שימוש במטחנת אשפה בשבת (ע"י שעון שבת) - התכתבות ב"אמונת עתיך"

בגליון הקודם של הרבעון התורני "אמונת עתיך" (מס' 145) התפרסמה תשובה של הרב הראל דביר, ממכון צומ"ת, האוסר שימוש במטחנת אשפה המופעלת בעזרת שעון שבת.

הנה תשובתו:

בגליון הנוכחי של אמונת עתיך (מס' 146) התפרסמה תגובתי:

והנה תשובתו של הרב הראל דביר לתגובתי:

אעיר בקצרה על דברי תשובתו לדבריי: 

1. בסעיף א: תחילת דבריי התייחסו למציאות שהמטחנה כבר מופעלת ע"י שעון שבת. במציאות הזאת אני טוען שאיסור על שימוש במטחנה, שהוא בעצם איסור על שימוש בכיור המטבח, זה פגיעה אמיתית בעונג שבת. על טענה זו לא השיב הרב דביר.

2. בהערה 3: הרב וייס הביא סברא עקרונית. במקרה פרטי הוא חשב שלא נכון להשתמש באותה סברא עקרונית. הסברא העקרונית נשארת נכונה, וראוי לדון אם לעשות בה שימוש במקרים פרטיים כאלה ואחרים. הרב המשיב אינו סותר את הסברא העקרונית, אך "אינו מבין" את הסתמכותי עליה. לענ"ד דבריו צ"ע.

3. בסעיף ב: לא הבנתי על סמך מה קבע הרב המשיב שדברי המשנ"ב בסימן שב עוסקים בטחינה לאיבוד. אך יש להוסיף על כך, שגם אם צודק הרב המשיב שהמדובר שם עוסק במקרה של טחינה לאיבוד, הרי שאין לזה חשיבות לנדון. טענתי היא שבטחינה לאיבוד אין מלאכה דאורייתא, גם לשיטת הרמב"ם שמלשאצ"ג חייב עליה. המשנ"ב כותב שאותו טוחן טיט הוא מלשאצ"ג ולכן אסור מדרבנן. הדברים לא סותרים זה את זה.

חוץ מזה, במטחנת אשפה הטחינה היא קלקול, לא רק בגלל שהטחינה היא לאיבוד, אלא גם בגלל מה שהרב דביר קורא "משמעותה הפשוטה": פסולת שהיתה ראויה למאכל בהמה, לפני כניסתה למטחנה, כבר אינה ראויה לכלום. 

4. בסעיף ג: בניגוד לדברי הרב דביר, במטחנת אשפה אין שום כוונה לטחון. האדם מתכוון לשטוף את כליו. הוא פשוט לא מעוניין שהצינור ייסתם.