה דקות, מעוררת ככל שתהיה? אני מוכן אפילו להעז ולשאול, האם הרב עצמו משנה משהו מדרכיו בעקבות השיחות שלו? אם לא, כיצד הוא מצפה שהשיחות שלו יגרמו לאחרים לשינוי? בכלל, האם שאלתם את עצמכם פעם, מה אני מצפה לקבל בדרשת שבת שובה של הרב?
כדי לדון בנושא זה, היה ראוי לדון באופן כללי על תפקידם של השיחות ודברי התורה שהרב נושא בבית הכנסת ובשמחות. את הדיון הכללי הזה נערוך בעז"ה אחרי החגים, ומפאת הימים הנוראים שאנו עומדים בהם נתייחס ישירות רק לשיחות הימים הנוראים.
אפשרות אחת היא לומר שדבריו של הרב אליהו כי-טוב הנ"ל היו טובים בדורות הקודמים, אך הדור שלנו הוא דור שאיננו מוכן לקבל תוכחה. לכן, עדיף להתרכז בשבת תשובה בדיבורים כלליים על מהות התשובה, חשיבותה וגדולתה, ולהשאיר את נאומי ההתעוררות לדור אחר.
נטייתי היא לומר שאם הרב איננו יכול לתת שיחה יותר משמעותית מהרגיל בדקות שלפני נעילה או תקיעת שופר, אז עדיף לא למסור שיחה בכלל. אין עניין להרבות בדיבורים סתם, ואם לא משיגים שום מטרה בדיבורים אלו, או אפילו אם משיגים מטרה שניתן להשיג בזמן אחר, אז עדיף לעשות זאת בזמן אחר. בשיחה שנתן לבני הישיבה בצום גדליה, אמר פעם הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר-עציון (קישור, דקה 41):
"אלו הם הימים, אם לא עכשיו אימתי. אני לא יכול לבוא עם שיחה כזאת באמצע חודש טבת, לא יכול לבוא בט"ו בשבט - אז צריך לדבר על האילנות ועל כל מיני דברים אחרים. כל חודש והעניין שלו. אבל בעשרת ימי תשובה זה הזמן לומר את הדברים. ואם לא עכשיו אז אימתי?"
לי ברור שאיננו יכולים לפטור את עצמנו מלומר דברים שניתן לאומרם דווקא בימים אלו.
אז מה היא אותה משמעות נוספת שיש לשאוף אליה בשיחות של הימים הנוראים?
אני מבקש להציע מספר אפשרויות:
א. ענייני ציבור הדורשים תיקון - הרב צריך להתייחס אם בפירוש ואם ברמז לתהליכים שעברו על הקהילה בשנה האחרונה, להצביע על בעיות ולהציע דרכים לתיקון. במסגרת זאת, יש להתוות חזון לשנה הקרובה.
ב. התעוררות לתשובה ברמת הפרט - מכיוון שקשה להאמין שבשמיעת שיחה בלבד אנשים ישנו את מנהגיהם ודרכיהם, יש להתמקד בהעלאת שאלה או כיוון חשיבה בנוסח: האם אני מרוצה מעבודת ה' שלי בתחומים מסויימים? האם אני מתייחס לעבודת ה' באותה רצינות שאני מתייחס ללימודים/עבודה שלי? עצם העלאת השאלות הללו, יחד עם אפשרות למקד אותם לתחומים ספציפיים בעבודת ה', יכולים לפחות להתחיל תהליך של תשובה בקרב השומעים.
ג. יצירת ריגוש כרקע לתפילה הקנונית - אם הזכרנו את השיחה לפני נעילה לדוגמא, יש מקום שהשיחה תהיה רק כפתיחה לנעילה שתרגש את השומע במידה כזו שמילות התפילה ידברו אליו יותר.
מה אתם הייתם רוצים לשמוע מהרב שלכם בדרשת שבת שובה? טקבקו לנו!