יום רביעי, 13 בפברואר 2008

מדרש לפרשת תצוה

פרשתנו מתחלה בציווי לבני ישראל להביא שמן זית זך כדי שיוכלו להדליק בו את נרות המנורה במשכן. אגב זה המדרש מרחיב בנושא שמן הזית.
"ואתה תצוה" הה"ד: (ירמיה יא) "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל בגפן ותאנה... כתמר... כארז... כאגוז... וקראן בכל מיני שלחים... ובא ירמיה לומר "זית רענן יפה פרי תואר"?! אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שומנן. כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם. (שמות רבה לו)
מדרש זה מתאר שעם ישראל דומה ונמשל לזית. ההיסטוריה הקשה פיסית של עמנו נועד לפי המדרש על מנת לכתוש אותנו ולסחוט אותנו על מנת שנוציא את שמנינו, שהנמשל שלו זה התשובה או הקריאה לה' שיענה אותנו.
אך לא מובן לנו האם יש כאן מעלה? האם לא היה עדיף שנהיה דוקא כגפן שמוציא את יינו בקלות יחסית ושגם אנחנו נעשה תשובה ביתר מהירות? ואם אין זו מעלה להידמות לזית, מה המדרש רוצה לומר לנו - שאנו עם קשי עורף?!
נדמה שהתשובה נמצאת כבר במדרש עצמו. ה' קורא לנו "זית רענן יפה פרי תואר". תיאור זה מפליא, שכן כאשר הזית הוא פרי אין בו שימוש, השימוש נעשה בו דווקא כאשר הוא מרוסק וחדל להיות "יפה פרי תואר". המדרש מתאר שעם ישראל אמנם נמשל להרבה מינים לגפן, לתאנה ועוד, כנראה שבזמנים שונים במהלך ההיסטוריה אנו מקבלים צורה ופושטים צורה של מינים שונים. אך בתקופתו של ירמיהו, תקופת החרבן והיציאה לגלות, ה' קורא לעם ישראל דוקא בתיאור של הזית. ה' באמצעות נביאו ירמיהו מבשר לעם ישראל שהם יוצאים עתה לגלות במצב של "יפה פרי תואר" - מצב שאין בו שימוש ואולי היה מקום להמשילו לדברים אחרים שאין בהם שימוש כפירות בוסר, אך ה' מעדיף להמשיל אותנו דוקא לזית. ה' מודיע לנו שאמנם כרגע אין בנו שימוש, אך איננו מיותרים ח"ו אלא טמון בנו שמן ולמרות כל מה שנעבור בתקופת הגלות בסופו של דבר השמן יפרוץ החוצה.
פרשה זו, של שמן הזית הקשה ליצור, היא הפתיחה ל"פרשת הכהנים" - הפרשה העוסקת בהכנת בגדי הכהונה ובמינויים של הכהנים. המצווה שניתנה לאהרן הכהן היא הדלקת השמן במנורה, העלאת הנרות, פעולה שיש בה כדי להדגיש שבכל יהודי יש שמן שניתן להפיק ממנו אור גדול ובכך להעלותו מדבר חסר תועלת לדבר המועיל לא רק לעצמו אלא גם לסובבים אותו. הכהנים, שמטרתם להיות שליחי הציבור בבית ה' צריכים להפנים את המסר של הזית: שגם אם קשה לראות את התועלת שבו, אם משקיעים בו הרבה, בסוף השמן יצא וכשהשמן יצא "הקב"ה עונה להם".

אין תגובות: