(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם:
רש"י מסביר שארוע זה של הקהלת בני ישראל, לציווי על השבת ועל תרומת המשכן מתרחש למחרת ירידתו של משה רבינו מהר סיני ביום הכיפורים:
ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר
אך מעניין שבפרשת יתרו רש"י מתאר ארוע אחר לחלוטין המתרחש למחרת יום הכפורים באותה שנה. על הפסוקים המתארים את העם הפונה אל משה "מן בוקר עד ערב":
(יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:
(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:
(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים:
(טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:
כותב רש"י:
ויהי ממחרת - מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים.
האם שני ארועים יכלו להתרחש בעת ובעונה אחת?
ברור שלא. הרי מדובר על אותם אנשים (משה רבינו, "כל העם") באותו זמן. אך יתרה מזאת, שני הארועים מבטאים תכונות סותרות בנפש: פרשת יתרו מתארת כנראה סכסוכים בין אנשים על בעלות ממונית, ופרשת ויקהל מתארת את הויתור על ממון לצורך ערכים לאומיים ודתיים נעלים יותר.
אז מה קורה כאן?
כמובן, ש"קושיא" אינה ממש חזקה, כפי שרש"י כותב במקום אחר (רש"י שמות יג יד):
כי ישאלך בנך מחר - יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר שהוא לאחר זמן
כך שבהחלט יתכן ש"מחרת יום הכיפורים" אינו מתאר בדווקא את י"א תשרי. אלא זמן כלשהוא לאחר ירידתו של משה מהר סיני.
ועדיין, נראה שיש כאן מסר שכדאי לשים לב אליו.
לפני דברי רש"י ירידתו של משה מהר סיני הובילה לשני תהליכים שונים:
תהליך אחד היה של ריבוי "דיני תורה", או בלשונינו סכסוכים למיניהם (יתכן ומדובר בסכסוכים בין אדם לחברו, אם יתכן ומדובר גם בסכסוך בין אדם לעצמו כיצד לקיים מצוות בין אדם למקום). סכסוכים אלו מתמקדים בקשיים: הקושי שיש לאדם לקיים מצווה פלונית, או הקושי שלו לותר לשכנו וכד'. ובעיקר הדגש כאן הוא על הדאגה של האדם לעצמו ולצרכיו.
התהליך השני היה של התגייסות למען מטרה נעלה ומשותפת של הקמת בית ה'. התגייסות זו משקפת את הרצון של הפרט לראות את עצמו כחלק מדבר גדול יותר. כאן הדגש הוא על הדאגה לכלל.
שני התהליכים הללו מתרחשים "למחרת יום הכיפורים", לאחר שמשה רבינו יורד עם לוחות שניים מהר סיני. החיים הדתיים יכולים להוביל לשני תהליכים: מחד, לפסילת האחר ולדאגה תמידית של האם אני נמצא במקום בו אני רוצה להיות. ומאידך, לפעולה של כל בני הדת, בעלי הערכים המשותפים, לבנייה ולפעולה משמעותית.
ועי' גם שפתי חכמים המתייחס לשאלה הנ"ל:
שפתי חכמים שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק א
וא"ת והא לא היה לו פנאי למשה להקהילם ולצוות על נדבת מלאכת המשכן דממחרת יום הכיפורים היה יושב ודן את העם כל היום כולו כמ"ש בפרשת יתרו ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' ושם פירש"י ממחרת יום הכיפורים ומוכיח שם שכן הוא. ויש לומר שרש"י בעצמו מתרץ שם דמה שכתוב מן הבקר עד הערב למדנו כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו':
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה