ראשית אני צריך לעדכן אתכם, הקוראים, שהושלמה לפני ראש השנה בניית שלב א' של מבנה הקבע של הקהילה שלי, קהילת מיתר. קיבלנו החלטה לא להיכנס עדיין למבנה ולהשאר בינתיים להתפלל בגן הילדים, כדי שנוכל להרחיב מיד את המבנה לגודלו המקסימלי. אנחנו מקוים שגם נצליח לגייס את הכסף שאנחנו צריכים לצורך כך.
בשנה שעברה קיימנו מניין ליום כיפור בגן הקבוע שלנו ובגן הילדים השכן. על אף שהשנה ידענו שקיים עוד מניין בשכונה שלא היה קיים בשנה שעברה, החלטנו בכל זאת לקיים מניין שני במבנה הקבע, על אף שאין בו עדיין מיזוג. בשעות שלפני היום הקדוש עבדו חברי הועד במשנה מרץ לנקות, לרהט ולאוורר (שכרו לשם כך מאווררים תעשיתיים - שבסופו של דבר לא ממש עזרו) את המבנה. למבנה הוכנסו מעל 200 כסאות.
הגן הקבוע שלנו נוקה מכל חפצי הגן והוכנסו לתוכו מעל 150 כסאות (המבנה הוא בערך 70 מ"ר). כל הכסאות בגן נמכרו מראש (במחיר די סימלי), על מנת לווסת את כמות האנשים שייכנסו בסופו של דבר לגן. כל מי שלא היה לו כסא בגן הופנה למבנה הקבע. בליל כל נדרי, הגן היה מלא עד אפס מקום ובמבנה הקבע כל הכסאות נתפסו ונשאר מקום עמידה בלבד. מחמת העומס והחום הרב ששרר בתוך המבנה היו לא מעט אנשים שהעדיפו לא להדחס פנימה ועמדו מסביב לבית הכנסת ליד החלונות הפתוחים. כדאי להדגיש, שכל זה קרה כמעט בלי שום פרסום.
במהלך היום היו בגן להערכתי מעל 100 איש ובמבנה הקבע מספר דומה. התפללתי מנחה במבנה הקבע ונשאתי דברים בסיום מנחה לקראת נעילה. כשסיימתי את דבריי, כ5-10 דקות לפני תחילת נעילה כבר כל הכסאות באולם היו תפוסים, ואנשים לא הפסיקו לזרום לכיוון בית הכנסת.
יצאתי ממבנה הקבע לאחר השיחה והגעתי לגן שכבר היו כ15-20 איש שישבו בחוץ מחוסר מקום בפנים. כבר בתחילת נעילה ראיתי מספר אנשים שעמדו בחצר הגן ליד החלונות הפתוחים. ככל שהתקרבנו לתקיעת השופר היו עוד ועוד אנשים בחצר הגן. להערכתי, בזמן תקיעת שופר היו לפחות כמאה איש בחוץ.
השנה ושנה שעברה הבחנתי שאנשים לא מעטים מגיעים לכל-נדרי ונעילה, משאירים את האופניים בכניסה למתחם הגן/בית הכנסת ונכנסים פנימה. אני מתלבט איך להתייחס לתופעה הזאת. מחד, החינוך הנוקשה שקיבלתי אומר לי להתעצבן: "אין לכם את הכבוד המינימלי שכשאתם באים לבית הכנסת, לא להשאיר את האופניים במקום כל כך בולט?!". מאידך, אני שומע את קולו של ר' לוי יצחק מברדיטשב מלמד זכות על עם קדוש: "ישראל קדושים! אפילו אילו שתוקפו של יום אצלהם הוא לא יותר מרכיבה על אופניים, נמשכים אחר ליבם לבית הכנסת ברגעים הקריטיים!".
שם השולח: אסף תאריך: 29/09/09, 22:16:38
השבמחקכל הכבוד על הפתיחות.
לגבי אקורד הסיום, לפחות אצלכם מחנים את האופניים בחוץ. גם זה סוג של מתן כבוד.
שם השולח: חמוטל תאריך: 30/09/09, 19:53:59
אנו גרים ביישוב דתי, אין אצלנו אופניים ביוה"כ. אבל יש תופעה נרחבת של דתלשים.
והנה בכניסת היום הקדוש ניתן לראות את כל הבנים של והאחים של עם שערם הארוך עגיליהם וצמידיהם מתייצבים בבית הכנסת. הם הגיעו לכל התפילות!
וראיתי תופעה מעניינת: כאשר עלה הרב לדרוש לפני נעילה- הם נעלמו תוך שניה- איש לא נשאר. אבל במשך כל התפילות הארוכות ואולי אפילו לא שייכות אליהם (תפילת מנחה!!!) הם נשארו, וכשיש משהוא מחוץ לזה- הם לא מוכנים לשמוע. התפילה בת 0200 יותר רלבנטית בשבילם מאשר הדרשה האקטואלית.
או שמא הרב מייצג עבורם את כל מה שדחה אותם והשניא עליהם את הדת, והתפילה- היא מעשה ישראלי שאפילו חילונים באים להצטרף אליו.
מ"מ התופעה גרמה לי להרהר על משמעות היום עבור בנים ובנות אלו. אגב גם לריקודים שאחרי היום הם לא נשארו- אחרי התקיעה- נעלמו מיד.