ראיתי מה שבעיני הוא חידוש גדול בספרו של הרב יעקב מדן על הפטרת פרשת בלק.
אך כדי להבין את החידוש צריך קודם להבין את הבעיה הפרשנית.
ההפטרה, מהנביא מיכה פרק ה', מתחילה בנבואת נחמה לעם ישראל:
"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. [...] תרם ידך על צריך וכל איביך יכרתו."
אבל אז יש שינוי מאד בולט.
"והיה ביום ההוא נאם ה' והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבתיך. והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך. והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך. והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחוה עוד למעשה ידיך. ונתשתי אשיריך מקרבך והשמדתי עריך. ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים אשר לא שמעו."
"והכרתי סוסיך"! "והרסתי מבצריך"!
לא נשמע כמו נבואת נחמה.
מה קורה פה?
בפירוש דעת מקרא על מיכה (פרופ' משה זיידל) הוא מביא את הפרשנות הקלאסית:
כלומר, זו אכן נבואת נחמה: כבר לא תצטרכו סוסים וערי מבצר...
הרב מדן, בספרו, מציע פרשנות אחרת:
לא נבואת נחמה יש כאן, אלא נבואת פורענות, אך לא על ישראל, אלא על אשור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה