יום רביעי, 4 בדצמבר 2019

איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?

בחלק א ראינו שישנם מספר עקרונות שעליהם אין חולק:
1. יש כמה וכמה איסורים מהתורה לאכול שרצים.
2. בריה שנתערבה בתערובת אינה בטילה (מדרבנן).
3. פרי או ירק שחזקתו נגוע, או אפילו רק מיעוט מצוי ממנו נגוע, אסור לאכלו עד שיבדק וימצא נקי.
4. חרק אסור רק אם הוא נראה בעין בלתי מזוינת.

בטרם נמשיך, כמה קישורים חשובים לעניינו:
- הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, כשרות ב, איסור שרצים
- הרב יצחק דביר (כושרות), איסורם של תולעים וחרקים קטנים
- הרב יגאל קמינצקי (מכון התורה והארץ), תגובה לסדרת מאמרים מאת הרב אליעזר מלמד בנושא חרקים
- הרב מאור קיים (מכון הר ברכה), תגובה למאמרו של הרב יגאל קמינצקי

עתה נתחיל לראות את העקרונות שהנחו את הרב אליעזר מלמד בספרו החדש פניני הלכה - כשרות ב' אודות איסור שרצים.

העקרון הראשון שנראה מופיע בהערה 1:
שרצים רבים הם קטנים וזעירים, אולם נראה בפשטות, שהתורה אסרה שרץ שניתן לחוש בטעמו או בבליעתו, אבל שרץ זעיר שאין מרגישים בטעמו ובליעתו, אין בו איסור תורה
הרב מלמד מסביר את שיטתו שבשרצים זעירים ממש אין איסור תורה בבליעתם בהערה 14:
למדנו בחולין קג, ב, שלר' יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם מאכ"א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין 'אחשביה' שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא"ש, תה"ד קכט, ט"ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו"ע פד, יז, ומפרשים).
הבה נעיין במקורות אליהם מפנה הרב מלמד.

הגמרא בחולין מביאה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש (תלמוד בבלי מסכת חולין דף קג עמוד ב):
אמר ר"ש בן לקיש: כזית שאמרו - חוץ משל בין השינים, ורבי יוחנן אמר: אף עם בין השינים; אמר רב פפא: בשל בין שינים - דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - בין החניכיים, מר סבר - הרי נהנה גרונו בכזית, ומר סבר - אכילה במעיו בעינן
ר' יוחנן וריש לקיש חולקים איזה הנאה היא ההנאה הקובעת לעניין איסורי אכילה של התורה: הנאת הגרון, או הנאת המעיים.
הרמב"ם פסק כר' יוחנן שמתחייבים על הנאת הגרון (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה ג):
כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור
פירוש הדבר שכדי להתחייב על אכילה אסורה מהתורה, הרי שצריך להיות לאדם הנאת גרון, או החיך, מהאכילה.

באופן דומה דן האחיעזר (הג"ר חיים עוזר), ח"ג סימן סא (ולא פא), בשאלה האם מתחייבים על אכילה ביום כיפור דרך אינפוזיה או מתקן דומה. גם הוא סבור שהקובע הוא הנאת החיך, ולכן "שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו".

האם הדברים מחזקים את הטענה הנטענת כאן שבדבר שאין מרגישים בטעמו אין בו איסור תורה?
לענ"ד אין ממקורות אלו ראיה חד משמעית, אלא רק שאכילה האסורה מהתורה היא פעולת אכילה רגילה - כזאת העוברת דרך הפה והגרון.

חשבתי שאפשר להביא ראיה מסוגיא במסכת פסחים (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד ב):
אמר רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא. בלע מצה ומרור - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען - אף ידי מצה נמי לא יצא. 
רבא אומר שאם אדם בלע מצה מבלי כלל להרגיש בטעמו הרי שהוא יצא ידי חובת מצה. זאת, מכיוון שגם זה נחשב לאכילה בסופו של דבר (רשב"ם שם).
בדין נוסף, אומר רבא, שאם כרך את המצה בסיב (הגדל סביב הדקל) לא יצא ידי מצות אכילת מצה, שכן המצה כלל לא היתה בפיו (רשב"ם) או משום שאין כך דרך אכילה (ר"ן).

לכאורה אפשר להסיק מכאן שאדם שאכל דבר ע"י חציצה הרי שזה לא נחשב חציצה. כך שבמקרה שלנו שהשרץ הזעיר נמצא מוקף כולו באוכל, והאדם אוכל את האוכל החוצץ על השרץ, וכלל לא מרגיש באכילת השרץ, אולי אין זה נחשב כלל לאכילה.
אך הג"ר שלמה זלמן אוירבך מוכיח שזה ניתן להיאמר רק במקום שאין זה דרכו של המאכל הנכרך להיות כרוך כך, אך אם זה דרכו הרי שאין כאן כלל מחיצה (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן סה):
אך בזה לענ"ד הצדק עם הדברי הלל, דאין שום עדיפות בכריכה זו דהסברא נותנת דעכ"פ כיון דלקיחת הסמים אורחא בכך בכריכת האובלאטין אינם חוצצים כלל והוי כשותה את הסמים עצמם במינם, ולכן נראה דאם הסמים מרים הם ואין החיך נהנה מהם היינו שלא כד"א דכו"ע מודי דשרי לצורך חולה שאב"ס.
ומלבד זאת נראה ג"כ דהאובלאטין הוי כטפל להסמים, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ה"ב דאם בלע מצה ומרור כאחד יצא ידי מצה מפני שהמרור טפלה למצה ולכך אינו חשוב הפסק, ועיין בכת"ס חאו"ח סי' צ"ז שכתב אהא דמחלק הרמב"ם בפ"ג משאה"ט הל' ה' בדין נבלת עוף טהור בין כריכה בחזרת לכריכה בסיב, היינו מפני שדרך לאכול את הבשר בחזרת ולכך אינו חוצץ, וא"כ ה"נ כאן דרך שתיית הסמים הוא ע"י כריכה זו וגם מעיקרא אין האובלאטין עשויים כי אם לכריכת סמים. 
[אולי היה מקום לראות מסוגיא זאת ראיה לסתור את דברי הרב מלמד, שכן מהסוגיא עולה שהירק בו נמצא השרץ אינו חוצץ בפניו והוי כדרך אכילה. אך נראה שבמקרה שלנו יש צד להקל, והוא שספק רב אם האדם ירגיש כלל באכילת השרץ הזעיר גם אם יאכלנו לבדו.]

לסיכום כל מה שראינו כאן, נדמה שאפשר לומר שלסברתו המחודשת של הרב מלמד, שאין איסור תורה על אכילת שרצים זעירים, לא מצאנו ראיה. כך שאפשר להבין את מבקריו של הרב מלמד (לפחות בנקודה הזאת). אם כי, יש להודות, שגם אין בידינו ראיה לסתור את סברתו.

סברא זו, שאין איסור תורה בשרצים זעירים, אינו היסוד היחיד עליו מבסס הרב מלמד את דבריו. בחלקים הבאים נראה את היסודות הנוספים עליהם מבסס הרב מלמד את פסיקתו.

4 תגובות:

Liron אמר/ה...

המאמר של הרב קמינצקי תמוה מאוד. הסגנון מביך ומקשה על הלומד שצופה מן הצד לקבל את הדברים כמחלוקת לשם שמים.

RavTzair אמר/ה...

מסכים. אשמה הן על הכותב והן על העורך.

לומד ושונה אמר/ה...

מה התועלת בחזרה על מה שכתוב בספר של הרב מלמד?

היה מתאים לך להעמידו מול הרב דביר בתקבולת כיאסטית

RavTzair אמר/ה...

דווקא בפוסט הזה לא חזרתי על דבריו. בפוסט הבא יותר הרגשתי שאני חוזר על דבריו עם הרחבות, אך אני מרגיש שאין מה לעשות אם רוצים להציג את הנושא בשלמותו.
אני לא כל כך מבין את הצעתך להעמידו מול הרב דביר, כשאינני מכיר התייחסות מפורטת של הרב דביר לעקרון הספציפי הזה של חומרת האיסור (דאורייתא או דרבנן).