לפני מספר ימים קבלתי לידי כתב עת חדש בשם "דרישה". כתב העת יוצא לאור ע"י המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן. כתב עת זה נועד למאמרים פרי עטם של נשים העוסקים בנושאים בתורה שבעל פה. בדברי הפתיחה לגליון כותבת ראש המדרשה, ד"ר טובה גנזל, כי "במצב הנוכחי כמעט כל הבמות התורניות המסורתיות לא מוכנות לקבל מאמרים למדניים והלכתיים של נשים" (כזכור, מערכת תחומין הציבו תנאי בפני הכותבת כי יפרסמו את מאמרה ההלכתי רק עם בשורת הכותבים תצרף גם גבר), וזו אחת הסיבות להקמת במה חדשה זו.
הגליון כולל בתוכו:
* שלושה מאמרים הלכתיים נטו:
- יישוב דעת היולדת, בדגש עם סייעות לידה.
- ביקורת על תשובתו של הרב יוסף משאש לגבי כיסוי ראש לנשים.
- "התובע הולך אחר הנתבע" במציאות ימינו.
* מאמר אחד המשלב למדנות הלכתית ומחשבה (יהיו כאלה שיקראו לסוג כזה של מאמר "תורת ארץ ישראל"), בנושא מלאכת בורר בשבת.
* שני מאמרים אגדתיים:
- טבי העבד
- פילמו והשטן
בעמוד התוכן של הגליון מופיעים שמות המשתתפים/ות בגליון ללא תארים כלל - כך, אני מניח, נמנעו מלהכנס לשאלה אם לכנות נשים המלמדות תורה "רבניות" או תואר דומה. היה חסר לי פירוט קצר היכן שהוא בגליון שיספר לקורא מיהן ומהיכן הכותבות, או למצער דרך התקשרות אם מעוניינים ליצור קשר בנושא המאמר וכד'.
הגברים היחידים המופיעים בגליון הם הרב יהודה זולדן, העורך, הרב ד"ר מיכאל אברהם והרב יובל שרלו שהם חברי מערכת. מלבד מאמר אחד (על תשובת הרב משאש שאתייחס אליו להלן), כל המאמרים נכתבו בידי נשים.
אני מצאתי עניין בשניים מהמאמרים ההלכתיים.
המאמר אודות תשובת הרב יוסף משאש נכתב ע"י הרב ד"ר מיכאל אברהם וד"ר רינת אנקרי. המאמר מפרק לחתיכות את תשובתו הנודעה בציבור של הרב יוסף משאש שלמעשה טוען כי האיסור לנשים נשואות ללכת בגלוי הינו תלוי סיבות חברתיות, ולכן כיום כבר אינו תקף. המחברים מנתחים את דבריו של הרב משאש ביחס לפרשנות הסוגיא בכתובות על חובת כיסוי ראש לנשים וטוענים כי דבריו אינם עולים בקנה אחד עם מהלך הסוגיא.
בקליפת האגוז טוענים המחברים כנגד הרב משאש שאם מדובר על איסור התלוי בנסיבות חברתיות, כיצד זה יכול להסתדר עם האמירה שזה דת משה, קרי איסור מהתורה. בסוף מאמרם הביאו המחברים דברים מהרב ברוך גיגי שדי הפריך את קושייתם זו, באמרו שהתורה אסרה לצאת באופן שנוגד את המקובל חברתית. המחברים כתבו שיש מה להשיב על דבריו, אך לא כתבו את תשובתם.
בסופו של דבר, נדמה לי שהמחברים לא התאמצו מספיק כדי להבין את הבנתו ודבריו של הרב משאש, ולכן גם עשרות העמודים שכתבו כנגדו אינם משמיטים את הקרקע מתחת לתשובתו. זאת ועוד, שכדי להקשות את הקושיא דלעיל, על המחברים להסביר מה מקור ה"איסור תורה" ללכת בגלוי ראש: האם "ופרע" זהו מקור לאיסור תורה? האם יש עוד דוגמאות לאיסורים כאלה? האם יש עוד איסורי תורה הנקראים בפי חז"ל "דת משה", חוץ מהסוגיא היחידה הזאת בכתובות?
המאמר של ד"ר שפרה משלוב, העוסקת רבות בקידום המשפט העברי ודין תורה בארץ, עוסק במקרה כזה: ראובן תבע את שמעון לדין תורה בפני בית הדין של "גזית - ארץ חמדה", בו יש נהלי דין ברורים (כתיבת פרוטוקול, ערכאת ערעור וכד'), שמעון הנתבע משיב לזימון לבית הדין שהוא מעוניין לדון בפני בית הדין של חסידי קומזיץ (המצאתי את השם עכשיו). האם על ראובן ללכת לדון בבית הדין ששמעון בחר, מפאת הכלל של "התובע הולך אחר הנתבע"?
ד"ר משלוב טוענת במאמרה של בית דין שאיננו מקיים נהלי דין ברורים, איננו מקיים את חוק הבוררות של מדינת ישראל, איננו יכול להחשב בית דין חשוב. לכן, אין חיוב לראובן ללכת לבית הדין ששמעון בחר. ויתרה מזאת, בית הדין שאליו פנה ראובן רשאי להוציא לשמעון כתב סירוב, ולתת הרשאה לראובן לפנות לבית המשפט.
העניין שמצאתי במאמר הזה הוא השינוי מהמקובל היסטורית. כלומר, בית הדין של חסידי קומזיץ מן הסתם דן באותו אופן בו היה דן בית דין לפני מאה או מאתיים שנה. בית הדין של גזית הם אלו ששינו את סדרי הדין והתחילו לפתח מנגנונים שלא היו מוכרים בעבר: כתיבת פסקי דין, ערכאת ערעור, דיון על הוצאות משפט ועוד. היה אולי סברא לומר שכל המשנה ידו על התחתונה. אך במקום זאת, טוענת המחברת, שדווקא הבקשה ללכת לבית הדין ה"יותר מסורתי" היא בקשה שלא ניתן לומר שיש בה צדק.
הגליון כולל בתוכו:
* שלושה מאמרים הלכתיים נטו:
- יישוב דעת היולדת, בדגש עם סייעות לידה.
- ביקורת על תשובתו של הרב יוסף משאש לגבי כיסוי ראש לנשים.
- "התובע הולך אחר הנתבע" במציאות ימינו.
* מאמר אחד המשלב למדנות הלכתית ומחשבה (יהיו כאלה שיקראו לסוג כזה של מאמר "תורת ארץ ישראל"), בנושא מלאכת בורר בשבת.
* שני מאמרים אגדתיים:
- טבי העבד
- פילמו והשטן
בעמוד התוכן של הגליון מופיעים שמות המשתתפים/ות בגליון ללא תארים כלל - כך, אני מניח, נמנעו מלהכנס לשאלה אם לכנות נשים המלמדות תורה "רבניות" או תואר דומה. היה חסר לי פירוט קצר היכן שהוא בגליון שיספר לקורא מיהן ומהיכן הכותבות, או למצער דרך התקשרות אם מעוניינים ליצור קשר בנושא המאמר וכד'.
הגברים היחידים המופיעים בגליון הם הרב יהודה זולדן, העורך, הרב ד"ר מיכאל אברהם והרב יובל שרלו שהם חברי מערכת. מלבד מאמר אחד (על תשובת הרב משאש שאתייחס אליו להלן), כל המאמרים נכתבו בידי נשים.
אני מצאתי עניין בשניים מהמאמרים ההלכתיים.
המאמר אודות תשובת הרב יוסף משאש נכתב ע"י הרב ד"ר מיכאל אברהם וד"ר רינת אנקרי. המאמר מפרק לחתיכות את תשובתו הנודעה בציבור של הרב יוסף משאש שלמעשה טוען כי האיסור לנשים נשואות ללכת בגלוי הינו תלוי סיבות חברתיות, ולכן כיום כבר אינו תקף. המחברים מנתחים את דבריו של הרב משאש ביחס לפרשנות הסוגיא בכתובות על חובת כיסוי ראש לנשים וטוענים כי דבריו אינם עולים בקנה אחד עם מהלך הסוגיא.
בקליפת האגוז טוענים המחברים כנגד הרב משאש שאם מדובר על איסור התלוי בנסיבות חברתיות, כיצד זה יכול להסתדר עם האמירה שזה דת משה, קרי איסור מהתורה. בסוף מאמרם הביאו המחברים דברים מהרב ברוך גיגי שדי הפריך את קושייתם זו, באמרו שהתורה אסרה לצאת באופן שנוגד את המקובל חברתית. המחברים כתבו שיש מה להשיב על דבריו, אך לא כתבו את תשובתם.
בסופו של דבר, נדמה לי שהמחברים לא התאמצו מספיק כדי להבין את הבנתו ודבריו של הרב משאש, ולכן גם עשרות העמודים שכתבו כנגדו אינם משמיטים את הקרקע מתחת לתשובתו. זאת ועוד, שכדי להקשות את הקושיא דלעיל, על המחברים להסביר מה מקור ה"איסור תורה" ללכת בגלוי ראש: האם "ופרע" זהו מקור לאיסור תורה? האם יש עוד דוגמאות לאיסורים כאלה? האם יש עוד איסורי תורה הנקראים בפי חז"ל "דת משה", חוץ מהסוגיא היחידה הזאת בכתובות?
המאמר של ד"ר שפרה משלוב, העוסקת רבות בקידום המשפט העברי ודין תורה בארץ, עוסק במקרה כזה: ראובן תבע את שמעון לדין תורה בפני בית הדין של "גזית - ארץ חמדה", בו יש נהלי דין ברורים (כתיבת פרוטוקול, ערכאת ערעור וכד'), שמעון הנתבע משיב לזימון לבית הדין שהוא מעוניין לדון בפני בית הדין של חסידי קומזיץ (המצאתי את השם עכשיו). האם על ראובן ללכת לדון בבית הדין ששמעון בחר, מפאת הכלל של "התובע הולך אחר הנתבע"?
ד"ר משלוב טוענת במאמרה של בית דין שאיננו מקיים נהלי דין ברורים, איננו מקיים את חוק הבוררות של מדינת ישראל, איננו יכול להחשב בית דין חשוב. לכן, אין חיוב לראובן ללכת לבית הדין ששמעון בחר. ויתרה מזאת, בית הדין שאליו פנה ראובן רשאי להוציא לשמעון כתב סירוב, ולתת הרשאה לראובן לפנות לבית המשפט.
העניין שמצאתי במאמר הזה הוא השינוי מהמקובל היסטורית. כלומר, בית הדין של חסידי קומזיץ מן הסתם דן באותו אופן בו היה דן בית דין לפני מאה או מאתיים שנה. בית הדין של גזית הם אלו ששינו את סדרי הדין והתחילו לפתח מנגנונים שלא היו מוכרים בעבר: כתיבת פסקי דין, ערכאת ערעור, דיון על הוצאות משפט ועוד. היה אולי סברא לומר שכל המשנה ידו על התחתונה. אך במקום זאת, טוענת המחברת, שדווקא הבקשה ללכת לבית הדין ה"יותר מסורתי" היא בקשה שלא ניתן לומר שיש בה צדק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה